ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר
סימן כד
ביטול איסור בהיתר:
א) דעת האו"ה שהביא הפרי מגדים יו"ד (סי' סט) דבכל דברים החשובים כמו חתיכה הראוי' להתכבד ודבר שבמנין דקיי"ל דלא בטלים. דמ"מ אם נולד האיסור בתוך התערובות דבטל. וכמו לענין דבר שיל"מ דדעת המרדכי דלא אמרינן דבר שיל"מ ל"ב אם נולד האיסור בתוך התערובות. ככה בכל הדברים דאינם בטלים כנ"ל עיי"ש דלכך חתיכה שנתבשלה בדמה אף דהוי חתיכה הראוי' להתכבד בטלה משום דנולד האיסור בתוך התערובות דכל זמן שלא פירש מותר דהוי דם אברים שלא פירש עיי"ש:
וקשה לי מהא דפרק הוציאו לו ביומא (דף נה) תנן התם רבי יהודה אומר לא הי' שופרות לקיני חובה מפני התערובות וכו' ומסיק דהיינו משום דמי חטאות שמתו בעלי' וכו' עיי"ש וקשה טובא דיבטל דמי חטאת שמתו בעלי' בדמים אחרים ואי דמטבע חשוב ולא בטל הא לא נולד האיסור עד אחר התערובות. ואי נימא דמטבע מדאורייתא לא בטל ועיין מל"מ פ"ז ממעילה ובכרתי ופלתי (סי' קא) שרצו לומר דמדאורייתא לא בטל יש ליישב קצת דלא אמר האו"ה אלא במה שחז"ל אמרו שאינם בטלים דהם אמרו והם אמרו. אבל הא מסקנת האחרונים [וכן מסיק הכו"פ שם ושער המלך ה' מקוואות דרק מדרבנן] דרק מדרבנן לא בטל וכמו כל דברים החשובים. וא"כ קשה כנ"ל: וכן יש להקשות מהוריות (דף ו) דיוקא דרב פפא משעיר ראש חודש דלמא מייתי מצבור אלא שמע מינה צבור אינו מתה. והא בלא"ה בטיל דנולד האיסור בתוך התערובות. ובכה"ג בטיל כל דברים החשובים ג"כ כנ"ל: שבתי וראיתי דיש ליישב לפי מ"ש השער המלך בפ' מה' יום טוב (הלכה) דהא דכתב המרדכי דאם נולד האיסור בתוך התערובות דבטל בדבר שיש לו מתירין היינו דווקא באיסור דרבנן כמו במוקצה דאיירי בי' אבל לא באיסור דאורייתא דהא הביא ראי' מהך דביצה (דף ד ע"א) דמקלי קלי אסורי' וה"נ בנולד האיסור בתוך התערובות. וא"כ מהתם אין ראי' רק לאיסור דרבנן ולא לאיסור דאורייתא עיי"ש ולפ"ז מיושב מהך דיומא והך דהוריות דהוי איסור דאורייתא:
ב) ועיין עוד במנחות (דף סט ע"ב) שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו בתר עיקר אזלינן ושרייה עומר או דלמא בתר תוספות אזלינן וכו' ולכאורה קשה למה לא יבטל המשהו בהתוספות וכמו שכתבו כה"ג התוספות בב"ק (דף סט) בד"ה כל וכו' ובעל כרחך משום דהוי דבר שיש לו מתירין. וקשה דלשיטת המרדכי הנ"ל דאם נולד האיסור בתוך התערובות בטל דיבטל:
אמנם אי נימא דאיסור דאורייתא גם בנולד בתוך התערובות לא בטל הכל ניחא בסייעתא דשמיא אך דמ"מ מדברי המרדכי שהביא הרמ"א לא משמע כן שכל כי האי הוי להו לפרושי. וכן מדברי הפרי מגדים שהבאתי שדן בזה לענין *) חתיכה. שנתבשלה בדמה לא נראה כן. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (סי' נג) מה שדחק הגאון מהר"ש בהגהה שם ליישב קו' השער המלך בה' חו"מ שכפי הנראה לא ראה דברי השעה"מ בה' יו"ט הנ"ל שכפי דברי השעה"מ הנ"ל אין מקום לתרוצו כמו שיראה הרואה ואכמ"ל יותר: ג) ומדי דברי זכור אזכור עוד מ"ש המשנה למלך שם דהא דטומאת משא לא בטל זה דווקא ביבש ביבש אבל לא בלח עיי"ש:
ועפ"ז ניחא לי מה שהקשו מביצה (דף לח גבי תחומין דלבטל מים ומלח לגבי עיסה. והא זה דומה לטומאת משא דלא שייך ביטול:
ולהנ"ל ניחא דבלח לא אמרינן דין טומאת משא לא בטל והתם בלח דמים ומלח ושפיר בטל ואתי שפיר:
ד) עיין זבחים (דף עד) דפריך לרב דאמר טבעת של ע"ז שנפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולם מהא דתנן כל הזבחים שנתערבו ימותו כולן ואמאי לימא דאסורא מית עיי"ש ויש להעיר דלמא שאני זבחים שנתערבו דשייך בהם דחוי למאן דס"ל בעלי חיים נדחין. אך י"ל דהא כל שבידו לא הוי דחוי וא"כ בידו להמית אחד ויותרו השאר:
ויותר נראה דקו' הש"ס דעכ"פ להדיוט יהיו שרי ולמה ימותו לבטל ולישרי להדיוט והיינו דירעו עד שיסתאבו וכמו בנתערב ברובע ונרבע:
ובזה מיושב מה שהקשה בבית הלוי מה פריך שם (דף עב ע"א) ונבטלו ברובא הא אין אסורין מבטלין זה את זה וא"כ להדיוט אסור גם משום שור הנסקל וא"כ שוב לא הוי ממשקה ישראל ולפי הנ"ל ניחא דפריך דירעו עד שיסתאבו ויהי' מותרים להדיוט עכ"פ ואכמ"ל:
ה) עיין מג"א (סי' ת"ל) בשם המוהרש"ל דנכון שכל אחד יאכל מעט ממצות קודם הפסח דלמא נתערב קצת חמץ ויתלה במה שיאכל דאסורא אכיל וקודם הפסח הא שרי עיי"ש וכבר תמהו עליו בזה דזה דווקא ביבש אבל לא בלח ונראה דכוונת המוהרש"ל למ"ש התוס' בתמורה (דף ל) דכל איסור המעורב בהיתר סמכינן אברירה היכי שנתערב קודם שנברר האיסור קודם התערובות שנולד האיסור בתוך התערובות עיי"ש:
ולפ"ז בחמץ קודם הפסח שנתערב שוב אמרינן ברירה וא"כ דיש עצה ע"י ברירה הוי כמו שניכר האיסור כיון שנוכל לקח ע"י ברירה וממילא דלא בטל ובזה ניחא דפריך בתמורה שם ולברר חד לגבי כלבא ואידך לשתרי והיינו דממ"נ דמי לא אמרינן ברירה כולהו מותרים משום ביטול ואי אמרינן ברירה נברר ועיין בטו"ז או"ח (סי' תמ) דלפי' ר"ת דמיירי בקיבל עליו אחריות צ"ל שייחד לו זויות דאל"כ הא אין ברירה וצ"ע הא מבואר בב"ק (דף סט) דהיכי דא"צ לומר שהוברר למפרע אמרינן ברירה וצ"ע:
ו) עיין ירושלמי פרק א' דערלה (הלכה ) נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אפילו ספק קרקע מעלה ר"י בעי אף לענין נבילה כן וכו' נבילה אין לו עליה קרקע יש לו עלי' ועי"ש במפרש ונראה דדעת הירושלמי דאף דקיימא לן דספק איסור שנתערב לא בטל ברוב בלח בלח ולא אמרינן כיון דמה"ת בטל ברוב חד בתרי ורק מדרבנן בעי ששים הוי לי' ספק דרבנן ולקולא משום דהוי כנתגלגל מאיסור תורה לאיסור דרבנן וכמ"ש המהר"י בן לב. זה דווקא באותן אסורים שאין אוסרים יותר מששים משא"כ ערלה וכלאי הכרם דאוסרים עד מאתיים זה דווקא בודאי איסור אבל בספק איסור די שיאסר עד ששים משום הכי אמר דנבילה אין לו עלי' דמ"מ אוסר עד ששים משא"כ בערלה דביותר מששים אינו אוסר בספק ומשום דהוי ספקא דרבנן ולקולא:
ובזה יתפרש הא דתרומות פ"ז (משנה ) אם אינו יודע איזה של חולין ואיזו של תרומה. נפלה אחת מהם לתוך החולין אינו מדמעתן. והקשה הכו"פ (סי' לדעת הש"ך הא הוי איקבע איסורא ולא אמרינן תולין כה"ג. ועיי"ש בחוות דעת (סי' קיא) דדווקא אינו מדמפתן אבל מ"מ בעינן רוב דדימוע קיל עיי"ש:
ולמ"ש הכוונה הכי דאינו מדמעתן והיינו ביותר מששים ודווקא אינו מדמעתן אבל בעינן ששים וז"ב ועוד ראי' מפורשת ממשנה ערוכה פ"ג דתרומות (משנה ) התורם יין ונמצא חומץ וכו' ספק תרומה ויחזור ויתרום וכו' הראשונה אינה מדמעת בפ"ע עכ"ל:
וקשה הא עיקר הספק בדאורייתא ובכה"ג לא אמרינן ספקא דרבנן ולקולא וע"כ דדימוע קיל ובאמת דבעי עכ"פ ששים ואכמ"ל:
ז) ועיין בספר זית רענן ח"ב (סי' ו) הביא ראי' להמרדכי דאיסור שנולד בתוך התערובות לא בטל. מהא דפסחים (דף מח) גבי הביא שה מאפר ושחטו ביו"ט מהו והא לר"י קיימינן דס"ל מין במינו ל"ב וא"כ לא משכחת שום בהמה שתהי' מותרת דהא נתגדלה ביו"ט וע"כ דבנולד בתערובות בטל גם בדבר שיל"מ וה"ה לר"י מין במינו עיי"ש ואין ראי' דהא מוקצה דרבנן ומבואר דעת התוס' הנ"ל דבדרבנן בטל מין במינו:
גם מה שהביא שם משילהי ב"מ דאמרינן שמא לא ימסרם יפה יפה והא התם נולד האיסור בתוך התערובות [ולדעת האו"ה ה"ה בכל דברים החשובים בטל היכי דנולד בתוך התערובות] כבר עמד בזה המל"מ בפ"ז ממעילה ותי' דניכר האיסור. ואפשר להמתיק עפימ"ש התוס' בתמורה (דף ל ע"א) דבנולד האיסור בתוך התערובות אמרינן ברירה א"כ אפשר לברר האיסור ועיין חדושי רע"א יו"ד (סי' טז):
ח) ואגב אכתב דמה שתמה שם המל"מ בהא דיומא (דף נה) גבי לא הי' שופרות לקני חובה מפני התערובות דלבטל ברוב עיי"ש. וי"ל דר"י לשיטתו דמין במינו לא בטל אך לדעת התוס' ביבמות (דף פב) דביבש ביבש בטיל לר"י קשה וצ"ל דמטבע חשוב ולא בטל ועיין בשו"ת הגאון רע"א (סי' קפט) ואכמ"ל:
ט) עיין בנדה (דף כז ע"ב) אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה אחת עפר ונפיש לי' שיעורא עיי"ש ומבואר מזה דדבר המתבטל בחבירו ניתוסף עי"ז בשיעורי' ולא אמרינן דהוי כאלו אינו ונתבער מן העולם וצ"ע מדברי מנחות (דף כג ע"ב) גבי שתי מנחות שלא נקמצו אם יכול לקמוץ מזה בפני עצמו וכו' והקשה רש"י אמאי לא פריך דניבטל הטבל לשיריים והוי ריבה סלתה ותי' כיון דבטל כמאן דליתא ולא חשיב ריבה סלתה הרי דמבואר דלא חשוב עי"ז נפיש שיעורי' ועיין בהר"ש הובא ברי"ט ה' חלה דמה דקיי"ל דדימוע פטור מן החלה זה דווקא היכי דליכא שיעור מן החולין אבל היכי דאיכא שיעור מן החולין חייב עיי"ש והיינו כסברא הנ"ל דבאמת בטל ונהי דבטל מ"מ כמאן דליתא ואם אין בו שיעור שוב פטור:
י) ואגב אכתוב בהא דאמרינן במנחות שם נתערב קומצה בשיריים הרי זה לא יקטור ופירש"י משום דכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. וקשה נימא עשה דוחה ל"ת והתינח לרבא דס"ל בזבחים (דף צז ע"ב) דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אבל לרב אשי שם. וי"ל דהא הקשו שם דהוי בא עי"פ. אך תי' השער המלך דאי לאו הפשיעה לא הי' הל"ת דהוי ח"ש ורק משום דהיתר מל"א עיין שם בפ"ג מה' נדרים עיי"ש וא"כ ניחא הכא דבא עי"פ לא דחי. ובזה ניחא ג"כ מה שהקשתי מכבר למ"ש בדו"ח דלאו דבתולה ולא בעילה רק הוא מוזהר ולא היא א"כ למה אמרינן בכתובות (דף מ ע"א) בעילה לכה"ג. נימא עשה דוחה ל"ת דבזה ל"ש אי אמרה לא בעינא דהא הפי' דבדידה ליכא עשה והלאו ישנו גבה ובבעילה לא שייך זה. ולהנ"ל הא הפי' הש"מ בעילה לכה"ג היינו שהוא אנס אותה א"כ בא ע"י פשיעה ע"כ לא דחי ואכמ"ל:
יא) עיין תמורה (דף ל) בהא דפריך ולברר חד וכו' והקשו דת"ל דהמחיר כלב יהי' בטל לדעת האו"ה דלאו דווקא דבר שיל"מ אלא כל הדברים שאינם בטלים אם נולד האיסור בתערובות בטל:
ונראה למ"ש בחוות דעת (סי' קא) דביטול לא שייך אלא דהס' הוא מחמת התערובות אבל היכי דגם לולי דהי' מתערב באחר הי' בספק איסור לא שייך ביטול והביא ראי' מהא דפריך בחולין (דף יא) ור"מ דחייש למעוטי היכי אכל בשרא ודלמא אכל ע"י תערובות דודאי ס"ל לר"מ ביטול ברוב אלא ודאי כיון דגם מבלעדי התערובות אסור מס' לא שייך ביטול עיי"ש:
ולפ"ז ה"נ לא שייך ביטול כיון דאפילו אם לא הי' אלא טלה א' הי' אסור מספק שמא הוא המחיר לא שייך ביטול ואכמ"ל:
יב) עיין עבודה זרה (דף עד) טבעת של ע"ז שנתערב במאה טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולם. ופירש"י טבעת של ע"ז שנתקשט בה עכו"ם:
ונראה שהוכרח לפרש כן שלא נימא דהכוונה דהטבעת עצמה היתה ע"ז די"ל דבכה"ג לא אמר רב דהותרו כולם. וזהו לפמ"ש התוס' שם (דף עב) בשם הירושלמי דמש"ה עכו"ם אינה בטלה משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וא"כ י"ל דמה"ת היא וא"כ למ"ש התוס' דמש"ה הותרו כולם משום דמדאורייתא חד בתרי בטל ובכה"ג הא אינו בטל מה"ת לכך פירש"י שהטבעת היתה ממשמשי ע"ז וכבר כ' הרמב"ן בספר המצות דלאו זה דלא ידבק וגו' לא קאי אלא על עבודה זרה עצמה לא על משמשי' וז"פ:
והנה יש להעיר למה נקט המספר ק' ולא נקט רבותא יותר אפילו בשתים כיון דהטעם משום דחד בתרי בטל. וקצת י"ל להמבואר בירושלמי פ"א דערלה דספק איסור שנתערב בטל במאה ועיין באמרי בינה (סי' יז) שהוציא כן מהירושלמי ע"כ נקט שפיר מאה:
ולכאורה יש לעיין הא קיי"ל כר"א דיוליך הנאה לים המלח מהני בע"ז וא"כ הא לא גרע נפל א' מהם לים הגדול מאם הי' מוליך הנאה לים המלח: ונראה דמש"ה דקדק רב ונפל אחד מהם לים הגדול ולקמן גבי תרומה אמר ונפל אחד מהם לים המלח דבע"ז בעינן דווקא ים המלח וכמבואר בפסחים (דף כח) ואכמ"ל:
יג) ואגב אכתוב בהא דסוטה (דף מג ע"ב) האי הרכבת היתר היכי דמי אילימא ילדה בזקינה הא ילדה שסיבכה בזקנה בטלה עיי"ש ובשו"ת בית אפרים אורח חיים (סי' נז) העיר דאמאי לא פריך גם על הרכבת איסור וגם על המשנה דמרבה מרכיב ועיין בביאור הגר"א יו"ד (סי' רצד) שעמד ג"כ בזה ומה שתי' שם הרגיש בזה בב"א שם ודחה זה:
ולענ"ד נראה למה דחדית לן הטורי אבן דבמרכיב באילן של אשירה לא בטל הילדה בה ודווקא במרכיב באילן של היתר בטלה ילדה בזקנה עיי"ש א"כ י"ל דהרכבת איסור היינו שהרכיב מין בשאינו מינו באילן של אשירה דלא בטלה אבל בהרכבת היתר ליכא למימר הכי דא"כ אין זה הרכבת היתר דהא מצוה עליו לבערו מן העולם ואין לומר הא בכה"ג הפירות אסורים ופשיטא דאינו חוזר י"ל דמותרים משום דהוי זה וזה גורם. אבל אין לומר דמשכחת לה באילן של הקדש דפטור מן הערלה וא"כ בהרכבת איסור משכחת לה כה"ג דהפירות מותרים משום זה וזה גורם משא"כ בהרכבת היתר מין במינו הא בדבר שיש לו מתירין לא בטל ואף זה וזה גורם אסור. זה אינו דהא מבואר בירושלמי פ"א דערלה סיבכה בזקינה פטור להקדש חייב שכן ראוי לפדותו ולאוכלו והיינו כמו דאמרינן בש"ס דילן בסוטה דאם נטע הילדה הראשונה לסייג ולקורות לא בטלה הילדה בה לענין ערלה כיון דאי ממליך עלה בת מהדר היא וה"נ ראוי לפדותו וא"כ לס"ד דמקשן דלא ידע החילוק הנ"ל [בין אם סיבכה לזקינה ובין אם סיבכה לילדה שנטעה לסייג ולקרות] גם אם סיבכה להקדש פטור ופשוט:
עיין ש"ע יו"ד (סי' צ"ח) כתב הטו"ז בס"ק דתרבא בבשרא הוי מין בשאינו מינו והביא ראי' מהבית יוסף עיי"ש ובפרי מגדים דאין ראי' מזה רק דבשמא הוי מין בשאינו מינו אבל בטעמא מקרי מין במינו וכ"כ הש"ך שם ס"ק בשם ראב"ן ועיין בביאורי הגר"א שהביא ראיות ברורות כהראב"ן עיי"ש היטב:
ולפענ"ד יש להביא ראי' מהך דזבחים (דף קו) המקריב קדשים ואימורין בחוץ חייב ופריך שם והא הוי חציצה ומשני שם רב מין במינו אינו חוצץ עיי"ש והשתא אי אמרת בשלמא דהוי מין במינו בטעמא אף דהוי מין בשאינו מינו בשמא יש לומר שפיר דרב סובר דבתר טעמא אזלינן [ובטעמא הוי מין במינו] עיין ע"ז (דף סו) אבל להטו"ז דגם בטעמא הוי אינו מינו א"כ אמאי אמר מין במינו אינו חוצץ הא הוי מין בשאינו מינו אלא ודאי דלטעמא הוי מין במינו אף דבשמא הוי מין בשאינו מינו. ושפיר אמר רב מין במינו אינו חוצץ והיינו דרב אזל בתר טעמא בכל מקום כנ"ל: ועפ"ז מקום יש בראש לתרץ מה שהקשה הכרתי ופלתי (סי' ) בהא דחולין (דף ק) דפריך לרב שם מאי ארי' כי נתן טעם אפי' ליכא נותן טעם נמי. והקשה הכו"פ דדלמא סבר רב דשחיטה ונבילה הוי מין בשאינו מינו וכמבואר בבכורות (דף כג ע"א) דמה"ט נבילה בטלה בשחיטה דשחיטה כיון דאי אפשר שתעשה נבילה הוי מין בשאינו מינו. לא כן חתיכה שקבלה טעם מנבילה שפיר מקרי מין במינו עם השאר כיון דגם השחיטה יכול לקבל טעם מהנבילה עיי"ש:
אמנם לפי הנ"ל ניחא דהא רב אזיל בכל מקום בתר טעמא. ובטעמא ודאי דנבילה ושחיטה שוין ודווקא לענין שמא מקרי אינו מינו ושפיר פריך לרב לשיטתו ודו"ק:
ויתפרש לנכון האי דסנהדרין (דף ד ע"א) גבי לא תבשל גדי בחלב אמו. דלא אמרינן בחלב משום דדרך בישול אסרה תורה ופירש"י שם ואי בחלב היינו טיגון. ולשיטת הפוסקים דטיגון אסור בבשר בחלב אי אפשר לפרש כן:
אמנם להנ"ל יתפרש היטב דרך בישול אסרה תורה. והיינו שיתן טעם זה בזה וכמו בהך דחולין (דף קח ע"א) דאמרינן שם דצריך נתינת טעם משום דדרך בישול אסרה תורה. ופירש"י ואי אפשר שלא יתן טעם זה בזה עיי"ש וא"כ גם הכא הפירוש כן דרך בישול אסרה ובעי נתינת טעם ע"כ אי אפשר לומר בחלב. דהא חלב ובשר שוין בטעמא והרי התורה אסרה רק דרך נתינת טעם. ומוכח דהיינו בחלב ודוק היטב:
יד) ומדי דברי בסוגיא דסנהדרין הנ"ל זכור אזכור עוד במה שתמה בספר מנחת אהרן שם על פירוש התוספות שם דאי אפשר לומר בחלב דדרך בישול אסרה תורה. והפי' דמשמע דרק ע"י הבישול נאסר. והלא בלא זה אסור מצד איסור חלב. ותמה לר"ל דסובר דח"ש מותר מן התורה. וא"כ הא קיי"ל דחצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרף לבשר בחלב וכמבואר בחולין שם. וא"כ לר"ל לא שייך תי' הגמ' דבלא זה באמת מותר *) דח"ש אינו אסור מה"ת והש"ס אקרא קאי עיי"ש וכעין קושיא זו הקשה הרי"ט אלגאזי בכורות (דף ו') עיי"ש: ונראה דלכאורה למה נדו התוספות מפירש"י. דפירש דבחלב הא הוי טיגון. וצריך לומר דשיטת התוס' להלכה דגם. צלי אסור בבשר בחלב. ובאמת הפרי חדש מביא ראי' מדברי רש"י הללו דצלי אינו אסור בבשר בחלב. וא"כ י"ל דהתוספות מיאנו בפירוש זה משום האי טעמא וז"פ:
וכל זה לדידן אבל ר"ל דיליף דאסור בשר בחלב מקרא דאל תאכלו ממנו נא הנאמר לגבי פסח וכמבואר בחולין (דף קטו) שאין ת"ל ובשל מבושל אלא לומר לך יש בישול אח"כ שהיא כזה ואיזו זה בשר בחלב. ולדידי' ודאי דצלי מותר בבשר בחלב וכמ"ש הכרתי ופלתי עיי"ש הטעם שהרי אמרינן יש לך בישול אחר שהוא כזה ואיזו זה בשר בחלב. הרי דבשר בחלב דומיא דפסח. ומה שאסר בפסח אסור בבשר בחלב. וצלי הרי מותר בפסח ואדרבא מצותו בכך. וא"כ לר"ל יש לומר בודאי כפירש"י דאי אפשר לומר בחלב דהיינו טיגון וטיגון אינו אסור לר"ל לשיטתו ועיין בחתם סופר יו"ד (סי' י"ד) ואכמ"ל יותר טו) ובעיקר קו' הכרתי ופלתי הנז' [באות יז] נראה לע"ד פשוט דפריך לאביי לשיטתו דס"ל דאזלינן בתר טעמא. ואף דלפי זה למה לי' לרבא לשנוי מטעם סליק דהא רבא סובר דאזלינן בתר שמא ולדידי' לק"מ קו' הש"ס כקו' הכרתי ופלתי הנז' יש לומר כמ"ש התוספות ע"ז (דף נו) ד"ה דר"ה ס"ל כאביי ור"ה תלמיד רבי **) ומסתמא גם רב סובר כוותי' דאביי [ועיין שו"ת חתם סופר יו"ד (סי' פ"ז) דרב אזיל בתר שמא מסוגיא דחולין (דף ק) כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' מפני שהיא מינה. וכבר כתב הש"ך דדג טמא הוי אינו מינו בטעמא עיי"ש (סי' ק"ז) וזה דלא כדברינו]. ובזה י"ל דברי הש"ך יו"ד סי' קי"ח ס"ק. שכתב דמש"ה מותר חלב בחותם אחד משום דמן התורה מין במינו בטל. והקשה שם הדגול מרבבה א"כ אמאי מותר לרב בחותם אחד. הא רב סובר דמין במינו לא בטל ולמ"ש דרב אזיל בתר טעמא ניחא שוב מצאתי בחתם סופר סי' ק"ז שהעיר בזה ואכמ"ל:
ועפ"ז מיושב לנכון מה שעמד בשו"ת הגאון רע"א סי' קס"ו שהקשה לדעת המגן אברהם דבחמץ בפסח לא מהני בצלי קליפה. ומשום דמשהו עכ"פ נשאר וחמץ בפסח במשהו. דא"כ מה פריך (דף צו) מר"ה דאסור גדי שצלאו בחלבו. דלמא סובר כרב רבי' דמין במינו לא בטל ושפיר אסור עיי"ש:
ולמ"ש ניחא דהא כבר הבאנו דהש"ך כ' דחלב ובשר הוי מין בשאינו מינו בטעמא. וכבר הבאנו ראי' לדבריו ושכ"כ הראב"ן כנ"ל. ור"ה הא אזיל בתר טעמא. ועיין כו"פ (סי' צ"ח) שהעלה שם דר"ה סובר דאזלינן בתר שמא. והוכיח דחלב ובשר הוי אינו מינו בשמא עיי"ש ובמחכ"ת ***) אדרבא הא בתוס' הנ"ל מבואר דר"ה סובר כאביי ומוכח כהש"ך דבטעמא אינם שוים ודו"ק: טז) בתוס' מעילה (דף יג) הקשו בהא דאמרינן שם דהאומר פרוטה בתוך כיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל ואמאי לא נימא דבטל ומה שתי' דמטבע חשוב ולא בטל האריכו לתמוה דהא דדבר חשוב לא בטל היינו מדרבנן. והרי התוס' כתבו דאין לומר דהוי דבר שיל"מ דזה הוי רק דרבנן וא"כ ה"נ משום מטבע הא הוי רק דרבנן:
ולכן נראה דבמנחות (דף כג ע"א) אמרינן נבילה בטילה בשחיטה משום דאי אפשר לשחיטה שתעשה נבילה ולכן הוי מין בשאינו מינו אבל שחיטה אינה בטלה בנבילה משום דאפשר לנבילה שתעשה שחיטה דכי מיסרחא פקע טומאתה עיי"ש [ואפשר לומר דזה הכוונה בסוטה (דף מג) מ"ש ילדה בזקנה וכו' הכא אי ממלך עלה בת מהידר הוא והיינו כיון דאפשר להמבטל להיות כמותו ולכך לא בטיל] וכן פסק הרמב"ם ז"ל ואף דהראב"ד השיג *) דזה רק לר"י דס"ל מין במינו לא בטל משא"כ לדידן הא אדרבא מין במינו בטל ברוב ומין בשאינו מינו בעי ס' מ"מ לפי דעת הר"ן נדרים (דף נב) דדבר שיש לו מתירין לא בטל משום לתא דמין במינו דנטו בה רבנן משום חומרא לדר"י דמין במינו ל"ב עיי"ש וא"כ נ"מ גם לדידן אי אזלינן בתר מבטל והיכי דאפשר להמבטל להיות כבטל שוב הוי מין במינו ולא בטל גם לדידן כמו היכי דהוי דבר שיש לו מתירין. וא"כ הא הכא ג"כ אפשר להמבטל להיות כבטל דהא יכול להקדיש כל הכיס וממילא דהוי מין במינו ושוב לא בטל הפרוטה של הקדש משום דהוי כמו דבר שיל"מ דל"ב דהוי מין במינו ונטו משום חומרא לדר"י ה"נ כנ"ל ומיושב קו' התוס' לנכון דשפיר ל"ב הפרוטה דהוי מין במינו כיון דאפשר להמבטל להיות כבטל כנ"ל: אך יקשה ע"ז דלמ"ד דאזלינן בתר בטל א"כ נסתר כל הנ"ל דהא הכא **) אי אפשר להבטל להיות כמבטל. גם הא דעת התוס' יבמות (דף פב) דיבש ביבש גם לר"י בטל אפילו מין במינו וצ"ע: