אור ברסלב
ספר זכרון שער ג › מ

ספר זכרון· רבנו יוסף קמחי

שער ג · מ

ו

מ"ם תשרת בראש התיבות: "מִבַּיִת", "מִכֶּרֶם", "מִשְּׂדֵה הַחֵרֶם" (ראה ויקרא כז כא-כב). ולעולם האות הסמוכה לה דגושה, זולתי מאתיות אהחע"ר, אז תהיה המ"ם בצרי, כמו "מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו" (ויקרא יג יב), "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא יב), "מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ" (ירמיהו ב כ), "מֵהַמִּדְבָּר… וְעַד הַנָּהָר" (יהושע א ד), "מֵאִישׁ" (בראשית ב כג), "מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי" (ש"ב כב ג), והדגשות לחסרון נו"ן: מִן בַּיִת, מִן כֶּרֶם, מִן שָׂדֶה. ויש זרים מהם שאינם על אחהע"ר והם רפוים והמ"ם בחירק, כמו "מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר" (שופטים ח ב), "בְּחִתִּיתָם מִגְבוּרָתָם" דיחזקאל (לב ל). ותכנס מ"ם על מקור: "מִשְּׁמֹעַ", "מִבְּנוֹת", "מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים" (ש"א יז נג), "מִשְּׁמֹר", והדגש לנו"ן כמו שזכרנו למעלה. וכמו כן על אות אחהע"ר תהיה המ"ם בצרי: "מֵרְדֹף", "מֵהֲלֹךְ", כמו שאמרנו. ויש זרים כמו כן שהם על אות אחהע"ר והמ"ם בחירק: "מִרְדֹף אַחֲרֵי (פלשתים)" (ש"א כג כח), "מֵעׇצְבְּךָ וּמִרׇׇגְזֶךָ" (ישעיהו יד ג) בחירק. ותהיה המ"ם נוספת בראש השמות: "מִשְׁמָר", "מִשְׁכָּן", "מִקְדָּשׁ". ובסמוך יהיו פתוחות: "מִשְׁמַר יְיָ", "מִשְׁכַּן שִׁלוֹ" (תהלים עח ס), "מִקְדַּשׁ יְיָ" (במדבר יט כ). ובמחלי הפ"א: מוֹשָׁב, מוֹלָד, מוֹצָא. ובמחלי העי"ן: מָלוֹן, מָגוֹד, מָבוֹא, מָקוֹם; וכאשר יסמכו יהיו בשבא: "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט" (קהלת ג טז), "מְלוֹן אֹרְחִים" (ירמיהו ט א), "מְבוֹא הָעִיר" (שופטים א כד). ובאו מהם שלא כדרכן: "וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו" (יחזקאל מג יא), "אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ" (ש"ב ג כה), דינם מְבוֹאָיו, מְבוֹאֲךָ, אך לפי שהיו מוֹצָאָיו, מוֹצָאֲךָ המ"ם בחולם, דִּמּוּ אליהם חבריהם לזַוְּגם. וככה "יְכַסְיֻמוּ" (שמות טו ה), בעבור הברת יו"ד בשורק שב להיות המ"ם בשורק. וכמוהו "הֹרוֹ וְהֹגוֹ" (ישעיהו נט יג), כי דינם היה הֹרוֹ והָגוֹ, לפי ש"הֹרוֹ" דינו הוֹרוֹת מענין וּלְהוֹרֹת [אֶת] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא י יא), ו"הֹגוֹ" מן "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א ח), ודינם הָגוֹ כמו "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ" (מ"א ח יג), אך לזוגם הוציאום במבטא אחד. ויש מ"ם נוספת במחלי הלמ"ד: "מִשְׂרָה", "מִקְנָה", "מִרְבָּה לְהָכִיל" (יחזקאל כג לב), "נְמִבְזָה וְנָמֵס" (ש"א טו ט) – נתחברו בו נ׳ נפעל ומ׳ השם, כי דינו מִבְזָה או נִבְזָה. ועל דעתי מגזרה זאת "מִנְחָה", שרשו נָחָה מענין "לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם" (שמות לב לד), "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים" (שמות יג יז), לפי שנוהגים אותה, ואם כן אין הכלל ממנו מְנָחוֹת כמו שנהגו בתלמוד לקרא המ"ם בשבא, כי אם בחירק, כמו מן "מִקְנָה" – "מִקְנוֹת", ומן "מִשְׂרָה" – "מִשְׂרוֹת", כי לא יאמר מְקָנוֹת בשקל מְנָחוֹת המ"ם בשבא; כי אם יאמר מְנָחוֹת המ"ם בשבא אז תהיה שורש, כמו שי"ן מן "שִׂמְלָה" – "שְׂמָלוֹת", וכן "כִּבְשָׂה" – "כְּבָשׂוֹת", "שִׁפְחָה" – "שְׁפָחוֹת". ותהיה מ"ם נוספת בסוף השמות: "חִנָּם", "רֵיקָם", "פִּתְאוֹם", "שִׁלְשׁוֹם", פי' "חִנָּם" מלשון "אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ" (בראשית לג ה), וכן "חִנָּם" נתון בלא מחיר, דגשות הנו"ן לנו"ן אחרת, ו"רֵיקָם" מן "רֵיק", ו"פִּתְאוֹם" מן "פֶּתִי", הוא מקרה שיקרה בלא ידיעה, כי פתי היה האדם באותו מקרה. ו"שִׁלְשׁוֹם" מן "שָׁלֹשׁ", תמול ויום שקדם שלישי, ויש מפרשים "שִׁלְשׁוֹם" – שָׁלֹשׁ יוֹם. ויש מ"ם בקבוץ הזכרים עם יו"ד: "אֲנָשִׁים", "שָׂרִים", "עֲבָדִים". ואף יש יו"ד ומ"ם בקבוץ הנקבות: "נָשִׁים", "פִּלַגְשִׁים", כי דרכם לנקבות "שְׂמָלוֹת", "שְׁפָחוֹת", "כְּבָשׂוֹת". ואף יש בקבוץ הזכרים ו"ו תי"ו: "אָבוֹת". ויש מ"ם עם ה"א: "יְדֵיהֶם", "רַגְלֵיהֶם", "עֵינֵיהֶם", "שְׁנֵיהֶם", וכמוהם "וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם קִינָה" (יחזקאל כז לב), הה"א והמ"ם לרבים, ונשאר "בְּנִי", הב' שמוש ונשאר "נִי", ופירושו קינה, מן "וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם" (יחזקאל ז יא), שפירושו לשון בכי וקינה, מענין "וְנָהָה נְהִי נִהְיָה" (מיכה ב ד), אף על פי ששרשם איננו אחד ענינם אחד. ושקל "נִי" בשקל "אַף בְּרִי יַטְרִיחַ עָב" (איוב לז יא), הב' שמוש, ו"רִי" מן "רְוָיָה", חסרה ל' הפעל, ודינו רָוֶה בשקל "נָוֶה". "כִּי תַחַת יֹפִי" (ישעיהו ג כד) מלשון "כְּוִיָּה", וכן "זֵר זָהָב" (שמות כה יא) מן "אׇרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ" (תהלים קלט ג). ואם היתה ה"א "בְּנִיהֶם" שורש היתה פתוחה, כמו "יָדָם", "רַגְלָם", "גׇּבְהָם", "נׇגְהָם". ויש מ"ם שורש: "מֶכֶר", "מֶרֶד". ומ"ם "וְנָתַתִּי מִכְרָם" (במדבר כ יט) איננה שורש כי אם מאמתינ"ה בשקל "מִקְנָם", ושרשיו וענינו מן "וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם" (דברים ב ו). וככה "וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ" (משלי לא י) בשקל "לְמִקְנָה" (בראשית כג יח), ומשפטו מִכְרָתָהּ, ותי"ו החסרה כתי"ו "פִּנָּהּ" (משלי ז ח), "מִדָּהּ" (איוב יא ט) "בִּזָּהּ" (יחזקאל כט יט). ויש מ"ם שורש נבלעת בחברתה, כמו "יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ" (שמות כו כד), כמו "תְּמִימִים". ויש "תָּמִים" בלא דגש לשון יחיד – "אִישׁ… תָּמִים" (בראשית ו ט), ורבים "תְּמִימִים", והחסרים: "תַּם" ליחיד, ולרבים "תַּמִּים" בדגש. וכן "עַמִּי", "עַמּוֹ", דינו עַמְמִי, עַמְמוֹ, בראית "אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ" (שופטים ה יד). וכן "עִמִּי", "עִמּוֹ", "עִמָּכֶם", "עִמָּהֶם", המ"מין דגושות למ"ם אחרת, ומענינו "אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ" (יחזקאל לא ח), פי' לא היו עמו.

תוכן העניינים

ספר זכרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה