ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק א · הלכה ו
כשם ששבות ממלאכה כו'. פירוש דהא חמשה לאוין כתיבי במלאכה חד בפרשת אחרי מות בפרשת אך בעשור וחד בפרשת ובעשור שבחומש הפקודים וחד מינייהו אתא לאזהרה דיממא וחד עונש דליליא וחד למגמר עינוי ממלאכה בין דיממא בין דליליא נמצא שעיקרי הלאוין במלאכה כתיבי וממלאכה ילפינן עינוי ומש"ה כתב המפרש כשם ששבות למלאכה כך שבות לעינוי. וכן ביציאה שוהא מעט בעינוי כו' פי' לפי שתוספת זה שמוסיפין מחול על הקדש אינו אלא בין השמשות שלו שהוא אסור דהוה ליה ספקא דאורייתא ומשום הכי בהפסק מועט שיפסיק האדם קודם בין השמשות של תשיעי ובשהיה מועטת שישהא אחר בין השמשות של עשירי סגי ליה כדי שלא יכנס לבית הספ' אבל היכא דבריר ליה דתשיעי הוא או אחד עשר ודאי הוא אין צריך להוסיף שאין כאן יראת ספק. ואני מתיישב בזה דהא גזרת הכתוב הוא ואע"פ שיודע ודאי שחול גמור הוא כדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכתוב נמי מערב עד ערב ורבותינו אמרו מצוה להוסיף מחול על הקדש. וראינו קדמונינו החסידים ז"ל שהיה מנהגם להתחיל ולצום מבעוד יום ולהאריך בתפלה עד שיעור חצי שעה ועוד מן הלילה של מוצאי יום הכפורים וגם כן נהגו שלא להתפלל תפלת נעילה עד קרוב לבין השמשות כדי שלא יפשעו בתוספת שהיא מצות עשה מדרבנן. ואע"פ שחותם והיא יציאת הכוכבים אין כאן משום ברכה לבטלה שהרי קדש הוא אע"פ שאחד עשר ודאי. וכתב ר"ש במסכת יום טוב שמן הדין היה לנו לעשות מיום כפור שני ימים משום ספק דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה ויום שני עיקר אלא משום דלא אפשר להתענות ב' ימים רצופים ושני לילות ואין גוזרין על הצבור דבר שאין יכולין לסבלו ולעמוד בו. וכן הסכים רב אחא בשאלתא דאמור אל הכהנים: