ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ג · הלכה יא
כתב הרב כיצד ביעור חמץ שורפו או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים כו'. אמר המפרש לרוח הוא דבעי פירור שלם יזרקנו שלם ימצאנו אחר ויאכלנו. או זורקו לים פירו' בעיניה דממאיס ונמוח מאליו ונראה שהרב פסק כרב יוסף וס"ל דלא סבירא לן כרבה במאי דפליג אדרב יוסף אלא במשנת בבא בתרא בלחוד אבל בשאר דוכתי יש שהלכה כרב יוסף וכן דעת רבים מהרבנים ואפשר לומר ג"כ או זורקו לים אחר הפירור דפורר שאמר ברישא עומד במקום שנים והכי אסיקנא בגמ' אמנם דעת הרב אינו נראה כן שהרי כתב ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה כו' כלומר שלא יתנהו בשק ויזרקנו אלא יפררהו וישלחהו על פני המים שלא יוכל אדם ללקטו ולפום שיטפא דגמרא אליביה דרב יוסף מחזי דהא מיירי בחטי ובגמרא לא אפסיקא הלכתא כחד מינייהו והסכימו קצת מן הגאונים כגון רבינו אפרים והריא"ג לחומרא דבין בים המלח בין בשאר נהרות בין בחמץ קשה בין שאינו קשה בעינן מפרר ומטיל לים:
כתב הרב וחמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יתר הרי הוא כמבוער כו'. אמר המפרש הא קמ"ל דאע"ג דידע ליה לא הטריחוהו חכמים לבדקו ולבערו מן הבית וסגי ליה בבטול הואיל וליכא למיחש דלמא מיגלי מנפשיה או על ידי כלב שהרי הוא מכוסה יותר מכדי חפישת הכלב ולא דמי לככר בשמי קורה שהרי כתב הרב הטעם שפעמים יפול משמי קורה כמ"ש הרב בפ"ב וכדאיתא בגמרא. מיהו לדעת הרב הא דמיא לככר בבור ושמעינן מהתם דטעמא דאיכא למיחש לנפילה הא לאו הכי חייל עליה ביטול וסגי ליה בביטול אע"ג דידע ליה וה"ה אם יודע חמץ באוצר שאין דעתו לפנותו והיה קודם שלשים דסגי ליה בביטול דליכא למיחש למידי שהוא מכוסה במקום שאין דעתו לפנותו ואין הכלב יכול להוציאו ולא אמרינן באוצר זמנין דנמלך ומפנה ליה דאי חיישינן להכי אפילו לא ידע ליה נמי זקוק לבער ולבדוק ואנן קי"ל דאין זקוק לבער אלא שמעינן מכל הני דאע"ג דידע חמץ במקום שאינו עשוי לגלות ואינו מצוי בידו דסגי ליה בביטול ודוקא היכא דבטליה מדעתיה שלא בהערמה שאין דעתו לחזור עליו וליהנות ממנו לעולם. והיינו דקאמר וצריך שיבטל בלבו וכי בלבו מבטל ליה והלא צריך להוציא בשפתיו וכדתקינו רבנן בתראי כל חמירא דאיכא כו' אלא מאי בלבו שיהיו פיו ולבו שוים לבטל והיינו הוא דתקינו לומר וליהוי כעפרא. ואם לא יבטל יהא עובר משום בל יטמין דכתוב לא ימצא ודוקא ג' טפחים שהוא שיעור שאין הכלב יכול לחפש אחריו סגי בביטול ואינו צריך לבער אבל אם היה פחות מג' טפחים צריך לבער ואע"פ שביטל מפני שאדם מצווה לבער חמץ הידוע והנמצא ועוד דשמא יריח הכלב ריח הפת ויגלנו ושמא ישכחנו בעל הבית בפסח ויאכלנו או יחשב לאכול אותו אחר הפסח ויעבור על לא יראה ע"כ ומשום שכתב הרב שלשה טפחים ובגמרא אמרינן דחפישת הכלב ג' טפחים וא"כ יותר משלשה ניבעי יש לומר דכיון דאמרינן בגמרא התם משום ריחא הוא ובעינן שלשה טפחים הכא משום איכסויי מעינא הוא ובטפח אחד סגי ע"כ. ובודאי כי היכי דבגבי פקדון סגי בטפח לחודיה הכי נמי גבי חמץ סגי בג' טפחים לחודייהו מיהו עדין יש לי סברא אחרת בזה דודאי מדינא דגמרא בשלשה טפחים סגי דהכי אמרינן בגמרא תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים אמתניתן קאי דאמרינן כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו ועלה קאמר כמה חפישת הכלב כלומר במה הוא מכוסה מעפר שאין לחוש לחפישת הכלב ואמר שלשה טפחים וא"כ בשלשה טפחים גרידי סגי. ומ"ש הרב או יותר בא ללמדנו דלא תימא דכי בעי ביטול דוקא בשלשה טפחים אבל אם היה עליו עפר יתר משלשה טפחים לא נבעי אפילו בטול דכאבוד חשבינן ליה וכאלו אינו קמ"ל הרב דעולם לא סגי בלא ביטול ואפילו יש עליו עפר כמה ומש"ה כתב או יתר. ואם עדין לא נכנסה שעה ששית פירו' שהרי לאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה כדאיתא בגמרא נתנו לנכרי קודם שעה ששית אינו צריך לבער שהרי עד ששית מותר בהנאה אך מתחלת שעה ששית ומעלה אסור דהא קי"ל ושורפין בתחלת שש. נוסחא אחרינא וצריך לבטל בלבו אם עדין לא נכנסה שעה ששית פי' שהרי בשש לא ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה כדאיתא בגמרא. נתנו לנכרי קודם שעה ששית אינו צריך לבער פי' דהא קי"ל כבית הלל דאמרי כל שעה שמותר לאכול מותר למכור ואע"פ שחמצו נשאר קיים אין בכך כלום. כן נראה לפי זאת הנסחא אך הראשונה מצאתי בספרים מדוייקים:
כתב הרב ואם שרפו קודם שעה ששית הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח. נראה שהרב פירש הא דקאמרינן בגמרא קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו שריפה ממש עד שנפסל מאכילת הכלב דאי לא נפסל מלאכול לכלב ודאי אסור ומש"ה מותר ליהנות בפחמין וה"ה שמותרין באכילה אלא שאין דרך הבריאים לאכול הפחמין ומש"ה נקט מותר ליהנות ובלישנא דגמרא נמי דאמר מותר בהנאתו ולאו דוקא אלא שדברו חכמים בהווה אבל בודאי מאחר ששרפו לגמרי עד שהוא פחם מבפנים כמבחוץ נפק ליה מתורת חמץ ואפילו באכילה ולא אמרינן דאי אכיל אחשביה ועבר עליה דהא ודאי כיון דלא חזי לאכילה לא מהני ליה מחשבה שהרי הוא כעפר אע"פ שחשבו לאכילה מה בכך כן נראה אע"פ שיש חולקין בזה אבל ודאי אם חרכו מבחוץ עד שנפסל מלאכול לכלב אך אם היה גורר אותו היטב היה מוצא לחם בתוכו אפילו בהנאה אסור וכי תימא מאי שנא מהא דאמרינן בפרקין דלעיל כפת שאור שייחדה לישיבה אם טח פניה בטיט בטלה ה"נ כי חרכו מבחוץ אמאי אינו בטל מתורת חמץ לאו מלתא היא דנהי דאמרינן דכי טח פניה בטיט בטלה מתורת חמץ ותו לא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא אבל ודאי אם גוררה ומחשבה לאכילה ודאי אסור ואי אכלה חייב כרת אבל הכא דכי חרכו מבחוץ תו לא עבר עליה אבל ודאי פשיטא ליה דבאכילה אסור אחר שהוא ראוי לאכילה ואם שרפו משעה ששית ומעלה הואיל והוא אסור בהנאה כו' ואם בשל ואפה אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנאה פי' דאמרינן יש שבח עצים בפת או בתבשיל ודוקא כשהיה החמץ בוער באש ומתלהב באפותו הפת או בבשלו התבשיל שנמצא מתבשל ע"י חמימות שיוצא ממנו כשהוא בעין שהוא אסור כדאמרינן גבי תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה דמוקמינן ליה בשאבוקה כנגדו אבל אם נתאכל הפת עד שנשאר גחלים ואפילו לוחשות ובשל ואפה על אותן הגחלים הפת או התבשיל מותר שכיון שנעשו גחלין הלך איסורן אע"פ שהן בוערות. והוא הדין אם בשל או אפה בחמו של תנור אחר שגרף והוציא האש מתוכו שמותר והכי אמרינן בריש כיצד צולין וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר פי' שאסור לו למכרן וכיוצא בה משאר הנאות ואע"ג דאמרינן בתמורה כל הנשרפין אפרן מותר ומנייהו חמץ בפסח אפילו הכי כיון דאכתי איתיה בעיניה לאו אפר הוא ואפילו רבי יהודה דסבירא ליה שאין ביעור חמץ אלא שריפה מודה דהפחמין שלו אסורין בהנאה. ותו דההיא דתמורה אליבא דר' יהודה היא. אבל ודאי אם הסיק באופן הפחמין כל התנור וגרף את האש מתוכו מותר לבשל או לאפות בחמו שהרי הלך לו האיסור וליתיה בעיניה כדכתבינן לעיל ע"כ מפרק כל שעה: