אור ברסלב

ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר

חדר כג

חדר כב

ע"א שהעיד לאשה שמת בעלה ובא ע"א ואמר לה לא מת ובו י"ח:

[א]:

גרסינן בפ' האשה שלום [קי"ז ע"ב] עד אחד אומר מת ונשאת ובא ע"א ואמר לא מת ה"ז לא תצא ע"א אומר מת וב' אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא, ב' אומרים מת וא' אומר לא מת אע"פ שלא נישאת תנשא, ופריך שם טעמא דנישאת הא לא נישאת לא תנשא והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים ומתרץ ה"ק ע"א אומר מת והתירוה להנשא ובא אחד ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון, והקשו בתוס' שם דהכא משמע דעולא לא איירי אלא בזא"ז דהתירוה להנשא ובפ' מי שקינא משמע דאיירי עולא בכל ענין בין בב"א בין בזא"ז ותירצו שם ב' תירוצים הא' דגם עולא מיירי שם בזא"ז רק דלא רצה לפרש המשנה בב"א ועוד תי' דעולא ס"ל דדוקא היכא דע"א מהימן מן התורה כמו בסוטה דנלמד מקרא ועד אין בה בזה אמרינן דאפי' באו בב"א נאמן הראשון כשנים שאומר נטמאת, משא"כ כאן בעדות מיתה דלא מהימן אלא מדרבנן בזה אמרינן דדוקא בזא"ז חשיב כשנים ולא בבאו בב"א, והתוס' כאן אזלי לשיטתם שכתבו בר"פ הא"ר דלמסקנא דהתם אין ע"א נאמן באשה מה"ת, ולפ"ז קשה לשיטת הרמב"ם לפי מ"ש האחרונים בדבריו דנראה דס"ל דע"א נאמן באשה מה"ת הי' לנו לומר דחשיב הראשון כשנים אפי' לא התירוה להנשא, והוא עצמו כ' [פי"ב מה' גירושין הי"ח] וז"ל בא ע"א והעיד שמת בעלה והתירוה להנשא ע"פ ואח"כ בא ע"א והכחיש את הראשון ואמר לא מת ה"ז לא תצא מהיתרה ותנשא כו', ועי' בדברי הרמב"ם [סוף פי"ג מה"ג הכ"ט] שכ' אל יקשה בעיניך כו' שלא הקפידה תורה על העדאת ב' עדים כו' אלא בדבר שא"י לעמוד על בוריו כו' מוכח מדבריו שתפס ה"ט משום דעל"ג וכשיטת הרי"ף דנפשטה הבעי' דע"א במלחמה ונאמן מה"ת, והי' נראה לפרש דברי הרמב"ם דהוא ס"ל דאפי' בלא התירוה להנשא לא תצא כל שבאו בזא"ז דאל"כ קשה למ"ש דאם התירוה להנשא ל"ת מהיתרה ותנשא משמע אפי' לכתחי', והוא נגד סוגיא דפ"ב דכתובות [כ"ב ע"ב] דקאמר שם דלכתחי' לא תנשא לעולא משום לזות שפתים ולכן צ"ל דהרמב"ם ס"ל דשם בכתובות מיירי בלא התירוה להנשא עדיין אבל בהתירוה להנשא אין חוששין ללעז שפתים משום דאיכא זילותא דב"ד, שוב בא לידי ס' חוסן ישועות על יבמות וראיתי שכ"כ בפי' בפ' האשה שלום שם, אבל לענ"ד אין זה נראה דא"כ יקשה למה הוצרך הש"ס לדחוק שם ולפרש מה דתנן לא תצא היינו דל"ת מהתירה הראשון ומיירי בהתירוה להנשא ואז תנשא לכתחי' ולא פי' כפשוטו דמיירי בזא"ז ולא התירוה עדיין דאז לא תנשא לכתחי' משום לזות שפתים ועי' תוס' שדחקו בזה, ולכן נלע"ד ברור דהרמב"ם ס"ל דאנן לא קיי"ל כאביי בפ"ב דכתובות דס"ל דאסורה להנשא משום לזות שפתים דאביי ס"ל כן לפי אוקימתא דילי' דמפרש שם רישא דברייתא בע"א ע"א אומר מת כו' אבל לרבא דפליג התם ומוקי לה בתרי ותרי אין דין זה מוכרח מן הברייתא, וכיון דקיי"ל כרבא לגבי אביי בכל הש"ס לכן פסק הרמב"ם כן, והוכיח הרמב"ם דרבא פליג ע"ז על אביי בדינא משום דסתמא דהש"ס דיבמות שם מוכח דס"ל דהיא מותרת להנשא לכתחי' ולא חיישינן ללזות שפתים מדמקשה בפשיטות טעמא דניסת כו' והאמר עולא כו' וכמ"ש, וכיון שכן זכינו לדין דגם הרמב"ם מודה דאם עדיין לא התירוה להנשא ובא ע"א המכחיש אותו אפי' אם נשאת תצא וכמ"ש היש"ש במס' יבמות שם, דמ"ש הרמב"ם באו שניהם בב"א ל"ד הוא אלא כל שעדיין לא חל הוראה ע"פ עד הראשון כבאו בב"א דמי, וכן מוכרח מדברי הרמב"ם עצמו דאל"כ למה לא כ' רבותא זאת דאפי' אם לא התירוה להנשא אם נישאת ל"ת בבא זא"ז, ודלא כס' חוסן ישועות שם, וא"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם כתי' הראשון שכ' התוס' דגם עולא ס"ל דאפי' במקום דע"א נאמן מה"ת מ"מ אם באו שניהם בב"א אין הראשון חשוב כשנים דלא האמינה תורה לע"א כ"א היכא דליכא דמכחיש לי':

[ב]:

עוד הי' נלע"ד לחלק בין ע"א במת בעלה ובין ע"א בסוטה ולא מטעם שכ' התוס' משום דבאשה שמת בעלה א"נ רק מדרבנן אלא טעמא אחרינא איכא במילתא דבעדות אשה כיון שאין מפורש בתורה שנאמן ע"א אלא דחכמים אמרו כן מסברא דלא הקפידה תורה על ב' עדים כי אם במילתא דלא עבידא לגלויי וכמ"ש הרמב"ם, ולכן כל שבא ע"א המכחיש אותו אתרעי קצת נאמנות העד ושוב א"נ כ"א כשחל כבר הוראה ע"פ דכיון שכבר האמינתו תורה והוחזק עדותו בב"ד לעשות מעשה ע"פ שוב אין ע"א יכול להכחישו וכאן מ"ש הרמב"ם [בפט"ז מסנהדרין] שהבאתי למעלה דכל שהוחזק ע"י ע"א שחתיכה זו חלב או דאשה זו גרושה או זונה היא שוב לוקין ע"י כמ"ש בירושלמי הבאתיו למעלה, משא"כ בסוטה דשם נאמן ע"א מקרא מפורש דועד אין בה והיינו מטעמא דרגלים לדבר שכבר קינא לה ונסתרה, וא"כ עדותו מורה שהוא אומר אמת יותר מהעד השני שמכחישו שסתירתה מורה האמיתות עדות הראשון, ולכך ס"ל לעולא שם דגם בב"א נאמן הראשון יותר, ונלע"ד ראיה ברורה לזה מדברי הירושלמי הובא בתוס' פ' מי שקינא שם וז"ל רב אדא אמר ע"א נאמן לטמאותה כו' שמעון בר בא בשם ר' יוחנן כאן לא היתה שותה ובעגלה ערופה היו עורפין כו' וקאי אמתני' דע"א אומר ראיתי שנטמאת וע"א אומר לא נטמאת כו' ומחלק בין סוטה לע"ע דבסוטה נאמן הראשון ואין השני יכול להכחישו ובע"ע יכול להכחישו, וע"כ מיירי בבאו בב"א דאל"כ גם בע"ע לא היו עורפין כדאי' בש"ס דילן פ' עגלה ערופה והיינו משום דבסוטה רגלים לדבר וכמ"ש התוס' פ' מי שקינא שם, וקרוב בעיני לומר דעולא דס"ל התם בפ' מי שקינא שם משמי' דר' יוחנן קיבלה שהי' תלמידו, וכמו דס"ל לר' יוחנן בירושלמי לחלק בין סוטה לע"ע בזה כמ"ש, והא דפסק הרמב"ם פ"א מה' סוטה דגם בסוטה בבאו בב"א היתה שותה היינו משום דפסק כר' חייא דפליג שם על עולא והוא הי' גדול יותר מר' יוחנן ומעולא: [ג]:

ממ"ש תראה שמ"ש הב"ש [סי' י"ז ס"ק ל"ח] ביישוב דברי הטור שכאן בעדות מת כ' דווקא בהתירוה להנשא ע"פ העד הראשון אם ניסת ל"ת, ובסי' קע"ח כ' סתם דכשבאו זא"ז נחשב הראשון כשנים, וכ' ג"כ הטעם משום דבסוטה נאמן הראשון מה"ת משא"כ בעדות אשה דא"נ רק מדרבנן ולפי מה שנת' אין דבריו נכונים דהתוס' שכ' חילוק זה היינו לעולא בתי' שני שם דלדידי' גם בבאו בב"א נאמן הראשון כשנים, וכיון שכ' הטור בסי' קע"ח דבעינן שבאו בזא"ז א"כ ס"ל כתי' הא' של תוס' או דפסק כר' חייא שם, וא"כ אין חילוק בין סוטה לעד מיתה, ומצאתי בס' עצי ארזים [סי' ס"ק קמ"ה] שהשיג על הב"ש מטעם זה, אמנם גם דבריו שם תמוהים לענ"ד שכ' לתרץ דברי הטור דסי' קע"ח משום דבזה"ז אין נפ"מ לענין שתיית מים המרים רק לענין הפסד כתובתה, וכיון שכן בע"א שאמר לא נטמאת הוא דומה לנסכא דר' אבא דהוא מחוייב שבועה להכחיש העד וא"י לישבע שא"י אם נטמאת ולכן כל שבא ע"א שאמר תחי' נטמאת הוא עד מסייע ופוטרו משבועה יעו"ש שהאריך, וזה אינו דלא אמרינן משיאיל"מ אלא היכא דהוי לי' למידע ואפי' לדעת הרמב"ם כבר האריך הש"ך [סי' ע"ב ס"ק נ"א] דאם התובע מודה שהנתבע א"י לא הוי מחוייב שבועה כלל, ועוד דלדבריו גם אם באו שניהם בב"א פטור משבועה ולמה כ' שם הטור דווקא בבא הע"א שאומר נטמאת תחילה, אבל לענ"ד לק"מ דברי הטור והוא דס"ל דכיון שלא נזכר בש"ס דבעינן שיפסקו הדין ע"פ עד הראשון רק בהא דע"א אומר מת כו' ולא נזכר זה כלל בסוטה ובעגלה ערופה לכן צ"ל דהש"ס ס"ל דווקא במידי דמחוסר מעשה כגון בע"א שאומר מת שבעדותו מתירה להנשא לאחרים וכן בעידי שבוי' דמועיל עדותו להתירה לכהונה נזכר שם ג"כ בש"ס לישנא דהתירוה להנשא משום דכ"ז שלא התירוה ב"ד עדיין לא נעשה ע"י עדותו שום דבר ולא חלה עדותו כלל משא"כ בסוטה דכיון שאומר נטמאת לא מחוסר בעדותו שום מעשה כלל רק להיות בשוא"ת שלא להשקותה ושלא ליתן כתובתה, וכן בע"ע שלא לערוף העגלה וא"כ הוי כאלו כבר חלה עדותו ונעשה מעשה ע"פ וזה ברור לענ"ד, גם הר"ן שכ' שם דאם העיד ע"א שראה והציץ בין החרכים כל זמן סתירתה וראה שלא נטמאת דאין זה מועיל לענין שתיית מים המרים שהתורה לא האמינתו לע"א רק לענין טומאה ולא לענין לומר שלא נטמאת ומ"מ מועיל בזה"ז עכ"פ אם ע"א מכחישו שתגבה כתובתה מטעם דהוי משואיל"מ כמש"ל, אין זה נכון לענ"ד דלבריו בזמן הבית אם היתה תובעת כתובתה ולא רצתה לשתות ודאי דלא היתה יכולה לתבוע כתובתה כיון דבספק איסור לבעלה עומדת והיא גרמה לעצמה ליאסר עליו ע"י סתירתה וכמ"ש רש"י בפ' ארוסה [כ"ד ע"א] ד"ה ולא נוטלות כתובתה, וכן כל הנשים שאין יכולות לשתות שמתו בעליהן ושאר נשים המבוארים שם במשנה, וא"כ למה ישתנה דינה בזה"ז שתגבה כתובתה, ועיקר הדין שכ' דהעד שאמר שלא נטמאת א"נ א"י מנין לו דמ"ש שהתורה לא נתנה נאמנות רק לענין אם אומר שנטמאת לא ידעתי כוונתו בזה דאדרבא לענין להעיד שלא נטמאת א"צ קרא דע"א נאמן באיסורים להתיר אם אינו נגד חזקה וכאן אף דאתרע חזקת כשרותה ע"י שקינא לה ונסתרה מ"מ חזקה להיפוך אין כאן ולמה לא יהיה נאמן רק לענין להעיד שנטמאת צריך קרא דבלא קרא לא הי' נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים, לכך נראה ברור דע"א שאמר לא נטמאת אם לא הי' עד אחר מכחישו והעיד שראה מתחי' הסתירה עד סופה שלא נטמאת גם בזמן הבית לא היתה בת שתיה ואין מפסדת כתובתה וכן בזה"ז, אבל לא מטעמא שכ' הוא משום דהוי משואי"ל ומשלם דז"א וכמ"ש, ולא עוד אלא נראה דאם בא ע"א תחילה שהעיד כה"ג שלא נטמאת ופסקו ב"ד ע"פ עדותו שמגיע לה כתובתה ושוב בא אח"כ עד אחר ואמר שנטמאת דבכה"ג חשיב הראשון כשנים ואין דבריו של אחד כשנים דהעד הראשון נאמן מה"ת כמ"ש:

[ד]:

אכן מה שתפסו הפוסקים בכ"מ דכל מקום שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים דגם בכל איסורי תורה אמרינן כן אין זה מוסכם מכל הפוסקים דהנימוק"י בשם הריטב"א בפ' הא"ר כתב דדווקא בעדות אשה דצריך שנים אמרינן דבמקום דע"א נאמן הרי הוא חשוב כשנים, אבל בשאר איסורים דע"א נאמן, אין דבריו חשובים כשנים, וא"כ לשיטתו בע"א שבא תחי' ואמר לא נטמאת אין זה חשוב כשנים דהא לא מיקרי זה דבר שבערוה כי אם כשבאים לחדש ע"י עדותו בדבר שבערוה כגון לאיסור או להיתר וכגון בע"א לגבי קדושין וגירושין משא"כ להעיד שלא נטמאת דמוקי לה אחזקת כשרותה שהי' מקדם, אבל דעת התוס' אינו כן אלא דבכ"מ שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים ואין עד שני הבא לאח"כ ומכחישו נאמן כשנים דהתוס' בפ' מי שקינא [ל"א ע"ב] הקשו ממתני' דפ' אמרו לו דתנן ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא א"ת דכיון שהראשון נאמן כשנים חטאת הוה לי' לאתויי דבשלמא ר' חייא מוקי לה בבת אחת, אבל לעולא קשיא, והתוס' לשיטתם לחד תירוצא דס"ל לעולא דגם בב"א נאמן הראשון כשנים ולא השני כמש"ל בשמם וא"כ מוכח עכ"פ מדבריהם דגם בשאר איסורי תורה דע"א נאמן באיסורים אמרינן כן דרק הראשון נאמן כשנים ולא השני, ולפי מש"ל בדעת הרמב"ם יש לתרץ קושיית התוס' דרק בסוטה ס"ל לעולא דגם בבת אחת נאמן הראשון כשנים ולא השני משום דרגלים לדבר אבל בשאר איסורים בבאו בב"א אין הראשון נאמן יותר מן השני גם לעולא, א"כ מתורץ קושיית התוס', וא"כ אין הכרח לדינו של הריטב"א דמחלק בין שאר איסורים לדבר שבערוה, גם דברי הריטב"א לכאורה תמוהים דלא משמע הכי מסוגיא דפ' עגלה ערופה [מ"ז ע"ב] דמקשה התם השתא דאמרת ע"א מהימן אידך חד היכא מצי מכחישו לי' והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א כו' והרי שם בע"ע אינו דבר שבערוה ולא דבר שבממון ואפ"ה הראשון חשיב כשנים ולא השני ועי' ביו"ד [סי' ל"ט] בדין הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא במקום שאוסר וע"א אמר כסדרן היתה שכ' הש"ך שאם לחלק בין אם הראשון בא לב"ד תחי' ואז נאמן כשנים ואין ע"א יכול להכחישו מוכח ג"כ דס"ל דלאו דווקא בדבר שבערוה אמרו כן, ועי' ש"ך [סי' קכ"ז ס"ק י"ד] ולפנינו בחדרים הבאים בדין ע"א שהעיד על שוחט ששחט שלא כהוגן נאריך בזה בס"ד:

[ה]:

שוב אחרי כותבי זאת ראיתי בס' עצי ארזים [סי' י"ז ס"ק י"א] שהביא דברי הנימוק"י בשם הריטב"א והרגיש במה שהקשתי עליו מסוגיא דעגלה ערופה, וכ' שם לתרץ דבריו דהריטב"א ס"ל כשיטת הרשב"א דע"א נאמן באיסורים אפי' א"י מטעם נאמנות ולא מטעם שתיקה כהודאה וילפינן לה מקרא דלא הודע אליו חטאתו, וא"כ לא הי' צריך קרא דלא נודע מי הכהו דאפי' אחד בסוף העולם מכיר בו שמביא בפ' ע"ע שם, אע"כ דקרא אתי לגלויי דכאן נאמן כשנים ואפי' אחר מכחישו, ולענ"ד אין דבריו נראים כלל דלא משמע כן מלשון הש"ס דפריך השתא דאמרת ע"א מהימן אידך היכא מצי מכחיש לי' והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה כו' ולמה לא הקשה לו בפשיטות מדאצטריך קרא דלא נודע מי הכהו מוכח דנאמן כשנים אפי' אם היינו אומרים דבשאר מקומות שהאמינה תורה לע"א אינו כשנים, ומה שדקדק דקרא יתירא הוא לענ"ד לק"מ דקרא אתי לאשמועינן אפי' פסול לעדות מה"ת ג"כ נאמן בזה שכן משמע מלשון הש"ס דקאמר אפי' אחד בסוף העולם כו' משמע דאיזה אדם כל דהו שאמר שמכיר הרוצח לא היו עורפין, דבכה"ג בשאר עדיות ודאי דאינו נאמן דהא אפי' בעדות אשה דע"א מהימן אמרו דגזלן דאורייתא פסול לה כדאי' בפ"ב דיבמות [כ"ה ע"ב] וזה מדוקדק ג"כ בלשון הרמב"ם ז"ל [פ"ט מה' רוצח הי"ב] שכ' שם אפי' פסול בעבירה כו' ולא חילק בין פסול בעבירה של תורה לעבירה מדבריהם ולולי דמסתפינא הייתי אומר דכוונת הש"ס מ"ש לא נודע כו' אפי' א' בסוף העולם היינו שלא בא לפני ב"ד להעיד שהוא מכיר את הרוצח אלא שיש עדים שיודעים שא' במדה"י מכירו ולא אמרינן בזה עדים בצד אסתן ותאסר כדאיתא פ"ב דכתובות [כ"ג ע"א] דאל"כ מה זה שאמרו אפי' אחד בסוף העולם דאם בא לב"ד והעיד לפנינו שמכירו פשיטא דנאמן ומה גריעותא הוא אם העד הי' דירתו רחוק מכאן והי' בסוף העולם, אע"כ דכוונת הכ' הוא דאין עורפין רק אם אין שום ידועה מן הרוצח משא"כ כשיש גילוי מילתא שיכולים לברר הדבר אח"כ וא"כ אין משם ראי' כלל לדבריו:

[ו]:

ויש להסתפק לענ"ד אם העיד תחי' עד מפי עד שמת בעלה והתירוה להנשא ושוב בא ע"א כשר והעיד שראה אותו חי מה דינה אם מותרת להנשא או אם כבר ניסת אם תצא, ולכאורה הי' נלע"ד דדבר זה במחלוקת שנוי', דהנה הרמב"ם ז"ל [סוף פי"ג מה' גירושין] כ' וז"ל אל יתמה בעיניך שהתירו חכמים כו' בעדות אשה או עבד כו' שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים כו' לפיכך הקילו חכמים כו' והאמינו עד מפי שפחה כו' מלשונו הזך משמע דס"ל דעדות ע"א כשר נאמן מה"ת משום דהתורה ירדה לסוף דעתו דאינו משקר במילתא דעבידא לגלויי ולכן ראו חכמים ג"כ להקל ולהתיר גם בעד מפי עד כו' ור"ל דזהו מדרבנן משום דאמדו חכמים דעתם דכיון דאשה דייקא ומנסבא גם דעל"ג הוא מסתמא הוא אמת, וא"כ לפ"ז י"ל נפ"מ בין עד כשר שאמר שראה שמת דבכה"ג דנאמן מה"ת ממש דילפינן מקרא דספרי לא יקום ע"א באיש וגו' אבל קם הוא באשה כו' ואז נחשב כשנים ממש, ולכן כל שהתירוה להנשא ע"פ ונתקבל עדותו הרי הוא כשנים ממש אבל בעד מפי עד כיון שאין נזכר בתורה שיהא כשר דגם במקום שנאמן ע"א כגון לשבועה לא מהני עד מפי עד דנלמד ג"כ מקרא דלא יקום עד אחד וגו' אבל קם הוא לשבועה כו' ולכן א"א לומר שיועיל עדותו כשנים ממש, ולכן כל שבא אח"כ עד אחר ואמר שראה אותו חי נאמן יותר, ועכ"פ הוי כפלגא ופלגא, ואפי' אם ניסת תצא, אבל לשיטת התוס' בר"פ הא"ר דכתבו שם דע"א א"נ באשה רק מדרבנן דיש כח בידם כו' וא"כ צ"ל דמ"ש עולא כ"מ שהאמינה תורה כו' לאו דווקא הוא אלא גם במה שנאמן מדרבנן חשיב עדותו כשנים וא"כ גם בעד מפי עד חשיב כשנים ואם התירו ע"פ אין ע"א יכול להכחישו, וקצת הי' נראה ראי' לזה שכתבתי בשיטת הרמב"ם ממ"ש [פי"ב מה"ג הכ"א] דאם אשה אומרת מת וע"א כשר אמר לא מת דאם ניסת תצא אפי' בזא"ז, הרי אע"ג דהיתה נאמנת כשנים וניסת כבר אפ"ה ע"א כשר עדיף ואפי' אם ניסת תצא, והיינו משום דעדותה לא הי' מועיל מה"ת וע"ז לא אמר דהוי כשנים וא"כ ה"ה בעד מפי עד נמי והרמב"ן ז"ל חלק על הרמב"ם בדין הנ"ל, והוכיח מהירושלמי דלא כוותי' דאיתא שם גודל בר מניומי בשם רב כ"מ שהכשירו עדות אשה כאיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש, ומקשה שם א"כ ניתי עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומת מת ועד אומר לא מת ומפרקינן תני דבי רבי כן, עוד הוכיח מפ"ב דכתובות [כג ע"ב] אני וחברתי טהורה ואמר לה ע"א את וחברתך טמאה חברתה משתריא אפומא דידה ומתרץ שם בש"ס דקמ"ל דאפי' נגד עד כשר מהימנא, והרב המגיד יישב קושיית הרמב"ן וכ' דס"ל להרמב"ם דהירושלמי שם ס"ל כל"ק דש"ס דילן דב' נשים יכולים להכחיש איש א' כשר שהעיד תחי', אבל הרמב"ם פסק כל"ב דש"ס, ויפה דחה דבריו הגאון בעל פני משה במראה הפנים שם דבירושלמי מפורש כל"ב דש"ס דילן, אך מ"ש הוא שם ליישב דהרמב"ם ס"ל דלית הלכתא כרבי מדלא תנן במתני' רבותא זאת, ודבריו תמוהים לענ"ד דכיון דרב גידל משמי' דרב ס"ל הכי ופסק כן בפשיטות היאך יכולת בידינו לדחות דבריו במקום שלא מצינו חולק עליו וגם רבי עצמו שסתם המשנה סובר כן:

[ז]:

ולענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם דדקדק מדלא הביא הירושלמי דברי רב גידל והא דתני רבי על מה דתנן התם ברישא בעד אומר מת וניסת ובא ע"א ואמר לא מת ה"ז לא תצא לומר דכ"מ שהכשירו כו' איש מכחיש כו' לומר דהוי כעד נגד עד ולא תצא מהיתרה אפי' אם הותרה ע"י אשה כ"ש כשניסת כבר מוכח דס"ל דבכה"ג ודאי דתצא כיון דעדות אשה אינו אלא מדרבנן וכאן ליכא סברא דאמדו חכמים דעת האשה כיון דדייקא מסתמא אמרה האשה אמת דהרי נמצא עד כשר שהכחיש אותה, לכן א"א לומר שיהי' עדותה שוה לעדות האיש שכשר מה"ת, ולכן הביא הירושלמי אהך מתני' דע"א אומר מת וע"א אומר לא מת ה"ז לא תנשא דמיירי דבאו בב"א דבכה"ג כיון שהאמינו חכמים גם לאשה לא רצו להתיר ע"י עדותו אע"ג דאשה מכחישתו, וכיון שלא התירוה ע"י גם אם נשאת תצא, וי"ל ג"כ דהרמב"ן בשיטת תוס' אזיל דס"ל דע"א באשה א"נ אלא מדרבנן ולכן ס"ל דבכל דבר שוה האשה לאיש ואם ניסת ע"י עדות אשה שוב לא תצא אפי' בא איש ואמר לא מת, ומה שהקשה הרמב"ן מהא דפ"ב דכתובות כבר מתורץ היטב לפי מ"ש דהא עיקר טעמא דמחלק הרמב"ם בין עדות אשה לעדות איש הוא משום דאיש נאמן מה"ת אבל עדות אשה אינה אלא מדרבנן, וא"כ בשבוי' דמה"ת מותרת לגמרי רק רבנן החמירו לכך אין נפ"מ בין עדות אשה לעדות איש דשניהם נאמנים דחכמים האמינוה והם אמרו והם אמרו וזה פשוט, ועי' בס' חוסן ישועות מה שפלפל הרבה ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל וכל דבריו שם דחוקים ורחוקים ולפי מ"ש א"ש: [ח]:

עוד ראיתי בס' חוסן ישועות מ"ש בביאור דברי הירושלמי פ' מי שקינא וז"ל אמר ר"י בשם ר' ינאי כל ההין פרקא משקינא לה ונסתרה נסתרה בפני שנים אמר ע"א אני ראיתיה שנטמאת בתוך כדי סתירה יש כאן סתירה ויש כאן טומאה לאחר כדי סתירה יש כאן סתירה ואין כאן טומאה כו' ופי' דברי הירושלמי שהוא בא לתרץ הדיוקים אהדדי דלא לסתרי דהא דדייקינן מרישא דבע"א נגד ע"א לא היתה שותה היינו היכא דע"א אומר נטמאת תוך כדי סתירה וע"א אומר לא נטמאת תוך כדי סתירה דכה"ג אינה שותה ממנ"פ אם תאמין להעד שאומר נסתרה ונטמאה ויש כאן ב' עדים על הסתירה יש להאמינו ג"כ, על הטומאה, ואם אין אתה מאמינו על הטומאה אל תאמינו ג"כ על הסתירה ואין כאן ב' על הסתירה, אבל כשאומר שנטמאת אחר כדי סתירה הוי עדות הטומאה כמו עדות אחרת ואיכא למימר בטומאה דאתכחיש אתכחיש ובסתירה דלא אתכחיש לא אתכחיש, והיינו דיוקא דסיפא דבכי הא היתה שותה עכ"ל ודבריו תמוהים ונעלם ממנו סוגיא דפ' חזקת [ל"א ע"א] זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר רב נחמן שם אוקי אכילה להדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא וא"ל רבא הא עדות מוכחשת היא א"ל נהי דאתכחיש באכילתה באבהתא מי אתכחיש ואפסיקא הלכתא כרב נחמן ושם מיירי שהעידו בב"א ועדות א' כדמסיק שם דרבא אמר ע"כ לא אמר רב הונא אלא בעדות אחרת אבל לאותה עדות לא כו', עוד ראי' לזה מהא דאיתא פ"ב דכתובות [כ"ב ע"ב] ע"א אומר נתקדשה וא' אומר לא נתקדשה כו' תרווייהו בפנוי' מסהדי והאי דאמר נתקדשה הוי לי' חד כו' ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה תרוייהו בא"א מסהדי כו' ולמה לא אמרינן ג"כ דהאי דאמר נתגרשה נאמן ממנ"פ אם תאמינו בזה הרי נתגרשה ואם אין אתה מאמינו לא תאמינו ג"כ במה שמעיד שהיא א"א, אלא ודאי דזה אינו גם בלא"ה פירושו דחוק דהא בירושלמי לא נזכר שם דע"א מכחישו ואומר לא נטמאת, אלא ברור דפירוש הירושלמי שם כמו שפי' בעל קרבן העדה ובעל פני משה דאשמועינן דהא דהאמינה תורה לע"א בסוטה שנטמאת היינו אם מעיד שנטמאה באותו סתירה שנסתרה ע"פ עדים, וכמו שפרש"י במתני' דש"ס דילן דהא עיקר טעם דהאמינה תורה לע"א בסוטה הוא משום דאיכא רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כו' והיינו דסתירתה מורה שנטמאה אז אבל בטומאה דלאחר סתירה אין כאן רגלים לדבר:

[ט]:

וע"פ מ"ש יש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל [פ"א מה' סוטה הי"ד] שכ' וז"ל האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא ע"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו ה"ז אסורה על בעלה לעולם ואינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואפי' הי' עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה שנאמר ועד אין בה והרי כאן עד, וכ' הכ"מ ע"ז שא"י מה בא ללמדינו דמה"ת נאמר שיגרע מפני שהוא אחד מעידי הסתירה, והב"ח באה"ע [סי' קע"ח] תירץ בדוחק דקמ"ל דלא אמרינן דאמר בדדמי והוא דחוק דלא מצינו בשום מקום לחוש בזה לבדדמי, גם הגאון בעל פני משה במראה הפנים שם פי' בדרך רחוק דקמ"ל דלא חיישינן שמא מה שהעיד על הטומאה הי' בסתירה אחרת ומיירי בלא העיד באותו מעמד דאם היתה כוונתו על הסתירה שהעידו שניהם הי' לו להעיד אז יעו"ש, והוא דחוק ורחוק יותר דהרי הרמב"ם לא הזכיר כלל דהעיד על הטומאה בפעם אחר וגם אין מדרכו של הרמב"ם לחדש דינים מסברתו מה שלא נזכר בש"ס אם לא כשכותב בלשון ונ"ל כידוע, אבל לדעתי דברי הרמב"ם מפורשים בפשיטות ומקורו מדברי הירושלמי הנ"ל, שאמר נסתרה בפני שנים ואמר ע"א אני ראיתי שנטמאת כו' וקמ"ל דלא נימא דהעד משקר בזה שהרי חבירו ראה הסתירה כמוהו והוא אינו מעיד על הטומאה בזה קמ"ל דמועיל עדותו וכמ"ש בירושלמי דיש כאן סתירה ויש כאן טומאה דלא ראינו אינו ראי', אבל אם העד מכחישו ואומר שראה שלא נטמאת בכה"ג שותה דנהי דאתכחיש בטומאה בסתירה לא אתכחיש וכמ"ש וזה ברור: [י]:

עוד ראיתי בס' חוסן ישועות שתמה שם על הרמב"ם [פי"ב מה' גירושין] מ"ש שם דאמרו עשר נשים לא מת ואחד עשר נשים אומרות מת ה"ז תנשא שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרים, אבל בפסולים הלך אחר הרוב, וכן פסק בשו"ע שם [סעי' מ'] והקשה ע"ז כיון דאמרו בש"ס דשתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי, וכיון דע"א כשר כמאה נשים דמיא א"כ כמו שמאה נשים נאמנות יותר משתי נשים ה"נ הי' לנו להאמין ע"א כשר יותר מב' נשים, אלא ודאי דלא הלכו אחר רוב דיעות רק בב' נשים נגד אשה אחת, אבל ב' נשים נגד מאה נשים אמרינן תרי כמאה אפי' בפסולי עדות ע"ש, ואין בדבריו כדאי לדחות דברי הרמב"ם והשו"ע, דבאמת כן משמע מפשט לשון הש"ס דאמרו בפסולים הלך אחר רוב דיעות, משמע דלעולם הולכים אחר הרוב ואפי' בי"א נגד י', וכעין מ"ש בפ' בתרא דיומא [פ"ג ע"א] ואע"ג דאמור רבנן תרי כמאה ה"מ לענין עדות אבל באומדנא הלך אחר רוב דיעות ושם לעולם הולכים אחר המרובים נגד מועטים, וכיון דלשון זה בעצמו אמר ג"כ בפסולי עדות ג"כ דינא הכי, ומה שדקדק ממ"ש דמאה נשים כע"א דמי וא"כ הי' לנו להאמין לע"א יותר משנים כמו דמאה נשים יותר נאמנות משתים, אין בדקדוק זה כלום דכלל אמרו דנשים כיון שאין שם עדות עליהם, אין חילוק בין ב' למאה נגד ע"א כשר דשם עדות עליו, רק דשתי נשים עדיפי לענין זה שיהיו כפלגא ופלגא נגד ע"א, ולא דמי לאשה אחת נגד עד כשר [ולא ס"ל כהירושלמי דס"ל דאשה יכולה להכחיש האיש] וא"כ ה"ה דגם מאה נשים הם לנגד ע"א כפלגא ופלגא, ועי' בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל [סי' י"ז ס"ק קל"ב] שפקפק להיפוך בדברי הרמב"ם וכ' דמש"ס דילן משמע שגם בעדים כשרים הלך אחר רוב דיעות וג' נאמנים יותר מב' ממ"ש כל מקום שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דיעות כו' רק שכ' שם שבתוספתא רפי"ד נמצא בפי' דבכשרים לעדות אמרינן תרי כמאה שנים אומרים מת ומאה אומרים לא מת כו' הרי מפורש בדבריו דמ"ש הלך אחר רוב דיעות הוא רוב ממש כמו בסנהדרין וזה ברור:

סוף הספר

תוכן העניינים

ספר בית נאמן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה