אור ברסלב

ספר התרומה· רבנו ברוך מוורמיזא

פסקים

הלכות ארץ ישראל

סימן א

הקדמה: בעזרת צור כשלמה אור עוטה
רקיע עלי תבל כדוק נטה
ועל הר ירד שמים הטה.
כבודו נגלה לעם נפש נקטה.
מצות קבלו בשפת מבטא.
ארץ יראה בכן אז שקטה.
יה צור מושל מעלה ומטה.
מעמך שבור כל עול ומוטה.
עמלי ועניי ראה והביטה
ונפשי מצרה צורי נא מלטה.
ברוך עבדך ברך בזרע שש לקטה.
ובעזרתך אחל הלכות שחיטה.

הלכות שחיטה - הקדמה
כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר (חולין ט"ז ע"ב) רבי ישמעאל אומר בתחלה נאסר להם בשר תאוה נכנסו לארץ הותרה להם ודרשו רבותינו (שם כ"ד) למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר רק לתאבון וכתיב בתריה כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' אלהיך לך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך (שם כ"ח ופ"ד) הא למדת שבהמה טעונה שחיטה ואם הכה אותה בקרדום עד שמתה הרי היא כמתה מאליה והויא נבלה (שם כ"ז ע"ב) ובדגים אין טעון שחיטה דכתיב הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא והא דכתיב ויאספו את השלו התם לא כתיב אסיפה גבי שחיטה דבהמה כדכתיב גבי דגים (כ"ז ע"א) ואלו בעופות פליגי תנאי אם הם טעונים שחיטה רבי אליעזר הקפר ורבי פנחס סברי אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים אבל בר קפרא סבר מן התורה זאת תורת הבהמה והעוף וכל החיה הרומשת הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הקישו לדגים לפוטרו בולא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן אחד וכן רבי אומר דתניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ואפילו למ"ד אין שחיטה לעוף מודה הוא דאם מתה מאליה נבלה דאי לאו הכי נבלת עוף טהור דמטמאה בגדים אבית הבליעה היכי משכחת לה ועוד אומר מו' רבינו הקדוש רבינו יצחק ברבי שמואל נ"ע דנהי דאין צריך לשחוט העוף מן התורה בסכין בדוקה ואין צריך לשמור עצמו מן שהיה דרסה ושארא מכל מקום צריך לו לחתוך הסימנים או לארכן או לרחבן והיינו נחירה אבל הרגו בענין אחר הויא נבלה (מנחות כ"ז ע"א) דהא כתיב ביחזקאל נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים ואמר בהתכלת וכי ישראל אכלי להו ומשני סד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו לשתרי נמי שאר נבלה קמ"ל והשתא הלא לישראל נמי אשתרי כי האי גוונא אלא לאו לכהנים דווקא אשתרי במליקה כי חותך שדרה ומפרקת והויא טריפה קודם שחיטה קודם חתיכת הסימנים ובעלמא בחולין בין ישראל בין כהנים אסירי (חולין פ"ח ע"ב) וכן מוכח פרק כסוי הדם גבי ר' חייא נפל ליה ציבא בכתניה ואמר ליה רבי שקול עופא וצא וטרוף כי היכי דמורח דמא ופריש ופריך אמאי לא אמר ליה צא ונחור אי משום דסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ואם כן נחירה כמו שחיטה ובעי כסוי אלמא כי טרף העוף אינו קרוי שחיטה (כ"ח ע"א) וכן פרק השוחט דפריך מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ואם אין שחיטה לעוף מן התורה נהי דכי תביר ליה שדרה ומפרקת הויא טריפה תהני ליה סכין בסימנין לטהרה מידי נבלה אלמא מקודם לכן כי חותך שדרה ומפרקת לא היה מועיל כלום לטהרו ומ"מ יקשה היאך אשתרי לכהנים נבלה במליקה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה דאי משום דחותך שדרה ומפרקת קודם הא לא הויא בהכי אלא טריפה כיון דלא חתך רוב בשר עמה עד לבסוף כדאיתא פרק הכל שוחטין דוכי מתה עומד ומולק (כ"ו ע"ב) וצריך לומר דיחזקאל דנקט נבלה אגב טריפה נקטיה דליכא למימר כיון שמלק בצפרנו המחובר אם היה דורס או היה מחליד שהיה חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר קודם הסימנים ואז עביד חלדה כדמפרש לקמן ובכך הויא נבילה (כ"ט ע"א) דהא פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע תנן האיש מדיר את בנו בנזיר ואי' דאמר בגמרא לחנכו במצות ופריך הא קא אכיל כהן מליקה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה והשתא מה בכך הלא דורס אף מחליד או הוי מחובר בצפורן אלא לאו ש"מ אין קפידא בכך למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה וכי תימא קסבר דבעלמא נמי מחובר כשר (ט"ו ע"ב) כרבי חייא ואי משום מחליד ליכא קסבר מחזיר סימנים אחורי העורף דעל כרחי' הכי סבירא ליה דאם חותך המפרקת ושדרה תחלה הויא לה טריפה והיכי אכיל לה כהן למאן דאמר לחנכו במצות אלא מחזיר סימנין הוה ונוקי קרא דנבלה כשאין מחזיר סימנין דעביד חלדה הא ליתא דאכתי דורס הוה ולמאן דאמר לחנכו היכי אכיל לה כהן דליכא למימר דסבר מוליך במליקה כשר (כ' ע"א) דהא פרק הכל שוחטין מוכח דמאן דאמר מחזיר סימנים סבר מוליך ומביא במליקה פסול כדאותיב רבי ינאי התם אלא על כרחך אין קפידא בדורס למאן דאמר אין שחיטה לעוף מסתמא הוא הדין אין קפידא בחלדה ואם כן נבילה דנקט יחזקאל אגב טריפה נקטיה ועל ר' דסבר יש שחיטה לעוף מן התורה כדפי' לעיל ק' דבנזיר קאי תלמודא על ר' ועל רבנן דכולי עלמא לחנכו במצות ואם כן היכי אכיל כהן מליקה הא נבלה היא ואפילו מחזיר סימנין אחורי העורף מכל מקום פסול משום צפורן מחובר דהא רבי א' מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנא' ויקח את המאכלת וגם פסול משום דורס דהא דמאן דאמר מחזיר סימנין סבר מוליך ומביא במליקה פסול כדאותיב ר' ינאי פ' הכל שוחטין י"ל דהיה מביא חטאת העוף ואינו נאכל וגם סבר חולין בעזרה לאו דאורייתא א"נ התם דקאמר תלמודא דכ"ע לחנכו במצות דחויא בעלמא הוא מהכא לא תשמע מינה.

וצריך שישחוט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אבל שני חצאי בעוף או אחד וחצי בבהמה פסולה וצריך לשחוט הוורידין כר' יהודה כדי שיצא הדם דהלכה כמותו כדאמרינן פרק קמא דברכות (ח' ע"ב) הזהרו בורידים כרבי יהודה מיהו שהיה או דרסה אינה פוסלת בהם דאמר רבי יוחנן מנקבן בקוץ בשעת שחיטה וכשר ואף רבי יהודה לא אמר אלא בעוף שצולהו כולו כאחת אבל בהמה דמנתחה אבר אבר לא צריך ונראה דאף בעוף לא מצריך רבי יהודה אלא לכתחלה אבל בדיעבד שרי אף על גב דקתני (פ"ב) בתוספתא רבי יהודה פוסל עד שישחט הוורידין נראה דפוסל לאו דוקא אלא הוי פירוש אוסר.

אמר רבא שלש מדות בסכין אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה והיינו כי הצפורן חוגר הפגימה משתי רוחות אבל מסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה והיינו כי הצפורן אין חוגר רק מרוח אחת ודווקא שהוליך ולא הביא ודוקא דקיימא ארישא דסכינא דאי לאו הכי שמא חורפא דסכינא מחליש ומורשא בזע עולה ויורד בסכין שוחט בו לכתחלה אמר רב פפא צריכה בדיקה אטופרא ואבשרא ואתלת רוחתא אבשרא כנגד ושט אטופרא כנגד קנה ואתלת רוחתא משני צדדין ואית דאמר דההיא דאתלת רוחתא לא פסלא דבית השחיטה מרווח רווח מדאמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה וכמו במסוכסכת לא ישחוט לכתחלה הוא הדין סכין שהוא חריף וחדוד משני צדדים ויש פגימה בו מצד אחד אסור לשחוט בו מצד השני לכתחלה כדתנן השוחט במגל יד שחיטתו כשרה וקאמר בגמרא לכתחלה לא דילמא אתי למעבד כן באידך גיסא ויש שכורכין מטלית על הפגימה ואולי טוב ולא גזרי' אטו בלא מטלית וצריך לבדוק הסכין לאחר שחיטה שלא ימצא שום פגימה ותהא השחיטה פסולה דאתמר (ע"א) בדק בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפי' שבר בה עצם כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעוף נפגמה ומסקנא הלכתא כרב הונא בשלא שבר והלכתא כרב חסדא בששבר אלמא לימא למתלי שמא במפרקת נפגמה אם כן שחט הרבה בהמות ולא בדק בינתים ואחר כך מצא בסכין פגימה כולן אסורות לכן טוב ונאה לבדוק הסכין בין כל חדא וחדא וכן אחר שחיטת כולן וכמו כן צריך לבדוק בסימנין אם שחוטים יפה דאמר רב יהודה אמר רב (ט' ע"א) כל טבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה לא בדק מאי רבי אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר ברבי ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא.  

סימן ב

פסק הלכך צריך לבדוק הסכין אבשרא ואטופרא ואתלתא רוחתא ורבא אמר אין צריך לבדוק בין הצדדים דבית השחיטה מרווח רווח ואם יש פגימה בראש הסכין מותר לכרוך מטלית על הפגימה ולא גזרינן דילמא ישחוט בו בלא מטלית ואם שחט בסכין בדוקה ולאחר השחיטה מצא בה פגימה כולן פסולות לכן טוב לבדוק הסכין בין כל אחת ואחת ואם שבר בסכין עצמות לאחר שחיטה כולן כשרות (כ"א ע"ב) ואם לא בדק הסכין קודם ששחט אפי' שבר בה עצמות בסוף ומצא בה פגימה כולן פסולות וצריך לבדוק הסימנין אחר שחיטה ואם לא בדק פסולה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה אבל אם בדק סכין תחלה ובסוף לא בדק כשרה דהא לא פסיל אלא כשמצא בו פגימה הא לאו הכי כשרה.

אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאין יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מאי קמ"ל כלהו תנינא לא צריכא ששחט לפנינו שלשה פעמים שפיר מהו דתימא מדהך שחט שפיר הך נמי שחט שפיר קמ"ל כיון דלא גמיר זמנין דמשהי ודריס ולא ידע ואפילו אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אין בכך כלום כיון דבשעת שחיטה לא ידע כדאמרי' בשבועות כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ופירושא דידהו הכי הוי.  

סימן ג

שהייה מתני' היא נפלה סכין והגביהה או נפלו כליו והגביהן או השחיז הסכין ועף ובא חברו ושחט אם שהה כדי שחיטה פסולה ומפרש כדי שחיטת בהמה אחרת ואתמר רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר כדי בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אף כדי בהמה לעוף אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר' חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף. בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ולא אפשיטא ליה אמר רבא השוחט בסכין רעה שאין חותך יפה אפילו הוליך והביא כל היום כלו כשר כיון שאינו שוהה כלל אלא לעולם עוסק בשחיטה. שהה במיעוט סימנין מהו אפרשנה בסמוך גבי החליד.  

סימן ד

דרסה מתני' היא התיז את הראש בבת אחת שלא הוליך ולא הביא ותנא דבי רבי ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר זהב שחוט ואומר חץ שחוט לשונם ואם יש בסכין אורך חוץ לצואר כמלא צואר כשר לשחוט בהולכה לחוד או בהובאה לחוד ואם אינו ארוך רק מלא צואר של בהמה פסול לשחוט בו אלא אם כן עושה הולכה וגם הובאה אבל הולכה גרידא והובאה גרידא לא יוכל לחתוך הסימנים רק בדרסה וכן תנן פרק שני במה דברים אמורים דבעינן מלא צואר חוץ לצואר בזמן שהוליך ולא הביא או שהביא ולא הוליך אבל הוליך והביא אפילו כל שהו כשר.  

סימן ה

חלדה מתניתין היא או שהחליד תחת השני ופסקו פי' שתחב הסכין בין סימן לסימן וחתך התחתון ואחר כך שחט העליון ר' ישבב אומר נבלה ר' עקיבא אומר טריפה כלל אמר ר' ישבב משום רבי יהושע כל שפסולו מחמת שחיטה נבלה כל ששחיטתו כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל טריפה והודה לו ר' עקיבא (כ' ע"ב) ולשון חלדה חולדה הדרה בנקרי הבתים כך הסכין מכוסה בשעת שחיטה תחת העור כשרה (ל' ע"ב) אמרי בי רב תחת העור איני יודע. איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו (זבחים ס"ח) והא דתנן פ' חטאת העוף מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ומפ' פרק (כ' ע"ב) הכל שוחטין רב הונא אמר משום מחליד רבה אמר משום דורס אבל משום מחליד לא דחלדה מכסיא כחולדה הדרה בניקרי בתים והכא מגליא ורב הונא סבר דבמליקה הכי נמי מכסיא ופירש רש"י מ"מ במליקה מחליד לפי שפעמים שהסכין אינו רחב ולאחר שחתך המפרקת ורוצה לחתוך הסימנין או חתיכה המפרקת מתחברת למעלה מן הסכין ומכוסה הסכין שאין החתך של המפרקת מרווח רווח כמו חתך סימנים שהם רכין ורבה סבר האי לאו חלדה כיון שעל הסכין אין שום דבר שלם כי בחבור המפרקת אין בכך כלום כיון שחתוכה אבל פרק חטאת העוף פי' לפי שצריך לחתוך מפרקת בלא רוב בשר קודם הסימנין כדאיתא פ' הכל שוחטין לפי שהסכין ארוך וצריך ליזהר שלא יחתוך רוב בשר צריך לו לחתוך בראש הסכין שקורין פונטא ובשעת חתך המפרקת והסימנין מתכסה אותו רוב הסכין מרוב הבשר שנשאר שלם ועל זה קשה דרבה דא' האי מגלי' על האי לא הוה פליג דמקרי חלדה דהא מכסי מקום הסכין ששוחט בו ואי סובר ששומר עצמו שלא יתכסה מ"מ יק' דהא פ' הכל שוחטין כי סובר דמליקה חותך שדרה ומפרקת עם רוב בשר אפילו הכי קרי ליה מחליד וא"כ צריך ליזהר כששוחט והוא חס על העור שלא יעשה בו חתיכה גדולה וגומר שחיטתו בראש הסכין ומתכסה מן העור הנשאר שלם שחיטתו פסולה דהוי חלדה אבל אם היה שוחט באמצע הסכין אין קפידא אם ראש הסכין מכוסה מן העור כיון שהסכין מקום ששוחט בו נגד הסימנין אינו מכוסה.

בעי רב פפא החליד במיעוט סימנין מהו תיקו וכן בעי בתר הכי רב הונא שהה במיעוט סימנין מהו תיקו ופירש רש"י החליד ושהה במיעוט בתרא ופירוש תיקו ולחומרא וגבי הגרמה נמי ריש פרק קמא בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש בין שחט שני שלישי והגרים שליש מספקא לן דילמא סבירא לן כרבנן טרופאי דמטרפי בכל חדא מנייהו ועבדינן לחומרא ואע"ג דשניא לעיל שהם חצי גרגרת ושהה בה וגמרה כשרה ואוקימנא ואכשרנא ממה נפשך אי מחצה על מחצה כרוב הא עבדי ליה רובא אלמא כי עבדינן ליה בכשרות לא חייש בפסולא דמיעוטא לא סמכי' אההיא שנויא דדחויא הוא דדחיא וטעמא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב ושחיטה קמייתא לא עביד מידי וכי שהה בפלגא לא אטריף. אבל במיעוט בתרא בין דקנה בין דושט פסולה. ובמעוטא קמא דושט מטרפא ואף בה"ג כתב היכא דשהה במיעוט סימנין בין בתחלה בין בסוף אסור. דכיון דלא אפשיטא לן עבדינן לחומרא ע"כ לשון רש"י.

וקשה על זה דהא רב ושמואל פסקו לעיל פ"ק כר' יוסי בר ר' יהודה דאמר השוחט מתוך הטבעת ושייר לו מלא החוט על פני רובה כשרה. והא דאמרינן אין הלכה כר' יוסי אלא בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא. היינו דכי שחט רוב עובייה גרידא והגרים לחוץ פסולה דאכתי ליכא רוב חללה לפי ששאר טבעות עבין מצד אחד ודקין מצד אחר. אבל שחט רוב עובייה ורוב חללה והגרים לחוץ כשרה אלמא שחט שני שלישי והגרים שליש כשרה ועוד יש לישנא אחרינא דשחט שני שלישי והגרים שליש דברי הכל כשרה ואפילו רבנן מיהו יש לחלק דבהגרמה דווקא דפסול הוי שלא במקום שחיטה לכך כשר במעוט בתרא והוי כמו קוטע רגלה לאחר שחיטת הרוב ולכך כשרה וכן שחט הרוב ועקר אחרי כן המעוט אין בכך כלום אבל שחט הרוב ואחר כן שחט המעוט בחלדה או שהה לאחר שחיטת הרוב ואח"כ שחט המעוט אחרון פסולה כיון דדרך שחיטה ובמקום שחיטה אירע הפסול ומ"מ קשי' דתניא בתוספתא שחט סימן אחד או רובו בעוף ושהה כדי שחיטה וגמרה כשרה. ונראה לפרש החליד במיעוט סימנין כגון ששחט רוב הושט ותחב הסכין תחת הנשאר ושחט השני מהו כי נמי תחת העור כשרה תחת מעוט סימן פסולה או דילמא כי נמי תחת העור איני יודע ושמא פסולה היינו לפי ששחיטה לא שייכא בעור ומקרי הסכין מכוסה והוי חלדה אבל סימנים דשייכא בהו שחיטה ואפ"ה ברוב סימן סגי א"כ כי חתך רוב הסימן הוי מעוט שלם והוי חשוב כחתוך ולא מקרי סכין מכוסה מיניה אי נמי מתחלה תחב הסכין תחת שני סימנין ושחט מלמטה למעלה המעוט ואח"כ הוציא הסכין ושחט בגלוי כהלכתן הרוב הנשאר מהו. אבל שהה במעוט סימנים דחוק לפרש דאי במעוט בתרא הא קתני בתוספתא שחט סימן אחד או רובו בעוף ושהה כדי שחיטה וגמרה כשרה ואי במעוט קמא בתוספתא נמי תניא שחט מעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה. ואמאי אתוקם ליה בתיקו אי ברייתא שמיע ליה ועוד דשהה במעוט קמא לא מצי למהוי בקנה שהרי אם היה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו כשרה בעוף אלא במעוט קמא של ושט מבעיא ליה. ולדבריו אם שהה במעוט קמא לא מפסלא א"כ לא משכחת שהייה בעוף בשום ענין כיון שהוכשרו בסימן אחד.

וה"ר אושעיה היה מפרש דקא מבעיא ליה על הא דקאמר לעיל השוחט בסכין רעוע אפילו הוליך והביא כל היום כולו כשרה. ומבעיא ליה בבהמה כי שחט רוב סימן אחד ושוהה בהולכה והובאה המעוט כדי שחיטה ואח"כ גמר סימן שני כהלכתו מהו מי אמרינן כי מעוט הסימן חשוב כחתוך א"כ כי שוהה בשחיטה אע"פ שמוליך ומביא פסולה דהוי כמו חותך את הרגל בההיא שעתא או דלמא כשרה. הלכך בשעת שחיטה אם הסכין מכוסה אפילו מן העור או מצמר מסובך שבצואר בהמה הוי חלדה ופסולה אבל שחט בראש הסכין משום חייסא של עור ופעמים שראש הסכין ששוחט בו מתכסה מן העור פסולה כדפרש"י פ' חטאת העוף אבל אם שוחט באמצע סכין אם ראשו של סכין מכוסה מן העוף כיון שהסכין הוי מגולה כנגד הסימנין ששוחט כשרה אך לכתחלה אין לעשות כן אבל אם שחט רוב סימן אחד בבהמה ותחב הסכין תחת המעוט הנשאר ושחט סימן שני פסולה וכן אם שחט המעוט מלמטה למעלה כיון שזהו בהמה ועדיין יש סימן שלם הוי פסולה וכן אם תחב הסכין מתחלה תחת שני סימנין סמוך למפרקת וחתך המעוט מלמטה למעלה ואחר כך הוציא הסכין ושחט הרוב כהלכתו פסולה אבל החליד במעוט בתרא ששחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה ותחב הסכין תחת המעוט הנשאר וחתכו מלמטה למעלה כשרה כמו הגרים במעוט בתרא וכן אם שהה במעוט קמא בקנה כשרה כמו חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו בעוף או בבהמה וגמר גם את השני כשרה ואם שהה במעוט קמא בושט ואחר כך גמרו דתניא בתוספתא פסולה ואי שהה במעוט בתרא הא תניא בתוספתא שחט סימן אחד או רובו בעוף ושהה וגמרה כשרה אבל רבינו שלמה פירש החליד או הגרים או שהה בין במיעוט קמא בין במעוט בתרא הכל פסולה ולשונו כתבתי למעלה אך היכא דשהה במעוט קמא בקנה מודה הוא שאם גמרה כשרה דהא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו כשרה והיכא ששחט רוב שנים ושהה לא יגמור דרך שחיטה אלא אם ירצה ימיתנה בענין אחר יכנה על הראש עד שתהא מתה וכשרה ובלבד שלא ישבר מפרקתה כל זה פי' מורי רבינו.  

סימן ו

הגרמה זהו ששוחט הסימנים במקום שאין דינן לשחוט כדתנן פרק קמא השוחט מתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולה כשרה ר' יוסי בר' יהודה אומר מלא החוט על פני רובה. ורב ושמואל דאמרי תרוייהו הלכה כר' יוסי בר רבי יהודה ומסיק דווקא בטבעת גדולה הואיל ומקפת כל הקנה פי' טבעת ראשון דהוא טבעת הגדולה שעב בשוה מכל צדדין וכי שחט בה רוב עוביה שחט בה נמי רוב חללה. ולכך כי הגרים ושחט לצד הראש חוץ לטבעת כשרה אבל שאר טבעות שהם עבי' מצד אחד אם שחט בהם רוב עביים אכתי לא שחט רוב חללם ולכך כי הגרים לצד הראש וגמר ושחט חוץ לטבעת ראשון פסולה. אם שחט בשאר טבעות רוב גמור בין בעביה בין בחללה והגרים לחוץ כשרה והיינו דאמרינן פרק הגוזל קמא (ב"ק צ' ע"ב) ההיא מוגרמת דאתיא לקמיה דרב טרפה ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי מנעך רב מספק איסורא והיינו ששחט רוב עוביה בשאר טבעות ולא הוה רוב חללה ולכך טריפה והיינו ספק איסורא כי גם לרב מספקא ליה וכן פרק אלו טריפות ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמי' דרב סבר למבדקיה ברוב עוביה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה נמי שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה משום דמספקא ליה העיד (מ"ה ע"א) רבי חנינא בן אנטיגנוס על המוגרמת שהיא כשרה פי' אפי' כולה למעלה מטבעת גדולה עד שפוי כובע (י"ח ע"ב) רב נחמן אכשר משפוי כובע ולמטה ומסקנא הלכתא כר' חנינא בן אנטיגנוס דקאי רב נחמן כוותיה. אמר רב הונא אמר [רב] אסי מחלוקת בששחט שני שלישי והגרים שליש דלרבנן דבעי כולה במקום שחיטה הכא פסולה לרבי יוסי בר' יהודה ברובה סגי הכא כשרה אבל הגרים שליש ושחט שני שלישי דברי הכל פסולה ואית דאמרי אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת בהגרים שליש ושחט שני שלישי אבל שחט שני שלישי והגרים שליש דברי הכל כשרה. הלכך למאי דפסקינן כר' חנינא בן אנטיגנוס וכרב נחמן דלא קרוי הגרמה אלא משפוי כובע ולמעלה לאיכא דאמרי אמר רב הונא אמר רב אסי שחט רוב בהכשר למטה משפוי כובע והגרים דברי הכל כשרה וללישנא קמא איכא פלוגתא דרב יוסי בר' יהודה ורבנן ולמאי דפסקי רב ושמואל כר' יוסי בר' יהודה דמכשר ברוב כי שחט רוב גמור אי נמי כי שחט רוב למטה משפוי כובע והגרים במיעוט בתרא כשרה אף ללישנא קמא אבל הגרים במיעוט קמא פסולה וללישנא בתרא הגרים במיעוט קמא נמי כשרה ולכל הלשונות הגרים במעוט בתרא כשרה אבל רש"י פסיק בכלהו לחומרא כרבנן טרופאי ולשונו כתבתי למעלה גבי חלדה.

מקום שחיטה בקנה למטה אמרי' פ' אלו טריפות תני ר' יצחק כל הצואר כשר לשחיטה מטבעת גדולה עד כנפי ריאה התחתונה אמר רבא תחתונה שהיא עליונה פירוש תחתונה כשהבהמה תלויה ברגליה כדרך שהטבחי' עושים דהיינו האונא שהיא עליונה כשאוחז הקנה בידו עם הריאה אז האונא עליונה שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה ובלבד שלא תאנס ונהי דבטבעת גדולה לא ק"ל כוותיה דפסקי' כר' חנינא בן אנטיגנוס דפליג עלה ומכשר עד שפוי כובע מ"מ בלמטה עד כנפי ריאה לא אשכחן דפליג.

ומקום שחיטה בושט למעלה עד כמה אמר רבא עד מקום תפיסת יד ופירושו ה"ג בדנקיט אינש בתרי אצבעתיה אבל רש"י דפי' ארבע אצבעות תימא אם בטלאים צריך להניח ד' אצבעות בושט סמוך לראש ועוד בעוף מאי איכא למימר הלא כל הושט אין לו מארבע אצבעות ושמא ר"ל בשור הגדול ארבע אצבעות מכאן ואילך כל אחד לפי קטנו ולמטה בושט עד כמה מקום שחיטה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד מקום שישעיר.  

סימן ז

עיקור פי' מו' רבינו יצחק וכן פירשו ה"ג שנעקרו סימנים ממקום חבורן בלחי ובשביל הכי אינה טריפה ואפילו למ"ד טריפה אינה חיה בזו מודה דחיה ולא לקו עלה משום טריפה ואפילו הכי כך הלכה למשה מסיני ששחיטה פסולה בכי האי גונא ודווקא באמצע הסימנין הוי טריפה כדתנן אלו טריפות נקובת הושט פירוש במשהו ופסוקת הגרגרת פי' ברובא אבל נעקרו ממקום חבורן בלחי אינה טריפה אלא פסול לשחוט באותם סימנין מהלכה והא דקאמר ברישא דשמעתתא כולהו תנינא היינו מתני' דכסוי הדם הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי מיירי שבעקור זה הויא טריפה פשיטא דפטור מלכסות דאפילו למ"ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ה"מ כגון ששחט בהמה שהיה טריפה הויא כהלכתה אבל שחיטה דהיא מטרפה בה לא אבל רש"י פי' עקור היינו פסוקת הגרגרת ברובה והא דקאמר תנינא היינו מתניתין דפ"ב שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה ר' עקיבא אומר טריפה וכן מתני' דריש פרקא אלו טריפות (נ"ד ע"א) בבהמה פסוקת הגרגרת ועל זה ק' דאמר פ"ק א' (כ' ע"א) שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה פי' צואר שכשר לשחוט בו כשר למלוק כנגדו בעורף אבל לא קאמר בענין שכשר לשחוט כשר למלוק היכי קאמר בהא הא פסול פסול הלא פסול לשחוט בדרסה וחלדה וכשר למלוק אלא כדפרי' ופרי' הא פסול בזה פסול בזה כגון מאי אלימא כגון עקור סימנין והא תני רמי בר יחזקאל אין עקור סימנים בעוף לפי' קמא ניחא דסימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי אינה טריפה אלא הלכה למשה מסיני דפסול לשחוט בהם לכך פריך והא תני רמי בר יחזקאל דהכי גמירי הלכה בבהמה אבל בעוף לא גמירי אבל אי עקור אין חלוק בין במקום דבוקן בלחי בין באמצעיתן דטריפה מאי קאמר אין עקור סימנין בעוף איזה סברא הוא שרוצה לומר שעוף שהוא טריפה שכשר לגבוה למלוק כיון שהטרפות לא חל בשעת מליקה כמו חותך שדרה ומפרקת תחלה בשעת מליקה ותו הא דתנן אלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ועוד והא תני לוי כל טריפות שמנו חכמים וכנגדן בעוף וכן קשה דאמר שמואל פ' אלו טריפות תורבץ הושט שנטל כולו מן הלחי כשר ותנא תונא אלו כשרות ושניטל לחי התחתון ופריך והא איכא עקור סימנין ומשני לא תימא כולו אלא אימא רובו ואלו באמצע הסימנין קיימא לן דפסוקת הגרגרת ברובה אלמא עקור סימנים דקאמר בכולהו לא מיירי באמצע אלא דווקא מן הלחי אם כן לא מצינן לפרושי דהא דפריך פ"ק עקור סימני' תנינא דהיינו מתניתין דפסוקת הגרגרת דההוא הוי ברובו ואלו עקור הוי בכולו וגם על כרחי' אפי' בכולו אינו מכח טרפות דא"כ אפילו ברובו נמי דהא ק"ל רובו ככולו ככל דוכתא אבל אם אין פסול אלא מטעם הלכה למשה מסיני אע"ג דלא מטרפה בכך ניחא דכי גמירי הלכה בכולו אבל במקצתו לא גמירי.

וק' דאמרי' פרק אלו טריפות שמוט' ושחוטה כשרה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה רבי יוחנן אמר יבא ויקיף ופי' רש"י יחתוך עור הסימן השחוט אם חתך שחיטה וחתך זה דמו אהדדי טריפה דכמו שחתך נעשה לאחר מיתת הבהמה כך נעשה חתך השחיטה לאחר העקור השתא הלא לעולם לא יהיו דומין זה לזה כיון דבעקור סימנים מן הלחי אינה טריפה בכך אם כן חתך השחיטה לעולם מחיים נעשה ויש ספרים דגרסי יביא בהמה אחרת ויקיף פי' יביא בהמה אחרת וישחטנה וישמוט ויעקר אחרי כן את הסימן אם השמוטות דומות זו לזו כשרה דא"כ שמוטה ראשונה של ספק לאחר שחיטה נעשית כמו זאת. ומיהו רבי יוחנן צריך לומר ללשון הזה דמודה להא דרב דאמר שמוטה ושחוטה כשרה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה והאי דאמר יביא בהמה אחרת ויקיף לרוחא דמלתא דאם אינן דומות השמוטות טריפה. דאי פליג על רב איזה הוכחה עשה לברר הספק שנאמר שמוטה על ידי לשמוט סימנים של בהמה אחרת הא אמר רב פפא הא דאמר מקיפין בקנה לא אמרן אלא מחוליא לחוליא אבל מבר חוליא לבר חוליא לא אפי' באותה בהמה וכל שכן מבהמה לבהמה.

הלכך אם נעקרו הסימנין ממקומן ממקום חבורן בלחי או אם נפסקה הגרגרת באמצע טריפה והא דתנן אלו כשרות וכו' ושנטל לחי התחתון תלמודא מפיק לה שפיר ואי ספק אי קודם שחיטה או אם לאחר שחיטה על זה אומר רב אם אותו סימן שמוצא שמוט גם הוא שחוט כשרה דאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ואמר רב נחמן לא שנו אלא שלא תפס בסימנין בשעת שחיטה אבל אי תפס בסימנין אפשר שפיר לשמוטה שתעשה שחוטה ופסולה ולרבי יוחנן דאמר יביא ויקיף בכל ענין פסולה אם לא הקיף ונראה דהלכה כר' יוחנן לגבי רב כדפסקי' פרק קמא דביצה בר מתלת אע"ג דבהם מפרש רבי יוחנן מלתיה דרב וכשישחוט העוף צריך שיגביה העוף מן הקרקע וירחיק מן הכותל פן ינעוץ רגליו בקרקע או בכותל ויתעקרו הסימנים כדאיתא פ' מפנין.  

סימן ח

השוחט בשנים או שלשה מקומות רב אמר כשרה ושמואל אמר בעינן שחיטה מפורעת וליכא שאין בית השחיטה מרווח רווח כי הסימן חתוך בהרבה מקומות ואין רוב החתוך ניכר אבל אם הסימנים חתוכין כולן לכולי עלמא כשרה אף ע"פ שהם חתוכין גם במקום אחר אי רובן אי מעוטן שחתוכין לגמרי ניכר בטוב ואפי' כי אינן בשום מקום רק ברובה כשרה דהלכה כרב באיסורי לגבי שמואל ועוד ההוא תורא דאשתחיט בשנים וג' מקומות על רב יצחק בר שמואל בר מרתא נקיט ליה משופרי' שופרי' א"ל ר' זירא למדתנו רבינו משנתנו דשנים אוחזים בסכין כשרה א"כ אפילו בשני סכינים ושני בני אדם דהוי שני מקומות כשרה אפי' לפי' ה"ג דמפרשי דרבי זירא פליג עליה וא"ל בתמיהא וכי משנתנו מיירי בשני סכינים ושני בני אדם כמו שאתה ר"ל אפי' הכי נראה דכשרה מההוא מעשה דרב דשקל משופרי' שופרי' ויש מפרשים בקנה באותו טבעת עצמו שחט כמו מעוט וכנגדו באותו טבעת שחט מעוט ובין הכל איכא רוב לשמואל פסולה דאינה מפורעת שאין הרוב ניכר במקום אחד ולאינך אמוראי כשרה וכן מפרש בכתב ר' אלדד אבל שחיטה העשויה כקולמוס כשרה לדברי הכל (ריש חולין) וחרש או שוטה וקטן ששחט כשרה והוא שאחרים רואים שחיטתן ודווקא בקטן היודע לאמן ידו כדאיתא שלהי לולב הגזול (דף מ"ב).  

סימן ט

הלכות טרפות - הקדמה
עתה אפרש דיני ריאה דתנן ניקבה הריאה או שחסרה טריפה ואמר רבא (מ"ז ע"א) חמשא אוני אית לה לריאה אפה כלפי גברא פי' כשהבהמה תלויה דרך הרגלים והבני מעיים לצד האדם אז תמצא בריאה תלתא מימינא ותרתי משמאלא אי חסיר אי יתיר אי חליף טריפה ואמר (מ"א ע"ב ומ"ח ע"א) רבא הני תרתי אוני דריאה דסריכן להדדי לית להו שום בדיקותא לאכשורי דודאי נקבה הריא' ומחמת שריאה שואבת לה כל מיני משקה יוצא המשקה דרך הנקב ונעשה עב וסרכא ואף על פי שנסתם הנקב אין בכך כלום דאמר רבא קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום שסוף הקרום ליפסק והני מילי דסריכי בשלא כסדרן דאז אונא זו מושכת אילך ואונא זו מושכת אילך והקרום נפסק ונתגלה הנקב אבל קיימין כסדרן היינו רביתייהו וכשרה ואין הקרום עתיד ליסתר וליפסק. ותמויה אפילו בכסדרן אמאי כשרה לא יהא אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינה קרום. דאפילו במקום שאין סביבה שום דבר ואין הקרום דבוק אמרינן דאינו סתימה. וכי תימא בכסדרן דמכשר היינו במקום שנוגעות זו לזו דאפילו כי תפסק הקרום תהא נסתם הנקב מחברתה וגם שם לא תפסק הקרום לעולם אבל אם בא קרום מזו לזו במקום שאינה נוגעת זו לזו אפי' בכסדרן טריפה אם כן בכסדרן נמי הוה משכח טריפה ובחנם לקח שלא כסדרן ונראה למו' רבינו יצחק בר' שמואל דסרכה באה שפיר בלא נקב דמחמת שריאה שואבת את המשקים מנפח ועולה קרום הריאה עצמה ובאה סרכא. ולכך שלא כסדרן טריפה שעתיד קרום ליפסק והוי נקבה קרום הריאה אבל כסדרן אין האומות מושכות לכאן ולכאן. והקרום של ריאה שעלה מתקיים אבל היכא שהיה נקב ודאי ועלה סביביו קרום אינו כלום שאותו קרום שהוא מחמת משקה שיצא דרך נקב לא יתקיים כיון שאין קרום הריאה עצמה. אמנם רש"י פירש גבי כסדרן כשרה דמחמת הנקב באה הסרכא. וכן משמע בתשובות הגאונים תרי אוני דסריכן בחוטא בכסדרן ולא סמיכי לא צריכי למפרקינן אלא בדקי' להו בנפיחה אי מבצבצן טריפה ואי לא כשרה כיון דסמיכן אהדדי מקום רביתא הוא ומגינות זו על זו עד כאן לשונם. וכן פי' רבינו גרשון בהלכות טריפות זה לשונו. האונות אם סרוכות זו לזו כסדרן וסבוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות כשרה בנפיחה דמנפחינן לה כשהיא סרוכה בצלעות. אי נמי גוררין הסרכא מעל הצלעות עם הבשר ואם עולה בנפיחה כשרה עכ"ל. ואי סרכא באה בלא נקב וזהו קרום הריאה עצמה שעלתה כך מאי תועלת בבדיקה ובנפיחה אי חיישינן לשמא ניקב הקרום אם כן סופה ליפסק. ואם כן כי נמי לא מבצבצא אמאי כשרה הלא סופה ליפסק היתה דהיינו טעמא דכשלא כסדרן ליכא בדיקותא לאכשורי משום דסופה ליפסק אם כן הוי משמע שסוברים שאין סרכא באה אלא על ידי נקב ולכך בדקינן להו כי סריכי בכסדרן לידע אם עלתה לה הסרכא עדיין בכל הנקב וסתמו כולו. ואם סתמו כלו כשרה שאותו קרום סופו להתקיים מחמת שגם האונות שוכבות זו אצל זו ומקיימות הסרכא שלא תפסק. אבל בשלא כסדרן אינו מועיל בדיקה שהרי הקרום סופו היה ליפסק. (מ"ח ע"א) והא דאמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה דודאי מחמת ריעותא דדופן היא. העלתה הריאה צמחין חוששין לה כיון דאית ריעותא בריאה מוכחא דסרכא מחמת ריאה היא וטריפה ור' נחמיה בדיק לה בפושרי לריאה הסמוכה לדופן דבדיק ליה אי מבצבצא א"כ מחמת ריאה היא ונקבה היא וטריפה ואי לא מבצבצא אם כן מחמת דופן היא וכשרה. מזה יש להוכיח כפי' מו' רבינו דאם סרכא באה בלא נקב אם לא יבצבץ כשרה אפילו הסרכה היא מן הריאה כיון שלא נקבה מעולם והיא מבצבצא בתוך המים א"כ הסרכא שהיא קרום הריאה נקבה ופסולה. אבל אם סרכא אינה באה אלא ע"י נקב א"כ כי נמי לא תבצבץ אמאי כשרה שמא מחמת נקב הריאה באה הסרכא ואף על פי שאינה מבצבצת היינו לפי שנסתם כל הנקב ומה בכך הלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו כלום לפי שסופו ליפסק דאין לומר דכיון דסמוכה לדופן לא תפסק דהא אינה סמוכה לדופן במיצר החזה כי אם ברחב החזה דהכי מוקי לה תלמודא דפריך העלתה הריאה צמחין טריפה דודאי הסרכא מחמת ריאה באה מה בכך הא אמר רב נחמן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה ומתרץ הא במקום רביתא כנגד האונות במיצר החזה כשרה שלא במקום רביתא ברוחב החזה טריפה. וי"ל דר' נחמיה חומרא בעלמא הוה עביד דמן הדין כיון דלית ליה ריעותא בריאה א"כ תלינן בדופן בודאי ולרווחא דמלתא הוה בדיק דאי מתרמי דמבצבצא א"כ מן הריאה היא ונקבה וטריפה. ובערוך בערך אך כתוב בשם רבינו חננאל קבלה רב מפי רב כסדרן אפילו סריכי להו תרתי אוני באמצע ועיקרן מפרקי מהדדי טריפה וכל שכן אם דבוקות זו על גב זו או הראשונה עם השלישית דודאי טריפה ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא סירכא על חברתה היא מרביצה ומרביעתא ולא אכפת לן בההיא סרכא דהיינו רביתייהו עכ"ל.

הלכך היכא דתרי אוני סריכי בשלא כסדרן לית להו בדיקותא וטריפה והיכא דתרי אוני סריכי בכסדרן לפי' מורי רבינו כשרה בלא בדיקה דנפיחה כיון דסרכא באה בלא נקב אבל לפירוש רש"י שסירכא היא משקה הריאה ויצא דרך נקב שהיה כבר א"כ אף בכסדרן צריך נפיחה לידע אם נסתם הנקב היטב מן הסרכא עדיין. וכן פי' רבינו גרשון בהלכות טריפות.

וכן פי' בתשובות הגאונים ממכתב רבינו יוסף טוב עלם דתרי אוני דסריכי בכסדרן צריכה בדיקה בנפיחה ולשונם כתבתי למעלה הרי חומרא גדולה ועוד חומרא נשגבה יש שפי' בערוך בשם ר"ח דקבלה רב מפי רב דתרי אוני בכסדרן או עיקרן מפרקי למטה במקום שמתחילות ליחלק שם אין הסרכא כי אם באמצע או למעלה טריפה היא ולא תועיל בדיקה. וכן שרינן תרי אוני דסריכי בכסדרן היינו כי איתא הסרכא למטה דלא מפרקי אלא במקום שמתחילות ליחלק שם הויא הסרכא ובענין זה לא קא מתכשרא אלא בבדיקה דמנח עלה גילא או רוקא ומנפחין לה אי מבצבצא טריפה ואם לאו כשרה ורוב העולם לא נזהרו בזה ולא כדברי הערוך לאסור כסדרן כדסריכי למעלה ובמקום שמתחילות ליחלק לא סריכי וגם יש שאין נזהרין להצריך בדיקה בנפיחה כי סריכי בכסדרן כמו שמצריכין הגאונים.  

סימן י

ואונא באומא פי' רבינו שלמה כי מעשה בא לידו והתירה לו רבינו יעקב בר' יקר ופי' כי יש אוסרים אותם מטעם שהאומה היא ברוחב החזה ומתנענ' לכאן ולכאן ומתפרק הקרום. אבל בתרתי דווקא שרי רבא כי סריכי בכסדרן לפי שעומדות במיצר החזה ואין הסרכא מתפרקת וכן נראה לרבינו יעקב בן רבינו מאיר לאסור דמדאמר רבא חמשה אוני יש לה לריאה הרי אומו' אינן בכלל דא"כ שבע הויין. וכן רבא תרי אוני דסריכן כסדרן כשרה אין אומא בכלל דהא לא מקריא אונא ונקט דווקא אונא דעומדת במיצר החזה. אבל אומא לא וכן פירש הרב רבינו משה מפאויאה והוא נזכר בערוך בכמה מקומות.  

סימן יא

וריאה הסמוכה לדופן ברוחב החזה דהיינו האומא אפי' לא העלתה הריאה צמחים סביב הסמיכות אסורה כר' יהודה דאמר אחד זה ואחד זה חוששין לה שמא הסרכא לא מן הדופן היא כי אם מן הריאה וסוף הסרכא ליפסק כיון שברוחב החזה היא וטריפה והיכא שכרוכה לדופן במיצר החזה דהיינו האונא על זה אמר רב נחמן ריאה אפילו נקבה בודאי ודופן סותמת' כשרה ומוקים לה דסמוכה בחתוכ' דאוני דהיינו במיצר דחזה שאותו קרום מתקיים ואמר רבינא והוא דסביך בבשרא ופי' רש"י דווקא בבשר שבין הצלעות אבל אם הסרכא דבוקה בצלעות עצמן אין סופה להתקיים אבל בתשובות בהלכות טריפות של רבינו גרשון פי' דה"ה לקרום שעל הצלעות כשרה אך שפיר' דצריך לפרקינהו בסכין ומנפחים ליה אם עולה אז דווקא כשרה הלכך טוב הדבר לאסור הכל למי שאינו בקי בבדיקה ונפיחה בין תרי אוני דסריכן כסדרן אפילו סריכי למטה במקום שמתחילות ליחלק דהתם סגי בנפיחה. וכן סמוכה לדופן אפילו במצר החזה ואפילו סביך בבשרא דבכולי אתרא מצריכין הגאונים נפיחה וכל שכן אם יש סרכא מן הריאה לא בשומן הלב ולא בטרפשא ולא בשום מקום הכל אסור.  

סימן יב

והא דאמר רבא חמשא אוני אית ליה לריאה תלתא מימינא ותרתי משמאלא אי חליף אי חסיר אי יתיר טריפה הלכה כמותו אבל ביתירא לא דהא ההיא יתרת דאתאי לקמי דמרימר ואכשרה וא' לית הלכתא כרבא ביתרת. וכן פירש רש"י שראה שהכשירה רבו וה"מ דקיימא בדרא דאוני אז כשרה. וההיא יתרת דהויא ביני וביני סבר רב אשי למטרפה כיון דלא קיימא בדרא אחריני. א"ל מר בריה דרב אויא כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרי ליה עינוניתא דוורדא והיכא דקא חסר אחת מן האונות פי' רש"י די"א דמצרפינן להך עינוניתא דוורדא תחת החסרה ונר' לו דלא מצרפי לה כיון דאינה בדרא דאחריני והיכא דאין לה כלל עינוניתא פי' דכשרה דהיכא דלא היה רגילות להיותה אלא כחיוי ברייתא א"כ אין דינה להיות. והיכא דאית ליה תרי עינוניתא פירש רש"י שנחלקו בה גדולי הדור ונראה לו שהיא טריפה ויש שמכשירין מטעם כל יתר כנטול דמי וליכא השתא אלא חדא וליתא דאי כנטול דמי היינו כנטול מחיים וה"ל נקבה הריאה כדאמרי' גבי בהמה בעלת חמש היינו טריפה מן הבטן מטעם כל יתר כנטול דמי פ' [אלו טריפות] (נ"ח ע"ב) (בהמה המקשה) ועוד יש מתירין מטעם אחר כי אית ליה תרי עינוניתא דוורדא שהרי בחדא עינוניתא לא הוה אמרינן הכי הני חיוי ברייתא הכי אית להו דהא קא חזינן דכולהו דידן הכי אית להו וגם רב אשי היכי סבר למטרפה א"כ לא הוה משכח בהמה כשרה אלא על כרחך מתרי עינוניתא הוה אמר דעיזי ברייתא הכי אית להו וכשרה ומורי רבינו אומר אין זה ראיה דבימיהם בהמות שלהם היו משונות לא היה להם אפילו חדא דהא אשכחן דמשונות היו משלנו מדבר אחר דאמרינן פרה בת שתים ודאי לכהן ושלנו יולדות קודם לכן.  

סימן יג

ואמר רבא הני תרתי בועי דריאה דסמיכן להדדי לית להו בדיקותא דכיון דסמיכן מחמת נקב שיש שם עלו שתים. אבל רחוקות זו מזו כשרה וחדא ומתחזיא כתרתי מברזינא לה בסילוא אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה. ואי לא תרי הם וטריפה ובהלכות גדולות כתוב בועה בשפולי ריאה טריפה ושמא הטעם כיון דנכרת משני צדדי דמיא לתרי בועי ואיכא למיחש למראית העין. (מ"ט ע"ב) אין מקיפין בבועי פי' שאם יש שם בועה אחת וקא נקבה ולא ידעי' אם נקבה קודם שחיטה אין נוקבים אחרת שרחוקה מזאת לדמות הנקבים זה לזה. (שם) אמר רבא האי ריאה דקיימא גלדי גלדי אוכמי אוכמי כשרה. והא דאמר רב אחא בתר הכי דמיא לדיותא כשרה מפ' בה"ג היינו כי כוחלא דקאמר התם כשרה דאינה שחורה כ"כ. אמר רב (שם) ריאה שהאדימה מקצת שיינטדורא בלעז כשרה. הא האדימה כולה טריפה א"ל רבינא מ"ש כולה מ"ש מקצתה אלא לא שנא ופי' רש"י אפילו בכולה כשרה כדאמר לקמן אדומה כשרה כר' נתן. ור"ח פי' אלא ל"ש וטריפה אפי' במקצתה וא"כ הא דאמרי' אדומה כשרה כר' נתן היינו כי מתלבנת כמו שרגילה להיות כשנופחין אותה וכן נמצא בפסקי הלכות שנכתבו בהלכות גדולות של רבינו יעקב בר' מאיר ולא דמי לאגליד כאהינא סומק' כשרה דהכא מיירי באדומה שנקטרוזא בלעז. ריאה דדמיא לאופתא (מ"ז ע"ב) כשרה אמרי לה כגושתא שקשה מששות שלה כעץ ואמרי לה דשיעא דלית לה חתוכי דאוני שאין חתוך האונות ניכר יפה אמר רבא (מ"ו ע"ב) דאגליד כאהינא סומקא שאדומה כתמרה מחמת שניטל קרום העליון שלה כשרה דאין נקב פסול בקרמאה עילאה בלא תתאה. (מ"ח ע"א) בעא מיניה רבה בר בר חנה משמואל ריאה שהעלתה צמחין מלנץ בלעז מהו א"ל כשרה והא דאמר רב מתנא מליא מוגלא טריפה ההיא בכוליא דווקא אתמר ואי מליא מים זכין הכא והכא כשרה. (מ"ח ע"ב) מחט שנמצאת בריאה ולא היתה המחט נראית מבחוץ והריאה באה לפנינו כולה שלימה רבי יוחנן ורבי אליעזר ור' חנינא מכשרי ר' מני בר פטיש ור"ל ורבי שמעון בן אליקים מטרפי דכ"ע אע"ג שסביב המחט הבשר מתעכל מה בכך חסרון מבפנים לא שמיה חסרון מר דמכשר סבר סמפונא נקט ואתאי דרך הקנה שהקדים לושט בשעת אכילה בא המחט ונכנס בריאה ומר דטרף סבר נקובי נקיב ואתאי המאכל דרך הושט נכנס והריאה וכבד ולב בקנה תלויין ואם כן המחט בעת שנכנס בושט נקבו ויצא לחוץ וחזר ונכנס בריאה מבחוץ הרי נקב הושט ונקבה הריאה וטריפה והלכה כרבנן דמכשרי. וההיא מחטא דאשתכח בחתוכא דריאה ושדרוה לקמיה דר' אמי וטרפה אמרו לו והא רבנן דמכשרי אמר להו מאיזה טעם נכשיר דילמא אי אתיוה קמן הויא נקובה שלא בא לפנינו כל הריאה כי אם חתך ממנה ובתוכה מחט ודילמא היה נקב ניכר מבחוץ אבל אם כל הריאה לפנינו ורואין אותה שלימה מבחוץ ונמצא בתוכה מחט לשם כשרה. ניטל הכבד ונשתייר ממנה כזית כשרה ואותו כזית אמר רבי זירא במקום מרה רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיתה חיה אמר רב פפא הלכך בעינן תרוייהו (מ"ח ע"ב) ואי מחטא אשתכח בחתוכא דכבדא אמר רב אשי חזינא אי קופא לגאו פי' שכל המחט בתוך הכבד אי עב של מחט לצד פנים כשרה דדרך הקנה וסמפון הכבד בא דאי ניקב הושט היאך היה העב חוזר ותוחב בכבד דרך חוץ ואי קופא לבר והעוקץ וחודו לצד פנים טריפה דנקובי ניקב ואתאי דרך הושט בא ונקבו וחזר תחב העוקץ בכבד מבחוץ ונכנס לתוכה וטריפה משום נקובת הושט. ה"מ במחטא (שם) אלימתא אבל בקטינתא בכל ענין אסור אפילו הקופא תוחב בטוב.  

סימן יד

הלכך מחט שנמצאת בתוך הריאה אם שלימה באה לפנינו ואין המחט נכרת מבחוץ וגם אין אנו רואין שום נקב מבחוץ כשרה דאף על גב דנתעכל הבשר סביב המחט אין בכך כלום דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון ואין לחוש שמא דרך ושט יצא וחזר ונכנס בריאה מבחוץ אלא דרך הקנה בא ונכנס בסמפון שהריאה תלויה בקנה דהלכה כרבי יוחנן דמכשיר. ועוד דא"ל לרבי אמי והא רבנן מכשרי. ואי אין הריאה לפנינו כי אם חתך ממנו ומצא מחט בתוכה טריפה דדילמא אלו באת הריאה לפנינו כולה שלמה היינו רואין נקב המחט. ואם נמצאת מחט בכבד בכל ענין טריפה בין קופא לגאו בין קופא לבר משום דמחטי' דידן קטינתא נינהו ונוקבין שפיר. אבל בריאה בכל ענין כשרה כיון שהריאה כולה לפנינו ואין ניכר נקב מבחוץ משום שהריאה סמוכה יותר לקנה וסמוכה יותר לבית הבליעה וגם סמפון הריאה רחב יותר ויש לו חלל גדול יותר מאותו של כבד. לכך בין אי קופא לבר או לגאו ואפילו בקטינתא כשרה ואי אשתכח בסמפונא רבא דכבד רבינא אמר כשרה דכיון דבסמפון גדול אם כן הדברים נכרין שדרך הקנה בא שהכבד והריאה הם תלוים בקנה ואם מחט נמצאת בעובי בית הכוסות מבפנים ואינה נכרת מבחוץ אמרי' מצד אחד כשרה ואפי' קופא לבר שתחוב העב בעור דהשתא מוכחא מלתא דדרך חוץ בא וננעץ חודו של מחט ונכנס בפנים אפי' הכי כשרה דאמרי' דרך פנים בא והא דנתחב קופא של מחט בעור מה שאין דרכו לעשות אוכלין או משקין דחקוה ליכנס שם ולנעוץ וכשרה וכן אם נמצא מחט בחלל הקורקבן ואפילו נתחב בבשר מבפנים כשר דדרך הושט נשתלשל לשם משום שהקורקבן תלוי בושט וכן בא המאכל דרך הושט ואיכא למימר המחט בא דרך חללו של ושט עם המאכל אבל כבד תלוי בקנה ואין רגילות להקדים קנה לושט. לכך מחלק בין קופא לבר ובין קופא לגאו דאי קופא לבר אסור דניקב הושט ואחר כך ננעץ בכבד מבחוץ ובמחט דק כדידן אסור אבל אי המחט ניכר בקורקבן מבחוץ טריפה ובניקב הקורקבן טריפה כי נקב הכיס וגם בשר הקורקבן כדאמר רב נחמן ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים או אפכא זה בלא זה כשר וכן נקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר אבל ושט שיש לו שני עורות אע"ג דזה בלא זה כשר אפילו הכי אם נקבו שניהם זה שלא כנגד זה טריפה וטעמא כדאמר רב אשי ושט כיון דאכלא ביה ופעיא ביה גמרא ליה ופשטה ליה זמנין דמהנדזי בהדי הדדי אבל קורקבן מינח נייח כדקאי קאי אבל ע"י מחט שנכרת מבחוץ לקורקבן ואינה נכרת מבפנים טריפה דמהיכא אתאי אם לא דרך פנים וא"כ ניקב גם הכיס ואין ניכר ואם גם דרך חוץ בא המחט אם כן יש לחוש שמא נקב הושט ואי (מ"ט ע"א) תולעים נמצאים שיוצאים מן הריאה כשרה דהלכתא לאחר שחיטה פריש ואם נמצאת הריאה נקובה ולא ידעינן ממאי זה הכלל כל היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן ביה וכשרה. ואם ננעץ מחט ואינו לחוץ כשרה ואם יש קורט דם מבחוץ כנגד נעיצת מחט שבפנים טריפה דאם אין שם מכה מבחוץ קורט דם מניין ואם המחט ניכר משני צדדין נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא היתה קודם שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שנעץ מעבר השני לאחר שחיטה וה"מ כי איכא מחט אבל כי חזינא שום נקב משני צדדין ואין שם לא מחט ולא קוץ טריפה אפי' בלא קורט דם מבחוץ כדקאמר תלמודא כי איכא מחט אם איתא דמחיים הוה ליה למסרך הדם בראש המחט. אבל כי ליתא לא קוץ ולא מחט ליכא מידי למסרך וכי איכא מחט או קוץ מצד אחד כשרה ולא חיישינן דילמא עבר לחוץ וחזר לפנים. (מ"ג ע"א) וקרום שעלה מחמת מכה בושט אין קרום אין לחוש לזה דאמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא כמו וברא אותם בחרבותם. אי נמי שמא הבריא הנקב ונסתם דאינו קרום.  

סימן טו

נקובת הושט ופסוקת הגרגרת טריפה. תנא פסוקת הגרגרת ברובה פליגי אמוראי אי רוב עביה גרידא או רוב חללה בעי' אבל נקובת הושט במשהו ואם יש בה בגרגרת הרבה נקבים אמר רב חמא יש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר אין בהם חסרון מצטרפין לרובא ואם נסדקה לארכה בלא חסרון אמר רב כשרה אם נשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה וכן א"ר יוחנן לאיכא דאמרי וכמה חוליא אחת שלש טבעות. אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו משנכנסה הגרגרת בתוך החזה מתפצלת לג' קנים לחד קנה תלויה הריאה וחד פריש ללבא וחד פריש לכבדא קנה דריאה כריאה ונקיבתו במשהו ממקום שאין שחיטה כשרה שם ולא ברובה כדין גרגרת במקום הכשר שחיטה. קנה דכבדא ככבדא וכשרה דלבא פליגי איכא דאמרי איפכא הלכך נכון להחמיר ולאסור בכולהו נקב במשהו בגרגרת ממקום הכשר שחיטה ולמטה וריש לקיש נמי אמר לעיל ניקב הנקב למטה נדון כריאה.  

סימן טז

נפסק חוט השדרה טריפה אם נפסק ברובו דברי רב ר' יעקב אמר אפילו נקב במשהו א' רב הונא אין הלכה כר' יעקב אלא דינו ברובו ומפרש רוב עורו של היקף החוט ומאימתי דינו כך שהרי חוט השדרה מן מוח שבראש בא ושם הוא מחובר ומוח שבראש תנן ניקב קרום של מוח טריפה אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מוח כל זמן שבקדירה פירוש הראש נידון כמוח ונדון במשהו אם ניקב אבל אם התחיל לימשך להיות דק כחוט נדון ברובו וזהו מן הפולים שבסוף הראש כעין גלנץ ופולים עצמן כלפנים ולמטה לצד הזנב דאמרן נפסק הוי שעור ברובו אמר רב יהודה אמר שמואל היינו עד בין הפרשות משם ואילך כשר (מ"ו) בעופא עד היכא נפסק ברובו טריפה ר' ינאי אומר למטה מן אגפים ומשם ולמטה כשרה. ריש לקיש אמר עד בין אגפים זהו למעלה יותר מקום שאגפי העוף מתחברין וזהו לקולא והלכה כר' ינאי דמחמיר ורבו הוה. (מ"ג) נקבה המרה טריפה א"ר יוחנן מרה שנקבה וכבד סותמתה כשרה ואלו הוה נקיב כבד להדי מרה טריפה נקבה הקיבה טריפה וכן נקבו הדקים וכן המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ או כרס הפנימי שניקב טריפה או ניקב הקורקבן או הושט טריפה.  

סימן יז

וכלהו נקובי דאמרי' טריפה אי סותמו שומן הויא סתומה וכשרה כדאמר רב חלב טהור סותם חלב טמא אינו סותם ולא כרב ששת דאמר אחד זה ואחד זה סותם דהא רב פפא סובר כרב וגם רב נחמן דאמר לקמן חימצא סתים בר חימצא לא סתים וה"מ כי החלב גדל שם כדרכו כגון נקבו הדקין כנגד שומן שלהם או נקב הקורקבן כנגד שומן שלו או הקיבה אבל אם הריאה נקובה והסרכא דבוקה לשומן הלב או כי האי גוונא לאו סתימה היא וטריפה כיון שהשומן אינו מאותו דבר שהנקב שם וחלב חיה דדוגמתו היא טמא בבהמה אבל בחיה טהור הוא אין סותם דמידי דמהדק בעיא והא לא מהדק הוא.  

סימן יח

נפלה מן הגג טריפה דווקא נפלה אבל דלגה כשרה דאמר רב הונא הניח בהמה למעלה ומצאה למטה כשרה ולא תימא דווקא היכא דאיכא כותל דאז מסרכא ונחתה אלא אפי' דלגה רחוק או דרך ארובה שהוא באמצע כל התקרה כשרה. משום דאמדה אנפשה או בשקופצה. אלים המנגחים זה את זה ונופלין אין בהם משום רסוק איברים שנועצים צפרניהם בארץ הא לאו הכי אסורין שמפילים אותם בחוזק אבל נפלה מאיליה אפילו בלא ידיעה מותרת בדלא נפלה מגובה י' טפחים כדאמרי' פרק שור שנגח את הפרה ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה דתורא טרפיה רב נחמן וקאמר טעמא משום דכריסא דתורא הוי ארבעה טפחים ואריתא דדלאי עמוק שתא הרי עשרה ואם זרק אדם טלה אחד או בהמה רחוק לארץ אי נפלי על מתניהן כשרין ואם לאו איכא למיחש לרסוק אברים כדאמר רב מנשיא הני דכרי דנתקי גנבי אין חוששין משום רסוק איברים מאי טעמא אמתנייהו שדו להו ואותן עופות שנלכדו במצודה אי מקרבי קטרי חוששין לרסוק איברים ואם לאו אין חוששין וכל היכא דאיכא למיחש לרסוק איברים כגון נפלה מן הגג או טרפה בכותל או שרצצתה בהמה או בענין אחר אפילו בלא שום נקב וחסרון טריפה מהלכה למשה מסיני משום שנתפרקו חוליותיה והמשפט כך הוא. אמר רב יהודה אמר רב אם עמדה אינה צריכה שהיה מעת לעת אבל בדיקה בעיא כנגד כל החלל ואם הלכה אפילו בדיקה לא בעיא אבל אם לא עמדה ולא שהתה אפילו בדיקה אינו מועיל כדפרי' דאינו תלוי בשום נקב וחסרון ומר יהודה משמיה דאבימי א' אפילו הלכה צריכה בדיקה (זבחים ע"ד) וכן ריש לקיש פ' התערובות וכרב יהודה אמר רב הלכה דכי הלכה אינה צריכה בדיקה כדפסיק תלמודא הלכה. והיכא דשהתה מעת לעת נמי צריכה בדיקה אם לא הלכה כדתנן (חולין מ"ג ע"ב וביצה ל"ד ע"א) גבי דרסה בכותל או שהתה מעת לעת כשרה ובגמ' א' עלה א"ר אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי אחד זו ואחד זו צריכה בדיקה וכן פרק המביא כדי יין וכן פסק בה"ג של רב יהודאי וכן פירש רש"י דכי הלכה אינה צריכה בדיקה וכי שהתה מעת לעת אבל לא הלכה צריכה בדיקה הלכך טוב להמתין בהמה או עוף שיש ספק רסוק איברים עד שילך דאז לא יצטרך שום בדיקה ובכך סגי. (שם נ"א) ההוא אמרתא דהואי בי רחבוניא והוו שרדיאין כרעי בתרייתא היו נגררין לארץ אמר רב יימר הא ודאי שגרונא נקטיה מתקיף לה רבינא ודילמא אפסיק חוט השדרה בדקו ואשתכח דאפסיק ואפילו הכי הלכתא כרב יימר דשגרונא שכיחא חוט השדרה מפסיק לא שכיח.  

סימן יט

מכאן משמע דא"צ לבדוק כל י"ח טריפות דאזלינן בתר רובא וכן מדקתני גבי רסוק איברים לא הלכה צריך בדיקה הא לא הוי ריעותא א"צ בדיקה. מיהו אין לסמוך על זה שלא לבדוק הריאה או אם נטלה הריאה בלא בדיקה כיון שרגילות סרכא להיות בריאה טריפה. מיהו בטלה וגדי קטנים שאין רגילות לבא סירכא, מעשה היה שנטלה הריאה בלא בדיקה והכשיר אותה רבינו שלמה.  

סימן כ

ניטל הטחול כשרה. א' רב עוירא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה. נטלו הכליות כשרה אמר רכיש בר פפא לא שנו אלא נטלו אבל לקתה בכוליא אחת טריפה והלכתא כרכיש בר פפא דאי מליא מוגלא טריפה או לקוי אחר והוא דמטא לקותא למקום חריץ ולית הלכתא כרב עוירא דניקב הטחול לא הוי טריפה ודרב עוירא נמי לא אמרן דניקב טריפה אלא בקולשי' אבל בסומכיה כשרה ואם נשתייר בה כעובי דינר זהב כשרה. הכוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כענבה בינונית. אמר רב מתנא (מ"ה) האי בוקא דאטמא דשף לה מדוכתיה טריפה רבא אמר כשרה והלכתא אי פסיק ניביה כשרה עד דמיעכל איעכול אמר רב הונא אמר רב (נ"ז ע"א) שמוטת יד בבהמה כשרה פירוש אם נשמט רגל שלפניה ממקום חבורו. שמוטת ירך בבהמה טריפה וזהו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. שמוטת ירך בעוף הכי נמי טריפה. שמוטת גף בעוף טריפה. ולא משום היא גופה אלא שמא נקבה הריאה ששכונה בין הצלעות מבפנים וישנה כעלה של וורד וקורין אותה פקח וכן אמר רבי יוחנן שמוטת ירך בעוף טריפה וכן פסיק דהלכה כר' יהושע בן לוי דאמר הלכה רווחת בישראל שמוטת ירך בעוף טריפה ונראה דכל הני שמוטות של ירך באעכול ניביה ואז טריפה. שמוטת ירך בין בבהמה בין בעוף ואי לא קא אעכול כשרה בין בבהמה בין בעוף דהא בבהמה פסיקנא לעיל הלכתא עד דאעכולי אעכול ואי בעוף בלא אעכול טריפה הא תני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם עוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח ולא קתני ביתר שמוטת ירך בלא אעכול ניביה וההיא דתני לוי דסמכא הוא דפרי' מינה תלמודה בכמה דוכתי ודוחק לומר תנא נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח ושייר שמוטה ועוד דר' יוחנן דטריף שמוטת ירך בעוף והא א"ר יוחנן אלו טריפות דווקא מכלל דרב מתנא אמר כשרה וכיון דכשרה בבהמה ה"ה בעוף מדתני לוי אלא היינו בלא אעכול ניבי דכשרה אבל אעכול טריפה.  

סימן כא

הלכך אי נשמט ירך בבהמה או בעוף ממקום חבורו בקולית כשרה ואי אעכול ניבי טריפה. ושמוטה אי בבהמה ביד ברגל שלפניה כשרה ושמוטת גף בעוף ממקום חבורן בכתף טריפה משום שמא נקבה הריאה שהיא בפנים שקורין פקח.  

סימן כב

נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה מן הארכובה ולמטה כשרה וכן שניטל צומת הגידין ובגמ' פליגי בבהמה המקשה באיזו ארכובה רב יהודה א' בארכובה תחתונה ששם סמוך לה למעלה מן הפרק הוי לה צומת הגידין דהיינו ארכובה הנמכרת עם הראש ולמטה מן הפרק אם נחתך לגמרי כשרה למעלה מן הפרק אפילו למעלה מצומת הגידים אם נחתך העצם טריפה וסמוך לפרק למעלה מן הארכובה דהיינו במקום צומת הגידים אם נחתך שם בלא עצם טריפה והיינו הוא וכן שניטל צומת הגידים דתנן ואף ע"ג דאתותב על לשון זה ואותיב ליה עולא וגם רב יהודה איכא דאמרי אמר בענין אחר לקולא טפי מכל מקום כן הלכה כדפרישי' דלא חזינא דהדר ביה רב יהודה מלישנא קמא כך פירש רבינו שלמה.

בעוף איכא שיתסר חוטי אי פסיק חד מינייהו טריפה ובבהמה ליכא אלא תלתא ופליגי בה אמוראי אית דאמר משמיה דרב זביד דבתרי דווקא טריפה ואית דאמרי נמי בחד דאלימא ואפסיק. ורב יהודה אמר רב ללישנא קמא רוב אחד מהם שנפסק ולשון שני רוב כל אחד דווקא ופי' רש"י הואיל דלא אתמר הלכתא כמאן בשל תורה הלך אחר המחמיר הלכך אפילו ברוב אחד טריפה.  

סימן כג

והא דאמרן נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה תחתונה אפילו שלא במקום צומת הגידים טריפה היינו דווקא ברגלים שאחורי הבהמה אבל בידים ברגלים שלפני' נחתכו ולמעלה מן הארכובה כשרה כדאמר רב הונא פ' אלו טריפות (נ"ח ע"ב) לא שנו דבעלת שלש אבל בעלת חמש הרי זה מום לגבוה אבל בהדיוט כשר אלא ביד אבל ברגל טריפה ויתר וחסר הוי כמו נחתך והא דאמרן נחתכו רגליה שאחריה למעלה טריפה הוא הדין אם נשבר העצם גרידא ויצא לחוץ כל כך שאין עור ובשר חופין רובו ולמטה מן הארכובה דכשר היינו הבהמה אבל האבר אסור בנשבר העצם ויצא לחוץ משום אבר מן החי וכן אמר רב שלהי בהמה המקשה למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים על השבר אחד זה ואחד זה בין הבהמה בין האבר כשר ואם לאו שאין עור ובשר חופין רובו בין בהמה בין אבר אסור למטה מן הארכובה אם אין רוב בשר קיים אבר אסור ובהמה מותרת ואע"ג דשמואל פליג עליה הלכה כרב באיסורי ועוד דשלחו בני מערבא הלכתא כוותיה דרב וכי נשבר עצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין רוב דאמרן בין למעלה בין למטה האבר אסור משום אבר מן החי היינו מדרבנן אבל מן התורה אפילו כי מחובר כחוט השערה אם למטה מן הארכובה מותר לאכול כמו הבהמה ואם למעלה מן הארכובה אין לו דין אבר מן החי אע"פ שהבהמה אסורה מן התורה ומותר להושיטו לבן נח דאין לו אלא דין איסור טריפות בלבד דא"ר יוחנן (ע"ג ע"א) אותו אבר אין לו אלא מצות פרוש בלבד ועוד דתניא לא אם טהרת שחיטת טריפה אותה ואת האבר המדולדל בה ואם דין אבר מן החי יש לו הלא מטמא באבר מן הנבלה כדאי' פ' העור והרוטב ומדרבנן אסור להושיטו לבן נח ומקילי' בה אם למטה מן הארכובה ונולד בו ספיקא כמו ספיקא דרבנן לקולא.  

סימן כד

והא דאמרן עור ובשר חופין רובו של שבר העצם כשר היינו כי איכא רוב בשר ומיעוט העור קא משלים לעור אבל העור שחופה כמו הבשר אין מועיל דאמר עולא א"ר יוחנן עור מצטרף לבשר פי' אם יש מן העור כמו מן הבשר א"ל רב נחמן לעולא לימא מר עור משלים לבשר פי' שרוב הכסוי מן הבשר א"ל עובדא ידענא דההוא גוזלא דאתא לקמיה דר' יוחנן דעור מצטרף לבשר הוה ואכשריה א"ל רב נחמן שאני בר גוזלא דרכיך אבל בבהמה בעי' רוב הכסוי מן הבשר ואין הגידין משלימים לכסות השבר כמו העור דהנהו גידין הרכין דאתו לקמיה שהיו מכסין השבר ואכשריה משום דאמר רבי יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהם דחשובין כבשר והדר ביה רבא משום דהדר ביה ר' יוחנן פרק העור והרוטב דלא אמרינן בתר שסופו להקשות גבי עור הראש של עגל הרך ואם רוב העצם הנשבר יוצא לחוץ דרך נקב קטן שבבשר אסור כך פי' רש"י גבי רוב עביו ורוב הקיפו.  

סימן כה

דרוסת הזאב טריפה ר"י אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה אבל זאב בגסה לא ובגמ' פלוגתא דאמוראי א"ר אליעזר לא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים ואיכא דאמרי דפליג ר' יהודה וסברי רבנן דזאב אפילו בגסה דריס בעא מיני' רב כהנא מרב יש דרוסה לחתול בכל מילי א"ל אף לחתול דרב מיני' אין דרוסה בכל דבר א"ל א"כ שמא חולדה וחתול שוין בדבר שיש דרוסה לזה גם דרוסה לזה א"ל יש דבר לחתול יש דרוסה ולא לחולדה הא כיצד לחתול אין דרוסה באמרי רברבי ולחולדה יש דרוסה בעופות ולחתול יש דרוסה ולא לחולדה בגדיים וטלאים.

הלכך זאב אפי' בבהמה גסה דריס לחומרא אבל חתול אפי' בדקה לא דריס כגון בעזי ובאמרי אבל בגדיים וטלאים קא דריס שפיר חתול ולא חולדה ובעופות חולדה דורסת וכן עופות טמאים. תנן דרוסת הנץ הוי בעוף הגס ודרוס' הגס בעוף הדק ושאר עופות טמאים דדכותייהו טהורים שגדולים כמותה וכ"ש בזוטרי מינייהו ויש דרוסה לשועל אבל אין דרוסה לכלב ואין דרוסה בשן אלא בצפורן ודווקא ביד דהיינו רגל שלפניה לאפוקי רגל שלאחריה ואין דרוסה אלא מדעת אבל שלא מדעת כגון בישן שהכה שלא מדעת כשרה שאין זורק אז ארס ובהדי דשליף צפרניה אז שדי זהרי' וארס וא"כ כשהנץ או העוף טמא אחד הכה על עוף טהור בידו אם בעוד היד על העוף טהור שחט העוף קודם שהסיר ידו כשר דאין זורק ארס כי אם כשמסיר ידו מיהו יש ליזהר מזה כי יש פעמים שמסיר ידו מעל הטהור וחוזר ומכה ואינו ידוע והיכא שדרס אפי' גרגרת טריפה אע"פ שאין ניכר אדמומי' ושלא נקב רק משהו כדא' אביי זהר' מקלי קלי והארס מתפשט ושורף סביבו יותר מאיסר שהיא שעור חסרון של גרגרת. והיכא דספק אם על הארי או על הזאב בין הבהמות או אמרי רברבי או גדיים וטלאים ספק לא נכנס אימא לא על וכשר ספק אם כלבא או שונרא אינו יודע מי נלחם והכה התרנגולין או הטלאים אם כלב כשר אם חתול אסור אימא כלב' וכשר על וקטעי' לרישא דחד מינייהו נח רוגזיה והשאר כשר איהו מעוי שצועק וכן פירש רש"י מעוי נוהם וזה לשון נופל בארי ומסתמא בכל שאר מיני דרוסה הדין כך ואינהו מקרקרן כמו כן כשרים דבעותי מבעית להו. והיכא שנכנס ביניהם ושתיק ואינהו מקרקרן פליגי רב סבר חוששין לספק דרוסה ושמואל סבר אין חוששין הלכה כרב באיסורי וכן א' אמימר חוששין א"כ אם מצא חתול או חולדה בין התרנגולים אפי' צועקין או אפי' אם רודף אחריהם ואין ידוע אם הכה אותם כשרים דכיון שיכולין לברוח ולהשמט ממנו אי' לומר שהכה אותם אבל אם התרנגולין בלול במקום שהוא צר וקטן שאינם יכולין לברוח ולש' נמצא החתול או החולדה ושתיק והתרנגולים צועקי' אע"פ שאין יודע אם אותם הן אסורים כמו בארי בין השוורים דפסקי' חוששין לספק דרוסה וזהו חומרא גדולה ואינם זהירים בזה כי רוב פעמים חתול נמצא בלול התרנגולין וצועקים ואין נזהרים מהם מלאכלם אמנם יש למצא היתר דדוקא במצילין שהתרנגולות בורחות מפני החתול אז אם הכה אותם יש דרוסה דרב דאמר דרוסת חתול בגדיים וטלאי' מוקי לה תלמודא במציל דוקא וה"ה בעופות לא דריס חתול אלא במציל עצמו דהא מייתי עלה מן תרנגולת דרהיט שונרא בתריה ועייל לאדרונא אבל בארי וזאב אין חילוק בין אין מצילין למצילין דבכל ענין דרסי ואם הכה חתול א' מהם השאר תרנגולים מותרים אם הם במקום שיכולין לברוח ואם הם במקום צר וקט' כולם אסורים דשמא כמו כן הכה השאר שהם שם דלא נימא נח רוגזיה אלא במקום שהרג א' מהם כדאמר תלמודא קטע רישא דחד מינייהו נח רוגזיה אבל בהכאה גריד' לא חזי' דנח רוגזיה וכן הדין בזאב בין הרחלות או בין השוורים כמו שפירשתי בחתול בין התרנגולין רק דליכא חלוק בין מצילים לאין מצילים ופעמים שהזאב לוקח רחל או טלה מן האפר שרועה שם ונושא' בפיו ומצילה הרועה כשרה דאין דרוסה בשן אלא ביד שזהו מרגל שלפניו ואם אין יודע אם הכה אותה ביד ונתערבה עם הרבה בהמות יש להתיר מספק ספיקא שמא אין זו שנשא הזאב ואפי' היא זו שמא בשן ולא ביד וצ"ע אם דומה למה שפירשתי בסוף הלכות איסור והיתר דבריה ודבר שבמנין ויש ספיקא דאורייתא אין להתירה על ידי שנתערבה אחרי כן אפילו באלף דכיון שקודם שנתערבה היה הספק אסור מן התורה חשוב כודאי לאסור בכל שהו ואם צואר הבהמה מלוכלך בדם מהכאת זאב או חתול או ד"א אין לו תקנה דנהי דגרגרת יכול לבדוק אם האדי' מתחת הארס מ"מ הושט אינו יכול לבדוק אלא מבפנים דאמר רבא ושט (מ"ג) אדום מבחוץ ולבן מבפנים. למאי נ"מ לספק דרוסה שאדמימות הדריסה אין ניכרת בו ואם ספק שמא הוי מלוכלך הצואר מנקיבת קוץ או הוושט שמא יש לו בדיקה כדפרי' בסמוך. וגם הגרגרת צריכה פסוקה ברוב או חסרה בכאיסר אבל אם מדרוסה מלוכלך או באודם משהו טריפה אף בקנה וגם אין בדיקה בושט. אבל אם בעוף הוא יש לה בדיקה כדאמר ריש (כ"ח) השוחט ההיא אווזא דהוות בי רבא דהוה ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה ברישא הלא ושט אין לו בדיקה מבחוץ אמר ליה רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה ובתר הכי נהפכיה לושט ונבדקיה אם האדים מבפנים. והא דאמרן פרק אלו טריפות (נ"ג ע"ב) ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי על לבי קני אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רב לאו אמרת ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא להקל הכא נמי ספק שונרא ספק קניא אימור קניא להקל והשתא נמי כי קנייא קא מחייה למה לא יצטרך בדיקה כמו כההיא דפרק השוחט ומאי נפקא מינה אי קניא מחיי' אי שונרא יש לומר אי קניא מחייה אי בגרגרת הוא צריך פסוקה ברובה או חסרון בכאיסר ואי על ידי שונרא הוא אפילו בגרגרת אם אדומה בכל שהו טריפה שהארס שורף סביביו כדקאמר תלמודא דרוסתו בכל שהו מאי טעמא זהרא מקלא קלי והשתא בההיא דהשוחט בדקוה אי משום ספק שונרא או משום ספק של קניא ובההיא דאלו טריפות אמר שיש לתלות בקניא יותר ולא יהא טריפה בפסיקת רובא או בחסרון בכאיסר. אי נמי בההיא דפרק השוחט לא היו מסופקין מנקיבת קניא כי אם משונרא מדלא קאמר דעל לבי קני כמו באידך עובדא. וגם מדקאמר עלה ושט אין לו בדיקה מבחוץ ונראה דהיינו דווקא לגבי דרוסה לפי שאדמימות הארס אין ניכר בושט שהוא אדום כמו כן מבחוץ אבל בעובדא דאלו טריפות הוה ספיקא אף מן קני' ויש בדיקה גם בושט שנקיבת קוץ בו ניכרת ולכך קאמר אימר קניא ונבדוק אף הושט מבחוץ קודם שחיטה וגם הגרגרת צריכה פסוקה ברובה או חסרון בכאיסר ולא במשהו כדין ספק שונרא. ותדע דנקב קוץ ניכר בושט מבחוץ מדקאמר גבי ושט אין לו בדיקה מבחוץ נפקא מינה לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקובה. וכן אמרי' שני עורות יש לו לושט חיצון אדום פנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר היאך אנו יודעין שהפנימי ניקב ולא החיצון כיון שהחיצון אדום א"כ אין נקב ניכר בו ואע"פ שיש לדחות ולומר הן לכאורה כך נראה אבל אין נכון לפרש אימר קניא ואין צריך בדיקה כלל כי מה טעם יהיה זה שלא נחוש שמא נקב הקוץ את הסימנין כך פירש מורי רבינו יצחק בר' שמואל.

ספק נשבר העצם ויצא לחוץ מעוף למעלה מן הארכוב' ולא ידע אי מחיים או לאחר שחיטה. רוב פעמים יכול להבחין אם הושחר מקום המכה א"כ מחיים הוה וכל ספיקות שיבאו לחכם או יש ריעותא בצומת הגידים ולא ידע אם נפסק א' מן החוטים או נשמט הירך מחבירו בוקא דאטמא ולא ידע אי איעכול ניביה או לא וכן נשבר העצם ולא ידע אי מחיים יצא לחוץ או ספק טריפות בא לפניו על כל כיוצא בזה פי' בה"נ של רב יהודאי דאנן לא בקיאינן בבדיקות יש לנו לאסור הכל ואין להתיר מטעם דאמר רב הונא נשחטה הותרה עד שיודע במה נטרפה דהני מילי כשיש לתלות בהיתר כגון זאב שנטל בני מעיין והחזירן כשהם נקובים דיש לתלות הנקב בזאב. אבל במקום שתלוי בחסרון הלב וחסרון חכמה שאינו בקי להבחין אם קרוי זה סרכה או נפסק אחד מחוטי צומת הגידין ויש ריעותא בדבר שתלוי הטרפות יש לאסור הכל כדברי הגאון. ואם נשבר העצם למעלה מן הארכובה וחזר ונקשה שקורין רטאייר בזה א' רבינו כי ראה רבי' יעקב שלא אסר ושמא הטעם היה כי אם יצא העצם לחוץ לא היה נרפא ונקשר אלא ודאי לא יצא לחוץ וכשר.

סליקו הלכות טריפות  

סימן כו

הלכות איסור והיתר - הקדמה
כל צפור טהורה תאכלו וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והפרס והעזניה גמירי עשרים וארבע עופות טמאים מנה הכתוב עם למינו למינה למינהו (ס"א ע"א) בנשר יש ארבעה סימני טומאה ובתורין יש ארבעה סימני טהרה ואלו הן יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף ואינו דורס. ותשע עשרה מעופות טמאים יש להם ג' סימני טהרה ועורב יש לו שנים סימני טהרה מאותן שלשה שישנן בתשע עשרה ופרס ועזניה בכל חד יש לו סימן אחד של טהרה ואינן שוין אלא סימן טהרה רביעי יש בחד מינייהו שאינו בכולם וחד משלשה סימנין שיש בתשע עשרה יש באידך עוף ולא ידעינן הי בהאי והי בהאי.

תנן כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור פי' רבינו שלמה והוא שאינו (ס"ה ע"א ד"ה ה"ג) דורס עמהם ורבינו יעקב בן בתו מפרש מדאין נזכר במשנה דבהני תלתא לחודייהו כשר לפי שבידוע שאינו דורס וא"כ תשע עשרה עופות טמאים שיש להם שלשה סימני טהרה אינו דורס הוי חדא מינייהו דאי יש להם שלשה סימני טהרה אחרים אם כן גם הם אינן דורסים כדפרישית וא"כ יש להם ארבעה סימני טהרה וכן מוכח מדקאמר בגמרא כל עוף הבא בשני סימנין טהור ובלבד שיכיר עורב ועל כרחין אחד משני סימנים שהם בעוף הבא לפניו אינו דורס חד מינייהו דאי שני סימנים אחרים דילמא הוא דורס ותנן כל עוף הדורס טמא ומדאיכא לספוקי בעורב אם אינו מכירו אם כן עורב אינו דורס וגמירי דתרי סימני טהרה של עורב הדרי בתשע עשרה א"כ אינם דורסין ועל חנם אמרה מתניתין כל שיש לו שלשה סימנים טהור אלא אפילו בשני סימנים טהור אותם שנים שאינן בעורב ועורב היה מצוי ביניהם כדתנא מטלטלים הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים וכן פרק השולח אתא עורבא אמר עיליש ברח והיו יכולין לבדקו ולשנות שני סימנין שלא ימצאו בו או סימן אחד של תשע עשרה עופות וגם אותו סימן שאין בהם דהשתא ליכא לספוקי בשום עוף טמא הכתוב בתורה והיו מצויין ביניהם כדא"ר יוחנן לדידי חזי לי שלך וכן רבה בר בר חנא חזי לי רחם אלא נקט הני תלת להודיע מי הם הסימני טהרה.  

תני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור דמדתני רחמ' נשר לומר נשר דאית ליה ד' סימני טומאה טמא הוא דאית ליה סימן אחד טהרה טהור כיון שלא יהא ממין פרס ועזניה דלית להו אלא חדא ולא נגמר מינייהו לטמא אי' מינם שבא בחד סימן וכ"ש אם בא בב' סימני טהרה שטהור ובלבד שלא יהא ממין עורב וכ"ש אם יש לו ג' סימני טהרה כגון הני אווזין שאין להם זפק שטהור כיון שאינה ממין התשע עשרה עופות הכתובים בתורה ולא גמרינן מינייהו לטמא כיון דכתב רחמנא נשר ואם אינו מכיר עופות המנוין א"כ עוף הבא בסימן אחד טמא דדלמ' מין פרס ועזניה הוא אע"ג דאינהו לא שכיחי בישוב וכ"ש עוף הבא בשלשה סימני טהרה שטמא דהא איכא לספוקי בתשע עשרה עופות טמאים הכתובים בתורה. אמר רבי יצחק (ס"ג ע"ב) עוף טהור נאכל במסורת ונראה למורי רבינו דעוף הבא לפנינו וקורקבנו נקלף ביד בלא דוחק וגם סימן אחר עמו שטהור אע"פ שאינו מכיר שום עוף שבעולם דסימן רביעי שאין בי"ט עופות טמאים משמע לשום פשטא דשמעתתי' דהיינו קורקבנו נקלף ואותו אין אלא בפרס ועזניה שאין להם רק סימן אחד ואותו עוף הבא לפנינו יש לו גם סימן שני על כרחין טהור הוא וכן (ס"ב ע"ב) איתא התם ה' עופות הם שהם ספיקא מאי ספיקייהו דקורקבנייהו נקלף בסכינא ולא ידעינן מכיון שאין יכול להיות נקלף ביד כי אם בסכינא שמא אין קרוי נקלף בהם ונראה שהיה להם שלשה סימני טהרה אחרים ואם אי' קרוי נקלף בסכינא אם כן ממין תשע עשרה עופות טמאים הם שיש להם אותם ג' סימנין אחרים אבל אי מקרי קורקבנו נקלף אם כן יש להם ארבעה סימנין של טהרה.  

סימן כז

תנו רבנן לוקחין בצים מן העכו"ם ואין חוששין לא משום נבילות ולא משום טריפות וניחוש דילמא דעוף טמא נינהו פי' דאע"ג דתני ר' גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובי' על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאים מ"מ מין אחד של טמא יש בו הרבה עופות יותר מהרבה עופות טהורים וכדאמר איסי בן יהודה מאה עופות טמאים יש במזרח וכולן מין איה הן לפיכך הוצרך אבוה דשמואל לתרץ באומר העכו"ם בצים הללו של עוף פלוני ואנו מכירין שאותו עוף פלוני טהור הוא. ופריך ונבדוק בסימנין דתניא בסימני בצים כולן כך עוברי דגים ראשה אחד כד וראשה אחד חד חלבון בחוץ וחלמון מבפנים טהורה כמו כן אם החתיכה שלימה של ביצי דגים הם המחוברים יחד אם ראשה אחד כד עגול וראשה אחד חד אם כן הם מדגים טהורים ומשני בחתוכות הבצים של עוף ואינו יכול לבדוק אם ראשה אחד כד ואחד חד ולבדוק בחלבון וחלמון ומשני בטריפות ופריך הא אין מוכרין ביצה של טריפה לעכו"ם פן יחזור וימכרם לישראל אא"כ טרופות בקערה לפיכך אין לוקחים ביצים טרופות מן העכו"ם אלא אמר רבי זירא סימנין אין לסמוך עליהם מן התורה להכשיר וסימנין שהזכיר בברייתא משום דאי חזי שאין ראשה אחד חד ואחד כד ודאי טמא ואי חזי ראשה אחד כד ואחד כד אי אמר של עוף פלוני טהור סמוך עילויה וכשר כיון דאיכא תרתי לטיבותא ואי לא אמר של עוף פלוני טהור לא תסמוך על הסימנין דאיכא עורבא דדמי ליונה.

הלכך לפי התלמוד אסור ליקח ביצים מן העכו"ם עד שיאמר הן של עוף פלוני טהור אף על גב דחזינן בהו סימני ביצים טהורים ראש אחד כד ואחד חד וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ואפ"ה עתה אין נזהרים מזה ושמא היינו לפי שעכשיו אין מצוין בינינו ביצים של עוף טמא וגם אין רגילות עכשו למוכרן ורבינו יעקב אומר אע"פ שסימני ביצים לא סמכינן עלייהו מיהו סימני עוברי דגים הוי דאורייתא ועל כן אותם דגים שאין להם קשקשת כגון כורבוטא ודכוותה ואין יודע אם היה להם קשקשת כשעלו מן המים ואז נשרו יש לבדוק בחתיכה של עוברי דגים שהיא שלמה אם ראשה אחד כד וגסה ואחד חד ויש לסמוך ולהכשיר על זה וראיה לדבר דאמרינן שלהי אין מעמידין אין לוקחין עוברי דגים אלא מן המומחה פי' ישראל שבקי להכיר עוברי דגים איזו הם מדגים טהורים ואיזו הם מדגים טמאין דא"כ לא טעה כשלקחן מן העכו"ם אבל מישראל שאינו מומחה לא דשמא טעה כשלקחן מן העכו"ם ופריך אפי' אינו מומחה לבדוק בסימנים דתניא כסימני בצים כך סימני עוברי דגים ומשני בשנמוחו ולא משני סימנין לאו דאורייתא כדמשני הכי פ' אלו טריפות גבי סימני ביצים של עופות ש"מ גבי עוברי דגים הן דאורייתא מיהו או' רבינו הקדוש בן אחותו שיש לדחות דכי אמר של דג פלוני דטהור אמאי אין לוקחין אם יש גם סימנים דכי ה"ג בביצי עופות כשרין כיון דאיכא תרתי לטיבותא לכן הוצרך לומר שנמוחו וכ"ת מ"מ לוקמא בשלא אמר של דג פלוני וטהור ובלא נמוחו וסימנים לאו דאורייתא אלא ש"מ הם דאורייתא יש לומר משום דאוקמא בכל ענין אפילו אמר של דג פלוני טהור לכן הוצרך לומר כשנמוחו וכ"ת הא לא מיירי באומר אני מלחתים דהא אמר רב אם אמר אני מלחתים נאמן א"כ לא מיירי בכל ענין י"ל שאין רגילות שיהיה בשעת מליחה אבל רגילות הוא לומר של דג פלוני טהור ולכך הוצרך כשנמוחו אפילו סימנין לאו דאורייתא.

הלכך אין לסמוך גם על סימני עוברי דגים להכשיר הדגים שאין להם קשקשת לומר שמא נשרו כשעלו מן המים.

סימן כח

והא דאמרן אין לוקחין ביצים טרופות בקערה מעכו"ם וטעמא דכיון שאין רגילות למוכרן כך מוכחא מלתא שהם של טריפה ומכרן לו ישראל חתוכות להיכירא שלא יקנם ישראל ממנו אע"פ כן אותן קנטלייש ואובליאיי' שנלושו מבצים מותר לקנותן מן העכו"ם דרוב עסות אינן נלושות אלא מבצים שלימות תחלה ביד עושה העיסה וגם אין לאוסרן משום חששא דשמא היה דם בביצים דרוב ביצים אין בהם דם וגם כשאוכלין ביצים צלויות בגחלים אין בודקים אותם אם יש בהם דם ואין יכולין לבודקן אלא אזלינן בתר רובא ואע"פ שרגילות לעיין בהם משום דם כשעושין מהם תבשיל ללבנו או לבשלו במחבת בלא קליפה או נטגן חומרא בעלמא הוא ואם לא בדקן תחלה מותרין מיהו יש שרוצים לאוסרן אותן אובליאייש וקנטלייש לקנותם מן הגוים משום בשולי עכו"ם של ביצים ואפילו אותן שאין שומרין עצמן מפת של עכו"ם דאמר בירושל' פת עמעמו [נמנו] עליו והתירוהו חכמים וגם רבי התיר את הפת מ"מ איסור בשול עכו"ם משאר דברים לא הותר כדמפרש רבינו יעקב דשתי גזרות הוו כדתנן פרק אין מעמידין (מ"ז) הפת והשלקות של עכו"ם וגם בגמרא רוצה להביא פסוק לאסור מלחם לא אכלתי ומים לא שתיתי מה מים שלא נשתנו כו' ואלו גזירת פת היה גלוי לכל שמשמונה עשר דבר הן פתן ושמנן כו' והגזירות של שמנה עשר דבר היו הכל בקיאין בהם כדאמרינן התם אם יבא אליהו ויתיר אין שומעין לו שכבר פשט איסורו ואם כן איך היה טועה לומר דבשולי עכו"ם מן התורה אלא שתי גזירות היו תחלה גזרו על שלקות ימים מקדם והיה סבור דמן התורה הן ולבסוף אתו שמאי והלל וגזרו על פתן ולבסוף כי התירו גזירת פת לא הותר' גזירת בשולי עכו"ם משאר דברים ואומר מורי רבינו דכיון דהביצים הן בטלים ואינן בעין והעיסה עיקר שהרי מברכים עליה המוציא לחם מן הארץ להכי אין איסור בשולי עכו"ם בבצים וכדאמרינן פרק אין מעמידין (ל"ח) כסא דהרסנא יש בו משום בשולי עכו"ם פשיטא מהו דתימא הרסנא עיקר ושרי קמ"ל קמחא עיקר ואסור אלמא אי הוה הרסנא עיקר אין איסור בקמח כיון שאין עיקר ואפ"ה אותם פנטייזא של דגים שאפאן עכו"ם שהדגים אסורים משום בשולי עכו"ם כמו כן אף העיסה מבחוץ אסורה דאע"ג דפת התירו וגם שמנונית של דגים הבלוע בה אינו בעין מכל מקום קודם שנבלע בעיסה היה אסור ונמצא שהעיסה בלועה מאיסורא דרבנן.

תנן בעדיות [פ"ה מ"א] ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק בית שמאי מתירין וב"ה אוסרין ושוין בביצת טריפה שאסורה מפני שגמרה באיסור ואע"פ שב"ה אוסרין ביצה שנמצאת בתרנגולת נבלה כגון ששהה ודרס בשעת שחיטה או שהיה הסכין שנשחטה בו פגום א"כ חשובה הביצה כבשר נבלה ואנן אמרינן השוחט תרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותרות לאכלן בחלב פ"ק דביצה יש לומר דביצת נבלה גזרינן אטו ביצת טריפה דאסירא מדינא שהיתה תחלה קטנה ובשר בשעת טרפות ונגמרה באיסור בבטן האם אי נמי גבי בשר בחלב דכל אחד לבדו היתר גמור לא גזרו בתערובתן אבל ביצה של נבלה ליכא שום היתר פשוט ובה"ג תירץ דבצים גמורות מותרות בחלב משום דאף בשר גמור של עוף בחלב לא הויא אלא מדרבנן. ותימה דהא אבעיא להו פרק כל הבשר (ק"ד) בשר עוף בחלב הוי דאורייתא או מדרבנן ולא אפשיטא ליה ותו דהא דאמרינן פרק הדר (ס"ב ע"ב) ופרק אע"פ אפי' ביעתא בכותחא לא לישרי אינש קמי רביה משמע דפשוט הוא שמותר מדקאמר אפילו ביעתא כו' מסתמא לא איירי בבצים ילודות דבהנהו לא צריך הוראה אלא קא מיירי בבצים שנמצאו בתרנגולת שחוטה ואמאי פשיט שמותר אי אין היתר שלהם אלא מטעם בשר עוף בחלב דרבנן הלא אבעיא להו ושמא הוא דאורייתא.  

תוכן העניינים

ספר התרומה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה