ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק א · הלכה ה
כתב הרב חמץ שנתערב בדבר אחר בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא. א"ה במינו כגון שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים שלא במינו כגון שאור לתוך יין או לתוך שמן הרי זה אוסר בכל שהו. ולאו למימרא דבשאר איסורין נמי אזלי' במשהו כסברת רש"י אלא משום חומרא דחמץ הוא דפסקינן הכא במשהו משום דאית ביה דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא משא"כ בשאר איסורין. וכ"כ הרי"ף בסוף ימיו. וכתב הר"ם בהלכות מאכלות אסורות בפרק ט"ו דמשום הכי אזלינן גבי חמץ במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין דהא קי"ל כר' שמעון דאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו מותר כלומר לאחר הפסח מותר על ידי תערובת וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ע"כ. יש תמהין על הרב מההיא דאשכחן בירושלמי דכי אמרינן דבר שיש לו מתירין דוקא מין במינו אבל בשאינו מינו לא אלא בנותן טעם וחמץ אפילו בשאינו מינו אוסר במשהו. ואין כאן תימה מתרי טעמי בירושלמי דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו מותר הני מילי בשאר איסורין אבל חמץ בפסח אסור שהתורה אסרה כל מחמצת ולפיכך החמירו בו ותו דהא אמרינן התם בפרק משילין רב אשי אמר הוי דבר שיש לו מתירין וכו' וכי מעיינת בסוגיא דגמרא שפיר שמעת מינה דאפילו מין בשאינו מינו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל דהא מים ומלח גבי קמח מין ושאינו מינו הוא ואפילו הכי דיינינן ביה דין דבר שיש לו מתירין. ועל זה סמך הרב דהא אמרינן דכל היכא דפליג תלמוד בבלי וירושלמי עבדינן כתלמוד בבלי. ואי נימא לאפלוגי עליה היכי קרינן חמץ דבר שיש לו מתירין שהרי אינו יכול לשהותו אצלו ואי משהי ליה עבר עליה ואפילו ע"י תערובת כדתנן ואלו עוברים בפסח ואית למימר דהתם הוא דאמרינן שמתבערין אע"ג דליכא כזית בכדי אכילת פרס דמכל מקום נותן טעם מהכא איכא אבל במשהו ע"י תערובת לא חזינן ביה מידי אי עבר עליה או לא. ותו דחזינן בהדיא דאפי' איתא בעיניה אינו עובר משום משהו כדאמרי' בפ"ט דפסחים אילימא משום פירורין הא לא חשיבי ואע"ג דידע להו לא קא עבר עלייהו:
כתב הרב שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו. כלומר חמץ שעבר עליו הפסח שאסרו אותו משום קנסא הואיל ועבר עליה משום בל יראה ובל ימצא אותו הקנס אינו אלא בחמץ עצמו כשהוא בעין כלומר כי אכיל ליה בעיניה אבל אי אכיל ליה אחר הפסח ע"י תערובת לא קנסו ואפילו נתערב במינו ע"כ מפ' כל שעה ומפני טעם זה אוסרין בשר מליח שנמלח קודם הפסח ולא נזהרו במליחתו ואעפ"י שאין כאן אלא משום חשש משהו פתיתי לחם נאחז בבשר או שמא בסל שנמלח היה בצק ונדבק בו והוי' ספקא דרבנן דכל משהו מדרבנן הוא הכא גבי חמץ עשאוהו כשל תורה שהרי אסרוהו אפילו שלא במינו אבל משהין אותו עד לאחר הפסח. מיהו הרב בעל התרומות כתב דמותר לאכלו בפסח אע"פ שלא נזהר מן החמץ בשעת מליחתו. והביא ראיה ממסכת כלאים דאמרי' צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב הגמלים מות' להביא פשתן לשם אלמא איסו' כלאים שהוא במשהו דהא בגד אחד ארוג של צמר חוט אחד של פשתן אוסר בו וכיון שנתבטל צמר רחל ברוב אינו חוזר ונעור כשיתן שם פשתן. וכל שכן איסור משהו של פסח שהוא מדרבנן אינו חוזר ונעור בזמן הפסח כיון שנתבטל מקודם וכן דגים מלוחים. והראב"ד הסכים עמו בתשובת שאלה וז"ל בשר מליח שאני אוסר לאו מחשש שמא נפל עליו חמץ או חטה נתערבה במלח אני אוסרו שאם כן אף היין של כל השנה הוא אסור שמא כשמריקים אותו מכלי לכלי נפל עליו חמץ או בסלים שמסננין בהם היתה חטה אחת או מעט חמץ וכן שמן ודבש של כל השנה אפילו עושין אותו בביתו של ישראל אם לא נזהרו בשימוריהן יהיו אסורין או מי יוכל להשמר בהם כל השנה כולה במסתפק מהן אלא שאין אנו חוששין לספקות הללו כדי להחזיק איסור. אבל בשר מליח שאני אוסר כגון שהיה מסתפק ממנו וחותך ממנו לפרקים בסכין שאינו מוכשר לפסח או שנמלח בסל שנשתמש בו בצק או אפילו בפתיתין של פת שא"א שלא ישאר שם מן החמץ כגון זה אני אוסר ואפילו הייתי יודע שנמחה שם אותו חמץ עדין לא הייתי אוסרו שכבר נתבטל קודם שיבא לזמן שאיסורו במשהו ושוב אינו ניעור אלא הריני אוסרו שמא אותו משהו בעין הוא ולא נודע מקומו לפיכך אני אוסרו. וליכא ספיקא שהסלים שנתנו בהם בשר מליח בימות השנה מותר לתת בהם בשר בפסח שהרי אפי' הבשר שנתנו עליהם כבר מותר לאכול ומהאי טעמא נמי מותרין עופות שהיו מלוחין קודם הפסח ובתוך הפסח מצא בהם חטה או שעורה דכיון דמתחלה לא הי' שם טעם החמץ בבשר דיותר מששים הוה השתא בפסח אינו חוזר ונעור ומשליך החטה והשעורה והעופות מותרין. ובשמן ודבש הלקוח מן הגוים יש מחמירין על עצמן שלא לאכלן בפסח ורוב העולם נוהגין היתר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כדכתבינן ועוד דמדינא דנותן טעם לפגם הוא מותרין וכן הסכים הראב"ד שכל דבר הפגום מעיקרו שוב אינו אוסר דכיון דאפגים עפרא בעלמא הוא ואינו חמץ תדע דאמרינן פת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב אינו עובר עליה בל יראה ובל ימצא שהרי אינו קרוי חמץ והכי נמי הכא דנותן טעם לפגם אינו קרוי חמץ. וזה הטעם עצמו נאמר באירוגה אע"פ שנעשי' במים חמין כמו השמן זהו טעם המתירין. והכי נמי מסכים בספר האורה להתיר מיהו בירושלמי יש קצת ראיה לאיסור דאמרינן התם ר' חייא מפקיד לרב אם את אכיל מיכל כולה שתא בטהרה אכול ואם לאו תהא אכיל שבעה יומי בשתא. ומפרש הרב בעל העיטור בשם אביו דעל שבעת ימי הפסח קאמר ומשום חשש חמץ. והמתירין מפרשי הירושלמי בשבע' ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים דכי מסלקת להו לראש השנה ויום הכפורים פשו שבע'. והם ימי סליחה ומחילה וצריך להשמר בהם שמירה יתירה מכל דבר שיהיה בו אפי' (חשש) עבירה כדי שיתעורר לשוב. וקדמונינו החסידים שמענו בהם שהיו נוהגין איסור בשמן ודבש גם בבשר המליח והמחמיר הרי זה משובח. אך טעם המתירים מספיק כדכתבינן גם מן הגבינה הנעשית קודם לפסח יש מחמירין שלא לאכלה והרוב נוהגין בה היתר. והריא"ג כתב אמרו רבוותא חלב שחלבו בכלי נקי קודם הפסח וכן גבינה הנקפית בכלים חדשים ושמרה מחמץ מותרין לאכלן בפסח ואם לאו אסורין: