ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר
חדר א
[א]:
הערה כלליית במקור דיני ע"א באיסורים ובו שמונה חלונות:
קיי"ל דעד אחד אינו נאמן לאסור בדבר שמוחזק לפנינו בהיתר כגון שאמר לו נתנסך יינך או נטמא טהרותיך והבע"ד מכחישו או אומר איני יודע אם לא ע"פ האופנים שיתבארו לפנינו בס"ד. ומקורא דהאי דינא במס' גיטין בפ' הניזקין (נ"ד ע"ב) ת"ר הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו, הי' עושה עמו בזבחים וא"ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני כו' ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן רבא אמר כגון דאשכחי' ולא אמר לי' ולא מידי ולבתר הכי אשכחי' וא"ל כו', מבואר מזה שכל שלא הי' בידו מעולם אינו נאמן אליבא דכ"ע כיון שכבר הוחזק בטהרה, וכ"כ הרא"ש שם בכלל ב' מי"ד כללים שכתב שם דמהא משמע דכל דבר דאתחזק בהיתר אין ע"א נאמן עליו לאוסרו, והנה מה שיש להעיר בזה דלכאורה אין מזה שום הוכחה דתינח לאביי דאמר שם דטעמא דברישא נאמן משום שהוא בידו מוכח שפיר דכל שלא הי' בידו אינו נאמן כלל, אבל לרבא דמפרש דסיפא מיירי דאשכחי' ולא אמר לי' מידי י"ל דלכך אינו נאמן משום דרגלים לדבר שאומר שקר דלמה לא אמר לו בפעם הראשון כדי שלא יכשילו, אבל באינש דעלמא שאומר לו בפעם הראשון שמצאו ואומר לו ראיתי שנטמאו טהרותיך אפשר דמהימן דמה לו לשקר בזה, ולא מצינו שהצריכה תורה ב' עדים אלא בממון או בערוה דילפינן דבר דבר ממון אבל בשאר איסורים לא וכיון דקיי"ל כרבא לגבי אביי א"כ אין לנו הוכחה לדין זה, ובר מן דין יש לתמוה לכאורה מסוגיא דר"פ האשה רבה (פ"ח ע"א), דאמר שם אהא דע"א נאמן להעיד לאשה שמת בעלה מכלל דע"א נאמן באיסורים מנלן ורצה למילף מחתיכה ספק חלב כו' ודחה דשם לא אתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא כו' ואמר שם מידי דהוי אטבל הקדש וקונמות ודחה ג"כ עד דמסיק אלא דאחר ואמר אנא ידענא דאתשיל מרי' כו' היא גופא מנלן אלא א"ר זירא מתוך חומר כו' וע"ש, מבואר להדיא דספוקי מספקא לי' אי ע"א נאמן באיסורים נגד חזקה אפי' להיתר, ולא אתברר שם הדין בפירוש, וא"כ כ"ש דלאיסור במקום דאתחזק היתירא די"ל דנאמן, וגם הא דמייתי שם מע"א אומר אכלת חלב כו' דחה שם דילמא משום דאתחזק כו' ואמאי לא פשיט מהך ברייתא דפ' הנזקין מסיפא דביום פלוני אינו נאמן, אע"כ דמשם אין ראי' אליבא דרבא וכמ"ש דש"ה שיש הוכחה שאומר שקר מדלא אמר לו בפעם הראשון, וכ"כ התוס' רפ"ק דגיטין (ב' ב') ד"ה הוי דבר שבערוה להדיא דהאי דנקט האי לישנא משום דבר"פ האשה רבה מספקא לן בשאר איסורים בדבר דלאו בידו אי מהימן באתחזק איסורא ע"ש:
[ב]:
וראיתי בתשו' הרשב"א (סי' שע"ו) שדעתו לפסוק דע"א נאמן באיסורים בין להיתר בין לאיסור אפי' נגד חזקה כל שאין מכחישו בברי, מסוגיא דכריתות (י"ח ע"ב) לפום אידך לישנא דמפרש הטעם משום מיגו, וכ' דכל הסוגיא דפ' האומר הוא ללישנא קמא דהתם, והך סוגיא דפ' הנזקין כ' שם דפועל שאני דחקתו משמר מלאכתו ולכך אינו נאמן כל שאינו בידו, וכ"כ הרמב"ן והריטב"א בחידושיו פ' הנזקין שם דדוקא פועל או שליח שמוטל עליו הדבר לעשות בכשרות אינו נאמן לומר שלא עשה בכשרות דחזקתו משקר, ועש"ך יו"ד (סי' קכ"ז ס"ק ט"ז) ולכן נראה דעיקרא דמילתא סמכו הפוסקים על סוגיא דפ' האומר (ס"ו ע"א) בהא דאמר אביי שם אמר לו ע"א שורך נרבע כו' וקאמר שם וצריכא דאי אשמעינן קמייתא אי לאו דקים לי' בנפשי' דעבד חולין בעזרה לא מייתי כו' מוכח שם דהטעם דנאמן משום דשתיקת הבע"ד הוא כהודאה הא לאו הכי אינו נאמן, וכן נראה מלשון הרשב"א שם והר"ן פ' האומר שהאריך שם נראה ג"כ דסמך אהך סוגיא וא"כ מתורץ בזה קושית הש"ך שם מהא דר"פ האשה רבה דמוכח דעדיין לא פשיטא לי' דע"א אינו נאמן במקום חזקה, דאע"ג דשם אינו מוכח מ"מ סמכינן מסוגיא דקדושין שם, וגם הראי' שהביא הש"ך מדברי התוס' רפ"ק דגיטין מהא דקאמר הוי דבר שבערוה כו' אינו מוכרח כ"כ כמ"ש התוס' שם די"ל דכיון דבערוה מצינו דבעינן ב' עדים, מזה ילפינן לכל מקום דהוי נגד חזקה דבעינן ב' עדים, דזה עצמו מאי דבערוה בעינן שנים הוא ג"כ מטעם חזקה, ומלבד זה איני רואה הכרח מלשון זה דגם בר"פ הא"ר שם אמר ג"כ האי לישנא מי דמי התם לא אתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה כו' ואח"כ אמר שם מידי דהוי אטבל כו' ואם נאמר שיש חילוק בין דבר שבערוה לשאר דבר דאתחזק באיסור או בהיתר א"כ מאי משני מטבל, אבל לפמ"ש דזה גופא נלמד מע"א דבעינן ב' עדים א"ש דבאמת אין חילוק כלל בין דבר שבערוה לשאר דבר דאתחזק באיסור או בהיתר, גם י"ל דסוגיא דרפ"ק דגיטין אזלא אליבא דסוגיא דפ' האשה דמספקא לי', אבל לדינא סמכינן אסוגי' דקדושין פ' האומר, ואע"ג דסוגיא דפ' האומר אביי קמאר לה וא"כ י"ל דאביי אזיל לטעמי בפ' הנזקין אבל לרבא דפליג שם עליו י"ל דבאמת ס"ל דע"א נאמן באיסורים מ"מ כיון שאין לנו הכרח דפליג די"ל דבדבר שאינו בידו מודה לאביי וכשי"ת ביותר לפנינו בס"ד יותר יש לנו לסמוך על סוגיא דפ' האומר דשם לא פליג רבא עלי' מוכח דמודה לי' לדינא כנ"ל, וא"כ זכינו לדון דבהא דע"א אינו נאמן במקום חזקה במחלוקת הפוסקים שנוי', והוא דעת רמב"ן ורשב"א וריטב"א ותוס' רי"ד בקדושין, ומ"מ הר"ן הכריע כשיטת התוס', ועי' ביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל (סי' קכ"ז), ועכ"פ נ"ל היכא שיש עוד סניף להקל שיש לצרף ג"כ שיטת הרשב"א ודעימי' וכמו שית' בס"ד:
[ג]:
ובתוס' רי"ד דקדושין הקשה מהא דקיי"ל דע"א נאמן להוציא ממון אם הנתבע אינו יודע ולמה יגרע ע"א באיסורים נגד חזקה כיון שהבעלים אינם מכחישים אותו דהא חזקת ממון עדיפא משאר חזקות ותי' דש"ה דהוי לי' למידע וא"כ רגלים לדבר שהעד אומר אמת, דמשום הכי אם אומר שורך הזיק והוא א"י פטור משום דלא הוי לי' למידע, וע"ז הקשה בס' פתח הבית בדיני נאמנות (סי' ר') דא"כ במקום דהוי לי' למידע אף בלא טעם דהוי מחויב שבועה ואיל"מ חייב, א"כ בקרקע בע"א והבעלים א"י למה קיי"ל דפטור, והביא שם דברי הרשב"א בחידושיו שכ' באמת הטעם בממון משום דהוי משואיל"מ ובמקום שאין חייב שבועה פטור אע"ג דהוי לי' למידע, ואיפכא קשיא לי לדעת הפוסקים דע"א אינו נאמן להוציא דבר מחזקתו, א"כ למה אצטרך קרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' שלא להוציא ממון בעדותו תיפוק לי' דאין ע"א נאמן נגד חזקה באיסורים כ"ש דלא מהני עדותו נגד חזקת ממון דעדיפא טפי משאר חזקות, וכ"ש לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב דעדיפא חזקת ממון אפי' נגד רובא מה דלא מהני באיסורים דקיי"ל רובא עדיף מחזקה, גם קשה למה הוצרכה התורה לגז"ש בדבר שבערוה למילף דבר דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משנים תיפוק לי' דגם בשאר איסורים לא מהני ע"א להוציא דבר מחזקתו, ובאמת לשיטת הפוסקים דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן אפי' בליכא חזקת איסור א"ש, וית' שיטתם לפנינו בס"ד באורך. אבל לדעת הסוברים דדוקא באתחזק איסורא או היתירא אין ע"א נאמן קשה. אך זה י"ל. דאצטרך גז"ש דבדבר שבערוה לפעמים אף שהענין אמת לא מהני אם נעשה ע"י ע"א כגון במקדש בע"א דקיי"ל אין חוששין לקדושיו וכן בנותן גט לפני ע"א, ולזה צריך גז"ש למילף מממון דלא מהני, וית' זה באריכות בס"ד בחדרים הבאים, שוב ראיתי שהגאון פנ"י בחידושיו הרגיש בזה, וכ' ג"כ לתרץ כמ"ש, אך תימה ע"ז דהא קרא דדבר גבי זנות כתיב ושם כיון שהמעשה אמת נאסרה עליו, וליישב זה נעתיק מ"ש במ"א בתשו' לחכם אחד והוא במה שיש לעיין בפ' האומר (ס"ה ע"ב) במקדש בע"א דמסיק שם דאין חוששין לקדושיו אפי' שניהם מודים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון, ופריך שם רב אשי לר"כ א"כ מה להלן הודאת בע"ד כו' אף כאן הודאת בע"ד כו' א"ל התם לא מחייבא לאחרינא הכא מחייבא לאחריני כו', וז"ל שם בתשובתו ולכאורה תמוה כיון דהא דבדבר שבערוה בעינן שנים הוא משום דילפינן דבר דבר מממון וקרא דדבר גבי זנות אשתו כתיבא, א"כ הי' לנו לומר שמי שראה אשתו שזינתה אפי' אם היא מודה בדבר לא הי' לנו לאסור כלל בלא עדים כיון דמחייבה לאחריני בהודאתה דאסורה לכהונה עי"ז ומ"ש מקדושין דלא מהימנא משום דמחייבי לקרובים, ולפ"ז צ"ע דסותר סוגיא ערוכה בפ"ק דכתובות (ט' ע"א) אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי כו' ופריך שם ומי אמר ר"א הכי והא כו' אין האשה נאסרת כו' ומסיק דפ"פ כשני עדים דמי, ופרש"י דכיון דדבר ברור לו שנבעלה כו' ועי' תוס' שם ד"ה ומי אמר ר"א כו' שהקשו ע"ז דתקשי לי' אמתני' דהאומר לאשה קדשתיך כו' ותי' שם דס"ל למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים אפי' ראה אדם שזינתה אשתו כו' ומתני' דהאומר לאשה קדשתיך כו' מיירי שאומר שקידשה בפני עדים, וא"כ למסקנת הש"ס צ"ל דס"ל דלא דמי לקדושין דשם אפי' אם ידוע לו שקדישה כיון דדבר שבערוה אין פחות משנים לא מהני מידי משא"כ לענין זנות של אשתו לא אמרינן הכי דלא אברו סהדי אלא לשקרי, וזה תימא גדולה כיון דעיקר מה דס"ל בקדושין דלא מהני בלא עדים ילפינן לה דבר דבר דכתיב גבי ערוה כי מצא בה ערות דבר וא"כ מ"ש מקדושין:
[ד]:
והנלע"ד דשאני גבי סוטה דכיון דגילתה תורה דע"א נאמן בה לאחר קינוי וסתירה דילפינן לה מקרא דועד אין בה כו' דע"א נאמן, וטעמא משום דרגלים לדבר כיון שקינא לה ונסתרה, הרי דלא הקפידה תורה על עדים דווקא רק שיהי' בירור הדבר, וגם כיון שהחמירה תורה לעשות ספק כודאי דלאחר קינוי וסתירה אסורה לבעלה מספק ומינה ילפינן לכל ספק טומאה ברה"ר, וא"כ הרי דלא השוותה התורה דבר זה לממון דהרי בכל ספק ממון אמרינן המע"ה ואם אם ספק לנתבע כל שיש ספק גם לתובע פטור דספק גזל לא אסרה רחמנא וכמ"ש בתומים בסוף קיצור ת"כ שלו וכן פשוט בכ"מ, א"כ בדבר זה חמורה סוטה מממון ולא ילפינן מממון רק היכא דאין הדבר ברור ולכן גם בפ"פ כל שברור לו שנבעלה אסורה לו אף בלא עדים, וכן בפסק כיון שיש רגלים לדבר הוי כמו שברור לו ואסורה לו מספק עד שתשתה ויתברר הדבר, אך עדיין אינו מיושב כיון דעיקרא דמלתא מה דילפינן התם דבר דבר מממון הוא מקרא דכי מצא בה ערות דבר מנין לנו להקל בקדושין יותר, והי' לנו לומר דגם שם כל שיודע בעצמו שנתקדשה לו הוי קדושין לגבי' כמו בהא דסוטה דהא בסוטה ג"כ חב לאחריני לגבי האשה כשהיא מכחישתו וגם דאוסרה לכהונה, והנ"ל בישוב קושיא זו דבזה חלוק דין קדושין מדין סוטה דבקדושין עיקר המעשה היא בשביל לאסור לאחרים כמ"ש בריש קדושין (ב' ע"ב) דאסר לה אכ"ע כהקדש, ונמצא דעיקר המעשה דקדושין הוא בשביל אחרים לכך בעינן שיקדש בשני עדים דכל שלא הי' ב' עדים בדבר א"כ אין ידוע לאחרים אם נתקדשה דע"א אינו נאמן לגבי אחרים שא"י הדבר אם האמת כך, ולכך לא חל האיסור ולא מיקרי הקדש אכ"ע, ולכן גם לדידי' אין הקדושין חלים לאסור בקרובותיה דאין קדושין לחצאין, משא"כ בסוטה דבלא"ה היא אסורה אכ"ע וא"כ אין עיקר איסורה רק לגבי בעלה לכך כל שנודע לו אסור בה אפי' ליכא עדים ומה דילפינן בקדושין מקרא דכי מצא בה ערות דבר כו' היינו שכמו שמצינו דלאסור על בעלה כל שא"י לו בעינן ב' עדים כמו בממון כמו כן בקדושיו לאסור לאחרים בעינן ג"כ ב' עדים, ומ"ש בש"ס התם לא חב לאחריני הכא חב לאחריני ר"ל דבקדושין בא לאוסרה אכ"ע מצד איסור א"א, ודלא כפרש"י משום איסור קרובות, וכן ראיתי שכ' הר"ן בפי' שם דמ"ש חב לאחריני היינו דאסורה אכ"ע מצד א"א, וזה ברור לע"ד בפי' הסוגיא שם, ועי' בס' אבני מלואים מהגאון בעל קצוה"ח באה"ע (סי' מ"ב סעיף ב') מה שנתקשה בזה, ולפי מ"ש מתורץ היטב, וגם מה שהקשיתי לאותם פוסקים דס"ל דע"א א"נ נגד חזקה דהטעם דבעינן ב' עדים להוציא ממון משום דחזקה שהוא שלו ואין ע"א להוציא מחזקה ודוק:
[ה]:
עוד יש לתרץ דאיצטריך קרא לגבי ממון דס"ד דאדרבא בממון מהני עד אחד משום די"ל דשכיח הוא דמורה היתירא להחזיק ממון אחרים באמתלא כל דהו משום מלוה ישינה או משום דגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתם לכך גרע טענת הנתבע וגם בטוען א"י אפשר דמשקר לומר שא"י ומשום דאינו מעיז פניו כ"כ להחיש בברי טוען שא"י הוי אמינא דע"א נאמן להוציא ממון משא"כ בשאר איסורים דמוחזק בהיתר דאין אדם חשוד כ"כ לעבור על איסור או לומר שא"י אם יודע באמת שדבר זה אסור לכך איצטריך קרא דגם בממון לא מהני ע"א, ובזה יש ליתן טעם דלכך הצריכה תורה שבועה בממון להכחיש העד ובמקום שא"י לשבע משלם לבד בקרקעות דאלימא חזקת המוחזק טפי דקרקע לעולם קבוע ובחזקת בעליה עומדת יותר ממטלטלים וכן עבדים שהוקשו לקרקעות בזה פטרתו התורה משבועה וכשא"י לא מהני ע"א וכן בשטרות כיון שאין גופן ממון ודוק: [ו]:
ולכאורה הי' נראה להוכיח דע"א אינו נאמן באיסורים נגד חזקה מהא דאיתא בספרי פ' שופטים הביאו הפנ"י ריש מס' גיטין לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת באיש אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה כו', וע"כ מיירי בדלא מכחשא לי' דאל"כ פשיטא דלא מהימן גם באשה דהא שוי' אנפשה חדא"ס, וא"כ ע"כ צ"ל דשתקה או שא"י וא"כ מוכח דבאיש א"י ומדקאמר לכל עון ולכל חטאת וגו' דהיינו לומר אכלת חלב וכדומה, א"כ מוכח דא"נ באיסורי תורה במקום חזקה, ואין לדחות דדוקא לחייבו חטאת דהוי הוצאת ממון או לחייבו מלקות דעדיף מהוצאת ממון א"נ, אבל לא להעיד לאסור אותו דבר על חבירו דאין כאן הוצאות ממון אלא הפסד והוי כהיזק שאינו וניכר שאינו עושה מעשה להוציא ממון רק דממילא קא פסיד, דא"כ היאך דייק מינה באיש אינו קם אבל קם הוא באשה דהא דומיא דאשה דאין כאן הוצאות ממון גם באיש הוא נאמן ואין לדחות דגבי אשה מוציאה ממון ע"י עדותו דהא שם הטעם דמספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר כו' ועוד תינח למ"ד כתובה דאורייתא למ"ד כתובה דרבנן מאי איכא למימר אע"כ כמ"ש, וע"ש בפנ"י דאף דבספרי שם פליג ר' יוסי על ר' יהודה דדריש הכי לא פליג שם על עיקר דבריו אלא מילתא אחריתי קאמר ע"ש, אך יש לדחות דכיון דחזינן בש"ס דילן ר"פ האשה רבה דשקיל וטרי מנלן דע"א נאמן להעיד לאשה שמת בעלה ולא הביא שם הך דספרי מכלל דש"ס דילן ס"ל דמשבשתא היא או דס"ל דר' יוסי פליג על ר' יהודה גם בזה ולא דריש אבל קם הוא באשה, אלא דריש דקם הוא לשבועה ובאיש דנקט אורחא דמילתא הוא, ועי' תשו' נוב"י מהד"ק (חלק אה"ע סי' ל"ג) שהאריך הרבה להוכיח דע"א נאמן באשה שמת בעלה מן התורה וכ' שם לפרש כן דברי הרמב"ם, וכ' הטעם דעד אחד נאמן משום דרחוק הוא שישקר העד בדבר שיכול להתברר מעצמו שלא על פי עדותו, ופי' שם שיטת הש"ס דר"פ האשה רבה דשם קאי דווקא על עד מפי עד דלא שייך ה"ט ע"ש (ובמ"א בתשו' בעסק עגונה הארכתי בזה). והנה לפ"ז הי' נראה לומר שיש לחלק בין אם מעיד להיתר בדבר שנתחזק באיסור או להיפוך בדבר שנתחזק בהיתר שהעיד לאיסור דהנה בכ"מ ידוע דאזלינן בתר חזקה, וכאן אם מעיד להיתר יש ב' חזקות, א' חזקה אין אדם חוטא ולא לו לגרום מכשול לפני עור להאכיל איסור לחבירו, ועוד חזקה דלא משקר במידי דעביד לגלויי בעצמו שלא ע"י עדותו כמ"ש וא"כ העמד ב' חזקות אלו נגד חזקה דא"א דחזקה אחת אינה כלום נגד ב' חזקות כמ"ש בר"פ כל הנשבעין ובס"פ המקבל בסוגיא דשכיר נשבע ונוטל, אבל אם אין הענין יכול להתברר מעצמו אין כאן אלא חזקה נגד חזקה ולכן אינו נאמן ואע"ג דבמקום דלא אתחזק לא איסורא ולא היתירא קיי"ל דע"א נאמן כמו שיבואר בחדרים הבאים בס"ד ש"ה דבלא העדות יש חזקה כנגד חזקה כגון ב' חתיכות א' של חגב וא' של שומן וכדומה משא"כ כאן דע"י שמעיד נעשה חזקה אין אדם חוטא ולא לו לכך לא מהימן, וא"כ אם מעיד להיפוך לאסור במקום דאתחזק היתירא אין כאן חזקה דאין אדם חוטא ולא לו י"ל דאינו נאמן אפי' בדבר שיכול להתברר מעצמו וית' בסמוך בס"ד, ומ"מ אין מכאן ראיה לנ"ד דע"א א"נ בשאר איסורים די"ל דאין ה"נ בשאר איסורים בכה"ג נאמן וכשי"ת לפנינו בעזהי"ת דבמילתא דאיכא לברורי י"ל דנאמן גם באתחזק איסורא, אבל במקום דלא שייך ה"ט עכ"פ מוכח דא"נ מקרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו', ומ"מ נראה שיש לדחות די"ל אין ה"נ קרא דלכל עון ולכל חטאת ה"ט דא"נ דהוי כמו הוצאת ממון כמש"ל, ולכן בכה"ג אפי' איכא לברורי בלא עדותו א"נ כ"ז שלא נתברר כמו בהוצאות ממון דקיי"ל דאין ע"א נאמן אפי' במילתא דעל"ג, ודומיא דהכי דייקינן אבל באשה קם הוא במילתא דעל"ג, ודומיא דהכי דייקינן אבל באשה קם הוא במילתא דעל"ג, וה"ט משום דשם לא שייך הוצאות ממון כמ"ש וא"כ מ"ש הגאון בעל נוב"י שם בדברי הרמב"ם דע"פ עדות ע"א באשה נכנסים האחים לנחלה על פיה מה"ט יעו"ש, אין זה מוכרח די"ל דזה הוי כמו הוצאות ממון ולא מהני ע"א מדאורייתא, דהגע עצמך אלא בא ע"א והעיד שראובן לוה משמעון מנה במקום פלוני במקום שרבים עומדים שם וראו האם נאמר דנאמן להוציא ממון ע"פ זה ודאי אינו, וא"כ ה"ה לענין הורדת נחלה, ומה שדקדק כן מדברי הרמב"ם (פ"ז מה' נחלות) שכ' וז"ל אין היורשים נוחלין עד שיביאו ראיה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו א"י מסיחים לפר"י אע"פ שמשיאים את אשתו ונוטלת כתובתה כו' ודקדק למה נקט דוקא א"י ולא עד כשר ע"ש, אין בזה ראיה כלל דבלשון ששמעו בו שמת דנקט נכלל ג"כ ע"פ ע"א כמ"ש בפ' שני דייני גזירות (ק"ז ע"א) בששמעו בו שמת בע"א וכ"כ התוס' ביבמות דגם ע"פ ע"א אין מורידים לנחלה, ומנין לנו לעשות מחלוקת בין הפוסקים במקום שאין הכרח ובחדרי' הבאי' נבאר בעזה"ש ביותר ביאור לענין נאמנות ע"א באשה:
[ז]:
והיה נלע"ד לכאורה להביא ראיה דע"א א"נ נגד חזקה מהא דאיתא בפ' המדיר (ע"ו ע"א) גבי היו בה מומין כו' דפריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני רב אשי רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך, ופרש"י דמהדר לאוקמי כולה כר"ג דחזקה דגופא עדיפא ורישא להכי לא מהני חזקא דגופא לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה כו' וגבי אב לא אמרינן בגוף שלו דמהני חזקתה ע"כ, הא דלפרש"י לרב אשי דבתרא הוא כנ"ל אליבא דר"ג דקיי"ל כוותיה דחזקה דגופא עדיפא מחזקה דממונא שהרי מוציאה כתובתה מבעלה ולא משום טעמא דברי ושמא אתינן עלה מדכ' רש"י הטעם דחזקה דגופא לא מהני גבי אב ולא קאמר משום דבאב הוי שמא ושמא כשיטת התוס' שם, וא"כ כיון דקי"ל דחזקה דגופא עדיפא מחזקה דממונא יש לנו לומר ק"ו הדברים אם ע"א אינו מועיל להוציא ממון ע"י עדותו כמ"ש לא יקום ע"א באיש וגו'. כ"ש דא"נ להוציא מידי חזקה דגופא, ועי' תוס' שם שהסכימו ג"כ לפרש"י דלא מטעמא דברי ושמא אתינן עלה רק מטעם חזקה דגופא, והנה באמת יש לתמוה לכאורה על פרש"י דתינח למאן דס"ל בפ"ק גבי ראוה מדברת עם אחד כו' למאן דמכשיר בה פוסל בבתה דלא מהני חזקה דאם לגבי בת אבל למאין דקיי"ל כמאן דמכשיר אף בבתה משום דחזקה דאם מהני לגבי בת, א"כ למה ברישא לא מהני חזקה דגופא דבת לגבי אב, ומצאתי שהפנ"י בפ' המדיר עמד בקושיא זו וע"ש שנדחק בזה מאוד, ולענ"ד הי' נראה לחלק דדוקא שם בראוה מדברת דחזקה דבת נמשכת ממילא מחזקה דאם ואין מחוסר שום דבר לכן אמרינן שפיר כיון שאתה מחזיק לאם שלא זינתה מפסול ממילא הבת כשירה, משא"כ לענין תביעת כתובה דזה לא נמשך ממילא מחזקה דגופא דבתו דאפשר שלא יגרשנה כלל או שתמות בחייו ולא יבוא הדבר לידי גביית כתובה ולכך אין חזקה דאב נמשכת מחזקה דבת (והדברים ארוכים בזה בדיני חזקה ואכ"מ) עוד י"ל לפי מ"ש רש"י ז"ל בפ' האומר (ס"ו ע"א) בעובדא דינאי שכ' שם הטעם דלכך לא מהני חזקה דאם לגבי בת משום דאין האם לפנינו לדון עלי' ואין אנו דנין רק על הבת לבד לכך לא מהני חזקה דידה דאם לגבה וכתבתי במ"א דפי' דבריו דמ"ש מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה הוא דוקא באם האם עצמה באתה לב"ד לדון עליה וכיון שאנו מכשירים אותה לכהונה משום חזקה דגופה, א"כ ממילא בהכרח בתה נמשכת בהיתר זה שלה שאין אנו דנין על בתה רק על האם משא"כ אם האם כבר מתה או שאין אנו צריכים לדון עלי' כלל שנפסלה ממילא ע"י דבר אחר ואין אנו דנין רק על הבת בזה לא מהני חזקה דאם לגבה, וא"כ א"ש כאן דברישא דהכתובה לאביה דעודה ברשות אביה וא"כ אין אנו צריכים לדון כלל בדין הבת לגבי הכותבה רק לאביה בלבד לכך לא מהני חזקה דבת לאביה וזה ברור ופשוט: [ח]:
אך מדברי רש"י דפ' המדיר אין ראי' כ"כ די"ל דכוונת רש"י דתרתי בעינן חזקה דגופא עם ברי ושמא ולכך באב דלית לי' הך חזקה דגופה אפי' טוען ברי לא מהני, אבל מדברי רש"י פ' אלו נערות (ל"ו ע"א) בהא דחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים דפרש"י משום דאי הויא פקחת היתה טוענת משארסתני נאנסתי אף דאינה טוענת לפנינו, א"כ מוכח דצ"ל דס"ל דחזקה דגופא עדיפא מחזקה דממונא וכ"כ התוס' שם בשיטת רש"י ד"ה החרשת כו', ועי' בחידושי הגאון פנ"י שם שכ' ג"כ דאע"ג דבפ"ק משמע דטעמא דר"ג הוא משום ברי ושמא צ"ל דלמסקנא דקאמר הטעם משום חזקה היינו משום חזקה לחוד, אבל התוס' שם בד"ה החרשת פי' באופן אחר וא"כ אין מוכח דהתוס' ס"ל דחזקה דגופא עדיפא מחזקה דממונא, ובפ' המדיר שהסכימו לפרש"י היינו משום דאיכא תרתי ברי ושמא וגם חזקה דגופא ומכ"ש לשיטת הרמב"ן ורשב"א ור"ן דס"ל בהא דפ' המדיר דמה דקאמר רב אשי רישא מנה לאבא בידך כו' היינו ג"כ מטעמא דברי ושמא א"כ י"ל דחזקה דממונא עדיפא מחזקה דגופא, ובאמת יש לתמוה לכאורה על שיטא רש"י ז"ל דהיאך אפשר לומר דחזקה דגופא עדיפא מחזקה דממונא דהא אנן קיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב, הרי דאפי' רובא לא מהני לגבי חזקה דממונא, וא"כ כ"ש דעדיפא מחזקה דגופא דהא בכ"מ מצינו דרובא עדיף אפי' מחזקה דגופא (עי' תוס' פ"ק דחולין (ט' ע"א) בסוגיא דמנ"ל דאזלינן בתר רובא שהקשו למה לא ילפינן מהא דאזלינן בתר חזקה דרובא עדיף מחזקה) הרי מוכח להיפוך דחזקה דגופא גריעא טפי, ועוד דנראה לכאורה מסוגיא דר"פ האשה שנתארמלה (ט"ו ע"ב ט"ז ע"א) דאם היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך דצריכה להביא עדים, ולמה לא אמרינן העמידנה על חזקת הגוף דבעת נשואין שלה היתה בתולה ועדיפא מחזקת ממון וכן אמר שם לימא תנן סתמא דלא כר"ג ומשני ע"כ לא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא כו', אך זה יש ליישב די"ל דמשני הכי לפום אוקימתא קמייתא דפ"ק דאמר שם דטעמא דר"ג משום ברי ושמא, אבל לפי תי' שני דטמעו משום חזקה אין ה"נ דמתני' לא אתיא כר"ג, אבל עדיין אינו מיושב דא"כ יהי' מוכרח עכ"פ דהלכה כשינויא קמא דבברי וברי ושמא ושמא לא מהני חזקה דגופא נגד חזקה דממונא מסתמא דמתני' דר"פ האשה שנתארמלה דמצריך עדים, או דנימא דאין הלכה כר"ג דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דקיי"ל הלכה כסתם, וא"כ היאך אפשר לפרש דברי רבי אשי כמו שפרש"י אליבא דהלכתא אם לא שנאמר דרב אשי סמך אסתם מתני' דפ' המדיר דמתניא בתר הך סתמא דפ' האשה שנתארמלה ולכך ס"ל דהלכה כסתמא בתראה, אבל הוא דחוק וגם קשה מהא שכ' דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ורובא עדיף אפי' מחזקה דגופא וכמ"ש, ולפי מ"ש במ"א הי' נראה ליישב קושי' זאת, והוא דצ"ל דמה דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב אף דבכל התורה קיי"ל אחרי רבים להטות ואפי' בד"נ דחמירי טפי מממונא קיי"ל דהולכים אחר רוב כדמוכח מכ"מ, הגה"ה ועיין תוס' ריש פ"ק דסנהדרין (ג' ע"ב) ד"ה ובממונא כו' ובתוס' ריש פרק המוכר פירות שכתבו לחלק בין רוב גמור לבין רוב שאינו גמור. וי"ל דהתוס' הוא לשיטת ר"י דס"ל דלא אמרנן סמוך מיעוטא לחזקה. עיין תוס' ר"פ הלוקח בהמה (י"ט ע"ב) וברא"ש ר"פ האשה בתרא ודו"ק:
והי' נראה דהטעם הוא באיסורים בכ"מ רובא עדיף מחזקה מ"מ מדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכמו כן כאן סמכינן מיעוטא לחזקה דממונא מדרבנן וא"כ אין מכאן ראיה דחזקה דממונא עדיפא מחזקה דגופא וא"כ הדרינן למילתא קמייתא דלפי שיטת רש"י מוכח דע"א א"נ נגד חזקה דגופא, ומ"מ אחר העיון נראה שיש לדחות ראי' זו די"ל דכוונת רש"י הוא דלכך מהני שם חזקה דגופא נגד חזקה דממונא משום שיש שם ב' סברות לאלומי חזקה דגופא חדא חזקה דאתיא מחמת רובא דרוב נשים אין בהם מומין, וא"כ י"ל השתא ברשות הבעל נולדו בה מומין אלו ומקודם לכן היתה מן הרוב והוה חזקה דאתיא מחמת רובא כמ"ש הר"ש בהא דגבינות שנעשו מבהמה שנטרפה דכן קיי"ל לדינא כשיטת הר"ש שהגבינות כשירות מטעם הך חזקה ולא מטעם שנולדה כשירה דהך חזקה לא נתבררה כמ"ש התוס' פ"ק דחולין (י"א ע"א) ד"ה אתיא מפרה אדומה וא"כ בנ"ד שיש כאן עוד חזקה ברורה שנולדה בלא מומין, ולכך אלימא הך חזקה טפי מחזקת ממון, אבל בשאר חזקה דגופא כגון לומר נטמאו טהרותיך וכדומה דאין כאן רק סברא אחת דתחי' הי' טהור ולא שייך שם חזקה דאתיא מחמת רובא באמת חזקה דממונא עדיפא מחזקה דגופא דכוותי' וא"כ י"ל שפיר דעד אחד מהימן נגדו: