אור ברסלב

ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר

סימן יט

סימן יח

ברירה:

א) עיין ביצה (דף לח) הלכתא בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה עיי"ש:

ובטעמא דמלתא ביאר הר"ן פ"ב דגיטין משום דאנן מספקא לן הלכתא כמאן אי כמאן דאמר יש ברירה. או כמ"ד אין ברירה. ע"כ בדאורייתא מחמירין ואמרינן אין ברירה. ובדרבנן לקולא ואמרינן יש ברירה. עיי"ש: ולפענ"ד יש לומר בלאו הכי לפי דעת התוספות בגיטין (דף מז ע"א) ד"ה דאפילו המאן דאמר דסובר *) אין ברירה הוא נמי מטעם ספק עיי"ש מעתה אפי' אם קיי"ל כמ"ד אין ברירה הוא נמי מטעם ספק ע"כ מחלקינן שפיר בין דאורייתא לדרבנן לכולי עלמא כנ"ל:

ויש ראי' לע"ד לפירש השני שכתבנו דגם למ"ד אין ברירה הוא נמי מטעם ספק וכדעת התוספות הנ"ל שמחולקים על רש"י. וזה ממה דאמרינן בבבא קמא (דף ט ע"א) בא בעל חוב וכו' ושמואל אמר וויתר ופירש"י משום דשמואל סובר אין ברירה והוי כלוקח שלא באחריות ור"א מספקא לי' אי יש ברירה אי לא ונוטל רביעי בקרקע או רביעי במעות. ולשיטת רש"י קשה דאמאי סובר שמואל וויתר נהי דסובר אין ברירה מכל מקום הא הוי מחצה יורשין ומחצה לקוחות ואמאי אינו משלם רביעי. ואמנם לשיטת התוספות יש ליישב דהא הקשו התוספות ב"ב (דף כב) דנימא המוציא מחבירו עליו הראי' וכן הקשו בבכורות (דף מח ע"א) ד"ה דאמר כו' ותי' דכך תקנו חכמים עיי"ש או י"ל משום דבספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקה דמשום החזקה לא ישתנה הדין כמ"ש הכנה"ג. וא"כ לשיטת התוספות יש לומר באמת כן דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראי' כיון דלדידהו לא הוי ספיקא דדינא דאפי' למ"ד אין ברירה הוי ספק כנ"ל. ואמנם לשיטת רש"י דכתב דהוי מחצה יורשין וכו' קשה מסוגיא הנ"ל. ומוכח דעיקר כפי' התוספות:

והנה הנ"מ שבין ב' טעמים הנ"ל או משום דמספקא לן הלכה כמאן. כהר"ן הנ"ל או דאפי' למ"ד אין ברירה הוא ספק. לטעמא דידי נלע"ד דהנ"מ בדין דבר שיש לו מתירין. דאי הטעם כהר"ן יש לומר דאפי' בדבר שי"ל מתירין ג"כ לקולא. משום דהוי ספיקא דדינא ובספיקא דדינא גם בדבר שיש לו מתירין לקולא כמו שביאר בדו"ח להגאון רע"א ז"ל ועיין שו"ת הגרע"א (סי' סה) ושאגת ארי' (סי' צא) עיי"ש:

אולם אי נימא כטעם השני שבארנו והוא דעת התוספות כנ"ל. בדבר שיש לו מתירין לחומרא דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. וכמו דמסיק רב אשי בביצה (דף ד ע"ב) עיי"ש:

ב) ועיין שער המלך ה' עירובין שהקשה לדעת התוס' והרא"ש בעירובין דרבי יהודה סובר תחומין דאורייתא. א"כ מה פריך בחולין (דף יד) ומי אית לי' לרבי יהודה ברירה והא תני איו וכו' ומה קושיא דלמא דווקא בתחומין ס"ל לרבי יהודה אין ברירה דהוי דאורייתא דהא תחומין דאורייתא ס"ל משא"כ במוקצה דרבנן ס"ל יש ברירה. וכמו דמחלק הש"ס בביצה (דף לח בין דאורייתא לדרבנן עיי"ש:

ולענ"ד יש לומר בפשיטות לפמ"ש התוספות בריש ביצה א ג) בד"ה דמוקצה חמור והוי כעין דאורייתא וספיקו לחומרא ולהכי לא פריך לרבי נחמן עיי"ש וא"כ שפיר פריך מתחומין אמוקצה. ואתי שפיר תי' זה תי' השעה"מ בעצמו. אך לא מתוס' הנ"ל:

ומיושב בזה גם מה שהקשה השער המלך בפ"ג מה' גירושין (הלכה א) על הרמב"ם דפסק בפ"ב מה' יו"ט (הלכה יט) דהעומד על המוקצה מעיו"ט צריך שירשום וכו' ואם לא רשם לא יטול. וכ' מרן הב"י או"ח (סי' תקיח) דהטעם משום דאין ברירה וכחכמים דר"א בביצה (דף לד) עיי"ש והא בדרבנן יש ברירה. ולהנ"ל שאני מוקצה דהוי כדאורייתא:

אולם אי קשיא הא קושיא דיקשה מאד בהא דפריך ביומא (דף נה) ולברר ד' זוזי וכו' ומשני דרבי יהודה לית ליה ברירה דתניא הלוקח יין מן וכו' רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרים. וקשה דלמא כי לית לי' בדאורייתא כמו *) ההוא דלוקח יין וכו' אבל הכא הא קיי"ל דמדאורייתא חד בתרי בטל. ורק דמטבע חשוב ולא בטל וזהו הוי רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה והוא קושיא עצומה לכאורה:

ויש ליישב לפמ"ש בחדושי הגאון רע"א יו"ד (סי' טז) דאם נימא ברירה הוי כמו ניכר האיסור דלא בטל [וכיוצא בזה כתב המשנה למלך פ"ז ממעילה עיי"ש] א"כ ל"ש הכא ברירה. ואין לומר דאי נימא אין ברירה שוב בטל כתוס' ב"מ (דף ל) עיי"ש. מ"מ אמרינן לחומרא בדבר שיתהפך כחומר חותם. ומכ"ש אי נימא כשיטת רש"י יבמות (דף פב) דאפילו ביבש ביבש ס"ל לרבי יהודה מין במינו לא בטל. דהכא לרבי יהודה קיימינן דס"ל במנחות (דף כב) דמין במינו לא בטל. וכיון דמדאורייתא ל"ב שוב אין ברירה ודו"ק: והעיקר נראה לפמ"ש הר"ן דמה דאמרינן בדרבנן יש ברירה משום דהוי ספיקא דרבנן דלקולא. א"כ לפמ"ש הטורי זהב יו"ד (סי' קא) סק"א דאם הספק בדאורייתא אלא דמדאורייתא בטל כגון ספק טריפה שנתערבה. רק דהוי חתיכה הראוי להתכבד או משאר דברים חשובים אף דמדאורייתא בטל מ"מ לא אמרינן בי' ספק דרבנן להקל. דהא עיקר האיסור הוא מדאורייתא קודם שנתערב עיי"ש. וא"כ דכוותי' נמי הכא דקודם שנתערבה הוי איסור דאורייתא רק לאחר שנתבטל נעשה דרבנן ל"א ספיקא דרבנן לקולא ואפילו גבי דרבנן לא אמרינן ברירה: *)

אך ראיתי בחדושי הגרע"א שכתב ליישב דברי הרמב"ם ממה שקשה עליו מתמורה (דף לא) וכתב נמי משום דמדאורייתא חד בתרי בטל ורק דרבנן משום דבעלי חיים חשובי ולא בטלו ובדרבנן שוב אמרינן ברירה. שוב מצאתי בשער המלך פ' מה'. שכ' תירוץ זה משם המבי"ט הרי דאפילו באופן זה אמרינן יש ברירה בדרבנן וקשה קושיותי לדוכתא. ובע"כ צריך לומר כתי' הראשון שכתבתי:

ואגב אזכיר מה דחזית קשות נראה אלי לשיטת רש"י הנ"ל דגם ביבש ל"ב מב"מ מהא דעבודה זרה (דף עד) דחשוב התם אלו איסורין ואוסרין בכל שהו וחשוב שם פטר חמור. וכתב שם רש"י דפטר חמור אסור עד שלא נפדה. ובע"כ דאתיא כרבי יהודה בבכורות (דף יא):

וכ"כ הכרתי ופלתי (סי' ק). וא"כ לרבי יהודה דס"ל מין במינו ל"ב מאי ארי' משום דבר שבמנין ואיסורי הנאה. הא בלאו הכי לא בטל מצד מין במינו וע"כ דיבש ביבש בטל שפיר ודברי רש"י צ"ע:

ד) עיין בדו"ח להגאון רע"א בעירובין (דף לו) שהביא דברי הרמב"ן דהיכי דמתנה רק דבר אחד כגון באומר לאשה אם תצא בפתח תהי' מקודשת ואם לאו לא. דשפיר מהני. אבל במתנה על שני דברים לא מהני עיי"ש והקשה עליו דא"כ אמאי בעירוב לא מהני הא אם הניח עירוב למזרח אינו מתנה אלא על דבר אחד וכן למערב ומה בכך דמערב שני דברים ביחד עיי"ש: ויש לומר דאפילו באם אינו מערב רק לצד אחד הוי שני דברים דהא מתנה ואם לא יבא הרני כבני עירי וא"כ מתנה על שני דברים או בערובו. או בעירו. וסברא זו מבוארת בקצות החושן (סי' סא) דקשה על דברי הרמב"ן מאי פריך למזרח וכו' נמי אין ברירה הא אין מתנה רק על דבר אחד ותי' משום דגם זה הוי כשני דברים מטעם הנ"ל ולפ"ז צריך לומר דמ"ש הר"ן בגיטין דאם אמר אם יבא חכם למזרח יהי' עירוב ואם לא לא דמהני דהיינו דלא אמר דיהי' כבני עירו ושפיר מהני משא"כ במשנה דעירובין דמתנה ואם לא לכאן ולא לכאן הרני כבני עירו שפיר אפי' בצד אחד תלוי בברירה דהא מתנה על שני דברים ודו"ק ו) עיין גיטין (דף כה) ומיחל ושותה מיד ופירש"י דמחלל על המעות וכו' עיי"ש:

ובתוס' שם בד"ה תמהו דהא צריך לציין המקום למעשרות ואם לאו אינו יכול לחלל ובודאי דאינו רשאי לקבוע מקום דהוי כמתקן וממילא דא"י לחלל עיי"ש:

ונלע"ד לתרץ דהנה בב"מ (דף ) במעשה דר"ג וזקנים. הקשה הריטב"א ז"ל דלא ציינו המקום למעשרות לצפונו או לדרומו ותירץ דכי צריך לציין מקום למעשרות היינו למ"ד אין ברירה אבל ר"ג וזקנים ס"ל יש ברירה עיי"ש:

ומיושב קושיות התוספות בפשיטות דכיון דרבי מאיר סובר דיש ברירה לכך לדידי' א"צ לסיים המקום. ושפיר פירש"י. ומהני שפיר חילול בלא סיום ודו"ק ז) הרמב"ם ז"ל פסק דאחים שחלקו לקוחות הן ופסק נמי דק"פ לאו כקנין הגוף דמי ותמהו עליו דלא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד. וכמו דקאמר בגיטין (דף מח) אי לאו דאמר רבי יוחנן ק"פ כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד דס"ל אחים שחלקו לקוחות הן ואי לאו כקנין הגוף לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. וה"נ יקשה להרמב"ם איך משכחת לה דמייתי בכורים דהא הוי לקוחות. וק"פ לאו כקנין הגוף דמי:

ולפענ"ד יש לומר למה דאמרינן בבא בתרא (דף פא ע"א) בהא דהלוקח שני אילנות דמביא ואינו קורא דמספקא לן אי קנה קרקע או לא. ופריך הש"ס מכדי פסוקי נינהו לקרי ומשני דמחזי כשיקרא. או דלמא אתי לאפקועי מתרומות ומעשרות עיי"ש:

והנה הרמב"ם בפ"ד מה' בכורים (הלכה ) פסק כלישנא בתרא דלמחזי כשיקרא לא חיישינן. וכמ"ש ג"כ התוספות בגיטין (דף כו) ובכמה דוכתי עיי"ש: ולפ"ז נראה דגבי האחים שחלקו שוב מותר לקרות פרשת בכורים. דלמחזי כשיקרא הא קיי"ל דלא חיישינן. ואי משום דאתי לאפקועי מתרומות ומעשרות. הא ממה נפשך כיון דאמרת שלקוחות הן. הרי לקוח פטור ממעשר (ועיין בתוספות ב"מ (דף פח) שכתבו דאם חזר המוכר ולקחן חייב. ולפי זה יש להבין בהא דפריך בבכורות (דף נו) והא איפסל לי' בלקוח דלמא הוא כמו מעשר דגן דחייב אם חזר ולקחו. י"ל דממילא ש"מ דפטור דאל"כ אמאי לא אמרינן בכל מוכר בהמות שיצטרך לקנות וכמו דאמרינן בגיטין (דף מז) לענין בכורים. ובשלמא במעשרות כבר כתב רש"י שם דאינו מצוה שבגופו ובידו שלא לאכול ולא יצטרך להפריש [ועיין בטו"ז יו"ד (סי' א) ובחדושי רע"א ז"ל שם] אבל במעשר בהמה יקשה וע"כ דלא מהני חזר ולקחו דכבר נפטר. ובזה יש לתרץ מה שעמד הרי"ט אלגאזי פ"א דבכורות ע"ד רש"י חולין (דף קל ע"א) דלקוח ממעטינן ממעשר בהמה מדכתיב בקרך. והקשה דבכורות (דף נו ע"א) ממעטינן לה מהיקשא. ולהנ"ל אתי שפיר דמבקרך ממעטינן לקוח מעיקרא ואייתיר ההיקשא היכי דמכרו וחזר ולקחו כנ"ל ועיין בתוספתא איזו לקוח כל שנתנו וחזר ולקחו ועיין התם יו"ד (סי' ) ואכמ"ל] אבל הגמ' דגיטין (דף מח) הנ"ל יש לומר דקאי הש"ס שם למ"ד דחיישינן למחזי כשיקרא ושפיר אמר דלא מייתי בכורים משא"כ להרמב"ם ודו"ק:

ח) ובעיקר דברי הרמב"ם הנ"ל נלע"ד פשוט. דידוע שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מטומאת מת (הלכה יב) דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא. ולפי זה יקשה למה מחזירין זה לזה. הא הוי ס' וכ"ש דס' ממונא קולא לנתבע כנ"ל: אך רבי יוחנן הא ס"ל בגיטין (דף כה) דאפילו ריח הגט אין כאן אם אמרינן אין ברירה עיי"ש ומבואר דס"ל לרבי יוחנן דאין ברירה הוא מתורת ודאי ושפיר קאמר דלדידי' אי לאו דסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים:

אמנם לדידן דאין ברירה הוא מחמת ספק בודאי דאין מחזירין זה לזה ביובל דספק דאורייתא לקולא וגם ספק ממונא לקולא והמוציא מחבירו עליו הראי' ורק מטעם מצות יובל מחזירין זה לזה [דלענין מ"ע ספק לחומרא] אבל הדר חולקים כבתחלה ושפיר מייתי בכורים דאין לומר דיפטרו נמי מהבאת בכורים משום דספקא דאורייתא לקולא. דהא בספק מצות עשה ספקא דאורייתא לחומרא כמ"ש הרי"ט אלגאזי בבכורות דילפינן מממזר רק בל"ת ולהכי יולדות מביאה קרבן מספק ושפיר מייתי בכורים ודו"ק היטב: ט) עיין קצות החושן (סי' סא) שהביא דעת הר"ש דהיכי דמתנה שיחול מכאן ולהבא ולא למפרע לכ"ע חל. ודעת הרשב"א אינו כן שהרי כתב דהיכי דמינתה האשה שליח ואמרה כל מי שירצה בעלי ליתנו יהי' שליחי דלא מהני משום דאין ברירה אף דאינו חל אלא משעה שקיבל ולא למפרע. והטעם משום דמי איכא מידי דהשתא בשעה שמתנה לא חייל וכו' וכמו לענין דבר שלא בא לעולם. דל"מ אף היכי דמתנה שיחול הדבר כשיבא לעולם משום מי איכא מידי וכו' עיי"ש:

ובזה נראה לי ליישב מה שהקשו השאגת ארי' (סי' צא) בהא דאמרינן בקדושין (דף סב) דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר דלא מהני דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. והא בלאו הכי לא מהני משום דאין ברירה. לדעת רש"י גיטין (דף כה) וכמו הרני בועלך על מנת שירצה אבא והכריח מזה דהיכי דחל רק מכאן ולהבא ולא למפרע חל עיי"ש: אכן לדעת הרשב"א יש ליישב דשפיר הוכיח דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאי לא כן אמאי לא מהני דהא למאן דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם גם הכא מהני היכי דחל מלהבא ולא שייך מי איכא מידי וכו' דהא השתא חייל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וא"כ מטעם אין ברירה יהי' מהני כשמתנה שיחול מלהבא וע"כ דאין אדם מקנה וכו' ולא מהני כנ"ל. ועיי"ש בשאגת ארי' שהאריך ולמ"ש נדחו רוב ראיותיו ואכמ"ל ועיין בנודע ביהודא קמ"א (סי' צ) שהקשה מההיא דב"ק (דף סט) דמה פריך הא י"ל דחל מכאן ולהבא ויש לומר למ"ש הקצות החושן שם דלהכי חל מכאן ולהבא ולא חשוב דבר שלא בא לעולם היינו משום דגם עכשיו חל מספק אולי יש ברירה. וכמו לדעת הרמב"ם לענין הרי את מקודשת לאחר שתחליץ לך יבמך. מאחר דגם עכשיו יש ספק קדושין:

ולפ"ז לרבי יוחנן דסובר בגיטין (דף כה) דאפילו ריח הגט אין בו בעל כרחך דסובר דבודאי אין ברירה. וא"כ לא מהני לדידי' מכאן ולהבא משום מי איכא מידי הנ"ל כיון דעכשיו אפילו מספק לא חל דהוי כעין דבר שלא בא לעולם כיון דעכשיו אין הקנין חל משא"כ לדידן ואכמ"ל: י) עיין תוספות תמורה (דף ל ע"א) בד"ה תמהו דכל איסור המעורב בהיתר נשקל חד ונימא דהך דאסורא שקיל. וכמו בההוא דלוקח יין וכו' דסמכינן אברירה דמה דשתה הי' דהיתר. וכן ביומא (דף נה) ונברר ד' זוזי וה"נ כל איסור המעורב בהיתר. ותי' הרמ"ר דכלל גדול דכל שנברר האיסור קודם שנתערב לא סמכינן אברירה וכו' משא"כ בההוא דהלוקח יין דנולד האיסור בתוך התערובות דמקודם שנתערב הא לא הוי תרומה עי"ש:

והנה הקשו בכאן כמה קושיות א) הקשה הגאון רע"א בגיטין (דף נג) בהא דמשני הש"ס בחולין (דף מ) באית לי' שותפות בגוה. שאוסר רק חלקו וחלק חבירו נאסר משום תערובות. דבכה"ג קשה דנסמוך אברירה. דנולד האיסור בתוך התערובות. דאין לומר דמתניתין דהמטמע והמדמע והמנסך סוברת דאין ברירה דיקשה על רבי מאיר בגיטין (דף נד) והוא סובר דיש ברירה. ועיין בפתח הבית דיני ברירה ענף ט שהביא קו' זו בשם ח"א. ב) ראיתי מי שהקשה מדברי המרדכי המובא ברמ"א (יו"ד סי' קב) גבי ענבים בגיגית שבטל מה שזב בשבת במה שזב קודם שבת. ואף דהוי דבר שיש לו מתירין משום דלא ניכר האיסור קודם שנתערב עיי"ש ולמה לי הטעם תיפוק לי' דמותר מטעם ברירה. ואף דקיי"ל אין ברירה. מ"מ הא בדרבנן קיי"ל דיש ברירה ומוקצה דרבנן:

והנה קושיא זו יש לדחותה בפשיטות *). דהא הר"ן פ"ב דגיטין כתב דהטעם דבדרבנן יש ברירה משום דספק דרבנן להקל עיי"ש. וא"כ במקצה דחמור והוי כעין דאורייתא דל"א ספיקא לקולא כמ"ש התוספות בביצה (דף ג) ד"ה א"כ לא שייך ברירה. ושפיר צריך המרדכי לטעם אחר. וגם בדבר שיש לו מתירין דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. לא סמכינן אברירה ומשום דהוי דבר שיש לו מתירין. וא"כ דהדר הדין דדבר שיל"מ. לכן צריך המרדכי ליתן טעם דלא אמרינן בזה דין דבר שיש לו מתירין לא בטל. ועיין בשעה"מ בה' עירובין ובה' גירושין פ"ג שכתב נמי דבדבר שיש לו מתירין לא ברירה בדרבנן ולפי מ"ש לעיל דבמוקצה מחמירין בספק. א"צ לטעם השעה"מ משום דבר שיש לו מתירין. וגם יש לפקפק בדבריו למ"ש הש"א (סי' צא) דבספיקא דדינא אפילו בדבר שיש לו מתירין לקולא. ועיין בפתח הבית ובתשובות הגרע"א (סי' סה) ואכמ"ל]. ושפיר צריך המרדכי ליתן טעם הנ"ל ואתי שפיר. אבל קושי' הראשונה חזקה היא וראוי לעורר עליה:

יא) ובעיקר התמיהות הנז' נלע"ד דהעיקר דעד כאן לא כתבו התוספות דשייך ברירה היכי דנולד האיסור בתוך התערובות אלא דווקא כהתם כמו הלוקח יין וכו' דהאיסור אינו חל על הפרט רק על הכלל. ואין הספק מצד חסרון ידיעותינו אלא מצד עצמו כמו בההוא דהלוקח יין וכו' ומחיר כלב דהאיסור חל על הכלל. וכמו בלוקח יין דחל איסור טבל על כל הלוג. וכן במחיר כלב דחל על כל העשרה טלאים ובאמת אין אסור רק אחד דיין לומר ברירה. אבל אם נתערבה דרך משל כמה בהמות ושחט בתה של אחת מהם לא שייך ברירה לומר דהיא היא הבהמה שנשחטה אמה בתה היום דהא האיסור אינו חל רק על אמה והיא הא הובררה רק אנן היא דלא ידעינן איה איזה הבהמה ההיא ובכה"ג לא שייך ברירה עיי"ש:

ומיושב ממילא מההוא דהמטמע והמנסך דלא חל האיסור רק על שלו. ואנן לא ידעינן איו היא חלקו מצד חסרון ידיעותינו ובכה"ג ל"ש ברירה וז"ב ונכון:

וכן גבי ענבים שבגיגית מיושב מההוא טעמא דאיסור שבת הא לא חל רק על מה שזב בשבת בפרטות ולא על הכלל כולו ול"ש ברירה ומיושב היטב. ועי' בס' בית אפרים בחיו"ד סי' ע' שכתב כעין מ"ש בכאן:

ומיושב ג"כ מה שיש להקשות לכאורה בהא דסוף מעילה (דף ) אם אמר פרוטה בכיס זה הקדש אם הוציא הראשונה מעל. ואמאי נימא ברירה דהא נולד האיסור בתוך התערובות. ואך זה ליתא דהא גם הכא הוי איסור עצמיות בכללות הכיס:

ואולם יש ליישב בפשיטות דהא האי תנא לית לי' ברירה ועיין בחדושי הגרע"א ליו"ד (סי' טז) ובלקוטיו לתמורה (דף ל) ואכמ"ל:

יב) והנה ע"פ דברי התוספות דתמורה הנ"ל שחילקו בין נולד האיסור בתערובות להוברר האיסור מקודם לענין ברירה. יש לתרץ מה שעמד הרי"ט אלגאזי בבכורות (דף כב) בהא דאמרינן במעילה (דף כא) האומר פרוטה בתוך כיס זה הקדש או שנפלה פרוטה של הקדש לתוך הכיס כיון שהוציא את הראשונה מעל והתוס' תמהו דלבטל הפרוטה של הקדש שנפלה בתוך הכיס ואמאי מעל. ותמה הריט"א דלמה הקשו התוספות דווקא על בבא זו דסיפא דפרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס ולא על בבא דרישא בהאומר פרוטה בתוך כיס זה הקדש יעיי"ש שהאריך ע"פ סברת המרדכי המובא ביו"ד (סי' ק"ב) עיי"ש:

ואמנם לדברי התוספות דתמורה הנ"ל מאד נכון הדבר דהא כבר הקשתי דלהתוספות בתמורה (דף ל) דהיכי דנולד האיסור בתוך התערובות סמכינן אברירה ולהכי פריך ביומא (דף נה) דנברר ד' זוזי וכו' עיי"ש. וא"כ ה"נ אמאי מעל באומר פרוטה בתוך כיס זה הקדש ובשלמא בנפלה פרוטה של הקדש בתוך כיס לק"מ דהא הוברר האיסור קודם שנתערב אבל באומר פרוטה בתוך כיס יהי' הקדש קשה כנ"ל:

ואולם למ"ש הגאון רע"א ביו"ד (סי' טז) דלמ"ד יש ברירה לא שייך ביטול איסור בהיתר דהוי כמו שאפשר לברר איסורו ועיי"ש דכוונת הגמ' ביומא (דף נה) דנברר ד' זוזי וכו' ואידך לשתרי. היינו דממ"נ אי אמרינן ברירה ולא בטל נברר חד ואידך עכ"פ לשתרי. ואי דאין ברירה א"כ לבטל הכל וממ"נ יהי' מותרים השאר עיי"ש:

ולפ"ז על בבא דרישא דאומר פרוטה בתוך כיס יהי' הקדש לא מצו התוספות לאקשוי דלבטל. דהא בכה"ג שייך ברירה כמ"ש התוספות הנ"ל כיון דנולד האיסור בתוך התערובות. וכיון דאפשר לברר האיסור ל"ב. וכל זמן שלא בירר איסור ושפיר מעל היכי דהוציא הראשונה דאמרינן דהיינו הך דאיסורא ולכן הקשו מבבא דסיפא יפא דנפלה פרוטה של הקדש דל"ש ברירה כיון דהבורר האיסור מקודם. ובכה"ג דל"ש ברירה שפיר לבטל. ודברי התוס' מדוקדקים היטב הדק ואתי שפיר:

אך בעיקר דברי הגרע"א ז"ל הנ"ל יש להעיר מהא דבכורות (דף נז) דפריך ואי אמרת יש ברירה ניברר חדא להדי' כלבא ואידך לשתרי עיי"ש ולדברי הגאון הנ"ל קשה למה פריך דווקא למ"ד יש ברירה. דמכ"ש דיקשה למ"ד דלית לי' ברירה דלבטל הכל. אף דבעלי חיים חשובים ולא בטלו. דהא בנולד האיסור בתוך התערובות בטל דבר שיל"מ וה"ה שאר דברים חשובים כמ"ש הגאון הנ"ל. ורק קו' הש"ס ביומא ממ"נ דלבטל אי ברירה נימא ברירה ואי אי. ברירה לבטל. וא"כ הא תינח התם דפריך סתמא יש לומר כדברי הגאון הנ"ל דפריך לכ"ע. אבל הכא דפריך בפירוש למ"ד יש ברירה קשה למה פריך דווקא למ"ד יש ברירה דמשמע דלמ"ד אין ברירה לק"מ ולמה הא לכ"ע קשה ודברי הגרע"א צ"ע. ועיין בשעה"מ פ"ד מה' גירושין שכ' דלכך לא פריך הש"ס לכ"ע אף דמדאורייתא בטול ובדרבנן הרי אמרינן יש ברירה משום דלר' יהודה גם בדרבנן אין ברירה ואך לדעת הגרע"א קשה וצ"ע. יג) ואגב אזכיר מ"ש השער המלך שם דהא דאמרינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק היינו בספק דמעשה אבל לא בספיקא דדינא. ולכן אמרינן בבכורות (דף נט ע"א) אשמיענן שדה משום דלחומרא עיי"ש היטב: וקשה לי טובא מהא דבבא קמא (דף נח) מאי אמרת לצרפו לגורן אחר עשירי ודאי וכו' והא התם דמספקא לי' לב"ע אי כר"מ אי כר"ש הוי לי' ספיקא דדינא. ומ"מ פטור וצע"ג. ובאתי רק לעורר ודו"ק:

יד) דעת הר"ן בגיטין (דף יג) דגבי מעמד שלשתן דאמרינן משתעבדנא לך ולכל מאן דאתא מחמתך לא שייך ברירה דברירה לא שייך אלא היכי דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא יכול להשתעבד לכל העולם בזה אחר זה עיי"ש: והקשה עליו בקצות החושן (סי' סא) מהא דבבא קמא (דף סט) דפריך שם דאיך מועיל כל המתלקט הא אין ברירה והא גם הכא יכול להתחלל כל הכרם דהא הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל עיי"ש:

ונראה לפע"ד ליישב עפ"י מה שהקשה הטורי אבן למה שכתבו התוספות בתמורה (דף כז ע"א) בד"ה דמה דאמרינן הקדש שוה מנה שחללו על פרוטה מחולל. היינו אם הבעלים פודין אותו אבל אם אחרים פודין אותו לא מהני. והיינו דטעם דהבעלים הא יכולים לשאול על ההקדש ולכן יכולים לחלל גם על שוה פרוטה אף ששוה מנה וא"כ בכרם רבעי דלא מהני שאלה שוב הבעלים כאחר דמי:

וכתב לתרץ משום דגמרינן קודש קודש ממעשר וכמבואר בקדושין (דף נג) א"כ הכל ילפינן ממעשר דמהני ג"כ שאלה כמו במעשר דמהני שאלה מחמת דקדיש בדבורו עיי"ש:

ולפ"ז הא אמרינן שם צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד ואיתא שם דאי לאו דאמר רבי צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד הוי אמינא מאן תנא צנועין רבי מאיר דאמר מעשר שני ממון גבוה וכבר ילפינן קודש קודש ממעשר וא"כ לפי ההוה אמינא דלא ידע מהא דמעשר שני ממון גבוה ואם כן גם רבעי לא ילפינן קודש קודש. וממילא דלא אמרינן בכרם רבעי הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וכסברת הטורי אבן דהא לא מהני שאלה. וא"כ הבעלים כאחר דמי ובאחר הא לא מהני כנ"ל [ועיין בספר ישועות ישראל (סי' סא) שמיישב כעין זה. עפ"י דברי הירושלמי פ"ק דסנהדרין הלכה דלמ"ד מעשר שני ממון הדיוט אינו נפדה פחות משוי' עיי"ש. ולדידי דברי הירושלמי לא נתבאר לי טעמא דמלתא. דהא מה דמעשר שני נפדה פחות משויו משום דלא יהי' חמור ממעשר. וכן ראיתי במנחת חינוך (מצוה תעד) שהביא כן משם הכ"מ עיי"ש וא"כ מה בכך דממון הדיוט. ואדרבא הוא הנותנת יותר שלא יהיה חמור מהקדש. ואפשר כיון דהטעם משום דאין אונאה להקדש וכמבואר בב"מ (דף נז) וא"כ הוא הנותנת דבהדיוט דשייך אונאה לכך לא מהני אף דשייך לעצמו מ"מ לא פליג והירושלמי אינו תח"י] ומיושב קו' קצות החושן לנכון:

תוכן העניינים

ספר זרע אברהם (לופטביר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה