ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ג · הלכה ט
כתב הרב אסור לסוך מקצת גופו. אמר המפרש מה שכתב הרב בין סיכה שאינה של תענוג אסורה ולא אמרו אלא סיכה אבל רחיצה של תענוג אסורה שאינה של תענוג מותרת. ונ"ל לפרש סיכה שאינה של תענוג כגון שהיו ידיו מזוהמות ומלוכלכות ובקש להעביר זוהמתן ע"י סיכה שאסור ואע"ג דגבי רחיצה כה"ג שרי כדאמרינן אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו לא דמי דהתם דרך כל אדם בין עני בין עשיר לרחוץ ידיו במים כשהן מלוכלכות והכל יודעין דלא לתענוג קא מכוין אבל הכא אין דרך להעביר לכלוך זוהמת הידים ע"י סיכה זולתי איש עשיר הרך והענוג ולא מינכרא מלתא דלהעביר זוהמא קא עביד אלא משום תענוג ומש"ה אסור אבל בתענית צבור אינה אסורה סיכה אלא של תענוג דכיון דמדרבנן הוא לא החמירו בו. ואם היה חולה אע"פ שאין בו סכנה כו' מ"ש הרב בכלהו דבחולה שאין בו סכנה מיירי ואע"ג דליתיה בגמרא בהדיא הכי מסתבר דאי בחולה שיש בו סכנה צריכה למימר השתא באכילה ושתיה דאית ביה איסור כרת מותר בשאר עינויין דלית בהו אלא מכת מרדות לא כ"ש אלא ודאי בחולה שאין בו סכנה מיירי ולשון הגמרא אם היה חולה או שיש לו חטטין וחטטין הן מיני גרב המתילדים בראש ונקראו כן לפי שגורמין לבעליהן להיות חוטטין בראשיהן סך כדרכו ואינו חושש מפני שאין מתכוין להנאה ולא אסרה תורה אלא במתכוין לתענוג שהרי לא הוציאו תורה אלא בלשון עינוי וכל שלא במקום חולי ומכה תענוג הוא לדעת הרב וכדאיתא בירושלמי ע"כ מפרק בתרא דיומא: