נס החומץ שדלק - [תענית כה.]
מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה את בתו עצובה בערב שבת. אמר לה: "בתי מדוע את עצובה?", אמרה לו: "כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו אור לשבת". - אמר לה: "בתי, מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק". תנא: היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה.
ולכאורה קשה, דמתוך דבריה משמע שהיא הדליקה את החומץ בטעות, והוא אכן דלק והאיר, וא"כ מדוע היתה עצובה? עוד קשה, איך אמר לה "מה אכפת לך", והרי אסור ליהנות ממעשה נסים.
'הבן איש חי' בספרו 'בן יהוידע' כתב לבאר עפ"י מאמר חז"ל שמי שעושים לו נס מנקים לו מזכויותיו, וכגודל הנס כן גם יהיה גודל ניכוי הזכויות. וידוע שישנן שתי הנהגות אצל הקב"ה, יש הנהגה בשם "אלקים" שהיא בדרך הטבע, לכן שם "אלקים" בגימטריה הוא 86 כמו "הטבע". ויש הנהגה בשם הוי"ה הפועל למעלה מן הטבע ומצדו אין הפרש בין דבר טבעי לדבר שאינו טבעי, וזה רמוז בפסוק "מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת" שדבר שהוא הווה ורגיל אצל הקב"ה אע"פ שהוא היפך הטבע, "הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ" - אנחנו רואים בכך נס ופלא. ישנם צדיקים שהם בבחינת הוי"ה, אצלם הקב"ה עושה נסים נפלאים שהם נגד הטבע, אך אינו מנקה להם מזכויותיהם, כי הם בבחינת הוי"ה שאין אצלם הבדל בין נס לטבע, ומה שנאמר "מנקים מזכויותיו", זהו לאדם פשוט ורגיל שאצלו פועלת בחינת "אלקים", אז כל דבר שהוא היפך הטבע חשוב אצלו לנס.
בתו של ר' חנינא ראתה שנעשה לה נס גדול שהחומץ דלק והאיר נגד הטבע, והיתה עצובה משום שחשבה שעל נס גדול כזה ינקו לה הרבה מזכויותיה. אמר לה ר' חנינא: "מה אכפת לך", כלומר, אצלנו אין ניקוי זכויות משום שכל הנהגתינו היא ע"י שם הוי"ה ברוך הוא שאצלו אין הפרש בין נס לטבע. לגבינו הדלקת החומץ היא כמו הדלקת השמן, ומי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ וידלק, כי מבחינתנו אין בזה שום הבדל.
וכתב ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו 'פרי צדיק', שר' חנינא בן דוסא, שהכיר שהכל מה' יתברך, לא היתה אצלו שייכות למעשה נסים כלל, ולכן היה מותר לו ליהנות ממה שלגבינו נחשב למעשה נסים.
וכיצד ר' חנינא בן דוסא הגיע לכך?
התשובה היא, היות ובכל ימות השנה כשראה רבי חנינא שמן דולק התפעל והתרגש מנפלאות ה' וראה בטבע זה נס, ולכן לא הבין שנצרך יותר נס כדי שידלק החומץ, לפי שרבי חנינא בן דוסא אמונתו בבורא היתה קבועה בליבו לאמר: הרי גם שמן שדולק זהו נס גמור אחר שנעשה זאת מגזירתו יתברך לצורך הבריאה, ואם כן למה נצרך יותר נס לחומץ שידלק, וכי בשביל שבשמן הדולק הורגלנו ובחומץ לא הורגלנו ישתנה הדבר מעצם הפלא של הבריאה!
לעומת זאת שאר בני אדם שאינם מתפעלים ומתרגשים משמן הדולק ונחשב אצלם הדבר כטבע, ואילו חומץ נחשב לנס חריג - אינם ראויים לנס כזה, ולכך ר' חנינא שדבק באמונה זו דלק לו החומץ, כיוון שלגביו אינו נחשב שנעשה לו נס, כיון שהנהגתו של רבי חנינא לראות את השמן הדולק לא פחות נס מחומץ הדולק ותרוויהו כהדדי לגביה.
ולכך גם אין ניסים גלויים לרוב בני האדם, כי התייחסותנו לנס היא אחרת מהתייחסותנו לטבע, יש לנו התפעלות מנסים ואילו מהנהגתו הטבעית של הבורא איננו מתפעלים, לכן מאחר שאיננו ראויים לכך שישתנה הטבע עבורנו, איננו זוכים לנס, אולם רבי חנינא בן דוסא שראה הכל בשווה, ראוי היה שיעשה לו נס, ואף שאין דרכו של הקב"ה לעשות נסים בחינם, וזה יחשב לכאורה כחנם, כי מה בכך שערב שבת אחד לא יהא בביתו נר דולק, נר דולק זה הרי מצוה - ואונס רחמנא פטריה, אולם זכה לזה כיון שלגביו לא נחשב שנעשה לו נס כיון שמצדו אין הוא רואה בדבר כנס יותר מאשר שמן הדולק. והנהגת הקב"ה עם האדם כפי מה שהוא.
על מה היתה הגזרה בפורים? - [מגילה יב.]
תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי שאלוהו "מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו דור כליה"? על מה היתה הגזרה? אמר להם: "אמרו אתם", מה אתם חושבים? אמרו לו: "מפני שנהנו מסעודתו של אחשורוש". אמר להם: "אם כן, רק אלה שבשושן היו צריכים להיענש, שרק הם נהנו מאותה סעודה, מדוע נגזרה הגזרה על כל ישראל שבאותו דור בכל העולם"? אמרו לו: "אמור אתה, אין אנו יודעים". אמר להם: "מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר".
כאן משמע שנגזרה הגזרה משום שהשתחוו לצלם, אולם במדרש (פסיקתא זוטרתא אסתר פ"ד) כתוב מפורש כמו שאמרו תלמידי רשב"י: "...מיד רץ אליהו בבהלה אצל אבות העולם וצדיקי עולם ונביאים הראשונים, ואמר להם: "שמים וארץ וצבא מרום בוכים במר נפש, וכל העולם כולו אחזתם חיל כיולדה, ואתם שוכבים במנוחה?!" אמרו לו: "על מה?" אמר להם: "מפני שנגזר על (שונאי) ישראל כליה, למה? מפני שנהנו מסעודתו של אחשורוש".
ורש"י בפירושו על הפסוק: "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה" כתב: "בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש". ומשמע ששני הטעמים אמת. ולכאורה קשה על שני הטעמים, אם משום שנהנו מהסעודה, היכן מצינו חיוב מיתה על מזון לא כשר, ובפרט שחז"ל דרשו "והשתיה כדת - כדת של תורה", שהאוכל בסעודה היה כשר. וקשה גם על הטעם של רשב"י, אם נתחייבו כליה משום שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, מדוע הקב"ה המתין וגזר לכלותם דווקא עכשיו?
וצריך לומר ששני הטעמים הם אמת והאחד תלוי בשני.
במה שהשתחוו לפסל של נבוכדנצר, היה אפשר לטעון לזכותם. הזוהר הקדוש שואל כיצד יעקב אבינו השתחווה לעשיו הרשע, והרי עשיו הוא מרכבה לטומאה? ומתרץ שיעקב אבינו בכלל לא התכוון להשתחוות לעשיו אלא לשכינה שהיתה בארץ ישראל מאחורי עשיו, ועשיו חשב שאחיו יעקב משתחווה לו כי לא ראה את השכינה הקדושה. טענה כזאת היתה יכולה להיות גם ליהודי בבל שנאלצו להשתחוות לפסל של נבוכדנצר, כי לדעת חז"ל בתוך פיו של הצלם הכניסו את הציץ הקדוש של הכהן הגדול, עליו חקוק שם הוי"ה. לכן יכלו לטעון שאין הם משתחווים לצלם, אלא לציץ הקדוש.
אמנם בראשונים יש מחלוקת אם כלי המקדש שנלקחו ביד הגויים נשארו קדושים, או שנפקעו מקדושתם ויצאו לחולין, אך בני אותו הדור יכלו לטעון שהם סוברים כמו מי שאומר שכלים אלו עדיין קדושים ולכן השתחוו לציץ הקדוש (ולא לצלם).
חז"ל אומרים שבאותה סעודה שאחשורוש עשה, הוציאו המשרתים את כלי המקדש היקרים, הגישו בהם מאכלים ערבים ומזגו בהם יין. היהודים שהשתתפו בסעודה, לא רק שלא מיחו על חילול הקודש, אלא שאף הם נהנו מאותה סעודה ואכלו בכלי המקדש. אמנם הם היו יכולים לטעון שהם סוברים כמי שאומר שכלי הקודש שנלקחו ביד הגויים נפקעו מקדושתם ועתה הם חולין, לכן היו יכולים ליהנות מהם, אלא שאם הם יטענו כך, הרי הם ניכנסים ל"מבוי סתום", כי אם הם סוברים שכלי המקדש נפקעו מקדושתם, אז אין להם תירוץ כיצד השתחוו לצלם בימי נבוכדנצר כי אם הם יצאו לחולין אין קדושה בציץ של הכהן הגדול ולא היו יכולים לומר שהשתחוו לו. ואם הם סוברים שהכלים לא נפקעו מקדושתם, א"כ אין להם תשובה כיצד הם נהנו מכלי המקדש באותה סעודה, כי אם עדיין יש בהם קדושה הרי שזה מעילה בהקדש (שעל זה חייבים מיתה).
לכן הקב"ה המתין להם עד אותה סעודה, וכאשר עשו מעשים סותרים, ננעלו שערי התירוצים והגזרה הרעה נחתמה.