אור ברסלב

ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר

סימן יא

סימן י

אתנן:

א) עיין פסחים (דף צ) בהא דאמרינן שם דלא משייר אינש בקדושת הגוף ופירש"י בד"ה דלא וכו' דזה שהפריש לפסחו מתנה בעלמא הוא דיהיב להו וכו' והממנה זונה מתנה הוא שאין בידו למוכרו ואין אתנן חל עליו. עיי"ש:

ומבואר מזה כדעת הנתיבות (סי' קמח) דדבר שאין בידו למוכרו ואך לדידי' שוה המזיקו פטור עיי"ש:

ובגיטין (דף מג) ואי אמרת המוכר עבדו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא עיי"ש והא עכ"פ שוה לדידי', שאם יגחנו שור יטול קנסא. ומה בכך דא"י למוכרו. ולמה לי' למיפרך משום דמזדבין לקנסא ת"ל דלדידי' שוה כנ"ל. וע"כ דכל שאינו יכול למוכרו לא חשיב ממון. וה"נ לענין אתנן. דכל שיהיב לה דבר שא"י למוכרו אין אתנן חל עליו: אמנם בירושלמי פסחים (פ"ח הלכה ג) איתא פתר לה שלא נכנס לתוך ידה כלום תדע לך דתנן מקריב עליה קיני זבים קיני יולדות עיי"ש בפני משה שפי' דאם הפריש עלי' קרבן שהיא חייבת אין בזה משום אתנן עיי"ש ואינו מובן אטו אם תאמר תן מנה לפלוני שאני חייב לו בשכר הביאה לא חשוב אתנן. והרי הרב אומר כן עיין ברמב"ם ז"ל פ"ה מאיסורי מזבח (הלכה י) דהאומר לזונה הא לך דבר זה והבעלי לפלוני דהרי זה אתנן. והוא מדין עבד כנעני המבואר בקדושין (דף ז) וה"ה דמהני מדין ערב:

ונראה נמי בהא דכתב הרמב"ם שם (הלכה טו) נתן לה עופות אע"פ שהן מוקדישין אתנן חל עליהם עיי"ש ולכאורה תמוה דהא עופות שהן מוקדשין הרי לא משכחת לה אלא בקדשי קדשים. והרי אין בידו למוכרם ואין אתנן חל עליהם וכש"ס הנ"ל. וצ"ל הכוונה שהקדיש בעבורה עופות לקרבן שהיתה חייבת וכהאי דמקריב עלי' קיני זבים וכ' וה"ה אם היתה חייבת שאר חובות ושילם עבורה בשכר ביאה:

אך נראה דהא דאמר הירושלמי דאם הפריש עבורה קרבן שהיא חייבת אין אתנן חל עלי' היינו במחוסרי כפרה שאין צריכין דעת. וכהאי דנדרים (דף לו) הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה וכיון דיכול להפריש אף שלא מדעתה לא חשוב מתנה והוי כפריעת חוב וכמבריח ארי בעלמא היא משא"כ בהני דצריכין דעת ופשוט:

ב) ובעיקר הספק הנ"ל אי אתנן חל מדין ערב. וכמו דאמרינן בקדושין (דף ז) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך. ה"נ אם אמרה תן טלה זה לפלוני לכאורה הא דין ערב ודין עבד כנעני בהדי הדדי אמרינן להו בקדושין. וכשם דמדין עבד כנעני מהני וכמ"ש הרמב"ם שהבאתי לעיל ה"נ מדין ערב: אמנם לאחר העיון נראה דבכה"ג לא הוי אתנן. וראי' מהא דבכורות (דף נו) איזה אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנו לה וחזר ולקחו הימנה ופריך ולמשרי' איהי ומשני בזונה כותית עיי"ש:

והשתא אם נימא דבכה"ג דאמרו תן טלה לפלוני והבעלי לי חל אתנן מדין ערב. לוקמי' כה"ג ולמה צריך לאוקמא בשחזר ולקחו ממנה. ולמה צריך לאוקמא בזונה כותית דבכה"ג משכחת ברווחא שאמרה תן הטלה לפלוני ישראל. וע"כ דאין אתנן חל משום ערב. והטעם נלע"ד דדווקא בקדושין מקודשת דנתקדשה בכסף. א"כ לא יהי' אלא שנתן לה כסף. משא"כ באתנן שאינו חל על מעות לא עדיף ערב מאם נתן לה כסף. וקדושין שאני דגם בכסף ובהנאת כסף מקודשת וא"כ הרי מ"מ היא נהנה וז"ב:

אך למה דמבואר בירושלמי פ' האיש מקדש (הלכה ) על דעתי' דר"ז הבעל נעשה שלוחו של אשה לזכות לעני אמר ר"ה העני זכה לאשה משל בעלה וזוכה לעצמו עיי"ש גבי תן מעות לפלוני עני. עיי"ש:

הרי לך דהיכי דאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דהדין הוא דמקודשת מדין ערב. בתחילה זכתה האשה בהמעות. ורק אח"כ זוכה הפלוני המעות לעצמו וא"כ ה"נ באמרה תן טלה לפלוני הרי זכתה בהטלה מעיקרא וא"כ שוב הוי אתנן כנ"ל. והדרא *) קו' הנ"ל לדוכתא למה צריך לאוקמא בשנתנו לה וחזר ולקחו ממנה כנ"ל:

אך יש לומר הא מיירי **) בזונה כותית ואין שליחות לעכו"ם. וכמו דאמר שם בירושלמי מאי נפיק מן ביניהון הי' החנוני חרש עיי"ש וה"נ גבי עכו"ם. ולעולם די"ל דבכה"ג דאמרה תן טלה לפלוני ישראל דחל האתנן. וקצת ראי' דלא מהני. מהא דאמרינן בתמורה (דף ל ע"א) דאם נתנה לו היא אתנן דלא הוי אתנן. עיי"ש:

והשתא אם נימא דכל דמהני בקדושין מהני גם אתנן. והא בקדושין בכה"ג מקודשת אם הוא חשוב כמבואר בקדושין שם. והיינו משום דהקבלה חשובה כנתינה ה"נ גבי אתנן אם נתנה לו טלה להני באדם חשוב כמו שקבלה איהי. ובע"כ דלא הוי אלא כנתינת מעות דהנאה חשובה ככסף. ובאתנן לא מהני אפילו כסף אלא דווקא שיש לה טלה וכל שאין לה טלה א"ח א"כ ה"נ באדם חשוב עכ"פ אין בידה רק הנאה. וה"נ באמרה תן לפלוני הטלה דלא שייך דין ערב. ודווקא מדין עבד כנעני דנשאר הטלה בידה אף שנבעלית לפלוני דהא אמר הילך טלה והבעלי לפלוני משא"כ בנתן הטלה לפלוני ודו"ק: ג) ראיתי דבר חדש בספר יראים (מצוה רז) שפי' הא דאמרינן בתמורה דף ל) נתן לה חטין ועשאן סולת למ"ד שינוי קונה מותר. דהפירוש דנתן לה חטין על מנת שמת שתבעל לו יהי' שלה ובתוך אותו הזמן עשאן סולת ולמ"ד שינוי קונה א"כ הא קנתה בתורת גזל במה שעשאן סולת קודם הזמן ושוב אין לו אלא דמים וקיי"ל דאם נתן לה מעות דמותר עיי"ש והוא פי' חדש: ולפ"ז יש ליישב מה שיש לדקדק אמאי *) לא נקט רבותא טפי דנתן לה טלה ונעשה איל. דהא קיי"ל דגם שינוי דממילא קני. ולמה נקט חטין דווקא. דטעם דשינוי קונה שייך בטלה כמו בחטין כנ"ל:

אמנם לפי הנ"ל ניחא דהטעם משום דנתן לה רק מעות. ואין אתנן חל על המעות וכ"ז בעשאן סולת דבתורת גזל באו לידה. משא"כ בנתן לה טלה ונעשה איל. דלא בא לידה בתורת גזל דהא נתן לה והיא לא שנתה מידי. שוב ראיתי בתוספות רי"ד שכתב בהדיא דאם נתן לה עגל ונעשה שור דפסול לקרבן עיי"ש. ולכאורה למה לא יהי' כדין חטין ועשאן סולת דהא שינוי דממילא קני כמו שינוי בידים. אלא ודאי כחילוק הנ"ל וז"ב:

ומיושב בזה קו' התוספות עבודה זרה (דף מו ע"א) בד"ה. שהקשו דמאי מבעי' לי' אי יש שינוי בנעבד הא לא ילפינן נעבד במחובר אלא מאתנן ובאתנן גופי' יש שינוי. עיי"ש:

ולפי הנ"ל אין זה ענין לשינוי בנעבד. דלאו מטעם דהוי שינוי בנעבד אלא משום דקנתה בתורת שינוי. ושוב ממילא מותר ואין זה ענין ליש שינוי בנעבד כמובן. אך לפי"ז יתעורר קו' התוספות דלמה לי תרי קראי דשינוי קונה. וצריך לומר כתרוצם דצריך לשינוי החוזר ואכמ"ל: ד) עיין מנחת חינוך (מצוה תקעא) שנסתפק אי בעגלה ערופה פסול אתנן כיון דכפרה כתיב בה כקדשים ומבואר בחולין (דף יא) דמה"ט דינה כקדשים עיי"ש:

ונלע"ד שהביא ראי' דאינו פסול אתנן לעגלה ערופה וזהו ממה דאמרינן בבכורות (דף נז) הכל נכנסים לדיר להתעשר הרובע ואתנן ואמרינן שם משום דכתיב כי משחתם בהם מום בם. ומעשר בהמה הואיל דלא פסול בה מומא דבר ערוה ועכו"ם נמי אין פוסלים בה:

ולפ"ז בעגלה ערופה דלא פסול בי' מומא וכמבואר במשנה דסוטה (דף מה ע"ב) גם דבר ערוה אינו פוסל בי' והא ליכא למימר דהא חזינן דעופות לא פסול בהו מומא דאין תמות וזכרות בעופות כדאיתא בחולין (דף כג) ומ"מ פסול בי' אתנן וכמבואר בתמורה (דף ל) י"ל שאני עופות דעכ"פ פסול בי' מחוסר אבר לא כן גבי עגלה ערופה דגם מחוסר אבר לא פסול בה. לפי הנראה מדברי הרמב"ם שהשמיט דברי הירושלמי דפוסל מחוסר אבר בעגלה ועיין בית הלוי (סי' מג) וכיון דלהלכה אין פוסל מחוסר אבר ה"ה דבר ערוה ושאני עופות דעכ"פ מחוסר אבר פסול בהו ואכמ"ל:

ה) עיין תמורה (דף כט) איזה אתנן הילך טלה זה ואפילו הן מאה כולן אסורין. ומפרשינן דלא צריכה אלא דשקלא אגרא חדא ויהיב לה מאה דכולהו מכח אתנן קאתי. וכה"ג בפסחים (דף פט ע"ב) ומעות כל שהן יפלו לנדבה ומפרש רבא אף אם האי יהיב חמשה ולא שוה אלא ד' קנסא קניס ועיי"ש בפירש"י:

ולכאורה הא זה הוא פלוגתא לעיל (דף ו) בין אביי ורבא דמאן דמסיק ד' זוזי דרביתא מחברי' ויהיב לי' גלימא דשוה ה' אביי אמר כי מפקינן מיני' ד' מפקינן מיני' אידך מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' ורבא אמר ה' מפקינן מיני' דכולהו מכח רביתא קאתי לידי' עיי"ש וא"כ קשה לאביי הא חזינן הכא דאם אחד פורע לחבירו יותר מכדי חובו דלא אמרינן דהיותר הוי מתנה. כמו הכא דכולהו הוי אתנן ואביי אטו יפלוג אמשנה שלמה: והנה לכאורה הייתי סבור לתרץ דאביי יתרץ המשנה דהכא דהא דתנן אפילו הן מאה היינו שהבטיח לה ליתן א' ממאה שבעדרו וקמ"ל דכולהו אסורין ולא אמרינן דהוברר הדבר למפרע דהוא הוא האתנן:

אך הא התוספות בעבודה זרה (דף סג) ד"ה כגון כתבו דגבי אתנן בעינן שיהי' מבורר משעת ביאה איברא דדברי התוספות קשים להולמן דא"כ מ"פ ולברור חדא לגבי כלבא דמה חילוק יש בין אתנן למחיר והדבר צ"ע: ובעיקר הקושיא י"ל דדווקא גבי רבית ס"ל לאביי כי מפקינן מיני' ד' מפקינן מיני'. והיינו דהא דמפקינן מיני' משום דקיי"ל דרבית קצוצה יוצאה בדיינים וכל דלא מסיק בי' אלא ד' לא מקרי קציץ כי אם ד' דהא לא קצץ לי' יותר מד' משא"כ באתנן וזה נכון:

ועפ"ז יש לחדש דמודה אביי דעכ"פ יש אבק ריבית גם בזוז החמישי ונ"מ למ"ש הראשונים דגבי אבק ריבית אף דאינה יוצאה בדיינים מ"מ מחויב לצאת ידי שמים. ושיטת הפוסקים הלא נודע דבכ"מ דמחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה. א"כ הכא יכול לתפוס. וכבר נודע דמי שיש לו על חבירו ב' חובות יכול לומר סטראי ואכמ"ל יותר:

עוד נראה דרש"י נזהר מזה במה שכתב שם בד"ה דשקלה תרי והוא לא התנה לה אלא בחד עיי"ש והיינו דאגרא תרי מכל אדם ורק לגבי' אוזיל ולא התנה ליתן לה אלא חד. ושוב נתן לה שתים. וי"ל דבזה גם אביי מודה כיון דבאמת שכרה תרי ורק הוא הפחית לה משכרה. ע"כ כיון דחזר ונתן לה שתים אמרינן דגמר בדעתו ליתן לה כמו דאגרא מכל אדם שזהו שכרה ובהכ"ג לא שייך מתנה בעלמא הוא דיהיב לה רק שנתן לה כמו שנותנים הכל בשכרה וזה פשוט וברור. ותדע שכן כוונת רש"י דאי לא כן אין הבנה לדבריו ומה בעי רש"י בזה. וע"כ לתרץ קו' הנ"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

ספר זרע אברהם (לופטביר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה