ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ז · הלכה יג
כתב הרב מרורים האמורים בתורה הן החזרת כו' חזרת ידוע עולשין הנדבי ובלשון הנוצרים אינדיביאה קרוב ללשון זה והתמכא היא עשב נקראת אשקריולא והיא חזרת מדברית חרחבינא נקראת בלשון הנוצרים טריפולי ויוצאין בקלח שלהן אפילו יבש לפי שמתוך עביו אינו מתייבש כל כך שיפסיד טעמו אבל העלין כשהן יבשין עפרא בעלמא נינהו. ואם שלקן או כבשן או בשלן אין יוצאין בהן משום דבעינן טעם מרור וליכא ושלקן ר"ל שבשלן יותר מדאי עד שנמוחו וכבשן ר"ל ששרה אותן בחומץ, ובשלן שבשלן כדי צרכן כדרך בישול ע"כ מפרק כל שעה. והרב לא הזכיר ההיא דמרור של מעשר שני שיוצאין בה כר' עקיבא והוא הדין למרור כדאמרינן בגמרא אליבא דר' עקיבא לא תבעי לך דהשתא במצה דאורייתא נפיק במרור דרבנן לא כל שכן. ומפני טעם זה הניח ההוא דאמרינן פרק כל שעה דיוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו פירוש דכיון דגלי הרב במצה הוא הדין דיוצאין במרור: