אור ברסלב

ספר העקרים· רבנו יוסף אלבו

מאמר ג

מאמר ב

הקדמה

בבאור העקר השני שהוא תורה מן השמים. ולפי שהשרשים הנתלים בעקר הזה כמו שאמרנו במאמר הראשון הם ידיעת השם יתברך והנבואה ושליחות השליח, והיה שורש ידיעת השם הנמצאות השפלות קודם לכל שאר השרשים בהכרח, כי אם לא ידע השם הנמצאות השפלות לא תגיע ממנו נבואה ולא שליחות, הנה היה ראוי לפי זה שנדבר ראשונה בידיעת השם, אבל למה שידיעת השם הנמצאות השפלות הוא דבר שצריך להסכים עם טבע האפשר שהוא דבר נתלה בבחירה, ראינו לאחר הדבור בידיעת השם אל המאמר הרביעי אצל הדבור בבחירה, ועל כן נתחיל ראשונה לדבר בבאור העיקר הזה שהוא תורה מן השמים, ואחר נבאר השרשים הנתלים בו, שהם הנבואה ושליחות השליח.

פרק א

למה שהיה האדם שוה המזג ומשיג במחשבה ועיון יותר מכל שאר הבעלי חיים, הנה הוא יותר נכבד היצירה ויותר שלם מהם. אם שווי מזגו, יראה לפי שהוא מתפעל מן ההפכים בשוה. ואם השגתו במחשבה ועיון, יראה מהיותו ממציא המלאכות והחכמות.

ואין ראוי שיחשב כי להיות שאר הבעלי חיים בלתי צריכין צל מחורב ומחסה מזרם, ולא יצטרכו לעשות שום תקון אל המזון כדי שיהיו ניזונים בו, כי מזונם נמצא כמו כן, ונמצא להם גם כן קצת תחבולות, כמו שנמצא לבעלי הטרף והעופות הדורסים ערמות ותחבולות לצוד ולהשיג מחיתם, שיהיו בעבור זה שלמי היצירה יותר ממין האדם, כמו שהיה בקדמונים מי שחשב זה, והיה אומר כי האדם חסר היצירה בערך אל שאר הבעלי חיים, כי הם לא יצטרכו בהמות לרכוב עליהם ללכת ממקום אל מקום, כי הם בעצמם קלי התנועה יותר ממין האדם, וכן לא יצטרכו להכין להם כלי מלחמה להלחם באויביהם, כי כלי מלחמתם הם נוצרים עמהם בטבע, כקרנים לשור והמלתעות לחזיר והקוצים לקפוד והמגן לחומט ודומיהן, וכן לא יצטרכו לעשות שום מלבוש, כי לבושם נוצר עמם בטבע, וגם לא יצטרכו שום תקון אל המזון, כי מזונם נמצא תמיד כמו כן, והאדם חסר מכל זה, כי יצטרך מלבושים חוץ מגופו ובנינים להיות לו למחסה ולמסתור מזרם וממטר, וצריך לעשות הכנות רבות אל המזון כדי שיהיה ראוי אל שיזון בו, וכאלה רבות כמו שבא זה במאמר הי״ד מספר הבעלי חיים.

כי זה הדעת כשיעויין בו ימצא נפסד הפסד גמור, וזה שאנחנו כאשר חפשנו ענין הצורות הנמצאות בחמרים בכל הנמצאים השפלים המתהוים, נמצא אותם כלם הולכות מהלך השלמות קצתם לקצת, רצה לומר שהצורה המתאחרת יותר נכבדת מן הקודמת לה, וכאלו החומר מתנועע תמיד בקבלת הצורות ממדרגת החסרון אל מדרגת השלמות, כי יקבל ראשונה הצורה היותר פחותה ואחר הצורה היותר נכבדת, ויעלה מדרגה אחר מדרגה מן המציאות החסר אל היותר שלם. שהרי החומר מקבל ראשונה צורות היסודות, ואחר יעלה למדרגת המחצבים, והיסודות הם במדרגת ההיולי להם, ואחר יעלה למדרגת הצמחים, והמחצבים הם במדרגת ההיולי להם, ואחר יעלה למדרגת הבעלי חיים, והצמחים הם במדרגת ההיולי להם, ואחר יתעלה למדרגת מין האדם, והבעלי חיים במדרגת ההיולי למין האדם, ובו תעמוד היצירה. וכמו שבתנועה האחת יהיה כל חלק בעבור החלק הבא אחריו, כן יראה שיהיה הענין במתהוים השפלים שיהיה כל חלק בעבור החלק הבא אחריו, וגם כן כמו שהתנועה תכלה אל תכלית מה הוא היה סבת כל התנועות החלקיות, כן ההויה תעלה מדרגה אחר מדרגה עד שתתעלה באחרונה אל הצורה האנושית ותעמוד בה, לפי שהיא תכלית כל ההויות השפלות.

ומה שיורה על שהחומר מתנועע תמיד מן המציאות החסר אל המציאות השלם כפי מה שיתעלה ההתמזגות, הוא מה שנמצא האלמוג שהוא כמו אמצעי בין הדומם והצומח, ונמצא האספוג הימיי שאין לו אלא חוש ההרגש בלבד, והוא כמו האמצעי בין הצומח והחי, ונמצא הקוף שהוא כמו אמצעי בין מיני הבעל חי ומין האדם, ובמין האדם תעמוד ההויה, אם כן אי אפשר מבלי שיהיה האדם שהוא תכלית היצירות השפלות יותר נכבד ושלם מכלן אחר התקבץ בו כל הצורות הקודמות, והן כמו היולי אליו, ועל כן היה גדול על כלן וכובש כל הבעלי חיים תחתיו ורודה בהם, לפי שהשגותיו כולן הן כוללות והשגות כל הבעלי חיים הן פרטיות כי לא ישיגו ענינים כוללים, ועל כן ימצאו להם כלים פרטיים ותחבולות פרטיות כפי השגותיהם הפרטיות, כי ימצאו להם כלים פרטיים להלחם בהם מין ממיני המלחמה, כמלתעות לחזיר והקרנים לשור והקוצים בעור הקפוד והמגן לחומט להגין עליו, אבל האדם להיותו סוף כל ההויות השפלות ונתקבצו בו כל השלמיות הפרטיות שנמצאו בכל שאר הבעלי חיים, היו השגותיו כלליות ושכלו כללי, רצה לומר שהוא משיג השגות כל הבעלי חיים ומשיג גם כן כללי הדברים ולא דבר פרטי מיוחד, ועל כן היו כליו כלליים, כמו הידים שהם בכח כל כלי המלחמה להלחם בכל הבעלי חיים בכל מיני המלחמות ולכבוש אותם תחתיו, כי יקח בהם הרומח מקום הקרנים בבעלי הקרנים והסייף מקום המלתעות בחזיר, ויקח המגן בידו או ילבש השריון להגין עליו מקום חמגן בחומט, ולא נבראו עמו כל כלי המלהמה כמו שהוא בבעלי חיים, כדי שלא יהיו לו למשא כבד לנשאם עליו תמיד.

ולזה התחכם הבורא ביצירתו לעשות לו כלים כלליים הם בכח כל כלי המלחמה, ונתן לו שכל כללי במה שישיג כללי הדברים ולא פרטיותם, וכן שיוכל להשיג בו כלל כל ההשגות הפרטיות אשר בכל הבעלי חיים, וישתמש מן הכלים ההם בפנים שונים לעת הצורך ויניחם כשלא יצטרך אליהם ולא יהיו עליו למשא כבד, וכן המלבושים הם דבר חוץ מגופו, כדי שיקח מהם הצריכין לו בעת החורף ויקל אותם מעליו בעת הקיץ ולא יכבד עליו כצמר לכבשים שיכבד עליהם ויצטרכו לגוזזים, ונתן לו חכמה ותבונה לבנות בנינים חזקים להסתר שם מרגשת פועלי און, מקום חורי עפר וכפים אשר לבעלי חיים.

וכן יוכל להשיג בשכל הכללי אשר בו כל התחבולות הפרטיות אשר בכל אחד מהבעלי חיים וכל ההשגות והמדות הפרטיות אשר להם, כמאמר איוב מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, ואין רצונו לומר שהבהמות והעופות הם יותר חכמים ונבונים ממין האדם שיצטרך האדם ללמוד מהם, כי החוש יכזיב זה, להיותו מושל על כלן ורודה בהם, אבל יאמר כי האדם מצד ששכלו וכליו כלליים, ילמוד מכל הבעלי חיים כל התחבולות וההשגות הפרטיות אשר להם, ויתקבצו כולם בו ויהיו בו כלליים, כמאמר חכמינו ז״ל אמר ר׳ חייא מאי דכתיב מלפנו מבהמות ארץ, זו פרדה שכורעת ומשתנת, ומעוף השמים יחכמנו, זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל, אמר רבי יוחנן אלמלי לא נתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה. וזה מבואר על הדרך שכתבנו, כי המדות הפרטיות אשר בבעלי חיים ראוי לו לאדם שילמד אותם מצד שכלו ויתקבצו כלם בו ויחזרו בו כלליים, כי כמו שמצד שכלו וכליו הוא כאלו נבראו עמו כל כלי המלחמה וכאלו נבראו עמו המלבושים מקום הצמר בכבשים, וכן שידע לתקן מזונו באופן נאות אל מזגו מרכיב המאכלים זה בזה באופן שיהיה ערב ובריא אל מזגו, כן ראוי שילמד כל המדות הטובות הפרטיות אשר בכל אחד מן הבעלי חיים ויקבץ אותם כדי שימצאו כלן בו, וימציא בזה המלאכות והחכמות.

ועל הכונה הזאת נתיסד פרק שירה, שאמרו רבותינו ז״ל כל האומר פרק שירה בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ואין הכונה על ההגה והצפצוף בפה אלא על מחשבת הלב, כמו אמרתי אני בלבי, והמחשבה היא שיסתכל כי מכל אחד מן הנבראים הנראים לעין יש ליקח ראיה על איזו מדה טובה או מוסר השכל או דבר חכמת בינה, כמו שאמרו שם שמים מה הם אומרים השמים מספרים כבוד אל וגו׳, ואומרים ואומר הנזכר שם בכל פרק שירה, לרמוז על ההוראה, כאמרם ז״ל זאת אומרת, ורוצה לומר כי מתנועת השמים יש לקחת ראיה על המצא מניע אותם בלתי מתנועע, והוא בתכלית היכולת והעצמה, שהוא מניע גופים נוראים כאלו הוא האלוה יתברך, וזהו דבר חכמת בינה כמו שנתבאר במקומו.

וכן אמרו שם כלבים מה הם אומרים, בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושנו, ורוצה לומר כי ממה שהכלב מכיר את קונו ואת המטיב לו והוא נכנע תמיד לפניו ומחזיק לו טובה בכל יכלתו מאשר בידו לעשות, יש לקחת מזה מוסר השכל להודות לאל על כל הטובה שהוא מטיב לנו וזן ומפרנס אותנו, ולהשתחות לפניו ולעבוד עבודתו מאשר תשיג ידנו כעל כל אשר הוא גומל לחייבים טובות, ושלא נהיה כפויי טובה.

וכן אמרו נמלה מה היא אומרת, נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ורוצה לומר כי כשיסתכל האדם בנמלה שהיא בריה קטנה ותכין בקיץ לחמה ואגרה בקציר מאכלה, ילמד מדת החריצות ויבין כי ה׳ נותן לחם לכל בשר ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא, בשנתן בהם טבע לבקש טרפם בעת הראוי ומדבר הראוי, ולכן האדם אחר שנתן בו מדע והשכל, צריך שישתדל בהשגתו ולא יתרשל בזה, כי ברכת השם היא תעשיר למכינים עצמם לקבל אותה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל, למען יברכך ה׳ אלהיך, יכול יושב ובטל, תלמוד לומר בכל מעשה ידך אשר תעשה.

וכדי שלא יאמר אדם אחר שהדבר תלוי בהשתדלותי אגנוב או אגזול או אעשוק כאשר תשיג ידי, אמרו למדנו גזל מנמלה, כי לעולם לא תגנוב ולא תגזול ולא תקח דבר ממה שזכתה בו חברתה, על דרך שנסו המנסים פעמים הרבה לקחת גרגיר חטה מאחת מהם ולהניחו בפני האחרות, ובעברם עליו יריחו אותו שהוא מאחרת ממינם ויניחוהו, כי לא יקחו דבר שאינו ראוי, ועל זה אמר שלמה לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל, רוצה לומר שאין לה קצין שוטר ומושל שיכריחנה על הגזל, ואף על פי כן תזהר ממנו ותשתדל להכין בקיץ לחמה מזולת גזל.

וכן מה שאמרו יונה מה היא אומרת, יונתי בחגוי הסלע וגו׳, רוצה לומר כי לכך נמשלו ישראל ליונה כדי ללמוד מדרכיה, כמו שאמרו במדרש חזית, מה יונה זו צנועה אף ישראל צנועין, מה יונה זו משעה שמכרת בן זוגה אינה ממירתו באחר, אף ישראל משעה שהכירוהו להקדוש ברוך הוא לא המירוהו באחר, וזה כענין מה שאמרו למדנו עריות מיונה, ושם במדרש חזית דמיונים הרבה שמדמים את ישראל ליונה.

וכן מה שאמרו שם בפרק שירה, תפוח מה הוא אומר, כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, על זה הדרך יתפרש, כי לכך נמשל הקדוש ברוך הוא בתפוח כמו שאמרו במדרש חזית, לומר לך אף על פי שאילן התפוח אין אדם נהנה בצלו לפי שאין לו צל גדול כשאר אילנות, מכל מקום לתקות טובת הפרי וריחו ומתיקותו וערבותו אל החיך ישתוקק האדם לישב בצל המועט ההוא, כך אף על פי שיסורין באין על האדם העובד את השם ואינו מצליח בעולם הזה בהיותו יושב בסתר עליון ובצל שדי יתלונן, ראוי לו שלא יעזוב תומו בהיותו מקוה השכר העתיד לבא ומתיקותו וערבותו למכירים בו, וכן אמר במדרש חזית, מה התפוח הזה הכל בורחין ממנו בשעת השרב לפי שאין לו צל, כך ברחו אומות העולם משבת בצל הקדוש ברוך הוא ביום מתן תורה, יכול אף ישראל כן תלמוד לומר בצלו חמדתי וישבתי, ועל הדרך הזה יתפרש כל הפרק ההוא. והורו בו כי מכל הנמצאים המוחשים אחד לאחד יש לו לאדם לקחת ראיה על מה שראוי לו לעשות ולהתנהג בו, כי שכלו הוא כללי, וראוי שיתקבצו בו כל הענינים הפרטיים ההם. ולזה יראה שהוא יותר נכבד היצירה ויותר שלם מכל הבעלי חיים, להתקבץ בו כל הדברים הפרטיים, מה שלא נמצא כן בשום מין ממיני הבעלי חיים, ולהיותו מושל על כלם בחכמתו וכובש אותם תחתיו, כמאמר הכתוב תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו.

פרק ב

למה שהיה כל נמצא טבעי אמנם יש לצורתו המינית סגולה ותכלית מה בה יבדל משאר המינים, והתכלית ההוא הנמצא במין מין הוא סבת מציאותו בצורה ההיא המיחדת המין ההוא, והיה האדם מכלל הנמצאות הטבעיות והיותר נכבד ושלם היצירה מהם כמו שבארנו, ראוי אם כן שימצא לו תכלית מיוחד ייוחס אל צורתו המינית איננו בכח ההזנה וההרגש, שאם היה כן יהיה שלמות ותכלית החמור והחזיר שוה לשלמות האדם ותכליתו, ולזה הוא מבואר שהשלמות הזה ראוי שיהיה במה שנמצא בו שהוא יתר על הבעלי חיים.

ולפי שאנחנו נראה שיש בו כחניות והכנה על קבול המושכלות והמצאת החכמות והוצאתם מן הכח אל הפעל יותר מכל שארי הבעלי חיים, ראוי שיהיה השלמות האנושי נתלה בזה הכח השכלי. ולמה שיהיה זה הכח נחלק אל עיוני ומעשי, ראוי שיהיה שלמותו נתלה בחלק העיוני ממנו יותר ממה שיתלה במעשי, לפי שהוא מתיחס אל טבעו.

שאין לומר שעקר המצא זה השכל באדם הוא בעבור המעשה בלבד, רצוני כדי להמציא המלאכות המעשיות והאומניות, כי כבר נתבאר באגרת הבעלי חיים אשר חברו אחואן אלצפ״א כי בכלל הבעלי חיים ימצא שלמות המלאכות והאומניות יותר ממה שימצא במין האדם. ועוד שאם כן אחר שכל תכלית הוא נכבד ממה שלפני התכלית, היו המלאכות המעשיות יותר נכבדות מהעיוניות, ויהיו אם כן המלאכות העיוניות שאינן מכונות לצד מעשה כלל שוא ודבר בטל, וזה חלוף מה שנוצרנו עליו וחלוף דעת הכל, כי כל האנשים מסכימים שיש יתרון למלאכות העיוניות על המעשיות. ועוד שהשמחה בכל דבר אמנם תהיה בתכלית ובמה שיקרב אל התכלית יותר ממה שירחק ממנו, ואנחנו נמצא השמחה והערבות במעט המושג מן הדברים העיונים יותר גדולה לאין שעור מכל שמחת המעשיות, וזו ראיה שעקר התכלית האנושי הוא נתלה בחלק העיוני מן הכח השכלי.

ולזה תמצא היות האדם כוסף אל מוחשי הראות והשמע ממוחשי הריח והטעם, כי הטבע שם תשוקתנו לאלו יותר חזקה, להיותם מתיחסים יותר אל שנקנה בהם הדברים העיונים, שבהם נתלה השלמות האנושי שהוא תכלית שלמות האדם, ושאר המוחשים הם מתיחסים יותר אל ההרגשות והתאוות הגופניות, שהם רחוקות מאד משלמות האדם המיניי, ואינם בו אלא להעמיד הגוף בלבד כבשאר הבעלי חיים. ולפי שכל נמצא יכסוף יותר להמשך אל הדבר המתיחס אל צורתו המינית ואל תכליתו המיוחד לו, ישתוקק יותר אל הכחות והכלים המביאים אל התכלית ההוא, ולזה יהיה האדם נכסף יותר אל אלו שני המוחשים מזולתם, להיותם מגיעים האדם אל תכליתו יותר מזולתם.

ולזה ייחס הכתוב יצירת שני אלו החושים אל השם יותר מזולתם, אמר שלמה אוזן שומעת ועין רואה ה׳ עשה גם שניהם. אבל להיות הלמוד המגיע מן המלמד יותר קיים בנפש, באר בפסוק אחר שיש יתרון לשמע על הראות, ואמר אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. ולמעלת שני אלו החושים מזולתם להיותם כלים אל שישיג השלמות האנושי על ידם, אמר שלמה בספר שיר השירים רומז אל שניהם, יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה, כי הוא על צד השיר היה מדבר עם נפשו ומתאר אותה ביונה, ואמר עליה יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, לרמוז שהיא יושבת בסתר הגוף ולא נודע מקומה איה הוא, ואמר הראיני את מראיך שני מראים, לרמוז על מראה האותיות אשר בספר ומראה המוחשות, אשר באמצעות שניהם יושג הלמוד, כי כל אחד מהם הוא נאוה, אמר השמיעיני את קולך, כלומר אף על פי שאין קול היונה ערב הנה את יונתי תמתי קולך ערב, רוצה לומר הקול שתשיגי בה המושכלות מן המלמד הוא ערב עלי מאד, ועל כן השמיעיני את קולך שקבלת מן המלמד כי קולך ערב ומראך נאוה, לפי שעל ידי שני החושים יצא הכחניות אשר באדם מן הכח אל הפעל, ויגיע האדם אל תכלית שלמותו בהיותו משתמש בשני אלו החושים כפי מה שראוי.

ואם לא ישתמש בהם רק בהבלי העולם הנה האדם כאלו הוא חרש ועור, וכן קרא הנביא למתעסקים בהבלי העולם חרשים ועורים, כסו שאמר החרשים שמעו והעורים הביטו לראות, וזה לפי שאינם מתעסקים בהם כראוי להם, שהוא להוציא השלמות אשר בכח אל הפעל, ואי אפשר שיגיע האדם אל שלמות תכליתו אם לא בהוצאת הכחניות אשר בו אל הפעל.

וזהו כי השלמיות שני מינים, שלמות ראשון ושלמות אחרון. שלמות ראשון הוא השלמות המגיע לדבר עם היותו נמצא בפעל מיד כשימצא, ויקרא שלמות המציאות, ושלמות אחרון הוא השלמות שאינו מגיע לדבר עם מציאותו מיד אבל הוא בו בכח בשעת מציאות הדבר ההוא ויגיע אל השלמות ההוא כשיצא הכחניות אל הפעל, ויקרא שלמות התכלית. וזה המין מן השלמות הוא המכוון באדם, כי הכסא דרך משל שלמותו הראשון יגיע עם מציאותו מיד כשיהיה נשלם עשיתו, ושלמותו האחרון והוא שלמות התכלית לא יגיע רק עם הישיבה עליו. ולפי שאין בבעלי חיים שלמות אחר מקווה מהם אלא שלמות המציאות בלבד, נאמר ביצירתם וירא אלהים כי טוב, לרמוז כי עם מציאותם מיד הגיע ונשלם הטוביות שאפשר שיהיה בהם שהוא שלמות המציאות, ולא יקווה מהם שלמות אחר זולת זה. אבל ביצירת האדם לא נאמר כי טוב, וזה יראה דבר מתמיה, וכי לא יהיה ראוי שיאמר על יצירת האדם כי טוב כמו על יצירת שאר הבעלי חיים, אלא שמה שלא נאמר בו כי טוב הוא להורות שהטוביות המכוון באדם איננו הטוב המכוון בשאר בעלי חיים שהוא שלמות המציאות בלבד, אבל יקווה שיגיע ממנו טוביות אחר יותר נכבד לא יגיע עם מציאותו מיד אלא אחר שיוציא הכחניות אשר בו מן הכח אל הפעל, וכל זמן שלא יצא שכלו מכח אל הפעל לא יגיע שלמותו המכוון בו שהוא שלמות התכלית.

ולזה אמר שלמה טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, רוצה לומר השם הטוב הנקנה מצד המדות הטובות הוא טוב משמן הטוב, כי השם הטוב הוא נשמע למרחקי ארץ יותר מריח השמן הטוב, אבל זה איננו טוב עצמי אל הנפש, ולזה יום המות שאז הגיע האדם אל שלמות הדעות הוא טוב מיום הולדו, לפי שביום המות כבר הוציא מה שבכח שכלו אל הפעל, מה שאין כן ביום הולדו שהוא בכח גמור ואין לשלמות הנפשי מציאות אלא בכח, אף על פי שהשלמות הגופיי נמצא אז בפעל.

ולרמוז על ההבדל שיש בין יצירת האדם ליצירת הבעלי חיים ושתכליות שתי אלו היצירות מתחלפות, תמצא כי ביצירת הבעלי חיים הזכיר הכתוב למינה למינהו, ואמר ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו, להורות כי בבעלי חיים אין הבדל בין תכלית מין אחד לתכלית מין אחר ובין יצירת הזכר ליצירת הנקבה, כי המכוון מכולם תכלית אחד בלבד כולל, והוא קיום המין שזהו שלמות המציאות, וזהו התכלית שוה בכל המינים ובזכר ובנקבה כי אין יתרון בה לזכר על הנקבה, אבל באדם למה שאין הכונה ביצירתו קיום המין בלבד אבל קיום האיש, לא נאמר ביצירתו למינהו ולא נבראת הנקבה עמו מיד, להורות על ההבדל העצום אשר בין שתי אלו היצירות, כי הכוונה באלו קיום המין שהנקבה והזכר שוים בזה, והכונה בזה קיום באיש שאין הנקבה שוה בזה אל הזכר, אבל נבראת לעזור לו כדי שיגיע אל שלמותו המכוון בו שהוא נמצא בו בעת היצירה בכח, וצריך להוציאו מן הכח אל הפעל.

ולפי שמציאות השלמות הזה באדם הוא בכח, והמציאות אשר בכח כאלו הוא ממוצע בין המציאות וההעדר, קראו הכתוב אין, אמר שלמה ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, כלומר המותר הזה על הבהמה הוא דבר שמציאותו חלוש. ואלו אמר ואין מותר לאדם על הבהמה, היה משמעו משפט שולל גמור, אבל אחר שאמר ומותר האדם מן הבהמה אין, משמעו משפט חיובי, כאלו אמר שיש לו מותר על הבהמה אבל היתרון ההוא אין, כלומר דבר שמציאותו חלוש לפי שאיננו רק כחניות בלבד, וזה מבואר לבעלי ההגיון, כי המשפט הזה כחו כח משפט חיובי לא משפט שוללי, ועל הכח הזה אמר איוב והחכמה מאין תמצא, כלומר כי מציאות החכמה הוא מן הכחניות הנמצא באדם הנקרא אין, כי כשימצא בפעל יגיע תכלית שלמות האדם ולא קודם לכן, ודרך הגעת זה הכח אל החכמה הוא מצד התשובה בשאלת אי זה הוא לדעת גדרי הדברים, וזה אמרו ואי זה מקום בינה.

פרק ג

כל דבר שהוא בכח צריך שיצא מן הכח אל הפעל, וכל מה שלא יצא מן הכח אל הפעל הנה מציאותו בכחניות ההוא לבטלה וכאלו לא היה, ולזה הוא מבואר ששלמות האדם ותכליתו האחרון שאמרנו שהוא בו בכח, אם לא ימצא בפעל יהיה מציאות מין האדם לבטלה, כי לא יהיה לו יתרון על שאר מיני בעלי חיים, ועל כן צריך שנבאר התכלית הזה מה הוא כדי שיתישר האדם להשיגו.

והנה השלמות והתכלית הזה לפי מה שהסכימו הפילוסופים הוא השגת המושכלות. ואמרו כי השכל ההוא הנקנה באמצעותם הוא הנשאר אחר המות, וזה כשיתעצם השכל והמשכיל והמושכל וישוב דבר אחד בעינו עם המושכלות שהם בשכל הפועל, ואמרו שזה הוא תכליתו האחרון והצלחתו הנפשית, ואמרו גם כן שאם לא על דרך זה לא יצוייר שום השארות לנפש ויהיה מציאות מין האדם לבטלה, ולא יהיה אם כן יתרון למין האדם על הבעל חי, ויבטל השלמות המיניי שאמרנו בפרק שלפני זה. זהו דעת הפילוסופים בשלמות האנושי, וכן דעת הרבה מבעלי התורה כמו שכתבו בחבוריהם. ונמשכו אחר זה הדעת להיותם חושבים שזהו דעת התורה, לפי שמצאו משה רבינו שאמר ואדעך למען אמצא חן בעיניך, שיראה מזה שהיודע הוא המוצא חן בעיניו יתברך ולא זולתו, וזה הכתוב לא יחייב אלא שיהיה ליודע יתרון מדרגה על הבלתי יודע לא זולת זה, שהרי ואדעך יורה על היודע אותו יתברך ואין מי שידעהו זולתו. וראוי שנחקור עתה בדעת הזה בקוצר כפי מה שיספיק לתת הבנה ציורית אל המאמין כפי כונתנו בחבור הזה.

ונאמר כי כשיעויין הדעת הזה נמצאהו בטל מעצמו ובלתי מסכים לדעת התורה האלהית, לפי שהם לא ימלטו בשום צד משיהיה מציאות האדם לבטלה ונפלו במה שברחו ממנו. וזה כי התכלית הזה ,לא ימלט משיהיה אפשרי ההשגה או נמנע ההשגה, ואם הוא נמנע ההשגה יהיה מציאות מין האדם לבטלה ולא יהיה לו יתרון על מין החמור והחזיר, ואם הוא אפשר ההשגה הנה אין ספק שלא יושג זה לכלל האנשים ולא לרובם אלא לאדם אחד מאלף או ליחיד בדור, כאלו תאמר סוקראט ואפלטון ודומיהם, אבל שאר האנשים שלא השכילו כמותם ולא הגיעו למעלתם יהיו אצלם במדרגת החמור והחזיר, אחר שלא הגיעו לפי דעתם אל התכלית האנושי, ויהיה מציאות כולם לבטלה זולת האיש ההוא שהוא יחיד בדור, ואם ימצא דור אחד שלא יהיה בו איש שלם כסוקראט דרך משל, יהיה אז מציאות כל המין לבטלה בזמן ההוא, והנה נפלו במה שברחו ממנו, כי יהיה לפי זה כל הפעל האלהי בזמן מה ורובו בכל הזמנים בלתי מגיע אל תכליתו ואי אפשר לו שישיגנו בשום פנים, וזה ממה שאין ראוי שייוחס לשום פועל שלם אף כי לסבת הסבות יתעלה מזה עלוי רב.

ועוד שאפילו לפי דבריהם המושכלות ההם שישכיל אותו חכם או היחיד בדור, אפשר שלא יגיעוהו אל תכליתו ושלמותו האנושי, כי ההשכלה ביסודות ובדברים הטבעיים אין זה ממה שיתן שלמות בנפש בעצם אף לפי דעת הפילוסופים, כל שכן ההשכלה בדברים הלמודיים, כי אי זה שלמות יגיע לנפש שהשכילה שזויות המשולש שוות לב׳ נצבות, ושהזוית היוצאת מהמשולש היא שוה לב׳ הזויות הפנימיות המקבילות אליה, או שכאשר ידבק צלע המעושר עם צלע המשושה שהקו ההוא נחלק על יחס בעל אמצעי וב׳ קצוות. כי כל אלו יתנו שלמות לנפש מצד שהן מבוא ודרך וסולם להשכיל הדברים השמימיים והסבות שהדברים הטבעיים נתלים בהם, ולא שהם יתנו שלמות לנפש מצד עצמם כלל. ולזה אי אפשר לה שתשאר נצחית מצד ההשכלה הזאת.

וכן תמצא דוד יעיר על זה במזמור השמים מספרים כבוד אל, אמר בו כי מה שאפשר שיושג מצד המחקר האנושי מתנועת הגלגלים אינו רק מה שנראה שהשמים מתנועעים תמיד, ומצד שכל מתנועע צריך אל מניע יורו על מציאות השם המניע אותם, ומצד שהם גופים גדולים ונוראים עד מאד יורו גם כן על עוצם הכח שיש למניע אותם, שכל זה יורה על כבודו ויכלתו, ובעבור זה אמר כבוד אל לרמוז על היכולת, כמו יש לאל ידי. וכן הרקיע, והוא החלק מן האויר שהמטר והשלג והברד והקולות והלפידים מתהוים בו, מורה גם כן על עוצם מעשה ידיו. ואפשר שירמוז במלת הרקיע לגלגל היומי, שכן קראו יחזקאל רקיע באמרו ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם וגר׳, והאריך לבאר איך השמים והרקיע מספרים כבוד אל ומעשה ידיו, ואומר יום ליום יביע אומר, כלומר כי מצד התנועה היומית הנראית להם בכל יום ויום והשנוי שהוא משתנה יום אחד מיום אחר, הוא האומר שהם מספרים בו כבוד אל. וכן לילה ללילה יחוה דעת, כי על דרך האמת אין שם אומר, כלומר מאמר גוזר כמו העולם מחודש, ולא דברים, רוצה לומר המלות הנפרדות כתיבת העולם או מחודש, וגם לא ההברה הקוליית ואפילו מאות אחת, כי בלי נשמע קולם, והכונה שאין לשמים אחד מאלו, אבל בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם, מצד התנועה הנראית בהם על יד השמש ששם לו אהל בשמים, ועל ידו יוכרו היום והלילה ושאר התנועות השמימיות שעל ידם מתחדשות ההויות המורות על מעשה ידי השם בעולם השפל. ואמר עוד והוא כחתן יוצא מחפתו וגו׳, כלומר כי השמש בתנועתו היומית הזאת הוא מוכרח מצד הגלגל היומי כחתן שהוא יוצא מחופתו, שאינו רוצה לצאת משם אלא על צד ההכרח כמאמר הנביא יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה, ועם כל זה ישיש כגבור לרוץ אורח כדי לעשות רצון קונו, ויבאר הסבה למה יאמר שהוא מוכרח בתנועתו היומית, לפי שאנו רואין לו תנועה אחרת מיוחדת מצד שהוא יוצא מקצה השמים והוא מקיף על קצותם, רוצה לומר לפאת צפון ולפאת דרום, שאינו זורח היום במקום שזרח אתמול, ועל זה הדרך הוא מחמם צד דרום פעם וצד צפון פעם ואין נסתר מחמתו, וזו היא ההשגה שאפשר שתושג מצד השמים ותנועותיהם, אבל אין זה ממה שיתן שלמות בנפש שתדבק בו בעליונים ושתשוב אל מקום מחצבה. אבל תורת השם לבדה היא שלמה שתספיק להשיב הנפש אל מקום אשר היה שם אהלה בתחלה, וזהו שסמך לזה תורת ה׳ תמימה משיבת נפש, והמשיך אל זה יתרונות הדת האלהית על זולתה מן הדתות, כמו שנתבאר בפרק שמיני מן המאמר הראשון.

ויתבאר מכל זה כי מצד הידיעה בתנועת הגלגלים ומצד הידיעה בדברים הטבעיים המתהוים ברקיע השמים לא תגיע הנפש אל שלמותה, ואולם אם יצוייר שיגיע שלמות לנפש, הנה הוא מצד הידיעה בדברים האלהיים, ואבל לא יהיה זה אם לא יהיה המושכל אמתי, והוא שיסכים מה שהוא בנפש עם מה שהוא חוץ לנפש, ואז אפשר שתתאחד הנפש עם השכל הפועל, וההתאחדות לא יהיה אם לא שיסכים מכל צד, וזה לא יצוייר, כי לא יצוייר שימצא חכם שיסכימו מושכליו מכל צד עם המושכלות אשר בשכל הפועל, ובעבור זה היה בפילוסופים מי שהכחיש ההשארות הנפשיי מכל וכל, לפי שמה שישכיל האדם מהדברים האלהיים אי אפשר שיהיה אמת גמור ומסכים מכל צד למושכלות אשר בשכל הפועל, כי השכלת הנפש בדברים הנבדלים מחמריהם השערות ואומדות, ואפשר שיהיה הדבר בהפך מה שהושכל.

והמשל בזה מה שנפל בו המחלוקת בין הפילוסופים הראשונים והאחרונים אם המניע הראשון עלול מהסבה הראשונה אם לא, כי אבן סינא ואבונצר ורבי משה הלאוי יראו שהמניע הראשון עלול מהסבה הראשונה, ואבן רש״ד יראה שהסבה הראשונה היא מניעה הגלגל, וייחס זה הדעת אל אריסטו, ואם הדבר הוא כדברי אבן סינא, הנה אריסטו לא השכיל אמתת זה הדרוש שהוא מבחר המושכלות האלהיות, אבל השכילו בחלוף מה שהוא, ואם כן היה כל מציאות מין האדם אשר מזמן אריסטו ועד זמן אבן סינא לבטלה, אחר שהשכילו מבחר המושכלות בחלוף מה שהוא, והנה נפלו במה שברחו ממנו.

ועוד שאף אם נודה להם שעיקר שלמות האדם הוא תלוי בהשגת המושכלות, ושזה דבר אפשר שיושג לכל המין או רובו, הנה אי אפשר להם להכחיש שיש חלוף בין המשכילים, שזה דבר שהחוש מעיד עליו, ואם כן אפוא מי יתן ואדע אם כאשר השכיל ראובן מושכלות מה וישיג שמעון מושכל אחר יותר ממנו, מה ההבדל אשר יהיה ביניהם כשיתעצמו יחד בשכל הפועל. ואם תאמר שלא יתעצם בשכל הפועל אלא מי שהשכיל כל המושכלות שהם בו כדי שיהיו שניהם דבר אחד בעצמו, הנה זה דבר לא השיגו אדם מעולם, ויתבטל לפי זה ההשארות שבדו מלבם החכמים בעיניהם ההולכים אחרי שרירות לבם הרע וצללו במים אדירים והעלו חרס בידם.

ועל זה אמר דוד סעפים שנאתי ותורתך אהבתי. רוצה לומר המחשבות הפילוסופיות שנאתי ותורתך אהבתי, כי בה יגיע האדם אל השלמות הנפשיי הכולל כל המין או רובו. וזה כי ראוי שיהיה התכלית המכוון במין נמצא לכל המין או לרובו, כמו שהכח אשר בסקמוניא לשלשל האדומה או בראונ״ד לרפא רוע המזג הנמצא בכבד, ראוי שימצא לכל אישי המין, ואף על פי שיתחלפו בחוזק וחולשה, אבל שלא ימצא הכח ההוא לכל המין או לרובו זה אי אפשר, לפי שאז לא יצדק על זה גדר הראונ״ד ולא על זה גדר הסקמוניא, ולזה הוא מבואר שכל האנשים שיצדק עליהם גדר האדם ראוי שיהיה התכלית האנושי אפשר שימצא לכלם או לרובם אם לא ימנע זה רוע בחירתם, ואף אם לא ימצא זה בכל הזמנים ראוי שימצא ברובם, שאם לא כן יהיה מציאות מין האדם לבטלה, והוא מן השקר שתהיה בכאן צורה מיוחדת למין מן המינים ולא יסודרו ממנה הפעולות והתכלית שראוי שיסודר ממנה, ולזה תמצא שכתב אריסטו כי בהכרח הוא שיבא זמן שיהיו כל האנשים נמשכים אחר האמת, וישתדלו לדעת השם כפי מה שהוא אפשר בחק האדם, עד כאן לשונו. ואמנם אמר זה למה ששער שאם לא כן יהיה מציאות מין האדם לבטלה. ואחר שהשגת המושכלות על הדרך שבארנו רחוק מאד בחק כל האנשים, ראוי שנבאר אי זה הדרך הוא שעל ידו יושג השלמות האנושי שיהיה כולל כל המין או רובו, ושיהיה אפשרי ההשגה לכלל המין או לרובו:

פרק ד

כל נמצא כפי מדרגת טבעו יקל עליו לקנות המעלה והשלמות הראוי לו מאי זה מין שיהיה. וזה מבואר נגלה בחפוש מיני השלמיות המיוחדים במין האדם.

כי אנחנו נראה האנשים שהם שלמי היצירה וחזקי הטבע משיגים שלמות הבריאות בלי שום עמל ולא שום פעל, אבל הבריאות הוא נמצא מסתבך בהם בפעל תמיד. ויש אנשים שהבריאות מסתבך בהם הסתבכות חזק, אבל יצטרכו לעשות אי זה פעל או אי זה טיול כדי שיתקיים בהם הבריאות. ויש אנשים שהבריאות אינו מסתבך בהם הסתבכות חזק, ויצטרכו לעשות פעולות רבות והשתדלות חזק כדי שיתקיים בהם הבריאות, ואבל עם ההשתדלות החזק כבר יגיע בהם הבריאות השלם, ויש אנשים שהם רעי המזג כל כך, שאף אם ישתדלו כל השתדלות שבעולם אי אפשר להם שישיגו הבריאות השלם, ואבל כבר ישיגו דבר מתדמה אל הבריאות בפעל אחד בלבד או בפעולות מעטות, וזה כי כבר ישיגו שיתקיימו עם רוע מזגם בפעולות מעטות בענין שלא יתוסף החולי בהם לא זולת זה. וכן ימצא זה הענין מהתחלפות המדרגות בשלמות החכמה או בשלמות העושר, כי יש מי שיקנה החכמה או העושר בעמל מועט, ויש מי שיקנה אותם בעמל גדול, ויש מי שלא יקנה אותם עם כל עמל שבעולם, אבל כבר ישיג עם העמל מדרגה מה בהם.

ועל זה הדרך ימצא הענין בכל הנמצאים בשלמות המיוחד בכל אחד מהם כפי טבעו, וזה כי הסבה הראשונה, להיותה מספקת בעצמה אל שימצא בה תמיד בפעל השלמות אשר נתיחד בה כפי מדרגתה, לא תצטרך לעשות שום פעל לא בעצמה ולא בזולתה כדי שתקנה על ידו שום שלמות. והשכלים הנבדלים, להיותם נקיים מחומר, ימצא בהם השלמות אשר נתיחד בהם כפי טבעם בפעל תמיד, ולא יצטרכו לעשות שום פעל בעצמם כדי שישיגו שלמותם אלא ההנעה שיניעו אל זולתם, רצוני לגלגלים. ואולם הגלגלים, עם היותם בעלי נפש משכלת כפי הסכמת כל החכמים, הנה להיותם בעלי חומר לא הספיק להם לקנות השלמות המיוחד בהם כפי טבעם אם לא כשיעשו הם איזה פעל בעצמם, וזה הפעל הוא התנועה, כי בפעל ההתנועעות בכלל תשיג נפשם המשכלת שלמותה, כי להיות משכנה בגוף תצטרך אל פעל גופיי כדי שתשיג השלמות שנתיחד בה כפי טבעה. ועם כל זה כבר יתחלפו הגלגלים קצתם מקצתם בפעל ההוא, כי מה שהוא מהגלגלים יותר נכבד ויותר שלם במעלה, כמו הגלגל היומיי, יספיק לו פעל אחד פשוט בלבד להשגת המעלה שנתייחד בה כפי טבעו, והפעל הזה היא התנועה היומית שהיא תנועה אחת פשוטה, וגלגל הכוכבים להיותו רחוק מהמעלה ומקנית השלמות מן הגלגל היומיי, לא תספיק לו תנועה אחת בלבד, והצטרך אל שתי תנועות, שהן התנועה היומית והתנועה המיוחדת לו, ושאר הגלגלים כל אחד ואחד כפי רחקו מהמעלה יצטרך רבוי פעולות כדי שישיג שלמותו המיוחד לו, ובעבור זה נמצאו הגלגלים מתחלפי התנועות, ונמצאו לאחד מהן רבוי תנועות יותר מלאחר כפי רחוקו מהשגת השלמות, עד שנמצא קצת כוכבי לכת וביחוד הירח ימצאו לו תנועות רבות מתחלפות, וזה כי לרוב רחוקה מהמעלה הצטרך אליה רבוי פעולות יותר מלשאר הגלגלים, כדי שעל ידי רבוי התנועות תקנה הירח השלמות אשר נתיחדה בו כפי טבעה, וזה דבר הסכים עליו הפילוסוף בכלל הג׳ מהמאמר השני מספר השמים והעולם.

וזה ממה שיורה כי אין שום בעל חומר משיג שלמותו המיוחד לנפשו כפי טבעו זולתי בעשית פעולות גשמיות נגמרות על ידי הגשם. ולזה יהיה מהכרח הגלגלים שיתנועעו, כדי שישיגו שלמותם המיוחד לנפשותיהם מהיותם כח בגוף, ויתחייב מזה כי האדם להיותו בעל חומר יותר עב ויותר עכור מחומר הגלגלים, שיצטרך בהכרח אל רבוי הפעולות יותר מהם, כדי שעל ידי רבוי הפעולות יושג השלמות שנתיחד בו כפי טבעו שהוא שלמות נפשו המשכלת, שאם היה אפשר שישיגהו בהשכלה לבד בזולת הפעולות, כל שכן שיהיו יותר ראויים בזה הגלגלים, ולא היו צריכין להתנועע ולעשות פעל גופיי לקנות שלמותם, אלא שאי אפשר לשום בעל חומר להשיג שום שלמות בזולת פעל גופיי.

ואולם הבעלי חיים הבלתי מדברים להיותם רחוקים יותר מאד מהמעלה המיוחדת לבעלי הנפש, ולא היה אפשר להם כפי טבעם לקנות הקיום האישיי להיותם נעדרי השכל, הושם להם מין מה מהקיום דומה אל קיום שאר בעלי הנפש, והוא הקיום המיניי, ויושג זה בפעל אחד בלבד או בפעולות מעטות, להיות השלמות ההוא רחוק מאד מהשלמות אשר בשאר בעלי הנפש שהוא ההשארות האישיי, ואבל האדם למה שהיה אפשר לו הקיום באיש מצד נפשו המשכלת כמו שהוא בגלגלים, והיה רחוק מאד ממדרגתם, הושמו לו רבוי הפעולות המתחלפות, כדי שעל ידי רבוי הפעולות יתקן מה שחסר לו, וישיג מדרגה ממין המדרגה שישיגוה הגלגלים בפעולה אחת או בפעולות מעטות.

והוא מבואר שאין כל הפעולות נותנות שלמות אל הנפש אלא אותן שהן כפי מה שראוי, גם אי אפשר שיהיו הפעולות ההן נותנות שלמות אל הנפש מצד היותן פעולות גשמיות בלבד, שאם כן היו כל הגשמים שהם בעלי נפש חיונית משיגים השלמות ההוא, ולהיות האדם בעל חומר אי אפשר שישיג השלמות האנושי מצד ההשכלה בלבד בזולת מעשה כמו שבארנו זה מהגלגלים, כי להיותם בעלי חומר חוייב שימצא להם פעל מה גשמי שהוא התנועה, כדי שעל ידי הפעל ההוא ישיגו השלמות הנפשיי שנתיחד בהם כפי טבעם.

ולזה יתחייב שיהיה הדבר הנותן השלמות לכל בעל חומר ובעל נפש משכלת ענין מורכב מפעל גופיי והשכלה נפשיית, כי הפעולה המעשיית לא תתן השלמות מצד היותה פעל גופיי בלבד, אבל מצד ההשכלה הנפשיית שיושכל בעשייתה כמו שבארנו. והפעל הנעשה על זה התואר, שהוא מורכב מפעולה גופיית והשכלה נפשיית, הוא הנותן שלמות בנפש, והן הפעולות שאמרנו שהן נמשכות אחר צורתו השכלית ומושפעות ממנה, לא השכלת המושכלות בלבד, כמו שחשבו בו הנמשכים אחרי הפילוסוף:

פרק ה

ההשכלה הנפשית שאמרנו שתתן השלמות הנפשי בהיותה מתחברת אל הפעולות איננה השגת המושכלות, אבל היא שיכוין העושה הפעולה הגופיית ההיא לעבוד השם בעשייתה, וזה כשיעשה אותה בכונה לעשות הטוב והישר בעיני השם, לא להנאת עצמו ולא לכונה אחרת כלל.

וזה דבר ילקח עליו ראיה מן הגלגלים שהם בעלי גוף ונפש משכלת כמו שהוא מין האדם, ושלמותם הוא מושג להם מצד היותם מתנועעים תמיד בפעל להשלים רצון השם שגזר עליהם להתנועע כדי שיתקיים המציאות, כמו שבאר זה המשורר כשהיה מדבר על השבח שראוי שישבחו הבריות את השם על החסד והטוב שגמל להם, והתחיל מנפש האדם ואמר ברכי נפשי את ה׳ ואל תשכחי כל גמוליו, ואחר כך כשדבר על הכוכבים והמזלות, אמר עליהם ברכו ה׳ כל צבאיו משרתיו עושי רצונו, כלומר שתכלית כונתם בתנועתם אינו לשום תכלית אחר כי אם לעשות רצונו, וזהו תכלית שלמות העבודה שאפשר שיעבוד שום נמצא את השם יתברך, כי גם בשכלים הנבדלים באר הכתוב כי כונתם בהניעם הגלגלים אינה רק לקיים גזרת השם ודברו שגזר עליהם להניעם לא זולת זה, אמר הכתוב ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, קרא למלאכים שהם השכלים הנבדלים גבורי כח, להיותם מניעים הגלגלים תמיד בכח גדול וביד חזקה, ואמר שבהנעה הזאת אינם מתכונים לשום תכלית אחר כי אם לעשות דבר השם וגזרתו שגזר עליהם להניעם, וזהו לשמוע בקול דברו, כלומר הם מניעים אותם להיותם נשמעים לקול דברו, שהוא התכלית היותר גדול שאפשר להם שישיגו, ואינם מניעים אותם לקבל שום פרס ולא להשיג שום תכלית אחר, כמו שראיתי מי שפירש כי לשמוע בקול דברו רוצה לומר שהם מניעים הגלגלים כדי שישמעו יותר דבר השם, כלומר כדי להשיג שלמות יותר מהמושג להם, כי ידמו שבזה יושפע להם שפע יותר גדול וישיגו מדרגה יותר גדולה.

וזה אינו נכון, כי זה הכתוב מדבר במלאכים המניעים לא בגלגלים, ושלמות המלאכים הוא בפעל תמיד ואין להם דבר בכח, ושלמותם היא תמידות ההשגה לא זולת זה, ועם כל זה יבאר הכתוב שאין השלמות להם מצד השכלתם המושכלות בלבד אלא מצד ההנעה שהם מניעים לגלגלים בפעל עם ההשכלה, כדי להשמע לדבר השם שגזר עליהם להניעם, וכן הגלגלים והכוכבים שלמותם הוא מצד התנועה שהם מתנועעים בפעל לעשות רצון השם כמו שכתבנו, ולא על צד מה שהבינו המתפלספים כי הגלגל מתנועע תמיד מצד שיחשוב לקנות שלמות והשגה בחלוף המצבים ובהוצאת המצב אשר בכח להיות מצב בפעל, וזה שבוש מבואר, כי לפי דבריהם תהיה תנועת הגלגל שטות ושגעון, כאדם המשתגע וסובב סביב עמוד אחד בחשבו להשיג שלמות בהחליפו המצבים פעם נכח מזרח ופעם נכח מערב או צפון או דרום ובשומו המצבים אשר בכח מצבים בפעל, וזה דבר מבואר ההפסד, כי אחר שהם מסכימים שהגלגלים חיים מדברים בעלי נפש משכלת, איך תהיה תנועתם על זה הדרך. אלא שהאמת הוא כמו שכתבנו, שתכלית כונת השכלים הנבדלים בהנעה או הגלגלים בתנועה אינה אלא כדי לעשות רצון השם וגזרתו שגזר עליהם שיתנועעו, וזהו תכלית חשקם ושלמותם לא זולת זה.

והמשל בזה במי שיחשוק מלך מהמלכים ובא לפניו וקבלו המלך לעבודתו, כי זה בלי ספק תכלית הצלחתו וכל טובו והדרו בהיותו עבד מקובל לפני המלך, ולזה יעבוד עבודתו בזריזות גדולה לא לשום תכלית אחר כי אם לעשות רצונו. וכן הסכימו האמתיים מן הפילוסופים הקדומים, כמו שכתב אבן רש״ד בשאלה השלישית מספר הפלת ההפלה, וזה לשונו, וסברת האנשים הקדומים היא שיש הנה התחלות לגרמים השמימיים נבדלות מחמרים הם המניעים לגרמים השמימיים, ויתנועעו הם על צד האמונה והאהבה אותם והקבלה לצוואתם בתנועה והבנה מהם, שהם אמנם נבראו מפני התנועה. וזה שאחר שהתאמת כי ההתחלות אשר יניעו הגרמים השמימיים הם נבדלים מן החמרים ושאינם גרמים, לא ישאר אופן יניעו בו הגשמים אלא מצד שהמתנועע מצווה בתנועה, ולכן חוייב אצלם שיהיו הגרמים השמימיים חיים מדברים ישכילו עצמותם וישכילו התחלותיהם המניעות אותם על צד המצווה בם, עד כאן לשונו.

וכן נמצא אנשי כנסת הגדולה יסכימו בזה שתנועת הגלגלים היא כדי לעשות רצון השם, וזה יראה ממה שתקנו בברכת הלבנה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם וכו׳ ששים ושמחים לעשות רצון קונם וכו׳, וכל זה ממה שיורה שהפעל הגופיי הנעשה בהשכלה לעשות רצון ה׳ ומצותו יתן השלמות לבעלי הנפש המשכלת, ויעיד על זה מה שנמצא הנביא ייעד גמול טוב למענג את השבת, אמר אם תשיב משבת רגלך וגו׳ וקראת לשבת עונג וגו׳ אז תתענג על ה׳. ונמצא רבותינו ז״ל מפליגים בשכר המענג את השבת ואת המועדות, עם היות התענוג דבר גשמי ופעל גופיי יגיע אל האדם מצד שהוא בעל חי לא מצד שהוא אדם, אלא שאם היה התענוג פעל נעשה בלא כונה היה בלי ספק פעל בהמי, אבל כשיעשה בכונה לעבוד את ה׳ ולקיים מצותו, הוא בלי ספק פעל שכלי דומה אל פעל תנועת הגלגלים, ובפעל הזה וכיוצא בו יושג התכלית לא זולת זה כמו שאמרנו.

וכן אמרו רבותינו ז״ל משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשם פסח ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם פסח עליו הכתוב אומר כי ישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם, זהו שאכלו לשם אכילה גסה עליו הכתוב אומר ופושעים יכשלו בם. וראוי שיהיה הדבר כן, לפי שעל זה הדרך אפשר שיושג השלמות האנושי לכלל המין או לרובו, אף על פי שיש יתרון מדרגה ליודע על הבלתי יודע. אבל אם יהיה השלמות האנושי נתלה בהשגת המושכלות בלבד, לא היה אפשר שיושג התכלית ההוא לכלל המין ההוא או לרובו.

ויורה על זה גם כן מה שנמצא שאמר שלמה בספר קהלת כשהיה חוקר התכלית האנושי מה הוא, כמו שאמר ואתנה את לבי לדעת חכמה וגו׳ אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וגו׳ תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי וגו׳ עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם, כלומר אם הוא השגת המושכלות או שלמות העושר או שלמות הכבוד או התענוגים הגשמיים, ואמר בסוף דבריו אחר שחקר על כל אחד מהם בפני עצמו והראה פנים לשני חלקי הסותר, סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, כלומר כבר נשמעו כל הטענות ולמה זה יועיל שלמות העושר ולמה יועיל שלמות החכמה ושאר השלמיות, ואין בהם שלמות שיכלול כל המין או רובו אלא עשית המצוה בכונת יראת ה׳, ולזה את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי השלמות הזה יש לו יתרון על שאר השלמיות כי זה כל האדם, כלומר כי זה השלמות יכלול כל מין האדם, ולזה ראוי שיהיה הוא מבין שאר השלמיות השלמות האמתי.

וממה שיורה גם כן על שזה הדרך בהשגת השלמות הוא אמתי, מה שנמצא השם יתברך מגנה לבעלי השלמיות להיותן חושבין שהשלמות האנושי נמצא בהם, ואמר שאין השלמות האנושי נמצא באחד מהם אם לא יצטרף אליו המעשה בפעל עם הכונה הראויה, וזהו שכתוב כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל העשיר בעשרו. ההלול בכל דבר אינו אלא מצד התכלית, כי הסוס ישובח שהוא קל התנועה מצד שתכליתו לרוץ עליו, ואם ישובח מצד הגוון או התמונה, הנה הוא מצד שהם הוראה על היותו קל התנועה שהוא התכלית, וכן הרופא ישובח מצד היותו חכם במלאכת הרפואה לא מצד היותו מהנדס או תכוני, ועל כן כלל הנביא בכאן ג׳ מיני השלמות הכוללים שאפשר שידומה שהשלמות האנושי נתלה בהם, והם החכמה והגבורה והעושר, ואמר שאין ראוי שיתהלל חכם בחכמתו מצד שיחשוב שהגיע בזה אל תכלית האנושי, ולא הגבור בגבורתו ולא העשיר בעשרו, כי אין ההלול בכל דבר אלא מצד ההגעה אל התכלית, ולא יגיע שום אחד מאלו אל תכלית האנושי אם לא יצטרף אל כל אחד מהם המעשה, רוצה לומר שישפיע מן השלמות ההוא שיש לו על זולתו, וזהו שכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ועשיר בעשרו, כלומר שאין לו להתהלל כשתהיה החכמה מיוחדת אליו וכן העושר וכן הגבורה אלא כשישפיע ממנה לזולתו, ולא יעשה זה לתקות שום גמול אלא כדי שיגיע השלמות אל זולתו, כמו שהשם יתברך עושה שהוא משפיע השלמיות על זה הדרך, וזהו השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כלומר שישכיל וידע שאחר שאני עושה חסד מצד חכמתי ומשפט מצד גבורתי וצדקה מצד עשרי אף על פי שאיני צריך לכך, מזה יראה שהדברים הללו נרצים לפני, וראוי שתשתדלו לעשות מה שאני חפץ ותבינו ותשכילו כי באלה חפצתי נאם ה׳.

וראוי שיתכוין האדם בפעולותיו אל התכלית הזה, רוצה לומר לעשות רצון השם לא זולת זה, ולא לתקות שום גמול, כמו שהוא יתברך מטיב וחונן לזולתו מבלי תקות שום גמול, כי הפעולות והמעשים הנעשים על זה התואר הם רצויים לפניו יתברך. כי החכם אף על פי שהחכמה היא בעצם וראשונה להשלים עצמו, מכל מקום על צד החסד ראוי שישפיע ממנה על זולתו, ולזה תאר מה שיושפע מהחכם אל החסד. ואולם הגבור עם שהגבורה נמצאת אליו בעצם וראשונה לדחות המזיק ולשמור עצמו, מכל מקום הכח היתר שיש בו יותר משאר בני אדם בלי ספק לא נתן בו להגין בו על עצמו בלבד אלא כדי להושיע אל זולתו ולהציל עשוק מיד עושקו, ולזה יקרא מה שימשך מן הגבור להגין על זולתו משפט. ואולם העושר למה שנתן לאדם ראשונה לספק כל צרכיו ושנית להטיב לזולתו, כאלו הוא ענין ממוצע בין החסד והמשפט, יקרא צדקה.

וכלל דברי הנביא הוא כי כל הפעולות שיעשה אותם האדם, הן שיהיו ממין החסד או ממין המשפט או ממין הצדקה, ראוי שיעשה אותם לפי שהם פעולות או מעשים שהשם יתברך חפץ בעשיתן, וזהו שסיים כי באלה חפצתי נאם ה׳. ויראה מזה שהרצון האלהי הוא בפעולות הנעשות בפעל כשיצטרף אל הפעל ההוא ההשכלה לעשות מה שהשם חפץ, כמו שכתוב השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד כי באלה חפצתי נאם ה׳, אבל לא בחלק המדעי בלבד מבלי שיצטרף אליו המעשה, וכשיצטרף אליו המעשה אז יקרא ידיעה ולא קודם לכן, אמר ירמיה אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וגו׳ דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאם ה׳. הנה גלה בפירוש כי אין מעלה גדולה לגבור שהוא המלך אלא בעשית המשפט בפעל, ושזה יקרא ידיעה את השם.

והוא מבואר שאין תכלית יותר נכבד אל האדם להשיג השלמות האנושי מידיעת השם, וקרא המעשה הנעשה על זה התואר שזכרנו ידיעה, לבאר שבמעשה הנעשה על זה התואר, רוצה לומר בכונה לעשות רצון השם, יושג התכלית האנושי שהוא קיום הנפש בעולם הבא. וכן תמצא המלאך בשם השם מיעד ליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול הקיום לנפשו בעולם הבא על שמירת המצות ועשית פעולות בכוונת עבודת השם, אמר כה אמר ה׳ צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, ותרגם יהונתן בן עוזיאל בין שרפיא האלין, הרי שיעד לו קיום הנפש והיותה מתהלכת בין המלאכים שעומדים לפניו תמיד בשכר שידין את ביתו וישמור את חצריו, וזה מה שרצינו לבארו:

פרק ו

הפעולות האנושיות לא ימלטו מאחד מג׳ חלקים, אם שיהיו כלם מביאות האדם אל שלמותו ותכליתו, או שלא תהיה אחת מהן מביאה אותו אל התכלית האנושי, או שיהיו קצתן מביאות אותו וקצתן בלתי מביאות. ואי אפשר שיהיו כולן מביאות האדם אל שלמותו ותכליתו, כי פעולות החמס והגזל ודומיהם מהפעולות שהן נמאסות בעיני כל האדם, או פעולות השטיפה בנאוף והזוללות שהן מפעולות הבעלי חיים הבלתי מדברים, אי אפשר שיביאו אל התכלית האנושי, שאם כן יהיה שלמות החזיר והחמור שוה לשלמות האדם. ושקר שלא תהיה אחת מהן מביאה אל התכלית, כי כבר בארנו היות שלמות האדם נתלה בפעולות האנושיות בהכרח להיות הדבר הזה כולל כל המין או רובו. ולזה אי אפשר מבלתי שיהיו קצתן מביאות אותו אל התכלית האנושי וקצתן בלתי מביאות אותו אבל מרחיקות אותו ממנו.

והנה ידיעת הפעולות המביאות את האדם אל תכלית האנושי שהוא שלמות הנפש והגבלתם קשה מאד, לפי שהדבר שיוסכל עצמותו אי אפשר שיודעו הדברים המועילים אליו או המזיקים אליו, כי אם סכלנו מזג האדם דרך משל, אי אפשר לנו שנדע הדברים שנמשיכהו על שוויו כדי שיתמיד בו או נשיבהו אליו אם יצא ממנו, אבל ראוי שנציירהו תחלה ונשיג אמתתו כפי כחנו, ואחר כן נדע הדברים הנאותים אליו או מתנגדים אליו, ואם כן בנפש האדם שאי אפשר לנו מצד המחקר האנושי לעמוד על אמתתה, ולא נדע ממנה אלא שהיא דבר מושפע מהתחלה שכלית נבדלת מחומר, לא נוכל לדעת מצד מחקרנו הדברים המתנגדים או הנאותים אליה, ועל זה אמר חכם אחד בני דע נפשך ותדע בוראך, ואם כן אפוא במה יודעו הפעולות המועילות אליה מצד המחקר האנושי כדי שעל ידם תקנה הנפש שלמותה, כי אין ספק שראוי שימצא זה המבחן בשורש היצירה האנושית, ואם נאמר שנלך בזה אחר מה שרוב האנשים מסכימים עליו, יהיו פעולות הנביאים והחסידים ראוי להתרחק מהם, להיות רוב האנשים נוהגים בהפך מעשיהם, ואין ספק כי אחר שנברא האדם יחידי ראוי שיהיה בו בשורש יצירתו דרך להבחין בין הפעולות המשובחות שיתלה בהן שלמות הנפש מזולתם.

ונאמר כי אחר שאנחנו נמצא פעולות מוסכמות מכל האנשים שהם טובות, כהרחקת העול ועשית היושר ודומיהם, ופעולות מוסכמות מכל האנשים היותם רעות, כעול והחמס ודומיהם, ואנחנו נראה הנפש תשמח ותגיל בפעולות הטובות ותדאג ותתעצב בפעולות הרעות, וכל דבר ישמח בדומה ויצטער בהפך, הנה יראה שהנפש להיותה אלהית תגיל ותשמח בפעולות הטובות הדומות לטבעה להיות כל הפעולות האלהיות טובות, ותתעצב בפעולות הרעות להיותן חוץ מטבעה ומנגדות אליה, ומזה הצד נוכל לומר כי כבר ילקח ראיה על היות הפעולות רעות או טובות משמחת הנפש או דאגתה, כי הפעולות שתשיש ותשמח הנפש בהם תמיד קודם עשיתן ואחר עשיתן הנה הן טובות, והפעולות שתצטער בהן הנפש ותדאג עליהם אחר עשיתן הנה הן רעות.

וזה כי אפילו הרשע שהוא כוסף ותאב תמיד אל הרע, כמאמר שלמה נפש רשע אותה רע, הנה זה יהיה קודם העבירה מצד תקיפת היצר שהוא מלבב אותו לעשותה, אבל אחר שעשה העבירה ונחה ושקטה תקיפת היצר, הנה נפשו תתחזק ותתעצב ותדאג על הפעל הרע שעשה, כמי שבא על הערוה, כי קודם הביאה מצד שטיפת התאוה אינו מבחין בפעל ההוא אם טוב ואם רע, אבל אחר שעשה העבירה ונתקרר משטיפת היצר, הנה נפשו תבחין הפעל ההוא ותכיר הרע שיש בו ותדאג ותצטער עליו.

ונמצא ירמיה הנביא עליו השלום נותן זאת הבחינה לפעולות הרעות בשם השם יתברך לכנסת ישראל ואומר להם שיש להם להכיר שהפעולות שהם עושים הן רעות מצד מה שהנפש תדאג ותצטער בפעולות ההן, אמר לכנסת ישראל תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה׳ אלהיך ולא פחדתי אליך נאם ה׳ אלהים צבאות, רוצה לומר הנה ראוי שתיסר אותך הפעולה הרעה שאת עושה והמשובה עצמה תוכיח אותך, וזה בהיותן קובעות בנפש דאגה וצער אחר העשותן, ומזה יש לך להכיר ולידע כי רע ומר עזבך את ה׳ אלהיך ולא פחדתי אליך, כלומר איני אומר לך זה מצד יראת ענשי ופחדי המוטל עליך, אלא שמצד טבע העברות עצמן שהן מורישות בנפש צער ודאגה אחר עשייתן תכיר ותדע שהן רעות וכי רע ומר עזבך את ה׳ אלהיך ולא מצד פחדתי אליך, וכן ההפך כי מצד השמחה והגילה שיקבע הפעל הטוב בנפש יודע שהוא טוב, וזהו שאמר המשורר חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, כלומר כשאני חושב בדרכי לדעת איזו טובה ואיזו רעה השיבותי רגלי אל עדותיך שהיא דרך הטובה, וזהו כמו שבאר הוא בעצמו הטעם, לפי שהיה שמח בהן שמחה בלתי בעלת תכלית, כמו שאמר בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון, רוצה לומר שמחה גדולה בלתי בעלת תכלית כשמחה שאדם שמח כשהוא משיג כל הון שהוא הון בלתי בעל תכלית, ובזה הדרך יוכל האדם להבחין הפעולות הטובות והפעולות הרעות מתוך הצער או מתוך השמחה שימשך לנפש אחר עשייתן:

פרק ז

דרך המבחן הזה שאמרנו שבו יבחנו הפעולות הטובות והפעולות הרעות, איננו מספיק לדעת כל הפעולות הטובות הנאותות לטבע הנפש, כי להתחלפות מזגי האנשים בהכרח יתחייב שיתחלפו מדותיהם, כי האדם שמזג לבו חם רותח ישבח הגבורה וישמח בה, ומי שמזגו בהפך ישבח המנוחה וישמח בה, ואי אפשר לפי זה להגביל הנאה והמגונה על הדרך שאמרנו אם לא על יד איש שוה המזג שהוא בלתי אפשר שימצא, ולו הונח נמצא הנה בהגבלת המדות הטובות הפרטיות קושי עצום מצד הפעולות בעצמן, כי למה שהיו הפעולות המשובחות והמדות הטובות מצוע בין שתי קצוות שקצה האחד תוספת וקצה האחר חסרון, כמו הנדיבות שהוא מצוע בין הכילות והפיזור, והגבורה שהיא מצוע בין המסירה לסכנות ורכות הלבב, והיה האמצעי בין כל שני קצוות אי אפשר שיוגבל לפי שאינו אלא נקודה אחת, כמו שלא יוגבל הפושר האמתי שיהיה אמצעי באמת בין החום והקור, ולא האמצעי באמיתות בין השחרות והלובן באופן שיורמז אליו בחוש, כן אי אפשר שיוכרו בפעל או יוגבלו הפעולות שהן מצוע בין שתי קצוות, ולזה הוא מבואר שהוא דבר קשה מאד להגביל הפעולות מצד הידיעה המחקרית.

ועוד שאף אם תספיק הידיעה המחקרית להגביל הפעולות הטובות כפי הטבע האנושי, הנה אי אפשר שתספיק לדעת הדברים הנרצים אצל השם, וכבר בארנו בפרק חמישי מזה המאמר שהשלמות האנושי נתלה בעשיית הדברים הנרצים אצל השם יתברך, והדברים הנרצים אצל השם יתברך אי אפשר שיודעו מצד הידיעה המחקרית, לפי שאם סכלנו מעלת שר ודרכו ומנהגיו או שלמותו ומהות שררתו ומדרגתו, לא נדע הדברים שיחר אפו בהם או הדברים שייטבו בעיניו, ולהיות השם יתברך נעלם תכלית ההעלם, אי אפשר לנו לדעת כל הדברים שהם טובים בעיניו מכל הפעולות שאפשר שיפעלם האדם או הדברים שהם בלתי טובים, ומה שאפשר שיודע מהם הוא על צד הכללות, כמו שהרע נמאס בעיני השם, כמו שאמר הכתוב טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא תוכל, והטוב רצוי לפניו דרך כלל, אבל לא נדע פרטי הפעולות הטובות שהן נרצות אצל השם יתברך.

ולמה שיהיה מדרך כל פועל חכם שיתחכם ויחתור דרך בשיגיע מפעולתו התכלית המכוון בה, כדי שלא תהיה פעולתו פעל בטל כשלא יגיע ממנה התכלית המכוון, חייבה החכמה העליונה להמציא דרך בו יודעו הדברים הנרצים אצל השם והבלתי נרצים אליו, כדי שבאמצעות הדרך הזה יגיע האדם להשגת שלמותו האנושי ותכליתו, אחר שאין כח ביד הידיעה המחקרית להגביל זה על השלמות, והדרך הזה הוא להשפיע שפע נבואיי על איש נבחר ממין האדם, כדי שעל ידו יודעו לאנשים הדברים הנרצים אצל השם יתברך מהבלתי נרצים, ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו ז״ל כי בתחלת היצירה מיד נצטווה אדם על שבע מצות, כמו שבארו זה במסכת סנהדרין פרק ארבע מיתות, וסמכום אל פסוק ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, וכאלו בארו בזה שבזולת צווי אלהי אי אפשר שיודעו הדברים הנרצים אצל השם או הבלתי נרצים, ושלא נענש קין על הריגת הבל אלא בעבור שעבר על מצות ה׳, וכן דור המבול נענשו על החמס אשר בכפיהם ואנשי סדום על חטאם ופרעה על דבר שרי אשת אברם, לפי שכלם היו עוברים על מה שנצטווה אדם הראשון, אבל בזולת זה לפי מה שיראה מדבריהם לא היו נענשים, זהו דרך חכמינו ז״ל בזה.

ואולם כבר יקשה לפי זה הדרך למה לא שעה השם יתברך לקין ואל מנחתו, שהרי לא חטא בשום דבר משבע מצות שנצטווה עליהם אדם, אלא אם נאמר שחטא בכוונתו בענין נוטה לצד עבודה זרה מה שאינו נראה כן מפשט הכתובים.

ויותר ראוי שנאמר בזה הוא שיש בכאן שני מיני פעולות ראוי שיהיו נמצאות בשכל האדם בטבע, המין האחד הוא הרחקת העול והתמדת היושר בין האנשים כדי שיתקיים המין האנושי, ועל זה נענש קין על הריגת הבל ודור המבול על החמס ופרעה ואבימלך. וזה המין מן הפעולות אף על פי שהעובר ראוי לעונש, מכל מקום אין בשמירתם הקנאת שום שלמות לנפש, כי אם ישכון האדם יחידי במדבר מבלי שיהיה חלק מדינה לא יצטרך אל השלמות הזה.

והמין השני הוא מין מן הפעולות שראוי שימצאו באדם בשרש יצירתו בטבע גם כן, והם הנותנות שלמות בנפש האדם, וזה כמו ההכנע אל השם ועשות מה שיגזור השכל האנושי על הכללות שהוא טוב בעיני השם, שאלו דברים נודעים לאדם בטבע, כמו שאמר הנביא כשהיה מוכיח את ישראל על שלא היו מכירים דרכי השם ומשפטיו, אמר אך דלים הם נואלו כי לא ידעו דרך ה׳ משפט אלהיהם, ואמר במקום אחר גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה ועמי לא ידעו את משפט ה׳, ולא אמר כל זה על דרכי התורה ומשפטיה, כי אלו אינם נודעים לאדם בטבע כידיעת החסידה מועדיה ותור וסוס ועגור עת בואנה, אבל אמר זה על ידיעת דרך השם הנכרת בטבע לכל איך הוא מכלכל העולם וחונן ונותן מזון לכל הבריות ומקיים אותם תמיד, ושראוי להודות שהכל בא מאתו, וזהו דרך ה׳, ומשפט אלהיהם הוא ידיעת משפט מדרגת היוצר מיצוריו בשראוי להכנע תמיד לפניו כעבד לפני האדון ושלא לזלזל בכבודו להשוות ערך הנכבד אל הפחות, שכל אלו דברים יגזור אותם טבע השכל האנושי מבלי למידה ולמוד.

ועל זה לא שעה השם לקין ואל מנחתו, לפי שלא היתה ההודאה על הכוונה הראויה כפי מה שיגזור טבע השכל, כי השכל האנושי יגזור שראוי להודות למטיב כעל כל אשר גמלהו, ושאין ראוי להקריב לאדון מנחה פחותה ממין גרוע בהיותו יכול להביא ממין חשוב, כי זה זלזול בכבוד האדון, ועל כן לא היה לו לקין להביא מפרי האדמה כזרע פשתן או הפולים והזרעונים ודומיהם, אלא מפרי העץ כתאנים וענבים ורמונים שהוא מין חשוב, ובעבור שלא עשה כן חטא והיה ראוי לעונש אף על פי שלא נצטווה על כך.

ואולם אף אם יודעו מצד השכל האנושי כוללי שני אלו המינים שאמרנו, מכל מקום אחר שאינו מספיק לדעת פרטיותם וכל הדברים הנרצים אצל השם יתברך, ראוי שימצא שפע אלהי על ידו ישלם ידיעת הדעות והאמונות האמתיות ופרטי כל הפעולות הנרצות אצל השם יתברך שעל ידם יושג התכלית האנושי, כי אין ראוי שתקצר יד ההשגחה האלהית בזה הדבר, שהוא כמעט הכרחי למין האדם להקנאת השלמות האנושי, כמו שלא קצרה בהקנאת דברים רבים לבעלי חיים אינם הכרחיים להם במציאותם, כמו כפילת החושים ודומיהם, ופרטי השגחות רבות נמצאו במינים רבים מתחלפים מן הבעלי חיים על צד היותר טוב ולא על צד ההכרח, כמו שכבר בארנו זה בפרק ששי ממאמר הראשון:

פרק ח

השפע האלהי הזה שאמרנו שהוא הכרחי שימצא כדי שעל ידו יודעו הדברים הנרצים אצל השם יתברך מהבלתי נרצים, איננו בחק האדם שישיג השפע ההוא מעצמו מזולת רצון אלהי, כי אין זה מדרך הטבע שתחול רוח השכל הנבדל מחומר על הדבר החמרי, ובעבור זה היו כל הקדמונים מרחיקים שיחול רוח אלהים על האדם ויתנבא בכח עליון ויגיד העתידות, ולזה היו האומות הקודמות עושים צורות והקטרות ותפלות לכוכבים להוריד רוחניות איזה כוכב על צורה מה, כדי שעל ידה יחול רוח הכוכב ההוא שהוא נשוא בגשם הכוכב על האדם שהוא גשמי, ויגיד העתידות בכח רוח הכוכב ההוא השופע על האיש ההוא, וזה ענין הקסם.

ולהיות כל האנשים כוספים לדעת העתיד להתחדש עליהם מיום אל יום בכל פרטי עניניהם, היו הקדמונים נמשכים אחר הקוסמים וידיעת משפטי הכוכבים, והיו קצת האומות עושים כשפים ועובדים השדים כפי חלוף מדרגותיהם, אלו עובדים לשדי האש ומעבירים בניהם ובנותיהם באש ואלו עובדים לשדי האויר, שכן כתב רבינו האיי בתשובה כי יש שדים מיסוד האש ויש שדים מיסוד האויר, וכל זה היו עושים כדי שיחול עליהם רוח טומאה מן השדים להגיד עתידותיהם. ויש שהיו עושים עשונים והקטרות להתחבר עם המתים ולנים בבית הקברות כדי שיחול עליהם רוח טומאה מן המתים, עד שהיו קוברין מתיהם בבתי עבודה זרה שלהם והיו נאספים שם האנשים והנשים יחד ועומדים על הקברים ומתפללים שם, ומתוך כך היה רוח הטומאה מן המתים חל עליהם או על כומריהם ומגידים להם העתידות הקרובות לבא עליהם, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל בדרשה שלו שקבל מהיודעים במלאכת האוב, שהדבר ההוא היה נעשה על ידי איש ואשה שעומדים על הקבר זה לראשו וזה לרגליו ויש להם קשקוש קטן באמצע ואומרים השבעות ומקשקשין בקשקוש ההוא והאשה רואה והאיש שואל ואומרים להם העתיד לבוא עליהם בקרוב, כמו שהיה הענין בשאול עם האשה בעלת אוב, ואמר שם כי זאת השאלה היא היותר ברורה לשואלי השדים. ואמר עוד כי מכאן נשאר לנוצרים לקבור מתיהם בבית תפלתם ולהתפלל יחד האנשים והנשים, ומקשקשין בקשקוש בשעת קבורת מתיהם, לפי שהאומות ההם כשחזרו לדת הנוצרים השאירו מנהג אבותיהם בידיהם, כמו שנשאר בידם גם כן מנהג עובדי האש, לעשות מדורות גדולות בלילה אחת בעת יכנס השמש במזל סרטן מן המזלות האמתיים בעלי הצורות בכל שנה ושנה ולרקד ולטפח סביב המדורה ולהקיף אותה ולדלג עליה.

וכל אלו הדרכים לפי שהם עבודה לשדים ומצד רוח טומאה, הרחיקה אותם התורה ואמרה לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. ובארה הטעם בזה כי תועבת ה׳ אלהיך כל עושה אלה וגו׳, כלומר לפי שהוא יתברך קדוש ומשרתיו קדושים וטהורים, ראוי שתתרחקו מכל הדברים הללו שהם מצד רוח הטומאה, ועל כן הזהירה על הטמאות וחייבה כרת לטמא הנכנס למקדש, כי רוח הטומאה תהיה סבה שיסתלק רוח הקדש מן המקדש.

ושב לבאר כי סבת עשיית האומות כל אלו הדברים היא כדי לידע על ידם העתידות, להיותם חושבים שאי אפשר שיודעו משום צד אחר ושאי אפשר שיחול רוח האלהי הקדוש על האדם, וזהו שאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, כלומר לפי שאין צד אחר לשמוע ממנו לפי דעתם, ואתה לא כן נתן לך ה׳ אלהיך, כלומר אין הדבר כמו שחשבו הם אבל יקים לך השם נביא מקרבך מאחיך כמוני שיחול עליו הרוח האלהי הקדוש וממנו תשמע העתידות, ולא תדאג לומר שלא יהיה לך דרך לדעת העתידות כמו שיש לשאר האומות ושתהיה חסר זה השלמות, שאינו כן, כי תם ושלם תהיה עם ה׳ אלהיך, כי מלבד שתהיה תם, רוצה לומר שלם בשלמות האנושי שהוא העקר, גם תהיה תמים בשלמות הזה, ולזה כפל המ״ם, כלומר לא תחסר כל עמו, כי הוא יודיעך העתידות גם כן על ידי נביאיו, ועל כן לא תצטרך להמשך אחר הקוסמים ולא אחר עבודת השדים ולא לשאול אוב וידעוני לדעת העתידות, כי כל אלו הדברים אף על פי שהם מודיעים העתידות, להיותם מצד רוח הטומאה מרחיקים את האדם משלמותו ואי אפשר להיות האדם על ידם תמים ושלם השלמות האנושי, לפי שאי אפשר שיודעו על ידם הדברים הנרצים אצל השם מהבלתי נרצים, ועל כן אמר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך, לרמוז שאין האומות תמימים בשלמות האנושי אבל אתה תהיה תמים עם ה׳ אלהיך בשני השלמיות על ידי הנביא המתנבא ברוח הקודש וברצון אלהי, לפי שתדע על ידו הדברים הנרצים אצל האל. ואמר עם ה׳ אלהיך לבאר כי עיקר מציאות הנבואה בנביאים הוא לזה התכלית בלבד, כלומר להזהיר על קיום התורה ועל עבודת השם ועשיית הדברים הנרצים לו יתברך להיות האדם תמים עם השם ולא להגדת העתידות, כמו שיתבאר זה בפרק י״ב מזה המאמר.

אלא שגם זה היה נמצא בנביאים על הכוונה השנית להורות על אמתת נבואתם כדי שיאמנו דבריהם, ולזה תמצא כל הנביאים מזהירים תמיד על שמירת התורה ועשיית מצותיה, כי זאת היתה עיקר הכונה האלהית להשפיע שפע אלהי על הנביאים, כדי שעל ידם יגיע האדם אל שלמותו האנושי בהיותו עושה הדברים הנרצים אצל האל, לא להודיע על ידם העתידות כמו שהוא הענין בקוסמים, כי הגדת העתידות הנמצא בהם היא על ידי מעשים שעושין לחזק הכח הדמיוני ומצד הטבע לא מצד הרוח האלהי כאשר הוא בנביאים, אלא אם נאמר שהנבואה גם כן ענין דמיוני יגיע אל הכח המדמה, כמו שדמו קצת חכמינו הנמשכים אחר הפילוסוף, שענין הנבואה הוא דבר טבעי נמשך אל הכח המדמה בלבד כמו החלומות, עד שאמרו שהוא כדמות הנפלאות שלא יתנבא האדם בהיותו חכם ומוכן לנבואה, כלומר בהיות כחם הדמיוני מוכן לזה.

והדבר הזה יכחישהו החוש והשכל, אם החוש כי מעולם לא נמצאה נבואה בשום אדם מן הפילוסופים עם היותם חכמים בידיעה המחקרית, ונמצא מזה הרבה יותר באומה הישראלית, וזה ממה שיורה שאין זה דבר טבעי נמשך לידיעה המחקרית, שאם היה כן למה היה נמנע הטוב הזה משאר האומות לבלתי השפע שפע נבואיי על השלמים מהם אם בידיעה המחקרית ואם בהכנת הכח המדמה אחר היות הדבר טבעי אליו, אלא שבלי ספק ענין הנבואה הוא שפע שופע ברצון אלהי על הכח הדברי אם באמצעות הכח המדמה ואם בזולתו כמו שיתבאר.

ואם השכל למה שהקוסמים ועובדי הצלמים ובעלי אוב וידעוני והעושים פעולות זולת אלו לחזק הכח הדמיוני להגיד העתידות, אי אפשר להם להגביל הדברים הנרצים אצל השם יתברך לפי שאין להם דרך לדעת זה, כי הוא דבר למעלה מן הטבע ומרוח הטומאה ומכחות הגלגלים שכל פעולותיהם נמשכים מהם, ובעבור זה אי אפשר להם שיצדקו תמיד בהגדתם העתידות. וזה משני צדדים, אם מצד שהכח המדמה מדרכו שיכזב בהכרח לפי שאין כל מדומה אפשר, כמו שנודע זה למי שידע טבע הכח ההוא, ואם מצד שהשם יתברך יכול לשדד כח המערכת ולסדר הפך הנגזר מהם, ולזה יכזבו החוזים בכוכבים בהכרח, וזה שאמר הכתוב יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך, ואמרו רבותינו ז״ל מאשר ולא כל אשר, כלומר כי אי אפשר להם להודיע כל הנגזר באמתות כי בהכרח יכזבו מהשני צדדים שאמרנו, אם מצד טבע הכח אם מצד שהשם יתברך יבטל הנגזר מהמערכת כפי רצונו.

והנביא הוא בהפך, כי מאשר השפע השופע עליו הוא מצד השם יתברך וברצונו ולא מצד כחות הגלגלים והוא מושפע על הכח הדברי בעצם וראשונה, אי אפשר בו שיכזב בשום צד, וזהו שהעיד הכתוב על שמואל ואמר וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה׳ ולא הפיל דבר מכל דבריו ארצה, רצה לומר כי בזה נודע אמתות נבואתו לפי שלא היה מפיל מכל דבריו ארצה, מה שאין כן בקוסמים ובמנחשים, וזהו שאמר בלעם לבלק כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, רוצה לומר לא תחשוב כי הטוב המיועד לישראל אפשר שיתבטל בשום צד כמו שיתבטל הדבר הנגזר מפאת המערכת, כי זה אי אפשר, לפי שלא יודע להם הדבר הנגזר מפאת הנחש והקסם, אבל מצד הנבואה יודע להם מה פעל אל, כלומר מה שגזר שיעשה, ולזה לא יתכן שיתבטל משום צד, כי הוא יתברך תקיף לשדד המערכת ומעשה הקוסמים והמכשפים והנודע מחכמתם, שהרי הוא יתברך אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, ולו שב אל עם מצרים אף על פי שהוא לשון יחיד, כמו ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל, יהיה מצרים כנשים, ורוצה לומר כי עם היות עם מצרים היה לו ידיעה בקסמים והכשפים ותוקף גדול כתועפות ראם לו מצד המערכת, הוציאם מתחת ידם ועשה שפטים באלהיהם.

ויתבאר מכל זה כי הדברים הנרצים אצל השם יתברך אי אפשר שיודעו כולם משום צד אם לא ברצון אלהי בשפע מיוחד מושפע ממנו לדבר הזה בלבד, ולזה היה גדר הנבואה לפי זה הדרך שהוא שפע שופע מהשם יתברך על הכח הדברי אשר באדם, אם באמצעות הכח המדמה ואם בזולתו, מודיע לו על ידי מלאך או בזולתו דברים או ענינים אין בטבע האדם שידעם מעצמו. וזה אם להישרתו ואם להישרת זולתו אל מול ההצלחה, כדי להגיע האנשים אל התכלית האנושי.

ואמנם אמרנו בגדר הנבואה שהוא באמצעות הכח המדמה ובזולתו לכלול כל מדרגות הנבואה, וזה כי יש מן הנביאים שתגיע להם הנבואה בתחלת נבואתם באמצעות הכח המדמה, ולזה יראו צורות מבהילות במראה הנבואה כפי מעוט מדרגתם בה, כי יש מי שיראה צורות נשים, אמר זכריה והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה וגו׳. ויש שיראו שיש למלאכים גופים גדולים נוראים, אמר דניאל וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש וגו׳, וזולת זה מן הדמיונות שבאו בדברי הנביאים כשהיה השפע שופע על הכח הדברי אשר בהם באמצעות הכח המדמה.

ויש מן הנביאים מי שתעמוד נבואתו תמיד באותה מדרגה, ויש שתעלה נבואתו מאותה מדרגה אל מדרגה יותר גדולה ממנה עד שיש מי שתעלה מדרגתו אל שתהיה נבואתו בזולת אמצעי, רוצה לומר שיהיה השפע השופע על הכח הדברי אשר באדם מבלי שיצטרף אל זה פעל הכח המדמה כלל, וזאת היתה מדרגת משה רבנו עליו השלום בכל עת אחר ההתחלה שנראה אליו מלאך ה׳ בלבת אש מתוך הסנה, אבל משם ואילך אמר הכתוב פה אל פה אדבר בו, כלומר בזולת אמצעי, ולזה לא יבאו בדבריו חידה כלל אלא כולן כפשוטן, וזו היתה מדרגת כל ישראל בשעת מתן תורה, אמר הכתוב פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש, וזה כי למה שרצה השם יתברך לתת תורה על ידי משה מנוקה מכל ספק, רצה שתתעלה מדרגתו באופן שלא יהיה לכח המדמה מבוא בה כדי שלא יכנס בה שום חשד וספק, וכן נתעלית מדרגת ישראל המקבלים התורה למדרגת פנים בפנים במעמד ההוא מהטעם הזה:

פרק ט

וראוי שישאל שואל, אחר שהיתה הנבואה מפועל אחד בעצמו שהוא השם יתברך ותכליתה תכלית אחד בעצמו שהוא הישרת האנשים אל ההצלחה, למה זה יתחלפו דברי הנביאים זה מזה בענין אחד בעצמו ומראות הנבואה זו מזו, עד שיראה נביא אחד את השם בתמונה אחת ונביא אחר בתמונה אחרת.

ונאמר כי אין חלוף ושנוי המראות הנראות לנביאים זו מזו ושנוי דבריהם זה מזה מה שיחייב שלא תהיה הנבואה מפועל אחד בעצמו, או ממה שיחייב שנוי בחק הפועל או בחק התכלית, כי מן הפועל האחד בעצמו כבר ימשכו פעולות מתחלפות כפי הכנת המקבלים. כי מן האש שהוא אחד בעצמו תותך השעוה ויתקשה המלח. וכן הנפש עם היותה אחת בעצמה ובלתי מתחלקת כפי הסכמת הפילוסופים, ימשכו ממנה פעולות מתחלפות בגוף כפי שנוי המקומות אשר תראה פעולתה על ידם, כי ימשך ממנה אל הגוף בהיותה במוח פעל מיוחד, ובהיותה בכבד פעל מיוחד, ובלב פעל מיוחד, והכל לתכלית אחד שהוא קיום הגוף. וכן תראה בבשר בתואר מיוחד, רצוני לומר בהרגש, ובעצם בתואר מיוחד, רוצה לומר מבלי הרגש, וכן בשאר האברים יתחלף כחה בהם. וזה ממה שיורה שהפועל האחד בעצמו יראה כחו באופנים מתחלפים במקומות מתחלפים וימשכו ממנו פעולות מתחלפות לתכלית אחת בעצמה, וזה אם מצד האמצעיים שיראה כחו על ידם ואם מצד המקומות שיראה כחו בהם.

וכן על זה הדרך יתחלפו מראות הנביאים אם מצד האמצעים שהנבואה באה על ידם ואם מצד המקבלים. וזה יראה מבואר ממאמר השם לאהרן ומרים שהיו נביאים, ואמר אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ובו׳, הנה פירש להם שהוא יתברך בעצמו הנראה במראה והמדבר בחלום, כמו שיורה על זה לשון אתודע ואדבר, וגם הוא המדבר בחידות ומשלים והוא המדבר למשה פה אל פה ומראה ולא בחידות, ובא להורות כי השפע הנבואיי באיזו מדרגה שיהיה הוא שופע מאת השם יתברך כמו שאמרנו בגדר הנבואה, ואף על פי כן הוא מתחלף כפי הכנת המקבלים וכפי האמצעיים שעל ידם תגיע בו הנבואה, ולפי זה אין להפלא אם נביא אחד יאמר שראה את השם יושב על כסא רם ונשא, ואחד יאמר שראהו כזקן לבושיה כתלג חור ושער ראשיה כעמר נקא, ואחד ראהו כאיש מלחמה, ואחד מעוטף כשליח צבור. וגם האמצעיים שהם המלאכים השלוחים אל הנביאים, נביא אחד יאמר שראה המלאך גויתו כתרשיש ופניו כמראה בזק, ואחר ראהו כאיש לבוש הבדים, ואחר יראה במרכבה סוסים אדומים שרוקים ולבנים, וכל זה יתחלף מן השני פנים שאמרנו, רצוני לומר אם מצד המקבל ואם מצד האמצעי.

וכבר בארו רבותינו ז״ל זה הענין בבראשית רבה, אמרו שם שאל כותי אחד את רבי מאיר, אפשר מי שכתוב עליו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא היה מדבר עם משה מבין בדי הארון, אמר לו הבא לי מראות גדולות והביא לו, אמר ליה ראה בבואה שלך, הסתכל וראה אותן גדולות, אמר לו הבא לי מראות קטנות והביא לו, אמר לו ראה בבואה שלך, הסתכל וראה אותן קטנות, אמר לו ומה אתה שאתה בשר ודם משנה עצמך לכמה גוונים בכל שעה שאתה רוצה, מי שאמר והיה העולם על אחת כמה וכמה.

נראה שדעת זה הכותי היה להכחיש שהיה מציאות הנבואה שפע שופע מהשם, אבל היה חושב שהיה פעל הכח המדמה כדעת הפילוסופים והנמשכים אחריהם, וזה אם מצד שאי אפשר שעם היותו אחד יראה לנביא בתמונות רבות מתחלפות, שהרי זה מביא לחשוב אם הוא מהשם שיהיה מחייב רבוי או שנוי בחק הפועל, או מצד שהשכל הנבדל אי אפשר שיראה אל בעל חומר.

וזה סתר אותו רבי מאיר במשל המראות, אם הטענה הראשונה, כי כמו שהדבר יראה בתמונות מתחלפות גדולות או קטנות או ישרות או עקומות או בהירות או עכורות כפי חלוף המראות שיראה בהם מצד גדלם וקטנם או היותם ישרים או עקומים או זכים או עכורים, ואף על פי שהדבר הנראה בהם אינו משתנה בעצמו, כן השם יתברך יראה לנביאים בתמונות רבות ובתמונות מתחלפות כפי זכות ובהירות האמצעיים, ואף על פי שהוא יתברך אינו מתרבה בעצמו ולא משתנה, כי השנוי והרבוי יבא מצד האמצעיים כמו שהוא במשל המראות. וכן גם כן ישתנה הדבר הנראה מצד חלוף הרואים, שאם האדם הרואה את הדבר הנראה במראה הוא זך הראות יראה את הנראה בתואר אחד, ואם הוא חלוש הראות או חשוך הראות יראה את הנראה בתואר אחר, עם היות הנראה והמראה הם בעצמם הנראים לזך הראות בתואר אחד.

ואם הטענה השנית, כי כמו שהאדם או הדבר הנראה במראה נבדל מן המראה שהוא נראה בה ואין קיומו תלוי בקיומה, ואף על פי כן נראית תמונתו בה, עם היות שאין במראה תמונה שתהיה כן באמת בה אלא שהיא נראית כן למראה עינים, כן השם יתברך אף על פי שהוא נבדל ואי אפשר שיושג, הנה הוא נראה לנביא בתמונה מה ורואה שהתמונה מדברת עמו אף על פי שאין התמונה כן במציאות לפי האמת, אלא הקול בלבד הנשמע לנביא היא כונת המראה לפי האמת ולא זולת זה.

ואם תשאל ותאמר והיאך אפשר שיראה האדם מה שאינו כן במציאות ויהיה הנודע על ידו אמת, תשובתך וכשיראה האדם בחלום הצודק שאיש אחד מדבר עמו, הנה אין הענין כן במציאות ואף על פי כן ידמה החולם שהוא כן וישמע קול מדבר אליו ואינו כן במציאות, ותהיה הגעת ההודעה ההיא לאדם על ידי החלום הצודק ההוא אמתי, כן על זה הדרך מענין החלום או המראה שאדם רואה בה תמונתו או שומע קול דברים יבין הנביא ענין הגעת הנבואה אליו, כי כמו שבמראה שאדם רואה תמונתו בה אין התמונה ההיא שאדם רואה במראה כן במציאות בה כמו שהוא רואה שהיא במראה, כן התמונה הנראית לנביא ידע הנביא שאינה כן במציאות אף על פי שהיא נראית אליו כן, ושאין הכונה בתמונה הנראית אליו אלא הגעת הקול אליו או הודעת הענין שתורה עליו המראה שהוא אמת, כמו שבמראה אף על פי שאין התמונה הנראית במראה נמצאת בה לפי האמת, מכל מקום הענין שתורה עליו התמונה שבמראה הוא אמת בעצמו, לפי שהוא יורה על הדבר הנראה בה שהוא אמת, וכן גם כן במראה הנבואה הענין הנרמז במראה הוא אמת אף על פי שאין התמונה הנראית אליו אמת בעצמה. ואפשר שלשון במראה אליו אתודע שנזכר בפסוק ירמוז על ענין המראה שאמרנו.

ועל זה הדרך גם כן הוא מה שאמר בחלום אדבר בו, כי עם שיש הבדל גדול בין החלום לנבואה, כי אין חלום בלא דברים בטלים והנבואה כלה ענין צודק ואמתי כמו שאמרנו, לפי שאי אפשר שיצייר האדם קול מדבר אליו בזולת כלים גשמיים אלא כשיתבונן ענין החלום, אמר בחלום אדבר בו, לומר כי כמו שבחלום ישמע קול מדבר אליו ויראה אדם מדבר ואינו כן לפי האמת, כן ענין הנבואה האמת אשר בה היא הגעת ההודעה ההיא לנביא והיא הכונה במציאותה מהאל, עם היות שאין הקול הנשמע אליו בכלים גשמיים אמת שיהיה כן במציאות, ועל זה הוא שאמרו רבותינו ז״ל חלום אחד מששים בנבואה.

ונתבאר מן המשל הזה שהביא רבי מאיר מהמראות שאין חלוף התמונות הנראות לנביאים ולא רבויים ממה שיחייבו רבוי ושנוי בחקו יתברך, כמו שאין רבוי המראות ושנויים ולא רבוי הרואים ושנויים מחייבים רבוי ולא שנוי אל הדבר הנראה במראה. ויתבאר מזה גם כן שאין השנוי הנמצא בדברי הנביאים זה מזה ממה שיחייב שנוי לא בחק הפועל ולא בחק התכלית, וזה כי אף אם ישתנו הדברים מצד המדברים, הנה הענין הוא אחד בעצמו בהכרח אחר שהוא מפועל אחד, ולזה יכוין בהן אל תכלית אחד בהכרח. וזהו שאמרו רבותינו ז״ל סגנון אחד עולה לכמה נביאים, רוצה לומר ענין אחד, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, כלומר בדברים אחדים, וזהו מה שרצינו לבארו בזה הפרק:

פרק י

וראוי שנבאר עתה ציור מציאות הנבואה וחלוף מדרגותיה, כדי שתקל הבנת מציאותה וציור חלוף מדרגותיה למאמינים. ונאמר כי אנחנו נמצא האדם בתחלת יצירתו ריקן מכל השגות, ותחלת מה שנוצר בו החושים החמשה הנראים שהם המשוש והטעם והריח והשמע והראות. ואלו ההשגות לא יגיעו אל האדם בבת אחת אבל בזו אחר זו, כי בתחלת צאתו לאויר העולם לא ישיג אלא ביותר גסה שבהם שהיא השגת המשוש, וישיג בה סוג מן הנמצאות כחום והקור והלחות והיובש והרכות והקושי והשעירות והחלקות וזולת זה. וכשירחק מעט מזמן צאתו מן הבטן, ישיג סוג אחר מן הנמצאות יותר דק ויותר נכבד והוא סוג הטעמים, כמתוק והמר והחמוץ והעפיץ והחריף וזולתם. וכשירחק יותר מזמן יצירתו ישיג סוג אחר מן הנמצאות יותר דק, כריח הערב והנבאש וזולת זה מן הריחנים. וכשירחק יותר ישיג בחוש השמע סוג אחר יותר דק ובמרחק יותר גדול מחוש הריח, וזה כקולות והלחנים והבדליהם וזולת זה. וכשירחק יותר מזמן צאתו מרחם אמו ישיג בחוש הראות סוג אחר מן הנמצאות יותר דק ובמרחק יותר גדול מכולם, וזה כמראים והתמונות והבדליהם וזולת זה. וכל אחת מאלו ההשגות החמשה תקצר ידה מהשיג מושגות חברתה, כי הראות לא ישיג הקולות והלחנים והריחנים, ולא חוש הריח והטעם המראים והקולות.

תוכן העניינים

ספר העקרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה