ספר הזכרונות· רבי צדוק הכהן רבינוביץ
א
מצות אמונת האלקות לדעת הרמב"ם (בסהמ"צ מ"ע א' ובריש הל' יסוה"ת) הוא מצות עשה דאנכי וגו', והוא להאמין שיש שם מצוי הממציא כל הנמצאים כו', ובסמ"ק הוסיף שהוא המנהיג כו' והיא אמונת ההשגחה וזה בכלל סיום הכתוב אשר הוצאתיך וגו', וסמ"ג הוסיף שנותן התורה הוא אשר הוציאנו וגו', והיינו דאנכי ר"ל המגיד לכם דברי התורה ויכלול עם זה אמונת תורה מן השמים ג"כ, והנה כל אלו אמונות עקריות ולא יצוייר איש יהודי זולת זה, ולהיותן עיקר הכל לא מנו זה בה"ג ורמב"ן באמרם שזה עיקר ולא מצוה פרטית, ועמ"ש לקמן סימן ג' שהוא מחלוקת תנאים חכמי הזוהר, ובאמת בלאו הכי אין שייך ציווי אאמונת העיקר כי אם לא יאמין בעיקר מציאות השם או נתינת התורה הלא לא ישמע לציווי, ואם ראוי למנות הוא על אמונת ההשגחה ושהוא המנהיג ונותן שכר ועונש וכיוצא מפרטי ענייני ההשגחה וזה טעם אלקיך מנהיגך, והנה מי שלא יעמיק בענין יחשוב שמצוה זו אין צריך להזכירה כי כל ישראל מאמינים בני מאמינים, אולם אע"פ שזה אמת בעצם האמונה בלב עכ"ז בענין היציאה לפועל במעשה במה שנוגע לגוף אנו רואים נגד זה, וכידוע ג"כ מ"ש בחובת הלבבות [ריש שער הבטחון] מתשובת המגוש לאותו פרוש פעלך סותר את דברך, ובמשנה [סוף סוטה] משחרב בהמ"ק פסקו אנשי אמנה ובגמ' שם [מ"ח סע"ב] אלו בני אדם המאמינין בהקב"ה פירש"י בוטחין בו לוותר ממונם לנוי הידור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבת ויו"ט, והנה באמת זה קצת לנחמה לנו מ"ש שפסקו כו' כבר משחרב ביהמ"ק, אבל לא חלילה שפסקה אמונה לגמרי מישראל ח"ו לא תהא כזאת בישראל וכבר בא חבקוק והעמיד כל התורה כולה על אחת צדיק באמונתו יחי' כמ"ש בסוף מכות], וזה כל עסק האדם בעוה"ז שכל מצות התורה כולה מכוונים להגיע למטרה זו ואמרו דבזכות האמונה בני ישראל נגאלים, (מכילתא שמות) אבל תואר השם אנשי אמנה ובלשון הכתוב אמונים לא יבוא אלא על השלם באמונתו לגמרי עד שבכל פעולותיו לא ימצא דבר מנגד לזה, והנה כל הני דנקט רש"י ידמו מקצת בני אדם כי כבר יוכלו על זה וכ"ש הפזרנים בטבע, אבל לדעתי מה שתלו זה בחורבן ביהמ"ק נראה כי הוא עיקר הגורם להיות אין לך יום שאין קללתו כו' בעוה"ר, (סוטה מ"ט וע"כ באמת אי אפשר לוותר כל כך בשלימות כי שלימות הוויתור לצורך מצוה אין לו שיעור, ובהידור מצוה אמרו בפ"ק דב"ק (ט' ע"ב) עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה, א"כ הבוטח ומאמין בהש"י באמת יתן כל ממונו לנוי מצוה, וכן לצדקה באושא התקינו המבזבז כו' (כתובות נ' ע"א) וזהו אחר החורבן שראו שהמבזבז אפשר שישאר עני ומדוכא בעניות המעביר על דעת קונו, אבל מקודם זה כבר היו מבזבזין כל ממונם ג"כ כי רק כשמגיע עד חיי נפש אמרו (ב"מ ס"ב ע"א) חייך קודמין, וגם לאחר התקנה לפי דעת רמב״ם [בפירוש המשניות ריש פאה] למדת חסידות אין לו שיעור, והיינו למי שהוא שלם באמונתו שלא לדאוג דאגת מחר ושלא ירעיב ד' נפש צדיק והתקנה היתה לכלל העם שאין אנשי אמנה כל כך, וכן בהוצאת שבת ויום טוב שאמרו בביצה (ט"ז ע"א) שהוא חוץ ממזונותיו הקצובין, המאמין באמת בהש"י כבר יארע לו שיוותר כל אשר לו, וזה פסק משחרב בהמ"ק שאין ההשגחה גלוי' כ"כ עד שתקנו חכמים שלא לבזבז יותר מחומש, ובזה לא יתפאר אדם כמעט בזמן הזה שיהי' הנקל בידו לבזבז כל רכושו ואם יהיה הון רב כדי לקיים מצות על ידן, ואמנם אעפ"י שאנשי אמנה באמת פסקו עדיין לא בטלה השתדלות האדם באמונה כפי המדריגות שיוכלו להשיג גם בזמן הזה יימוד עצמו בענין ויתור הממון בשביל מצוה מה שהוא צריך עכ"פ לוותר, כפי חוזק אמונתו בהש"י כך יהי' הנקל בעיניו הויתור הממון, ואפי' מי שהוא קמצן בטבעו ע"י השתקעות האמונה הגמורה בלבו שהש"י מנהיג הכל והכל:
ואמרו עוד שם בסוטה מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, ודקדקו בזה מקטני אמנה לא שאינו מאמין כלל ח"ו דכל ישראל מאמינים בני מאמינים אלא שהם במדריגה קטנה באמונתם, ואע"פ שאמרו על זה במנחות (ק"ג ע"ב) והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח מן הפלטר דקרינן בי' ולא תאמין בחייך, הנה זה ג"כ מצד הקללה עצמה ומשחרב ביהמ"ק שפסקו אנשי אמנה, ומ"מ לשון הכתוב ולא תאמין בחייך לא שלא יאמין בהש"י ח"ו דיהיב חיי ויהיב מזוני, רק שאחר חורבן רואה ח"ו חייו כאלו מופקרים והיינו שחושב שח"ו העון גורם העדר ההשגחה ואינו מאמין בעצמו שהש"י ישגיח גם עליו להטיב לו וזה ג"כ נקרא קטני אמנה, וז"ש שם קטנות שהיתה בהן כו' ר"ל שהם קטנים בעיני עצמן, כי באמת האדם צריך להאמין דהגם שחרב ביהמ"ק והעונות גרמו מה שגרמו עכ"ז לא פסקה השגחתו ית' מאתנו אפי' רגע א' וכמ"ש פ"ק דחגיגה (ה':) עוד ידו נטוי' עלינו, ובפ' מי שמתו [כ"ד רע"ב] המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה ע"ש ברש"י שחושב שאין הקב"ה עונה לחש, ובודאי אין דבריהם לפתאים החושבים שקול נמוך לא ישמע וקול גבוה קצת ישמע, אבל הכונה מקטני אמנה בעצמו ע"ד שנתבאר שאין מאמין שתפלתו מתקבלת אחר שרואה שמתפלל בכל יום ולא נענה כלום, דבר זה צריך אמונה גדולה שאע"פ שאינו רואה קבלת תפלתו ועשיית רצונו עכ"ז יאמין שהש"י שומע תפלת כל פה ולא שיקץ ענות עני במעשים ובדעת ג"כ ואע"פ שלא נגלה זה, וע"ד שאמרנו להאמין גם עכשיו השגחתו ית' על כל אחד מישראל רק לטוב אע"פ שהנראה היא להיפך ח"ו והשמעת הקול בתפלה היא בא מצד התעוררות הלב מצד העדר האמונה בתפלתו שפועלת, ורגשות זה גורם פעולת השפתים בהשמעות הקול שיחשוב אולי זה יעורר רחמים יותר כידוע, אבל באמת צריך להאמין שהש"י שומע תפלת כל פה ועונה לחש כל אחד כפי מה שהוא כי לא בזה וגו', ודברים אלו עיקר גדול בהתחזקות האמונה להאמין שהש"י משגיח עליו עם קטנות מדריגתו כמו שהוא משגיח על הגדול שבגדולים כי לפניו הכל שוים וכל קטנות האמונה בא ע"י הייאוש בעצמו, ועכ"פ ממ"ש יתבונן האדם עד כמה גדולה מדריגת האמונה השלימה וכמה שקידה צריך להשריש בלבו אמונה שלימה, ואע"פ שבאמת כל אחד מישראל מאמין באמיתות השגחתו ית' וכל פרטי עיקרי האמונה, מ"מ אינו עדיין מושרש בלב להיות נגלה כן ע"י כחות הפעולה היוצאים מן הלב שלא תשכח ממנו אמונה זו לעולם:
והבטחון שזכרנו שמי שאינו בוטח הוא מקטני אמנה הוא ענף מאמונת ההשגחה, והוא עיקר גדול שפרטיו מרובים והאריך בו בחוה"ל, והנביאים ציוו מאד על זה בכמה מקומות בטח בד' בטחו בד' והזהירו אל ההיפוך אל תבטחו בנדיבים וגו' ארור הגבר אשר יבטח וגו' בשר זרועו, ויראה לי שבתורה בא על הענין הזה ביחוד ג"כ מצות עשה במק"א, והוא מ"ש [דברים ח'] וזכרת את כל הדרך וגו' למען ענותך וגו' ויענך וירעיבך וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם וגו' על כל מוצא פי ד' וגו', יראה שענין מצוה זו הוא הבטחון לעני בעניו בתכלית העוני שאין לו מה לאכול יש לו לזכור ממה שעשה לישראל במדבר כן למען וגו' שיגיע לשלימות האמונה בהשגחה שהכל מהש"י, ועמ"ש לקמן [סי' ג'] מענין מצוה זו, ואמר עוד שם אח"כ השמר לך פן תשכח את ד' וגו' פן תאכל ושבעת וגו' ושכחת את ד' וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי וגו' וזכרת את ד' אלקיך כי [הוא] הנותן לך כח לעשות חיל וגו', הזהיר וציוה בזה מ"ע ול"ת לעשירים ששוכחים שהכל בא להם מכח פעולתם, והעשיר בעשרו עלול לשכוח באמונה שהכל מהש"י והעני בעניו לא ישכח באמונת הש"י אדרבא ירבה תפלה אליו אבל לא יאמין בנפשו לחשוב כי על שפל ברי' כמוהו יהי' ג"כ השגחת (הש"י), ועל זה באו ב' ציוויין הללו, ואזהרת הבטוחות באדם הוא בכלל האזהרה שלא לומר כחי ועוצם ידי וגו', כי מה נ"מ בוטח בכח עצמו או בכח מאדם אחר, ועל העשיר הזהיר שלא יבטח באחר דהיינו בכחו, ולעני כמה שיזכור לבטוח בהש"י, ואמר אחר ציווי העני ושמרת את מצות וגו' להזהיר על שמירת כלל המצות, כי הבוטח בד' צריך שיהי' בטחונו עם שמירת מצותיו ולא שירשיע ויבטח בהש"י שעם כל זה יטיב עמו, וכמ״ש בהרואה (ס"ג) בנוסחת הע"י גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי ובפ"ק דיומא (ט':) רשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקב"ה, שדבר זה אינו מידת הבטחון לבטוח שאע"פ שחיטא הקב"ה עמו שזה גורם קלות ראש לחטוא, ואע"פ שרואה השעה משחקת לו הרי אמרו בב"ק (נ'.) כל האומר הקב"ה וותרן כו':
ויראה לי שעל ענין אמונת השכר ועונש לצדיקים ורשעים בא ג"כ מצות עשה מיוחדת על זה בפירוש ראוי למנותה במנין המצות, והוא מ"ש [שם ז'] וידעת כי ד' וגו' הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו וגו' ומשלם לשונאיו וגו', וזה מצות עשה לדעת ולהאמין שהש"י מודד לכל פועל בעולם כפעולתו, ואע"פ שאנו רואים צדיק ורע לו רשע וטוב לו לא יקטין אמונתו בשביל זה כי מה שהוא האמת הברור לאמיתו לא נכזיבנו בשביל עדות החוש הכוזב ומי יודע הסבות שונות לזה, ואע"פ שגם בזה כפי תחלת המחשבה ידמה כל אחד עצמו מאמין בזה באמת גמור, עכ"ז בשומו אל לבו יראה כ"פ המרה את בוראו ואלו היתה אמונתו חזקה באמת איך הש"י מעניש הרשעים הי' לו למנוע מזה מיראת העונש עכ"פ, כי בטבע מורא האדם מאיזה דבר המפחיד הלב הוא מסלק ממנו כל מיני תאות, וכן לעשות מאהבת השכר ואע"פ שאין זה ראוי לאדם לעשות בשביל זה, מ"מ מי שאינו עושה בשביל זה ג"כ הרי זה עדות על קטנות אמנה בענין השכר ועונש, ולא העדר אמנה ח"ו רק שאין אמונתו תקועה בלבו לגמרי וביטל באותה שעה מצות עשה וידעת וגו' אפי' לא עשה גוף העבירה מצד איזה סבה אחרת המונעתו:
והכלל בעניינים הללו, הוא הזכרון התדירי בלב באמיתות הדברים הללו עד שיוקבע אמיתותם נוכח עיניו לא יזוזו ממנו רגע א', וכבר אריב"ז בברכות (כ"ח ע"ב) תדעו כשאדם עובר עבירה אומר ולואי שלא יראני אדם, ואלו היתה אמונתו אמיתית שהש"י מלא כל הארץ כבודו וצופה עליו ורואה במעשיו ודאי לא הי' חוטא מעולם, אבל אע"פ שכל אחד מאמין זה אינו קבוע בלבו כן ונשכח ממנו בעת החטא, וכבר בריש ספר החינוך מנה מצות האמונה בד' מן המצות התמידיות שחיובן תמיד, ומיהו כונתו הוא שאין לך רגע א' שיוכל ליבטל מזה שלא להאמין בהש"י ח"ו ולא על תמידות המחשבה באמונה, אך לענין להגיע לשלימות האמונה צריך תמידות ההתבוננות בזה ובירור אמיתותו אצלו ובזה לא יהי' מקטני אמנה שזה כלל התורה כולה שלימות האמונה וע"ל ס"ס ג', ועוד יש בזה שבכל עת שמתבונן בזה הרי קיים מצות עשה ועד"ש בריש ספר יראים בשבת מצות היראה לפי שיוכל לקיימה אלף פעמים ביום ע"ש, ובה"ג ורמב"ן שלא מנו מצות עשה דאנכי מפני שהיא עיקר כולל, מנו נגד זה, אזהרת לא תעשה דהשמר לך פן תשכח את ד' אלקיך, וביאר הרמב"ן שעניינו שלא לשכוח עיקר אלקות לכפור או להסתפק בו, [וע"ש כתב דנכפלה האזהרה במ"ש עוד השמר לך פן תשכח את ד' אלקיך לבלתי שמור וגו', והוא המקרא שזכרנוהו למעלה לענין אמונת ההשגחה כמו שסיים בו בענין בפירוש, וא"כ י"ל שהם אזהרות שונות הא' לאמונת עיקר מציאותו ית' והב' לאמונת ההשגחה שכפל עליה שם מצות עשה ג"כ כמשנ"ת], והנה זה ג"כ עיקר כולל אלא שלענין האזהרה ומצות ל"ת לא הוציאוהו מהכלל כמו שמנו אזהרת ע"ז, שמ"מ שייך להזהיר ע"ז גם לפ"ד, ולפי מה שנתבאר כי לא שייך ציווי באמונה כונת האזהרה על השמירה עצמו שלא יבוא לידי כך, ודבר זה אזהרה גדולה כוללת מה שאמרו חז"ל הקורא בספרים חיצונים אין לו חלק לעוה"ב (סנהדרין צ') וביארו בגמ' (שם ק'.) ספרי מינין, והוא בכלל מה שאמרו (ע"ז י"ז. עי' תוס' שם רע"ב) אל תקרב אל פתח ביתה זו מינות, שהקריבה אליהם והקריאה בספריהם גורמת לשכוח בהשם יתברך להסתפק או לכפור בו ח"ו:
ודבר זה ראוי להזכירו הרבה בדורות הללו, שרבו אנשים מבני ישראל המתעים בשפתותיהם החלקות את נערי בני ישראל ללמדם ספר ולשון עמים ולקרות בספריהם, ומטעים כי בזה ישלימו באמיתות האמונה ותהי להיפך כמו שבא האות והמופת בעדות הנסיון והחוש, והם מביאים ראי' מן הרמב״ם והדומים אליו בין הקדמונים שעסקו בזה, ובאמת אין לנו לדון אחריהם אם עשו לכתחילה כהוגן בזה כי עכ"פ כבר אנו רואים מחבור הרמב״ם בהלכות עוצם אמונתו בכל דברי חכמים שלא הזיק לו כל זה כלום. ואלו באנשים אחרים בכל דור ודור אנו רואים להיפך שבאים מזה לכפירה אם בכלל אמונת הש"י או אמונת תורה מן השמים אם בפרטי אמונות מתורה שבע"פ אשר גם הם בכלל הכופר בתורה וכמו שיבוא באזהרת לא תסור, והא למדנו שאין מביאין ראי' מן הגדולים בתורה וביראת חטא כרמב"ם וחביריו, ומלבד מה שצריך שיושלם בידיעת התורה כולה ובהפלגת החכמה האנושית במוחו, נוסף על זה והוא העיקר שראוי לדעת מה שאמרו חכמים כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כו', (אבות פ"ג) ואם זה אמרו בחכמת התורה כ"ש בחכמה חיצונית, והרמב"ם בסוף המורה נבוכים ביאר כונת תכלית חבורו ותכלית שלימות האדם להגיע ליראת ד' באמת והדביקות בו ית' בכל רגע, אשר תמצית דבריו הועתק בהג"ה ריש אורח חיים ועל כונה הזו עסק בכל החכמות והספרים ההם שעסק בו, וכמ"ש בהלכות יסודי התורה שהדרך להגיע לאהבתו ויראתו ית' על ידי ההתבוננות בחכמת הטבע ושאחר הטבע, וכל שקידתו הי' להשיג מדרגת הדביקות האמיתית, ובהשתדלו על ענין ההוא מצא לפי עצמו ולפי ענין דורו הקריאה באותן הספרים והחכמות מועיל לו לענין הזה כמ"ש בתשובתו להיות לרקחות ולטבחות כו', ולכן לעולם ימוד אדם את עצמו אם כונתו בקריאת ספרים הללו להשיג עי"ז הדביקות בהש"י ושתהי' יראתו חופפת על פניו, ומי שלא יאנה עצמו בזה וידע שמגמת לבבו באמת רק להיות יראת ד' על פניו תמיד צריך להשתדל מקודם להשיג זה ע"י הקריאה בכל ספרי חכמי ישראל שיסדרו על עניינים הללו טרם יכנס בדרך מסוכן, ואנכי אערבנו כי לעולם לא יעלה על לבבו לפנות אל ספרים הללו לכונה הזו כלל בדורות האלה, וימצא די חפצו בספרי קודש מחכמי ישראל האמיתים אשר ילהיבו לבבו ליראה את ד' ויבין ויכיר האמת כי הקריאה בספרים כאלה מתעה מדרך ד' באמת ולא יפנה לבבו לזה כלל אם נכסוף נכסף לבית אבינו שבשמים באמת ורק האיש אשר יאבה בהתגלות לבו בחכמות וידיעות או יחשוק לנועם שיח והגיון חביריהם אשר נופת תטופנה שפתי זרה ומי שעסק בהם על כונה זו מעולם לא יצא נקי, וזהו בכלל העוסק בספרי חיצונים שהפליגו רז"ל בענשו, (סנהדרין צ'. ושם) והתורה כפלה אזהרה במלת השמר ופן כי מאוד מאוד צריך ליזהר מזה, ובפרט בדורות האלה אשר רבו חבורים כאלה בעונות בישראל ראוי לכל אחד להזהיר לבניו ולתלמידיו בכל תוקף ולחנכם בנערותם לבל יסתכלו בשום ספר שלא נודע שמחברו הי' ירא את ד' באמת, ולא חונף ומרמה כמקצת חבורי הצבועים המראים עצמם מדברים ביראת שמים ותוכם רצוף מה שבלבם, והרבה מהם נתפרסמו באחרית ימיהם או על ידי תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם מה שהי' בלבם, ואם הדבר הממית בחיי שעה כמה האדם בורח ומתרחק ממנו וחמירא סכנתא לחוש אפי' למיעוטא, (כמ"ש חולין י'.) כ"ש בזה הממית בחיי עוה"ב ר"ל כפי המסורת בידינו מחז"ל חכמי האמת יבין עד כמה צריך האדם להתרחק מזה, וגם החבורים שמדפיסים על שם הקדמונים גדולי עולם כל שהמוציא לאור הי' איש אשר לא ידענוהו לירא אלקים ומאמין בכל דברי התורה צריך בדיקה אם לא נתערב בו על ידו דברים זרים להתעות בני ישראל כאשר נתברר אצלי שעשו כן בכמה חבורים, ועוד יותר נתברר זה על פי מכתב כת"י מהרא"ש שבהם אשר התחיל לעורר צרעת הזו בארצות אשכנז בדורות שלפני פנינו ואשר בכבודו יתיימרו כולם, הוא במכתבו לאחד מריעיו במדינת פולין יעצו בפירוש על זה להדפיס דברים על שם הקדמונים כרמב"ן וחביריו ויכתיב בהם ככל העילה על רוחו ובזה יוכל להמשיך לב העם אליו ולאשר לא עלתה לו לרעו הנזכר עצתו זו סופו המיר דתו כן יאבדו כל החפצים להחטיא את הרבים, וכל קובץ וחבור הנדפס ויצא אור על ידי אנשים כאלו צריך חקירה ודרישה הרבה אם לא נמצא בו תערובת זר, וכ"ש מה שחברו הם אף אם לא ימצאו בפירוש נגד דברי רז"ל או אפי' ברמז גלוי, על הרוב המבקר אחריהם ומחטט היטב ימצא מה שבלבם, ובכלל כל ענייניהם לדבר בדברי הבאי ולהתלוצץ במנהגי ישראל הקדושים וכיוצא, וכבר כתב הרמב״ם [סוף הלכות טומאת צרעת] זה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחלה מרבין דברי הבאי כו' ומי כך באין לספר בגנות הצדיקים כו' ומתוך כך יהי' להן הרגל לדבר בנביאים כו' ומתוך כך באים לדבר באלקים וכופרין בעיקר כו', וזה אמת יוכלו להעיד עליו מעדות הנסיון ומעשים בכל יום מאנשים כאלה, ולפיכך כללנו זכרון זה באזהרת השמר פן תשכח כי הוא הגורם בסוף שכחה וכפירה בהש"י ודי בזה כאן:
והנה זה מה שראוי לזכור מאזהרה זו ע"פ דרכו של הרמב"ן דהוא על השמירה מכפירה, אולם פשט הכתוב הי' נראה שהוא אזהרה על השכחה לבד בלא כפירה רק ששוכח מלבו אמונת האלקות, אלא שאי אפשר לומר שיהי' זה אזהרה תמידית ע"כ אמר שלא ישכח אפי' רגע אחד מאמיתות הש"י דא"כ לא שבקת חיי, ואע"פ שמצינו דהע"ה אומר שויתי ד' לנגדי תמיד אין זו מדת כל אחד, וכבר כתוב בסוף ספר מורה נבוכים כי להיות אדם עסוק בענייני עוה"ז ועכ"ז לא ישכח דביקותו בהש"י הוא מדריגה גדולה מאוד לא זכו אלי' אלא האבות ומשה רבינו לבד, ואם נאמר שאין צריך בזה תמיד ממש א"כ הדבר צריך גבול וגדר ונתת דבריך לשיעורין, ובמשמעות תמיד האמור בתילים אפשר לפמ"ש בפרק שתי הלחם (צ"ט:) דפעם אחד שחרית וא' ערבית קרינן בי' תמיד וקיים לא ימוש, הכי נמי קיים שויתי וגו' תמיד ע"י השימה על לב בוקר וערב זה וא"כ כבר רוב ישראל המכוונים עכ"פ בפסוק אחד מק"ש כבר קיימו זה, וזהו לענין הקיום תמיד אך בתורה לא נזכר כלל שיהי' זה תמיד ולא כל ימי חייך כדרך שנאמר ביציאת מצרים דמשמעותו לזכור בכל יום עכ"פ וממלת כל ריבו גם הלילות (ברכות י"ב:), אבל בזה שכתוב סתם אולי נחשוב שדי בזכירה פעם אחד בחודש או בשנה או בכל ימי חייו, ומצאתי בפסיקתא זוטרתי [פרשת עקב] השמר לך פן תשכח וגו' זה הפורק עול מלכות שמים אוכל בלא תפלה ובלא ברכה, נראה שמפרש השכחה הוא על ידי פריקת עול, ואע"פ שברכת הנהנין ואיסור האכילה קודם התפלה אינן אלא איסורין דרבנן (עי' ברכות י':) מ"מ כיון שכבר הורגלו ישראל בהן העובר על זה הוא רק מצד פריקת עול מלכות שמים מעליו ופריקת עול הוא אזהרת השכחה, ולפ"ז הוא אזהרה תמידית שלא יהי' שום רגע בפריקת עול מלכות שמים מעליו, ודבר זה צריך זכירות גדול להיות תמיד על לבבו עול מלכות שמים נוסף על קבלת העול בק"ש שחרית וערבית, ובספר יריאים [סימן י"א] פירש אזהרה זו שלא ישכח אדם מלקבל עליו עומ"ש ולקרוא ק"ש בכל יום ולמ"ד ק"ש דרבנן (ברכות כ"א.) יפרש שיזכור אדם תמיד את בוראו ואת מצותיו ע"כ, ודעתו דדי בקבלת העול בוקר וערב לבד, והוא הדין לענין תמיד דסיפא כך משמעו מסתמא שיזכור בכל יום בוקר וערב או בזמן אחר ביום ובלילה ענין זה, ומי שקורא ק"ש ותפלה ולא כיון כלום כי לבבו פונה לדברים אחרים וכן כל היום כולו לא העלה זכרון הש"י אל לבו הרי זה עבר באזהרה זו לפ"ד, ובשערי תשובה לרבינו יונה [שער ג' סימן כ"ז] כתב שזה אזהרה לזכור את הש"י בכל עת, ומשמעות לשונו בכל עת ממש וכמדומה דלא ניחא למרייהו דאמרת הכי להיות השוכח רגע א' עובר בלאו ונמצא האדם עובר רבוא רבבות לאוין בכל יום, כמו שנתבאר כי לאו כל אדם זוכה להיות דבוק תמיד בהש"י שלא ימוש מזכרונו לגמרי אף בעת עסקו בענייני עוה"ז וכיוצא, וסיים שם עוד וחייב האדם להשתדל לקנות לנפשו תמיד הנהגות המחוייבות מן הזכירה כמו היראה והצניעות וקישוט המחשבות ומעשים כו', ודברים הללו ג"כ אין מבוארים יפה מה טוב חיוב זה לענין האזהרה שאם הוא זוכר בהש"י הרי קיים המצוה, ומנין לו להוסיף החיובים שאמר בכלל לשון אזהרה זו ואם אינו זוכר העיקר מה בצע בהנהגות הטפלות אם אין נמשכים מהעיקר, והיראה היא מצות עשה בפני עצמה יתבאר לקמן, אבל הי"ל לומר זה על דרך הנסיון והבירור לדעת אשר בלבבו אם הוא זוכר באמת בהש"י ולא שכחו יוכל להבחין זה על ידי יציאת המעשים לפועל שבהם ניכר אם הם נמשכים מהזכירה, וכדרך שנתבאר למעלה לענין מצות אנכי שהפעילות מעידים על זה, והוא מה שסיים במקרא דהשמר וגו' הב' לבלתי שמור מצותיו ר"ל שזהו מצד השכחה בהש"י פורק עול מצותיו מעליו וזה מעיד על ש חתו בהש"י ואולי לכך נתכוין, וענין אזהרה זו כענין מצות אנכי לרמב"ם שאינה על הזכירה רק על העדר השכחה אלא שהפעולות מעידות אם לא נשכח ממנו וכמו שנתבאר, ואע"פ שעיקר אזהרת השכחה לפ"ז הוא על ההעלם מן הלב, מ"מ לא דבר קטן הוא וצריך שקידה גדולה על זכירת זה עד שיוקבע הדבר בלבו ויהיו כל פעולותיו בלתי מכחישות זה וכאמור, ולדברי הכל חובת האדם להשתדל בזכירה זו בתמידות, ואף שנאמר שיצא ידי חובת האזהרה בזכירת פעמיים ביום, הרי כיוצא בזה אמרו במצות תלמוד תורה דבק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש (כנ"ל) ומ"מ צריך לעסוק ג"כ תמיד וכ"ש בזה שזה כל האדם, וכמ"ש במורה נבוכים שם באורך איך ישים האדם כל מעייניו בענין (ההוא) והביא מאמר רז"ל אל תפנו אל מדעתיכם, [לפנינו מאמר זה [שבת קמ"ט א'] ומלת אל סגולה ומשמעו ע"א ע"ש ברש"י]:
וכבר נמצא באיזה חבורים כתוב שלא יתמיד האדם בעסק התורה ג"כ כ"כ שזה מפרידו מדביקותו בהש"י, ודבריהם בזה הוא כדעתן של חסידים הראשונים שהיו עסוקין ט' שעות ביום בתפלות ומתוך שחסידים הם תורתן מתברכת (ברכות ל"ב:), והא ודאי עיקר כל המצות ועסק התורה בכללם הוא כדי להגיע לדביקות זה התמידי בהש"י, וכך אמרו חכמים (ירושלמי חגיגה פ"א הל' ז' ופתיחתא דאיכה) הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו המאור שבה מחזירם למוטב, הא למדת שעיקר מאור התורה הוא שמביא למוטב דהיינו שלא לעזוב (אותו) ית' ומי שכבר זכה והגיע למדריגת הדביקות ע"י רוב השתדלותו בזה ע"י עסק התורה והמצות והגיע למעלת חסידים הראשונים יוכל לנהוג כמוהם להרבות כל היום בעסק זה אף. שממעטים עי"ז בתורה, אולם מדת, כל אחד השגת דביקותם בהש"י אינו אלא בעסק התורה והמצות עם ההתבוננות לפני זה ע"י הברכה שלפניהם לדעת כי הש"י הוא המצווה זה ושכונתו לקיים מצותיו ית' ולכונה זו לבד לומד ועושה כל מה שעושה, וכל זמן שהוא עסוק בלימודו ובקיום מצותיו ית' הרי איננו שוכחו כלל, וכמפורש ג"כ בלשון האזהרה פן תשכח וגו' לבלתי שמור וגו' יש לדייק מזה הא השומר מצותיו איננו שוכחו ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואע"פ שמחשבתו באותו שעה הוא בענין ההלכה שלומד או בענין מעשה מצוה שעושה, מאחר שזו ההלכה או המעשה הוא רצונו ית' הרי רצונו ית' הוא עצמותו כי אצלו כביכול כולא חד והרי מחשב בעצמותו ודבק בו ית', וכל זמן שהאדם איננו נקי עדיין מהסתת היצ"ר לתאות גופניות וחמדות עוה"ז הא ודאי אי אפשר לו להשיג דביקות אחר תמידי זולת ע"י עסק התורה שהיא תבלין ליצה"ר (קדושין ל' ע"ב), אבל אחר שנזדכך גופו ע"י השתדלותו בעסק התורה והמצות אחר זה ראוי לו להתבונן בדביקות הש"י במחשבה, והוא מ"ש במדרש משלי (סי' י') דשואלין לאדם אחר שעסק בתורה ומצות אם צפה במרכבה וכסא כבודו איך הוא עומד, ובזוהר האריכו בכמה מקומות מזה, ואף זה מכלל עסק התורה הוא על האמת כי אי אפשר לדביקות המחשבה בו ית' זולת בדרך החכמה וההשגה שהוא מהנסתרות שבתורתינו הקדושה, וכמ"ש במורה נבוכים שם שמי שיחשוב בד' וירבה לזכרו מבלי חכמה אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו הוא אצלי כו' בלתי זוכר ד' באמת ולא חושב בו כו' ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה [שזכר למעלה שישים האדם מחשבתו בד' לבדו] אחר הציור השכלי כו' ע"ש באורך, והגם שלא נדע כונתו בציור שכלי שלו על פי דרכו בספר המורה נבוכים אם ר"ל דרך המופת שזכר שם על מציאות הש"י, אינני רואה דברים הללו צורך אלא להשיב לאומות, והגע עצמך אלו ראו חכמי הפילוסופים קריעת ים סוף וירידת המן וענני כבוד ובאר ועמידת חמה ליהושע וכיוצא מנסים מפורסמים שלא יוכלו להתעקש בהם, הכי היו צריכים למופתים על מציאותו ית' ומה בכך שספורים הללו מסורים בידינו מאבותינו הלא ספורים אלו אינם אמוניים רק מעידים מה שראו בעיניהם, ומאחר שאנחנו נדע שעדותם אמת מה צורך למופתים אחרים על מציאות הש"י הלא אצלינו בירור שאין אחריו בירור מצד עדות הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו, והוא מה שפתחה התורה אנכי וגו' אשר הוצאתיך וגו' שההוצאה היא עדות ברורה על מציאותו ית' ואין צריך יותר, ואולם גם אם יהי' על דרך אמונה וקבלה מאבות ומרע"ה לא ידענו למה יגרע כחו בזה כלל ויתבאר זה במצות היחוד, אבל נראה כונתו בציור שכלי במהות עצמותו לשלול הגשמות וכיוצא דברים שעמל בהם הרבה בחבור מורה נבוכים:
ודבר זה ודאי צורך בו שלא יגשים במחשבתו ח"ו, אולם עיקר השגת זה על בוריו אינו אלא ע"י חכמת האמת שהוא הנסתרות שבתורה וכמו שיתבאר במצות היחוד, ולא לחנם קראום חכמים נסתרות וסוד שהוא דבר שאי אפשר לגלותו, כי עיקר החכמה הוא השגת הלב וזה אי אפשר לאדם לגלות לחבירו כלל רק המשיג לבדו יודע, וזה אחר שקדם לו השלימות בתורה כולה ובמצותי', וכמו שהתנה הרמב״ם על הטיול בפרדס אחר שמילא כריסו בשר ויין מפשט התורה ומצות, ועל אנשים כאלה זכרו בחבורים הנזכרים שימעטו בלימוד הפשט מדברי תורה ולהרבות בדביקות המחשבה שהוא ההתבוננות בסוד שבחכמת התורה, ודבר זה רמוז בזוהר כמה פעמים ומפורש ג"כ בשם האריז"ל כי זהו תכלית חכמת התורה למי שנזדככו אברי גופו ומחשבות לבו ומוחו, וכל אדם חייב להשתדל להגיע למדריגה זו, אבל לעולם בתחלת השתדלותו ועד שלא פסקה ממנו זוהמת היצר יהי' כל עסקו בפשטי התורה לבד, ובלבד שיהי' עסקו בהם לשם שמים היינו בשביל שהש"י ציונו לעסוק בה, ויתבונן כמה פעמים ביום ולפני כל התחלת עסק תורה ועשיית מצוה באמיתות המצווה ית"ש וגדולתו ועד שיזדככו מחשבותיו ויזכה אל הטיול בפרדס שהוא השגת הדביקות במחשבתו בו ית' מעין מדריגת הנביאים וחסידים הראשונים והדומים להם, אבל ודאי לעולם אין העסק בתורה ומצות נחשב לשכחה ח"ו בהש"י, ואפי' בעוסק שלא לשמה כל שאינו שלא לשמה הגרוע שפירשו התוס' (ברכות י"ז. וש"ד) הרי אמרו חכמים (פסחים נ':) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה שמתוך כו', אלא שהאדם צריך שישתדל לשמה אבל מ"מ גם בעוסקו שלא לשמה קרוי עוסק במצות הש"י, ואין קרוי שכחה אלא כשהוא לבלתי שמור מצותיו וכמו שנתבאר: