ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ח · הלכה ח
כתב הרב בזמן הזה שאין שם קרבן פסח כו' ומטבל מצה בחרוסת כו'. אמר המפרש הטעם משום לפתן כדאמרינן אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפתן כו' והכא אין כאן לפתן אלא החרוסת שהיא לפניו ומש"ה מטבל בה ודבר זה הוציא ממאי דאמרינן פרק ערבי פסחים הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת כלומר אחר הטיבול אינו מטבל עד שמגיע לטיבול שעושה משום לפתן דהיינו טיבול המצה והוא שקראו פרפרת הפת ויש שתמהו על הרב בזה שהרי במצוה לית בה קפא ועוד דאיכא למיחש דלמא מבטל ליה למצה דאורייתא ועוד שהוא זכר לחירות וחרוסת זכר לשעבוד ואיך יערב זה עם זה דבשלמא מרור וחרוסת הכל זכר לשעבוד הוא ע"כ. ואני תמה על זה דודאי טעם חזק הוא יותר מטעם קפא במרור וטעם הביטול בטל מאליו דדלמא לא ישהא אותו לתוך החרוסת כדאמרינן במרור ולא מבטל ליה. ותו מאן לימא לן דמבטל ליה למצה ומי עדיפא מצה מפסח שהיו מבטלין אותו בחרדל וכיוצא בו ואין בזה משום בטול טעם והכא נמי לא שנא ואם בבשר הפסח שהוא דבר לח ומקבל כל טעם לא חיישינן לביטול כל שכן בדבר שהוא יבש כגון מצה דליכא למיחש לביטול ומה שאמרו דמצה זכר לחירות וחרוסת זכר לשעבוד ואין לערב זה אינו שהרי בזמן שבית המקדש קיים כורך מצה ומרור ואוכלן יחד ומצה זכר לחירות ומרור זכר לשעבוד ונראה מתוך דברי הרב שעל הפרוס יברך הב' ברכות ובוצע ממנו ולולי שאין לצאת מעקבי המנהג כן היה נכון לעשות ומנהגנו לאחוז הרקיק השלם והפרוס בידינו ולברך המוציא ועל אכילת מצה ולבצוע משניהם כאחד ואוכל ולא ישהא אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו פירשו בגמרא דלמא אגב חולייה עייל בהו וקא מבטיל ליה למרריה ובעינן טעם מרור וליכא ואע"ג דאמרינן דמצות אין מבטלות זו את זו היכא דהוו דאורייתא ודאורייתא או דרבנן ודרבנן והני מרור וחרוסת תרוייהו מדרבנן נינהו יש לומר דלא דמי דרבנן דמרור אדרבנן דחרוסת שזה כתוב בתורה וזה אינו כתוב והו"ל מרור לגבי חרוסת כדאורייתא אדרבנן ומבטלי אהדדי וזהו שכתב הרב וזה מצוה מדברי סופרים כלומר חרוסת מדברי סופרים ויבטל מצות מרור דהוי בדאורייתא ואם תאמר דמצה דהויא בזמן הזה ודאי דאורייתא היכי שרינן לטבל בחרוסת יש לומר משום דלא בעינן טעם מצה כדכתבינן בפ"ו. ואי נמי מפני שהמצה צנומה דלא עייל בה החרוסת כדכתבינן לעיל. וקודם אכילת המרור אין צריך לברך ברכת הנהנין דהיינו בורא פרי האדמה דברכת הכרפס פטר ליה ואי נמי משום דברכת המוציא פוטר אותה והויא ליה מרור כדברים הבאים בתוך הסעודה שאין צריכים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם והשתא דאתית להכי אפילו בורא נפשות לא יברך אחריו. אבל על אכילת מרור מברך שהרי משום מצות מרור אוכלו. ולפי סברא זו יברך אחר הכרפס בורא נפשות שהרי אכילה בפני עצמה היא ואינה נמשכת עם מה שיאכל לאחר ההגדה והכי כתבינן לעיל. מיהו הראב"ד הסכים בתשובת שאלה שלא לברך והכי מסתבר כדבעינן מימר קמן. וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת. אמר המפרש משום הכי בעינן בכריכה זו טיבול כאן כיון שהוא זכר למקדש כהלל והלל ודאי מצות טיבול היה מקיים אבל ברכה לא בעיא דהא אינה למצוה כלל אלא זכר בעלמא והמצוה כבר קיים אותה ומה שכתוב בסדרים בלא טיבול טעות הוא: