ספר זכרון· רבנו יוסף קמחי
שער ג · נ
נו"ן תשמש בראש לרבים: "נַעֲשֶׂה", "נִשְׁמֹר", וזה בעתיד, ובו"ו פתוחה יהיה עבר: "וַנִּשְׁמֹר", "וַנַּעֲשֶׂה". וכן בכל אותיות אית"ן שהם לעתיד, בו"ו פתוחה יהיה עבר: "יַעֲשֶׂה" עתיד – "וַיַּעֲשֶׂה" עבר, "יַעֲשׂוּ" – "וַיַּעֲשׂוּ", "נַעֲשֶׂה" – "וַנַּעֲשֵׂה", "נַעֲבֹד" – "וַנַּעֲבֹד". ואותיות ית"ן שאחרי הו"וין דגושות, ועל הא' שאינה מקבלת דגש תהיה הו"ו קמוצה: "וָאֶעֱשֶׂה", "וָאֶרְאֶה", ולעתיד בתוספת הו"וין בשבא. וכשתהיה הו"ו על האל"ף שהיא בשבא ופתח תהיה הו"ו פתוחה, כמו "וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ כִי טוֹב" (תהלים נב יא), והוא עתיד, מפני שלא יכול לקרא שבא על שבא בתחלת התיבות. "וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן" (תהלים סט כא) עבר, "וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (בראשית כז לג) שניהם קמוצים והם עבר, "וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (ישעיהו נא ב) בפתח והוא עתיד, והו"ו מן "וְאַרְבֵּהוּ" שהיא בשבא תורה עליו, "וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה" (ש"ב א י), הו"וין קמוצין, זולתי ו"ו של "וַאֲמֹתְתֵהוּ" היא פתוחה, ופרשו בו כי לאשר היה כוזב כי לא המיתו, לכך פתוחה בלשון עתיד. ובסוף השמות תשמש הנ' לנקבות: "יְדֵיהֶן", "רַגְלֵיהֶן", "לָהֶן", "תִּשְׁמֹרְנָה", "תַּעֲשֶׂינָה". ונהגו בעלי הלשון להוסיף נ' עם ו"ו הרבים: "יִשְׁמְרוּן", "יִזְכְּרוּן", "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן" (שמות טו יד), "וְיִרָאוּן" (דברים יג יב), "צָקוּן לַחַשׁ" (ישעיהו כו טז) כמו צָקוּ, על דרך "אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ" (דברים ח טז). וכאשר ידביקו לנו"ן יו"ד שהוא כנוי יחיד המדבר לנפשו, אמרו "יְשַׁחֲרֻנְנִי", "יִמְצָאֻנְנִי" (משלי א כח). וכן נהגו להוסיף נו"ן תוספת בלא ו"ו ליחיד המדבר לעצמו: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" (תהלים נ כג). "יְסֹבְבֶנְהוּ… יִצְּרֶנְהוּ" (דברים לב י), "כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ" (ירמיהו כב כד), הנ' תוספת, כי נ' השורש במלת "יִצְּרֶנְהוּ" וב"אֶתְּקֶנְךָּ" נבלעות בע' הפועל. "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת" (איכה ד י), "ואֵין רֹאָנִי" (ישעיהו מז י), "וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (הושע יב ה), הנו"נין נוספות. וכאשר רצו להבליע נו"ן התוספת בנו"ן הכנוי, הדגישו נו"ן הכנוי ואמרו "דָּנַנִּי אֱלֹהִים" (בראשית ל ו), "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ" (תהלים קיח יח), "וּמִי יֹעִידֶנִּי" (ירמיהו מט יט), וכן בכ"ף הנוכח: "יִשְׁמְרֶךָּ", "וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו כה), "תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה" (משלי ב יא), נו"ני התוספת נבלעות בדגש, ודינם יִשְׁמְרֶנְךָ, וִיחֻנֶּנְךָ, תִּנְצְרֶנְךָ, כמו "מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ" (ירמיהו כב כג) – הנו"ן הכתובה נו"ן התוספת, והנ' שהיא פ' הפעל מן נָתַק בלועה בת'. ואם תאמר, הנה "אֶתְּקֶנְךָּ" נו"ן התוספת כתובה והכ' דגושה, תדע כי אין זה דגש חזק כי אם קל, ודגש קל לא תתבלע בו אות, ודגש חזק לא יהיה אחרי אות נחה ולא בתחלת תיבה אם לא תהיה קודם אות חלקה והיא ה"א, ולא יהיה דגש לא קל ולא כבד אחרי התנועות הגדולות כמו קמץ וצרי כי אם במלת "בָּתִּים" בלבד, ואין לו דמיון בכל המקרא. ותאמר בכנוי היחיד שאינו נמצא: "יִשְׁמְרֶנּוּ", "יִזְכְּרֶנּוּ", הנו"ן דגושה בעבור נו"ן התוספת ליחיד, כמו שנוספה ליחיד המדבר לנפשו, כמו "יְכַבְּדָנְנִי" (תהלים נ כג), ונבלעה בדגש במלות אחרות, כמו "דָּנַנִּי אֱלֹהִים" (בראשית ל ו), "תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ" (בראשית כז יט) ודומיהם, והיה דין "יִשְׁמְרֶנּוּ", "יִזְכְּרֶנּוּ" ליחיד – יִשְׁמְרֵהוּ, יִזְכְּרֵהוּ, ואם יוסיף נו"ן התוספת יאמר יִשְׁמְרֶנְהוּ, יִזְכְּרֶנְהוּ, "יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב י), וכאשר רצו להבליעה לא יכלו להבליעה בה' כי אינה נראית בדגש אלא מפיק, על כן החליפוה בנו"ן והבליעו נ' התוספת בנ' הכינוי כמנהגם. ואם תאמר כי נו"ן "יִשְׁמְרֶנּוּ" נ' התוספת, והדגש בעבור ה' יִשְׁמְרֶנְהוּ, כבר הקדמנו כי אין דרך דגש להביא אות שלאחריו אלא אות שקדם. ותהיה נו"ן נוספת בראש השמות, כמו נו"ן של "נִמְרוֹד", "מֵי נֶפְתּוֹחַ" (יהושע טו ט), "הָיְתָה נְסִבָּה" (דה"ב י טו), דינו סִבָּה. ובסוף "זִכָּרוֹן", "שִׁבָּרוֹן", "דֵּרָאוֹן" – היה דינו בדגשות הר' על כן הד' בצרי, "רִאשׁוֹן", "אַחֲרוֹן", "הִגָּיוֹן", "עֶלְיוֹן", "פִּדְיוֹן", הו"וין והנו"נין נוספות, הו"וין למשך החולם, והנו"נין לתוספת אמתינ"ה שזכרנו. ויש מאלה השמות שישתנו בסמוך: "שִׁבְרוֹן מָתְנַיִם" (יחזקאל כא יא), "הֶגְיוֹן לִבִּי" (תהלים יט טו), "דִרְאוֹן עוֹלָם" (דניאל יב ב). ויש "זִכְרוֹן" בשבא שלא בסמוך: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים" (קהלת א יא). ויש מהם בשבא לעולם בסמוך ובמוכרת: "אֶבְיוֹן", "עֶלְיוֹן", "שִׁרְיוֹן", "יִתְרוֹן", "פִּתְרוֹן". ויש נו"ן שרש, כאשר תהיה פ"א הפעל תתבלע נו"ן בעי"נו, וזה בעתידים, כמו "יִסַּע", "יִדֹּר", "יִפֹּל", "יִתֵּן". ותפול בצווי: "תֵּן", "תְּנוּ", "סַע", "סְעוּ", "גַּשׁ", "גְּשׁוּ נָא אֵלַי" (בראשית מה ד), "שָׂא", "שְׂאוּ יְדֵכֶם" (תהלים קלד ב). וזה בבנין קל, כי בבנין חזק לא תחסר לעולם מראש הבנין עד סופו, ובבנין הפעיל לא תזכר ולא תפקד, כי בהבלעת דגש תבא, כמו "הִגִּיד", "הִפִּיל", "הִגִּישׁ", "הִבִּיט", "יַגִּיד", "יַגִּישׁ", "יַבִּיט", אין לה זכר לא בפעלים שעבר ולא באית"נים. וכשתהיה למ"ד הפעל נו"ן ותוסיף עליה נ' הרבים או נ' הנקבות, אז תתבלע נ' השרש בהן, כמו "וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ" (בראשית לד טז), "וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה" (שופטים יט יג), דינם בשני נו"נין. וכמוהו "בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה" (יחזקאל יז כג), הנו"ן מן השרש בלועה בנ' הנקבות, "תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי" (תהלים עא כג), דגשות הנו"ן הראשונה להראות בנין חזק, ודגשות הנו"ן האחרונה שהיא לנקבות שהם השפתים, להבליע נ' הכפל. אך "חׇכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (משלי א כ) משקלו תִּפְעֹלָה ולא תִּפְעֹלְנָה, מפני כי אם היה לנקבות רבות היה חסר ב' נו"נין, נ' הנקבות ונ' הכפל, ואין חוזק בדגש להביא ב' אותיות, ואין דרך הלשון לחסר נ' הנקבות; ואם הנ' לנקבות, הרי אינו לשון רִנָּה, כי אין שם משתי נו"ני הכפל אפילו אחת. וכן אומַר בנ' "עַל צַד תֵּאָמַנָה" (ישעיהו ס ד) כי אינה לנקבות, לפי שאין שם דגש, והיא בעבור נו"ן השורש כנו"ן "וַיְהִי אֹמֵן" (אסתר ב ז), "בְאָמְנָה אִתּוֹ" (אסתר ב כ), על כן משקלו תִּפָּעַלָה ולא תִּפָּעַלְנָה, ו"תָּרֹנָּה" ו"תֵּאָמַנָה" לשון יחידה נופלת על כל אחת ואחת מהחכמות ומהבנות, ואם היה "תָּרֹנָּה" לשון רבות היה תְּרַנֵּנָּה, או תְּרֻנֶּנָּה בשקל "וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה" (בראשית לז ז), וה' "תָּרֹנָּה" וה' "תֵּאָמַנָה" אינה לנקבות כי אם תוספת, כי מצינו תוספת ה' בסימן אמתינ"ה: "אֶשְׁמְעָה", "אֶשְׁלְחָה", "אֶזְכְּרָה", כי הת' תורה על הנקבה.