מחלוקת בית שמאי ובית הלל - [עירובין יג:] · הלכה כבית הלל
לכאורה קשה מדוע נאמר: "הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו", הרי בכל מחלוקת כל צד רוצה להצדיק את דעתו, ומהו ענין "נוחין ועלובין" ושאר המעלות של ב"ה לכוון האמת להלכה, ומה הועילו בזה שהיו "מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן", להשביח דעתם?
ה'עמק שאלה' כתב שמלבד שנחלקו ב"ש וב"ה כמה שנים בכמה פרטים, נחלקו עוד בעניין אחר, והיינו, באשר בית הלל היו רוב, ובית שמאי היו חריפים יותר (יבמות יד.) ונחלקו בדין "אחרי רבים להטות", אם הלכה כמו הרוב (ב"ה) אע"פ שהם פחות חריפים או שמא הלכה כהמיעוט (ב"ש) שהם חריפים כי יש בהם רוב בחריפות, ויצאה בת קול שהלכה כבית הלל שהם רוב אע"פ שהם פחות חריפים.
ומפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? משום שבית הלל 'נוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי', שכל עיקר הסברא של "יותר חריפים", הוא משום שמפליאים להעמיק בטעמי הדינים, מה שלא עלה על דעת הרוב שפחות חריפים, ואפשר שאילו הרוב היו עומדים על טעם המועטים, גם הם היו מודים. ואחר שבית הלל בענוותנותם שנו טעמם של בית שמאי, וירדו לסוף דעתם ובכל זאת נחלקו, שוב אין מקום להעצים כח בית שמאי בזה שהם יותר חריפים, והרי מזה הטעם קיימא לן שהלכה כאמוראי בתראי (אחרונים), לא משום דהוי עדיפי מקמאי (ראשונים), אלא משום שעמדו על דעות הראשונים, וחקרו על כל חלקי הסותר, עד שהעמידו ההלכה על מכונה, והכי נמי בית הלל חקרו טעמם של בית שמאי, וראו כי אין בטעמם מקום לסמוך להלכה.
ועדיין יש מקום לומר, שאינם דומים בית הלל לאמוראי בתראי לגבי קמאי, לפי שאמוראי בתראי למדו תחילה דברי הקמאי, ובלי שום נטיית הדעת שקלו וטרו בהו, ומשום הכי שיקול דעתם היה חזק יותר, מה שאין כן בית הלל שהיו בימי בית שמאי, ואפילו ששנו דברי בית שמאי, מכל מקום הלא הקדימו חוות דעת עצמם בכל עניין, ושוב היתה להם נטיית הדעת לעמוד על סברתם הראשונה, והיה עולה על הדעת דלא אלים שיקול דעתם של בית הלל לדחות טעמם של בית שמאי, שהיה נימוקם עמם בחידוד דעתם, לכן נאמר: "ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן", כלומר, שלא קבעו הוראה עד שמתחלה חקרו טעמייהו דבית שמאי, ואם כן הלכה כמותם.