תולדות אדם - בית דוד · (יד)
אבל אדם ביקר בל ילין מצד הנחש נרגן מפריד אלוף. ובבראשית רבה (כ, ב), איש תהפוכות ישלח מדון, זה נחש שהפך דברים על בוראו, ונרגן שרגן דברים על בוראו, שאמר לא מות תמותון. ורמז דבר כי הפריד ה'א', רוצה לומר היה ראוי להיות כתנות אור ב'א', ועתה במחשכים כמתי עולם, כי חושך ולא אור, רק כתנות עור ב'ע', ואז הוא עיור שלא ראה, רוצה לומר כי נעשה גשמי עור ובשר. ואז יש בו הטבע גשמיי שאמרו הפילסופים כל מורכב סופו להפסד והיא המיתה. ועונש המיתה לא היה הסכמיי רק בטבע, כי שכר עבירה עבירה היא העבירה בעצמה, כי פסק עצמו ממקור החיים, ואחר כך הוליד תולדות והתולדות תולדות, והכל מטיפה סרוחה, כי נעשית הטיפה סרוחה מצד זוהמת הנחש. ואילו לא היתה הזוהמא, היתה הטיפה קדושה כבור סיד שאינו מאבד טפה. והנה הנחש בעדות שקר שהעיד על בוראו, מן העץ הזה אכל וברא את העולם (ב"ר יט, ד), הפריד 'א' מן אדם ומן אמת. כיצד, רמזתי למעלה ויר א אלקי ם א ת כל אשר עשה והנה טוב מאד, החותם 'אמת', ומאוד הוא 'אדם', והיה הכל טוב ולא רע. רק מכח נחש וכח הסמאל נתפתו אדם וחוה והוציאו הרע מכח אל הפועל, ומה שהיה האדם ראוי להיות אמת כלומר נצחיי, עתה כרוך בו ההעדר. ונפרד 'א' מן אדם, ונשאר 'דם' המורה על אדמומית תוקף הדין, ונפרד 'א' מן אמת ונשאר 'מת', ונעשה מן דמות דם מות, דם מצד אדם, מת מצד חוה גרמה מיתה לעולם: