אור ברסלב
ספר הרכבה אות הלמ"ד

ספר הרכבה· רבנו אליהו בחור הלוי אשכנזי

אות הלמ"ד

אות הכ"ף

לָלַת

הָרָה לָלַת (ש"א ד יט)

מקור מהקל עם למ"ד בכל"ם ותוספת תי"ו, ושרשו ילל, והיה ראוי לָלֶלֶת על משקל לָשֶׁבֶת, ולפגישת שלשה למ"דין חסרו למ"ד-הפֹעל, ולהכרת החסרון החליפו הסגול לפתח, כמו שיעשו במלת מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ (מ"א א טו), הראוי מְשָׁרֶתֶת. ויש אומרים ששרשו ילד, והראוי לָלֶדֶת, וכן תרגם יונתן לְמֵילַד; ולפי שהדל"ת והתי"ו שתיהן רפויות ומתדמות במבטא, חסרו הדל"ת להקל. וכן עשו במלת אֶחָת, הראוי אַחֶדֶת על משקל עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר (ויקרא כב כב).

לְבָרָם

לְבָרָם הָאֱלֹהִים (קהלת ג יח)

עבר מבנין הקל לנסתר מנחי למ"ד ה"א עם כנוי הנסתרים, על משקל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם (בראשית לב ג). וזה דקדוק זר, כי לא נמצאת למ"ד שמושית בעוברים. ואפילו לדחוק ולבאר הלמ"ד במקום לַאֲשֶׁר לא יתכן בעיני. ויותר נכון שהוא מקור מהקל מפעלי הכפל, והיה ראוי לְבֻרָּם, הרי"ש בדגש, על משקל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם (אסתר ט כד), והחטף-קמץ כמו השורק בהרבה מקומות, והלמ"ד הוא של בכל"ם, והמ"ם לכנוי הנסתרים, והרי הוא כמו לָבוֹר אוֹתָם. ויש אומרים שהוא מקור מבנין פִּעֵל הדגוש, והקמץ בבי"ת לתשלום הדגש הראוי ברי"ש, והרי הוא כמו לְבָרְרָם מן לְבָרֵר וְלַלְבֵּן (דניאל יא לה).

לְדַרְיוֹשׁ

לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר (עזרא י טז)

מקור מהקל כמו לִדְרוֹשׁ, ובא ביו"ד נוספת נעה בין העי"ן והלמ"ד, ואין כמוה מלה שתהיה אות נעה נוספת בין האותיות השרשיות. ולדעת האומר כי אל"ף של שְׂמֹאל אינה שרשית, יהיה כמוה וְאַשְׂמְאִילָה (בראשית יג ט), כמו שכתבתי שם.

לְהֵחַלּוֹ

בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא ד)

מקור מנִפְעַל מהכפולים, שרשו חלל. ובלי כנוי היה לְהֵחַל, על משקל כִּתַּת לְהֵדַק (דה"ב לד ז), שהוא גם כן מקור מנִפְעַל מהכפולים על דעת רבי יעקב בן אלעזר. ויש אומרים כי לְהֵחַלּוֹ מקור מבנין הִפְעִיל מהכפולים, ונהפכו בו הנקדות, כי היה ראוי לְהַחֵלוֹ, כמו שבא בלי כנוי לְהָחֵל, לְהָדֵק.

לְהַפְרְכֶם

לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי (ויקרא כו טו)

מקור מבנין הִפְעִיל מנחי העי"ן, שרשו פור, ונהפכו בו התנועות, הראוי לַהֲפִירְכֶם, השוא שתחת הלמ"ד היה ראוי להיות תחת הה"א, והפתח שתחת הה"א היה ראוי תחת הלמ"ד, והחירק נפל. וכן נהפכו המלות בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם (ויקרא כו מג), כמו שכתבתי שם.

לַהְשׁוֹת

לַהְשׁוֹת גַּלִּים נִצִּים (מ"ב יט כה)

מקור מבנין הִפְעִיל מנחי למ"ד, שרשו שָׁאָה, והיה ראוי לְהַשְׁאוֹת, כמו שהוא בישעיה לז (פסוק כו), ובהעדר האל"ף הוטלה תנועתה על השי"ן. ולא תוכל ה"א הבנין להפתח על השי"ן החלומה אם לא תדגש, לפיכך החליפו תנועת הלמ"ד והה"א, כמו שעשו במלת לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי.

לַחְמָם

אֵין גַּחֶלֶת לַחְמָ֔ם (ישעיהו מז יד); וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָֽם (איוב ל ד)

שניהם מקורים מהקל מהכפולים, שרשם חמם. ובא בשלמות על משקל לַחֲנַן מן יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם (ישעיהו ל יח). וכן נמצא המקור בפתח בשלמים, כמו לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב (בראשית לד ז). ואף על פי שמ"ם של לַחְמָם בשניהם קמוצים, הוא כן בעבור ההפסק. ורש"י פירש, רְתָמִים לַחְמָם – המ"ם לכנוי הנסתרים מן לֶחֶם, כמו יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם (יחזקאל ד יג).

לְחֶנְנָהּ

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ (תהלים קב יד)

מקור מבנין פִּעֵל מהכפולים, והיה ראוי להיות לְחַנְּנָה – החי"ת בפתח והנו"ן הראשונה דגושה, אלא שהוקל ובא בפתח-קטן תמורת פתח-גדול.

לַחֲנַנְכֶם

יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם (ישעיהו ל יח)

מקור מהקל מפעלי הכפל. ובלי כנוי – לַחֲנַן כמו לַחְמָם (ישעיהו מז יד) כמו שכתבתי למעלה במלת לְחֶנְנָהּ.

לְיַחְמֵנָּה

לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת (בראשית ל מא)

מקור מפִּעֵל הדגוש, שרשו יחם, והנו"ן הדגושה עם ה"א לכנוי הנסתר, כמו לְיַחֵם אוֹתָהּ, כגון תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ (שמות כג יא), וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן (ויקרא יג כא). וזה הדקדוק הוא זר בעיני, כי אין מנהג כנוי הנסתרת לבא בנו"ן ה"א, רק עם אותיות אית"ן. לכן יותר טוב שנאמר כי הנו"ן לכנוי הנסתרות הוא, כמו לְיַחֲמָן, ובא בתוספת ה"א, כמו אֹתָנָה בְּחָכְמָה (שמות לה כו), שהוא כמו אוֹתָן, וכן עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם (רות א יט), כמו בּוֹאָן, והוא כמו לְיַחֵם אוֹתָן. והיה ראוי להיות המ"ם בקמץ והנו"ן רפויה – לְיַחְמָנָה, אלא שבעבור הכנוי הוסב הקמץ-גדול לקטן, כמו צָעִיר רֹדֵם (תהלים סח כח), שהוא כמו רוֹדָם. והדגש לתפארת הקריאה, כדגש תִּרְאֶינָּה בָּהּ (מיכה ז י).

לְעַד

לְיוֹם קוּמִי לְעַד (צפניה ג ח)

שרשו עדד, והוא מקור על משקל לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם אשר אבאר אחר זה, והוא מענין בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד (בראשית מט כז), ולזה נוטה דעת המתרגם שתרגם לְמֵידַן. ויש אומרים ששרשו עוד, והוא שֵם, כמו וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן (ישעיהו סד ח), עוֹמֶדֶת לָעַד (תהלים יט י) וזולתם. אבל לפי שבזה נקודה הלמ"ד בשוא, יותר נכון שיהיה מענין אחד ומשורש אחד. והרב רבי דוד קמחי הביאו בשורש עד ובשורש עוד.

לְרַד

לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם (ישעיהו מה א)

כבר כתבתי דקדוקו במלת כְּשַׁךְ (ירמיהו ה כו), וגם מלת לְעַד הקודמת היא במשקלו לפי דעת קצת.

לְתִתֵּן

לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית (מ"א ו יט)

מקור מהקל מחסרי הקצוות עם למ"ד בכל"ם ובתוספת נו"ן בסוף, התי"ו הראשונה עי"ן-הפֹעל, והשנייה היא נוספת כדרך המקור מחסרי הפ"א, והיא דגושה לחסרון נו"ן למ"ד-הפֹעל, והראוי לָתֶנֶת.

תוכן העניינים

ספר הרכבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה