ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ד · הלכה ז
אומר הישראל לגוי עד שאתה כו'. פירו' עכשיו בא להתיר שאפילו הגוי אינו רוצה ליקח שיאמר לו כבר לקחתי כל הצריך לי ומותר לישראל לומר לו אעפ"י שדי לך במה שלקחת קח עוד את שלי או שהגוי רוצה ליקח מגוי חבירו ואומר לו קח ממני שמא אצטרך לאחר הפסח ולא אקח כי אם ממך וכיון שלא התנה לו בודאי אקח ממך מותר. ומ"ש עד שאתה לוקח במנה , הכי מפרשי לה מקצת רבנן קדמאי עד שאתה לוקח במנה בא וקח במאתים שידמה דבר שיש בו אונאה שלוקח ממנו בכפלים ממה ששוה ויש לו לגוי לחזור בו כיון שמוכרו לו מכירה גמורה ומקבל מעותיו ולא התנה לו שיקחנו ממנו אחר הפסח אלא אמר לו שמא אצטרך ברשותא דגוי קאי ומותר אחר הפסח ולא מסתבר דהערמה גדולה היא. ונראה לפרש כגון ישראל וגוי שרוצין להפליג בספינה ערב הפסח והנה הישראל אינו יכול ליקח חמץ הצריך לאחר הפסח צידה לדרכו מפני הפסח ואומר לגוי עד שאתה לוקח צידה לדרכך במאה דינרים בא וקח במאתים לצרכי וצרכך ועד שאתה לוקח מפלטר גוי בא וקח מפלטר ישראל כדי שאוכל אני לאכול ממנו אחר הפסח ומיירי במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים א"נ עד שאתה לוקח מגוי קח מישראל שמבערין חמצן ותמצא בזול שמגלה כל כך ישראל דעתו שמחזר אחר הזול והנני מחלה פניך על זה שאם אצטרך אחר הפסח אקח ממך אפ"ה מותר אע"פ שהגוי קונהו לדעת ישראל ולא יקנהו כי אם לצרכו אפ"ה מכיון שהישראל לא אמר לו בודאי ולא אמר לו תנאי בפירוש אלא שמא לאו שלוחו הוי וברשותו דגוי קאי וזה עיקר ע"כ מהתוספתא ואיתא נמי בירושלמי בהדיא. אך מ"ש הרב אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי ליתיה בתוספתא ולא בירושלמי אלא ביאור הוא שהוסיף משלו. וגרסינן בתוספתא משכיר ישראל בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ ממקום למקום ואפילו בתוך הפסח דהא אמרינן ייחד לו בית אין זקוק לבער ובשכירות הוא כדקאמר למימרא דשכירות קניא כו' ואפילו שכרו לו בתוך ימי הפסח דהא אמרינן גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצק בידו אין זקוק לבער וזה אחר זמן איסורו הוא שנכנס לחצרו עם הבצק בידו דאי קודם זמן איסורו מאי קאמר והאי דאמרינן בירושלמי בתוך הפסח מהו ר' ירמיה אמר מותר ר' יוסי אמר אסור הלכתא כר' ירמיה וכן פסק הריא"ג. ובשאלתות דרב אחא ואסור ליה לישראל להשכיר בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ אפילו ממקום למקום נראה שהוא פסק כר' יוסי כיון דאיתותב ר' ירמיה כדאיתא התם. מיהו אם השכירה השכר מותר. דדוקא בחמרין וביין נסך קנסו מפני שתופס דמיו ומשום חומרא דיין נסך קנסו אפילו פועל דלא נפיש אגריה אבל בשאר אסורי הנאה שכרן מותר אבל לכתחלה אסור להשתכר באיסורי הנאה וכן נראה שהסכים הרב בעל התוספות והתוספתא שמתיר להשכיר יש לומר דאתיא כר' ירמיה דאמר בירושלמי חמץ של נכרי בתוך הפסח מותר ולא קי"ל כותיה. וברייתא דחנות של גוים לא כתבה הרב וראינו גרסות הספרים מוחלפות בה, ברם הכי גריס רבינו האיי גאון והכי פסק חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי גוים נכנסין ויוצאין חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכ"ש באכילה דבתר עיקרא אזלינן דהיינו חנות ומלאי ואין הולכין אחר הפועלים ונמצא דהוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. וחנות של גוים ומלאי של גוים ופועלי ישראל נכנסין ויוצאין חמץ הנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה דהוי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח ולענין מצות ביעור נמי ודאי בתר רשותא אזלינן שאם החנות של ישראל הוא חייב לבדקו ולבערו ואם החנות של גוים אע"פ שהניח שם ישראל את חמצו אם נתיאש ממנו אין זקוק לבער שהרי אינו מצוי אצלו. והשתא דאתית להכי יפה כוון הרב שלא הזכירה דהא אשמועינן דינא דחמץ של נכרי ושל ישראל שעבר עליו הפסח. ואית מקצת רבנן דגרסי איפכא וסברי דבתר פועלים אזלינן ולא בתר חנות ומלאי ומסתברא כר' האיי וכן גריס ר"ש ורב עמרם נמי הכי גריס ושמעינן מינה דבכל חמץ של ישראל קא קניס ר' שמעון ואע"ג דעבד ליה ביטול דהכא ודאי מסתמא בעל החנות מבטל כל חמירא דאיתיה ברשותיה ותו לא קא עבר עליה ואפ"ה קנסינן כן נראה מזאת הברייתא וי"ל שדעת הר"ם כן שהרי כתב בפרק ראשון ואפילו הניחו בשגגה או באונס וכן נראה ממ"ש בפרק ג' גבי מי ששכח או הזיד כו' מפני שהוא אסור בהנאה וכמו שביארנו שם מיהו יש סברא אחרת בזה וכתבנוה בריש פ"ק מהלכות אלו ופי' מלאי פת ויין הנמכר לתוכו. ע"כ מפרק כל שעה. וכתוב בספר האורה שאלו את ר' ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות מהו לומר לו טול אתה שבוע של פסח ואני אטול אחר כך כנגדך ומהו לאפות בו בשבת ואמר ר' מתנה ישראל קודם הפסח ליטול ממנו דמים באותו שבוע ואינה דומה לישראל וגוי שיש להם שדה בשותפות שלא יאמר לו טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול לפי שכל הטרחים שהם טורחים בשדה לאמצע וכשעודרין בו בשבת נראה כטורח בשביל ישראל אבל כאן כיון שנטל דמים מתחלה מותר. ע"כ: