תולדות אדם - שער הגדול · (לג)
ויש לדון אחריהם ולומר, שאם יספיק טעמו לפי דעתו במה שאמר בבראשית רבה וכי מה אכפת ליה להקב"ה בין מי שישחט מהצואר למי שישחוט מהעורף, הנה לא יספיק במה שאמרו במדרש ילמדנו או מה אכפת לו אוכל טהורות לאוכל טמאות, שיראה מדבריהם אלה שהם גוזרים על קצת מצות בכלל שהם למצוה לבד ולא כיון בהם תכלית אחרת לא חלקיהם בלבד. והנראה מדבריהם ז"ל שלקחו המשל באלו, ומהם יובן לכלל המצות כולן. אמרו בויקרא רבה פרשת שמיני (יג, ג), זאת הבהמה, הדא הוא דכתיב, כל אמרת אלוה צרופה, רב אמר, לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות, וכל כך למה, שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו, עד כאן. וכן נראה ממשמעות כל אמרת אלוה צרופה, והם ז"ל על כלל המצות אמרו, ובזה אמרו במדרש שוחר טוב, אמר רב, לא נתן הקב"ה המצות לישראל אלא כדי לצרף אותם, שנאמר אמרת ה' צרופה. הרי כל דבריהם מכוונים על כלל המצות לא קצתם כדעת הרב. ועוד שאפילו חלקיהם כוון בהם לתועלת הנפש שהיא ההצלחה האחרונה, והוא אמרם בויקרא רבה פרשת שמיני א"ר ברכיה בשם ר' יצחק, אריסטון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבילות בעולם הזה, זוכה לראותו לעולם הבא, הדא הוא דכתיב, וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלהו - בשביל שתאכלו ממנה לעתיד לבא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואמר להם זאת החיה אשר תאכלו, עד כאן. הנה כי השחיטה בקנה ובוושט במקום מיוחד שהוא חלק המצוה, והיא מטהרת את החי ומכשירתו לאכילה, ימשך ממנה התועלת הזה העצום לנפש, ושחיטה מהעורף שמנבלת את החי מטמאה את הנפש ומרחיקתה מן ההצלחה ההיא. ונמצא אם כן פסיקת הושט והגרגרת במקום מיוחד שהיא חלק המצוה לדעת הרב, וכוון בה התועלת העצום ההוא זולת המצוה בו שלא כדבריו, מלבד מה שקבלו חכמי האמת בטעם מצוה זו דברים שהם כבשונו של עולם נעלמו מעיני הרב: