אור ברסלב

ספר גרושין· רבי משה קורדובירו [הרמ"ק]

יז

טז

עוד חדשתי בו פי' אחר בהקדמות רבות מענין הגוף, שאינו עיקר האדם כי עיקר

האדם הוא הנפש, והגוף לבוש אל הנפש. והלבוש הזה ניתן אליו לעונש, כי קודם

היה לבושו כתנות אור ולא זכה אליהם, ונתנו לו כתנות עור. והענין כי פי'

בזוהר פרשה בראשית בענין "אשר ברא אלהים לעשות", שהם כחות השדים שנשארו

בלא גופין. כי בקשה הקליפה להתלבש ולהתחזק בבנין גופין בעה"ז בעון חטא אדם

הראשון, והקדימה הקדושה וניתוסף מחול אל הקדש, ונתבטלה כח הקליפה וגברה כח

הקדושה, ולא נתחזקה

הקליפה בגופיים. והנה כאשר הוליד אדם הראשון את קין שהוא מצד הקליפה, הנה

נתחזקה הקליפה ונתלבשה בו. וג' עונות חמורים עבר באותו מעשה כשהרג להבל,

ע"א גלוי עריות ושפיכת דמים. ע"א, שכפר בעיקר ואמר "לית דין ולית דיין".

ועוד שתפס בקליפה, שאין ע"א גדולה מזו. גלוי עריות, שע"י אשה היה ענין

קנטוריא, כדפי' רז"ל ממלת "שדה", ושדה כמשמעו. והנה החוטא הרשע מפשיט

הקליפה ומחזיקה בעה"ז ונותן לה גוף שיתלבש, כדפי' בזוהר בפסוק "ראיתי את

כל המעשים אשר נעשו תחת השמש" וגו'. והענין כי ע"י המעשים הנאים והדבור

בתלמוד תורה יתהוו כחות מתאצלים מן הקדושה, שעל ידיהם יתלבש האדם העושה

זאת כדפי' בתיקון כי הצדיקים מתלבשים בעה"ז בדברי תורה. פירוש, אותם

האורות שנתאצלו על ידו הם לבוש אליו. ועל דרך זה נוכל לפרש "אשת ת"ח אינה

צריכה יבום" מפני שלא נבנה. כי מה שדרשו רז"ל כי מי שאינו עוסק בפריה

ורביה ממעט הצלם והדמות, מפני שלא נתאצלו על ידו כחות ונשמות קדושות. הנה

ת"ח אינו מצטרך לזה, כי הנה על ידו נתרבה כח הקדושה ונתאצלו על ידו כמה

כחות, וכמה דברים רוחניים שנתלבשו באותיות התורה המצטרפים בשפתיו בעת

למודו. והנה לא יצטרך להתגלגל שהרי [דיבורי] תורתו [הם] בניו וכחות

אצולים. ועל דרך זה הרשע בנכליותיו ודבורו הרע ומעשיו המכוערים, כולם

עניינים וגופים לרוחות רעות שהם מתלבשות בהם. כענין שפי' ר"ש למגלה פנים

בתורה שלא כהלכה, פי' שעושה שמים וארץ שבהם מתחזק סמאל ולילית, כמבואר

בפרשת קדושים. והענין כי הפנים שהם מקבלים ואינם כהלכה, שהיא המל' הנקראת

"הלכה", הרי הם פני כלב, פני זעם וחרון אף. ולכן מתלבש ומתחזק בהם הקליפה.

ולכן הרשע מחזק הקליפה. ולהיות שהאדם בהיותו קדוש מלובש בכתנות אור, (הוי)

[היו] תולדותיו אם היה זוכה אליהם כולם מצד הקדושה שהוא א היחוד הגמור,

שכל א' הוא אור. אמנם כאשר חטא, הוכרח להיות תולדותיו בקליפות לחזקה כענין

קין שהיה רשע מחזק הקליפה בתולדותיו. לכן נתלבש בכתנות עור שבמקום א' נחלף

לע', שעולה ע' שחלק הקב"ה זרעו לע' שרים, כולם חיצונים. כיון שלא זכה

ביחוד, הוליד בפירוד (כשרים) [כשדים] והקליפות, ולהתם פשע ולכלות חטאת נתן

לו כתנות עור ונתלבש נשמתו בעור זה. ופשט בגדיו בגדי חופש, ולבש בגדי עור

ובשר לכלות הבשר הזה, ולהכניעו ולשברו בעבודת הקדושה, ולכלותה ולהכניע

הגוף והקליפה ולדקותה ולהכניסה בקדושה כמו שהיתה קודם חטאו. וזהו מה שהיה

כתוב בתורתו של ר' מאיר "כתנות אור". ואי אפשר דברים כפשוטם שהיה כתוב ממש

"כתנות אור", שהרי היה פוסל ספר תורה. ועוד, שאין הדבר מתיישב. כי קודם

היה כתנות אור כי אי אפשר לומר שאחרי חטאו נתלבש באור. אלא ודאי הכוונה כי

היה נקוד על "עור" לומר נתחלף לו "עור" ב"אור" מן הטעם שפי'. וכאשר רצה

הקב"ה לזכות את ישראל נתן להם כלי חמדה, מצוה א' שעל ידו נכנע העור הזה,

והיא מצות תפילין, שהוא רמז אל כתנות אור שהיה לבוש קודם החטא. ופי'

בתיקונים כי ע"י המצוה הזאת יכניע ויכבש עבד תחת רבו, ושפחה תחת גבירתה.

ואפילו לרשעים אמר, שהם כעול לשור ורסן לחמור, ששור וחמור ב' פגעים רעים

הם. והנה מדרך הקליפה בהיותה מתקרבת אל הקדושה שהיא נאבדת מאליה, והיינו

שפי' בזוהר בעובדא דההוא סבא "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". ופי' "לרע

לו" לרע דאדם בליעל, כי רעה היא לו בהיותו שולט בקדושה, כי הקדושה מבלה

הקליפה:

ולכן בהיות הנשמה בגוף, הקליפה תכלה מאליה, ותטהר ותבטל כח טומאתו, (ועל

ידו) [וע"י כן] תטהר הנפש כמו הכסף בתוך הכור שהוא מכלה העופרת, ומצטרפת

ויוצאה נקיה. ולכן לסייע לנפש מניחין אנו תפילין, לכלות הגוף הנגוף. והנה

ביום שבת שאז האור העליון מתגלה והקליפה נתבטלה, אין אנו צריכין תפילין

שהם חותם טיט, כעין שפי' הרשב"י בשיר השירים. והנה התפילין שהם חותם טיט

הם רומזים לד' אותיות של שם שהם יהו"ה כמבואר ברוב דברי הרשב"י ע"ה

בתיקון. ור"מ פרשת בראשית. ואם יש מקומות חולק על זה לכאורה, כמו שפי'

בפרשת ואתחנן, כשיעויין בטוב ההשקפה הכל הולך אל מקום א'. ואין זה מקום

פשר דבריו. והנה להיות שחסר ממנו יחוד ד' אותיות אלה, לזה אמר הכתוב

"זכור" פירש קשירה, "את" מל' כמפורסם. והיא אורייתא כלילא מא' ועד ת'.

"יום" הוא הת"ת כדפי'. "השבת" בינה. ועם היות שלעולם שכאשר היא מכונה

בלשון שבת נקראת "שבת העליון" או "שבת הגדול", עם כל זה נזכרת כאן בה'

הידיעה שהרמז אליה, שה' הידיעה על שם הרמז בבינה כמפורסם אצלינו בארוכה

בספ"ר. והנה "השבת" היא הבינה. ו"לקדשו" היא החכמה. נמצא לפי זה בכתוב הזה

ענין ד' אותיות השם של עדי התפילין. הטעם שאמר אותם ממטה למעלה, הוא כסדר

הנחת תפילין של יד ואח"כ של ראש. כהתימי לבאר הדברים האלה, ואני בתוך

[בית] המדרש הרשב"י ע"ה במירון, ונשתטחנו בקרבו בציון ר"ש ור' אלעזר ע"ה,

ועדיין מרחשן שפתי. ושם התפללתי תפלה קצרה מתוך קירות לבי. ואח"כ קם מורי

על רגליו ופי' בפרשת זכור, מלבד פירושים אחרים שפי' עליו, וכן מקצת

חברים:

תוכן העניינים

ספר גרושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה