ספר אותיות הנוח (תרגום ראבע)· רבי יהודה חיוג'
מאמר ג
החלק השלישי מספר אותיות הנוח בלשון הקדש
נאום יהודה בן דוד. כבר השלמתי הפעלים עלומי הפ"א בחלק הראשון מזה הספר, וכן הפעלים שהם עלומי העי"ן בחלק השני, ואבאר בזה החלק השלישי הפעלים שהם עלומי הלמ"ד, כי גם [הם] קשים ודרכם נעלם בעבור רובי תוצאותיהם וחסרונם, ופעם שישימו תמורת החסרון ופעם בלא תמורה. ואתן ראיות על החסרון שאשיב הפועל אל שרשו והמקום שיצא ממנו, אז יתברר חסרונו ויֵראה ענינו. על כן אדבר עליהם דרך כלל קודם שאזכור הפעלים, ואבאר דרכים שיעמידו דרכים על בוריו כל דבר, כאשר עשיתי בפעלים הנזכרים למעלה. אלוהי השמים יהיה בעזרי.
שער א
שער בפעלים שהלמ"ד שלהם אות נח נעלם
הפעלים שהלמ"ד שלהם אות נח נעלם, כמו בָּנָה, עָשָׂה, קָנָה, חָלָה, רָאָה, הה"א למ"ד הפועל. ומנהג העבריים כאשר יאמרו מאלה פָּעַלְתִּי, שיהפכו הה"א ליו"ד נעלם וישברו מה שיש לפניו בחירק, ואמרו בָּנִיתִי, עָשִׂיתִי, קָנִיתִי, חָלִיתִי, רָאִיתִי, כלם נמצאו על זה המנהג ולא עבר זר בתוכם. ושרשם להראות היו"ד שהוא למ"ד הפועל: קָנַיְתִּי, בָּנַיְתִּי, כמו שָׁמַרְתִּי, זָכַרְתִּי. והעתיד: יִקְנֶה, יִבְנֶה, יַעֲשֶׂה, יַעֲלֶה בפתח בעבור העי"ן.
והפועֵל: בּוֹנֶה, קוֹנֶה, עוֹשֶׂה. והצווי: בְּנֵה, קְנֵה, עֲשֵׂה – הה"א למ"ד הפועל. ויתהפך בפעול ליו"ד נראה: בָּנוּי, עָשׂוּי, קָנוּי.
ובנין נִפְעַל: נִבְנָה, נִקְנָה, נַעֲשָׂה – בפתח בעבור העי"ן. והעתיד: יִבָּנֶה, יִקָּנֶה, יֵעָשֶׂה, יֵעָלֶה, יֵרָאֶה – ברפא בעבור העי"ן והרי"ש. כן מנהג האמת באלה הפעלים, והשורש שממנו תמצא הראיה על חסרון הבא מאלה חסר.
כי ברוב מִדְבריהם יחסרו הה"א שהוא למ"ד הפועל כדי להקל על הלשון, ופעם ישימו דבר תמורת החסרון ופעם לא ישימו. והחסר בעל התמורה: וַיִּבֶן ששרשו וַיִּבְנֶה, שהוא מן בָּנָה, בָּנִיתִי, הפילו למ"ד הפועל ושמו תמורתה הנח הנעלם שהוא אחר יו"ד העתיד להשלים הבנין כאשר זכרתי בפעלים עלומי העי"ן. וכמוהו וַיִּקֶן (בראשית לג יט), ושרשו וַיִּקְנֶה, כי הוא מן קָנָה, קָנִיתִי. וכן וַיִּבֶז עֵשָׂו (בראשית כה לד) שרשו וַיִּבְזֶה, כי הוא מן דְבַר יְיָ בָּזָה (במדבר טו לא), מַדּוּעַ בָּזִיתָ (ש"ב יב ט). וכן וַיִּגֶל יְהוּדָה (מ"ב כה כא) שרשו וַיִּגְלֶה, כי הוא מן גָּלָה, גָּלִיתִי. וכן וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם (שמות לב כ) שרשו וַיִּזְרֶה, כי הוא מן זָרָה, זָרִיתִי, תִּזְרֶה לָרוּחַ (יחזקאל ה ב), וכן וַתִּזֶן אָהֳלָה (יחזקאל כג ה) שרשו וַתִּזְנֶה, כי הוא מן זָנָה, זָנִיתִי. וכן יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי (איוב לג כא) שרשו יִכְלֶה, כי הוא מן כָּלָה, כָּלִיתִי. וכן וַיִּמֶץ טַל (שופטים ו לח) שרשו וַיִּמְצֶה, כי הוא מן מָצָה, מָצִיתִי, וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית (יחזקאל כג לד), וְנִמְצָה דָמוֹ (ויקרא א טו). וכן וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה (שמות ב יב) שרשו וַיִּפְנֶה, כי הוא מן פָּנָה, פָּנִיתִי. וכן וַיִּקֶר מִקְרֶהָ (רות ב ג) שרשו וַיִּקְרֶה, כי הוא מן קָרָה, קָרִיתִי, מִקְרֶה. וכן וַיִּקֶשׁ דְּבַר (ש"ב יט מד) שרשו וַיִּקְשֶׁה, כי הוא מן קָשָׁה, קָשִׁיתִי, לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ (דברים טו יח). וכן וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ (שמות ד כו) שרשו וַיִּרְפֶּה, כי הוא מן רָפָה, רָפִיתִי, יִרְפֶּה. וכן וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע (בראשית כא יד) – בפתח בעבור העי"ן, ששרשו וַתִּתְעֶה, כי הוא מן תָּעָה לְבָבִי (ישעיהו כא ד), תָּעִיתִי. וכן וַתֵּכַהּ (איוב יז ז) בפתח בעבור העי"ן, שרשו וַתִּכְהֶה, כי הוא מן כָּהָה, כָּהִיתִי, כָּהֹה תִכְהֶה (זכריה יא יז), וכמוהם רבים.
ואין ([ומין]) אחר חסר בנוח פ"א הפעל כאשר היה קודם החסרון, כי באלה שהזכרתי הוא מתנועע, כמו וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ (במדבר כא א), שרשו מן וַיִּשְׁבֶּה, כי הוא מן שָׁבָה, שָׁבִיתִי, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי (תהלים סח יט). וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי (איוב לא כז) שרשו וַיִּפְתֶּה, כי הוא פָּתָה, פָּתִיתִי, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם (דברים יא טז). וַיֵּבְךְּ (בראשית כז לח) שרשו וַיִּבְכֶּה, כי הוא מן בָּכָה, בָּכִיתִי. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב (במדבר כד יט) שרשו וְיִרְדֶּה, כי הוא מן רָדָה, רָדִיתִי. אַל יֵשְׂטְ (משלי ז כה) שרשו יִשְׂטֶה מן שָׂטִיתִי, וְאַתְּ כִּי שָׂטִית (במדבר ה כ). וַיֵּשְׁתְּ (בראשית ט כא) שרשו וַיִּשְׁתֶּה, כי הוא שָׁתָה, שָׁתִיתִי. וזה המין בלא תמורה. והתחדש הנח הנעלם אחר היו"ד בעבור הטעם, כי אין לטעם מקום שיהיה בו כי אם עם הנוספים.
וחסר בלא תמורה, כמו תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ (ישעיהו מז ג) שרשו תִּגָּלֶה, כי הוא מן נִגְלָה; וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא (שמות לד ג) שרשו יֵרָאֶה, כי הוא מן נִרְאָה. וְתֵעָשׂ (אסתר ה ו) שרשו וְתֵעָשֶׂה, כי הוא מן נַעֲשָׂה.
גם חסר בלא תמורה, כמו יִבְנוּ, יִקְנוּ, יִרְאוּ, יַעֲשׂוּ, והשורש בכולם יִבְנְיוּ, יִקְנְיוּ, יִרְאֲיוּ, יַעְשְׂיוּ. וכן מנהג זה השער, כאשר אמרו מאלה הפעלים יִפְעֲלוּ, יפילו למ"ד הפועל ולא שמו שום דבר תמורתו. ונמצאו מלות מעטות בשורש, כמו מַר יִבְכָּיוּן (ישעיהו לג ז), כֻּלָּם יִכְלָיוּן (ישעיהו לא ג), בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן (תהלים לו ח), יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ (תהלים לו ט), וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן (דברים ח יג), כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן (ישעיהו יז יב), אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה (תהלים עז ד), בַּל יֶחֱזָיוּן (ישעיהו כו יא), היו"ד למ"ד הפועל.
והפילו הלמ"ד בלא תמורה מן פָּעֲלוּ, ואמרו בָּנוּ, קָנוּ, רָאוּ, עָשׂוּ, זָנוּ, חָסוּ, זה הוא דרכם, ושרשם: בָּנְיוּ, קָנְיוּ, רָאֲיוּ, עָשְׂיוּ, כמו שָׁמְרוּ, זָכְרוּ. ונמצאו מהם מעטים, כמו דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ (משלי כו ז), צוּר חָסָיוּ בוֹ (דברים לב לז), נָטָיוּ רַגְלָי (תהלים עג ב).
ודרך הפּוֹעֲלִים להפיל הלמ"ד: בּוֹנִים, רוֹאִים, קוֹנִים, עוֹשִׂים, זוֹנִים, חוֹסִים, ושרשם: בּוֹנְיִים, קוֹנְיִים, חוֹסְיִים, רוֹאֲיִים, כמו שׁוֹמְרִים, זוֹכְרִים.
ודרך פּוֹעֲלָה להפיל הלמ"ד, כמו בּוֹנָה, רוֹאָה, עוֹשָׂה, זוֹנָה, רוֹעָה, והשורש: בּוֹנְיָה, רוֹאֲיָה, עוֹשְׂיָה, רוֹעֲיָה, זוֹנְיָה, כמו שׁוֹפְטָה, יוֹשְׁבָה. ונמצא מלה אחת כשורש: שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה (שה"ש א ז) – היו"ד למ"ד הפועל.
רק פָּעֲלָה, לא הפילו ממנו הלמ"ד הפועל, אך החליפוהו בת"ו, אמרו מן בָּנָה – בָּנְתָה, והשורש בָּנְיָה, ומן רָאָה – רָאֲתָה, ומן רָפָה – רָפְתָה, ומן עָשָׂה – עָשְׂתָה, ומן גָּלָה – גָּלְתָה, ומן מָחָה – מָחֲתָה – הת"ו חלוף הנח נעלם שהוא למ"ד הפועל. ושמור זה המנהג כי הוא הידוע, אף על פי שמצאתי מלה אחת בשורש והיא זרה: כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי (תהלים נז ב). וכן דרך נִפְעֲלָה בת"ו בחילוף הלמ"ד, כמו נִבְנְתָה, נִכְסְתָה, נִרְאֲתָה.
גם נמצא שם הפועל (כתוב) ([בת"ו]) חלף הלמ"ד, כמו בְּנוֹת, רְאוֹת, עֲשׂוֹת, קְנוֹת. וי"א כי הו"ו הוא הלמ"ד, והת"ו נוסף כאשר ימצא נוסף בשמות הפעלים בפעלים אחרים.
והפעלים הכבדים מאלה הפעלים עלומי הלמ"ד, כמו הִרְבָּה, הֶרְאָה, הִקְרָה, הִרְוָה, הֶעֱלָה – הה"א הנעלם הוא למ"ד הפועל. ובאמרם הִפְעַלְתִּי מאלה הפעלים יתהפך ה"א ליו"ד העלם ויונע מה שיש לפניו בחיריק כמנהג הפעלים שהם מהבנין הקל מאלה הפעלים, כמו הִרְבִּיתִי, הֶעֱלִיתִי, או בצירי, כמו הִרְבֵּיתִי, הִפְרֵיתִי, הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ (מיכה ו יג). והשורש בהם: הִרְבַּיְתִּי, הִרְאַיְתִּי, כמו הִשְׁמַעְתִּי, הִשְׁפַּלְתִּי. והעתיד: יַרְאֶה, יַרְבֶּה, יַפְרֶה – בפתחות היו"ד. ולשון הפועֵל: מַפְרֶה, מַרְבֶּה, מַרְוֶה, מַעֲלֶה. והצווי: הַרְבֵּה, הַעֲלֵה, הַרְאֵה. והפעול בנוע המ"ם בשורק, כמו מוּגְלֶה, מוּרְבֶּה מֻקְרֶה, או בקמץ, כמו אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה (שמות כה מ), מׇפְנֶה צָפוֹנָה (יחזקאל ט ב).
גם יחסר למ"ד הפועל בבנין הזה בתמורה ובלא תמורה, כמו וַיֶּפֶן זָנָב (שופטים טו ד), שרשו וַיִּפְנֶה, כי הא מן הִפְנָה, הִפְנֵיתִי, והיה הסגול במלת וַיֶּפֶן הוא הסגול שיתנועע בו היו"ד כמו פתח וַיַּפְנֶה, כי הפתח שנע בו היו"ד יורה שהוא בנין הכבד, וכן סגול וַיֶּפֶן יורה שהוא מבנין הכבד, שהוא הִפְנָה, הִפְנֵיתִי. וכמוהו וַיֶּזֶן אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם (דה"ב כא יא), שרשו וַיַּזְנֶה. וכן וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ (דה"ב לו יג) שרשו וַיַּקְשֶׁה, כי הוא מן הִקְשָׁה, הִקְשֵׁיתִי. וכן וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ (תהלים קה כד), שרשו וַיַּפְרֶה, שהוא מן הִפְרָה, הִפְרֵיתִי. וכן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל (מ"ב יז ו) שרשו וַיַּגְלֶה, כי הוא מן הִגְלָה, הִגְלֵיתִי.
ומין אחר מהחסר שאין לו תמורה בנוח פ"א הפועל ובהשאר היו"ד פתוח כאשר היה קודם החסרון: וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן (בראשית כט י), שרשו וַיַּשְׁקֶה, כי הוא מן הִשְׁקָה, הִשְׁקֵיתִי, וכן יַפְתְּ אֱלֹהִים (בראשית ט כז), וּמְלָכִים יַרְדְּ (ישעיהו מא ב). והחסר: יַרְבּוּ, יַפְנוּ, והוא המנהג.
ומהחסר: הִרְבּוּ, הִפְנוּ, הִזְנוּ, שרשם: הִפְנְיוּ, יִרְבְּיוּ, יִפְנְיוּ. ומהחסר: מַרְבִּים, מַעֲלִים, וכן כלם. ומהחסר: הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל (עזרא ז ט), וכן דרך כלם. הֶרֶף מִמֶּנִּי (דברים ט יד), שרשו הַרְפֶּה, כי הוא מן הִרְפָּה, הִרְפֵּיתֵי. הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי (תהלים נא ד) שרשו הַרְבֵּה, כי הוא מן הִרְבָּה, הִרְבֵּיתִי. ודרך הִפְעִילָה בת"ו חלוף הלמ"ד, כמו הִרְבְּתָה, הִפְנְתָה, וכן דרך כלם. ושם הפועל נמצא בת"ו חלוף הלמ"ד, כמו הַרְבּוֹת, הַרְאוֹת, הַפְנוֹת. ויש אומרים כי הו"ו הוא למ"ד הפועל והת"ו נוסף.
והמין האחר מהפועל הכבד מאלה הפעלים עלומי הלמ"ד, כמו עִנָּה, נִקָּה, שִׁנָּא, סִלָּה, נִסָּה, צִוָּה, קִוָּה. ודרך פִּעַלְתִּי בהתהפך הה"א ליו"ד נעלם ונע מה שיש לפניו בחירק, כמו צִוִּיתִי, נִסִּיתִי, קִוִּיתִי, עִנִּיתִי; או בצירי, כמו צִוֵּיתִי, נִסֵּיתִי, קִוֵּיתִי, ושני הדרכים נכונים. והעתיד: יְקַוֶּה, יְצַוֶּה, יְנַסֶּה. והפועֵל: מְקַוֶּה, מְנַסֶּה, מְנַקֶּה, מְצַוֶּה. והפעוּל: מְנֻסֶּה, מְצֻוֶּה, מְשֻׁנֶּה. והצווי: צַוֵּה, קַוֵּה, עַנֵּה, שַׁנֵּה.
ויש חסרון במין הזה, כמו יְצַו יְיָ אִתְּךָ (דברים כח ח) שרשו יְצַוֶּה, כי הוא מן צִוָּה, צִוִּיתִי. יְקַו לְאוֹר (איוב ג ט) שרשו יְקַוֶּה, כי הוא מן קִוָּה, קִוִּיתִי. אַל תְּגָל (משלי כה ט) שרשו תְּגַלֶּה, כי הוא מן גִּלָּה, גִּלִּיתִי. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ (בראשית כד יט) שרשו וַתְּכַלֶּה, כי הוא מן כִּלָּה, כִּלִּיתִי. וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה (ישעיהו כב ח) שרשו וַיְגַלֶּה, כי הוא מן גִּלָּה, גִּלִּיתִי. וַיְחַל מֹשֶׁה (שמות לב יא) שרשו וַיְחַלֶּה, כי הוא מן חִלָּה, חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל (מלאכי א ט); וכן וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ (בראשית לה טז), וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר (ש"א כא יד).
ומהחסר: יְצַוּוּ, יְקַוּוּ, יְגַלּוּ, יְדַמּוּ, וכן דרך כולם. ומהחסר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כד ב), שרשו צַוֵּה; גַּל עֵינַי (תהלים קיט יח), שרשו גַּלֵּה; חַל נָא (מ"א יג ו), שרשו חַלֵּה. ומהחסר: מְנַדִּים, מְחַכִּים, וכן דרך כלם. ומהחסר: לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ (בראשית כז ח). ובחסרון הזה רב תראנו מפורש בפעלים שאני עתיד לפרש אותם. והפועל האחר העובר לנקבה מזה המין לעולם בת"ו חלף הלמ"ד, כאשר עשו בשני המינים הנזכרים: רִבְּתָה, גִּלְּתָה, כִּסְּתָה, וכן דרך כולם. ושם הפועל בחלף הת"ו: יוֹם עַנּוֹת אָדָם (ישעיהו נח ה), בְּיוֹם צַוֹּתוֹ (ויקרא ז לח), לְנַסֹּתוֹ (מ"א י א); ויש אומרים כי הו"ו למ"ד הפעל (והו"ו) ([והת"ו]) נוסף.
שער ב
שער בפעלים שהפ"א והלמ"ד שלהם אות נעלם
הפעלים שהפ"א והלמ"ד שלהם אות נעלם, כמו הוֹרָה, הוֹגָה, הוֹנָה, הו"ו פ"א הפועל. ואלה הפעלים כבדים, כי מנהג הלשון בפועל שעבר מהבנין הכבד שבראשו אות נעלם יתהפך לו"ו והכניסו עליו הה"א להורות על הבנין, כה"א הִרְבָּה, הֶרְאָה, שיורה הה"א הראשון על בנין הכבד, והאחרון הוא למ"ד הפועל.
ובהצטרף הוֹרָה וחביריו עם הנוספים שהם ארבעה, יפול הה"א הראשון וישאר הו"ו נעלם כאשר היה, וינוע עי"ן הפועל בסגול: יוֹרֶה, יוֹדֶה, יוֹנֶה, כאשר אמרו יַרְאֶה, יַרְבֶּה, בהפלת הה"א הראשון; לכן יורה כי יַרְבֶּה ויַרְאֶה פעלים כבדים, ואם נפל הה"א בעבור פתחות היו"ד, וכן יורה על הבנין הכבד במלת יוֹרֶה ויוֹדֶה ויוֹנֶה, (במלת) שנעזב הו"ו נעלם כאשר היה קודם שיפול הה"א.
ועוד חסרו הה"א שהוא למ"ד הפועל כאשר עשו כן בכל הפעלים עלומי הלמ"ד, אמרו יוֹרוּ, יוֹנוּ, יוֹדוּ, בחסרון למ"ד הפועל כאשר אמרו יַרְאוּ, יַרְבּוּ, בחסרון למ"ד הפועל. הנה נתברר כי יוֹרוּ, יוֹנוּ, יוֹגוּ, יוֹדוּ – יוֹרְיוּ, יוֹדְיוּ, יוֹנְיוּ, יוֹגְיוּ. ונמצא מלה אחת בשורש: עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי (איוב יט ב), הו"ו הראשון במלת תּוֹגְיוּן פ"א הפועל, והגימ"ל הוא העי"ן, והיו"ד הוא הלמ"ד. רק, נוּגֵי מִמּוֹעֵד (צפניה ג יח) נפעלים הם מן כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה (ש"ב כ יג), ו"ו נוּגֵי פ"א הפועל, והגימ"ל הוא העי"ן, והלמ"ד חסר.
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר (מ"ב יג יז), איננו מן יָרָה, כי זה השורש שהוא יָרָה נמצאו בו הפועל הקל והכבד, והנה הכבד כמו הֹרָנִי לַחֹמֶר (איוב ל יט), צִדָּה אוֹרֶה (ש"א כ כ), והקל כמו יָרָה בַיָּם (שמות טו ד), על כן אומר כי וַיּוֹר נלקח מן הוֹרָה, לא מן יָרָה, לכן הוא חסר הלמ"ד, ושרשו וַיּוֹרֶה, ואלו היה מן יָרָה היה וַיִּיר, כמו וַיִּיף בְּגָדְלוֹ (יחזקאל לא ז עי"ש) שהוא נלקח מן מַה יָּפִית (שה"ש ז ז). והנה נתברר כי וַיּוֹר איננו מן יָרָה בַיָּם, רק הוא מן הוֹרָה, ואלו אמר יְרֵה וַיִּיר גם היה נכון. והפועֵל הנלקח מן הוֹרָה – מוֹרֶה, כמו הִרְבָּה – מַרְבֶּה, כי הפועֵל שהוא מהבנין הכבד לא יאמר כי אם במ"ם; ורבים: מוֹרִים כמו מַרְבִּים, ו"ו מוֹרִים פ"א הפועל, והלמ"ד חסר. והנה נתברר כי הַיּוֹרִים (דה"א י ג) מן יָרָה בַיָּם, וכי וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים (ש"א לא ג) מן הֹרָנִי לַחֹמֶר (איוב ל יט), וַיֹּרֵם אֱלֹהִים (תהלים סד ח), וכי ו"ו יוֹרִים אינו שורש, רק ו"ו מוֹרִים הוא פ"א הפועל.
והניעו ו"ו מוֹדֶה, הוֹדָה בבנין התפעל: וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ (ויקרא ה ה), הו"ו פ"א הפועל, והה"א האחרון הוא הלמ"ד.
הוֹדָה, יוֹדֶה – תּוֹדָה שם שלהם. וכן שם הוֹרָה, אֲשֶׁר הוֹרָהוּ (מ"ב יב ג) – תּוֹרָה; ושם אֲשֶׁר הוֹגָה יְיָ (איכה א יב) – תּוּגָה. הו"וין בשמות האלה הם מקום פ"א הפועל, והה"א לנקיבה, והלמ"ד חסר; וגם נמצא שם אֲשֶׁר הוֹגָה יְיָ – יָגוֹן, היו"ד פ"א הפועל, והגימ"ל הוא העי"ן, והלמ"ד חסר, והו"ו והנו"ן נוספים, כמנהגם להוסיף ו"ו ונו"ן בשמות, כמו גָּאוֹן ושָׁאוֹן ועֶפְרוֹן ושִׁבָּרוֹן ורבים כמוהם.
שער ג
שער בפעלים שהפ"א שלהם נו"ן והלמ"ד אות נעלם
הפעלים שהפ"א שלהם נו"ן והלמ"ד אות הנעלם, כמו כִּי נָטָה אֶל אֵל יָדוֹ (איוב טו כה), כִּי יוֹאָב נָטָה (מ"א ב כח), נְטֵה יָדְךָ (שמות י יב), הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ (ישעיהו סו יב), הנו"ן פ"א נפועל והה"א הלמ"ד, וכאשר ירצו לצרף נָטָה עם הנוספים יבלעו הנו"ן בטי"ת וידגש, אמרו יִטֶּה, תִּטֶּה, אִטֶּה, נִטֶּה, הנו"ן מבולע בטי"ת על כן נדגש, ושרשם יִנְטֶה, תִּנְטֶה, אִנְטֶה, נִנְטֶה, כמו יִרְאֶה, תִּרְאֶה; וכן וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע (ש"א ח ג) שרשו וַיִנְטוּ, והלמ"ד חסר כאשר הודעתיך, והשלם וַיִּנְטְיוּ. וכאשר הרבו לדבר בשורש הזה חסרו הנו"ן כאשר חסרו הה"א, והתחדש במקומו נח נעלם: אַל תֵּט יָמִין וּשְׂמֹאול (משלי ד כז), ושרשם תִּנְטֶה בלא בלוע, או תִּטֶּה בבלוע. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ (במדבר כד ו) – נפעלו מן נָטָה, הטי"ת דגוש להתבלע פ"א הפועל בו והוא הנו"ן, ושרשו נִנְטְיוּ כמו נִשְׁמְרוּ, והיו"ד למ"ד הפועל.
והפועל הכבד מזה השורש: וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד (עזרא ז כח), הִטֵּיתִי, הנו"ן מבולע בטי"ת הדגוש, ושרשו הִנְטָה. והעתיד: יַטֶּה, תַּטֶּה, בפתיחת הנוספים להורות על הבנין הכבד, והנו"ן מבולע, ושרשם יַנְטֶה, תַּנְטֶה, כמו יַרְבֶּה, תַּרְבֶּה, וכן וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט (ש"א ח ג) שרשו וַיַּנְטוּ כמו וַיַּרְבּוּ, והלמ"ד חסר. גם חסרו הנו"ן בחסרון הה"א ואמרו אַל תַּט לִבִּי (תהלים קמא ד), הת"ו פתוח כאשר היה קודם החסרון, ושרשו (הנטה) ([תַּנְטֶה]), או תַּטֶּה בבילוע; וכן וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד (עזרא ט ט), שרשו וַיַּנְטֶה, או וַיַּטֶּה בבילוע.
והפועֵל מזה הפועַל הכבד: מַטֶּה מִשְׁפַּט (דברים כז יט), הטי"ת דגוש להתבלע הנו"ן בו, ושרשו מַנְטֶה כמו מַרְבֶּה. ורבים: מַטִּים – וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם (תהלים קכה ה), וּמַטֵּי גֵר (מלאכי ג ה), הטי"ת דגוש, כי שרשו מַנְטִים, מַנְטֵי. רק וּמָטִים לַהֶרֶג (משלי כד יא) איננו מהשורש הזה, רק הוא מן מָט, ימוּט, המ"ם פ"א הפועל, על כן לא נדגש, וכבר הזכרתי בפעלים עלומי העי"ן.
ובפעלים האלה הִכָּה, הִכֵּיתִי, יַכֶּה, תַּכֶּה, הַאַכֶּה אַכֶּה (מ"ב ו כא), גם אלה הפעלים כבדים, ובכ"ף הנדגש נו"ן מבולע, ויורה עליו וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה (לא) נֻכָּתָה (שמות ט לא), וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ (שמות ט לב), והשורש: הִנְכָּה, הִנְכֵּיתִי, הַאַנְכֶּה אַנְכֶּה, הנו"ן פ"א הפועל, והה"א הוא הלמ"ד. וכן הַכּוּ, וַיַּכּוּ, הנו"ן מבולע ולמ"ד הפועל נופל. וברוב שדברו בשורש הזה חסרו הנו"ן והתחדש במקומו הנח הנעלם, אמרו יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ (הושע ו א), ושרשו יַנְךְּ, כמו יַשְׁקְ, יַפְתְּ החסרים, והשלם על שורש יַנְכֶּה, או יַכֶּה בבלוע. וכן וַיַּךְ הַבָּרָד (שמות ט כה), וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ (יונה ד ח), וכן תַּכֶּה, מַכּוֹת, הַכּוֹת, הנו"ן שהוא פ"א הפועל מבולע בכ"ף הדגוש. וְנִכָּה וָמֵת (ש"ב יא טו), ושרשו נִנְכָּה – נִבְנָה, נִקְנָה, נִגְלָה.
וכמו אלה הפעלים הכבדים: הִצָּה, הִצֵּיתִי, אֲשֶׁר הִצּוּ… בְּהַצֹּתָם עַל יְיָ (במדבר כו ט), בְּהַצּוֹתוֹ (תהלים ס ב), אֹהֵב מַצָּה (משלי יז יט), הנו"ן מבולע בצד"י הדגוש, והיא פ"א הפועל. והראיה הגמורה כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים (דברים כה יא), וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם (ש"ב יד ו), ושרשם אשר הִנְצוּ, בְּהַנְצוֹתָם, בְּהַנְצוֹתִי, מַנְצָה, כמו בְּהַרְאוֹתָם, מַרְאֶה. ולמ"ד הפועל חסר מן הִצּוּ, מַצָּה, ושרשם (מציו) ([הִצְיוּ]), מַצְיָה. שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים (שמות ב יג), זה הנו"ן הכתוב הוא נו"ן בנין נפעל, אך הנו"ן שהוא פ"א הפועל מבולע בצד"י הדגוש, ושרשו נִנְצִים, כמו נִרְאִים, נִרְפִּים, ולמ"ד הפועל חסר, ושרשו להיות שלם בלא חסרון נִנְצָיִים, כמו נִמְצָאִים, נִשְׁמָרִים. מַסָּה וּמְרִיבָה (שמות יז ז), בסמ"ך הדגוש נו"ן מבולע, כי הוא מן נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כב א), אֲשֶׁר נִסּוּנִי (תהלים צה ט), לֹא תְנַסּוּ (דברים ו טז), והה"א לנקיבה, והלמ"ד נופל.
אמר מחבר הספר, כן אמר כי וְהִזָּה (ויקרא ד ו), יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים (ויקרא טז יד), וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה (במדבר יט כא), פועל כבד, ובזי"ן הדגוש אות מבולע הוא פ"א הפועל, והקרוב אלי שיהיה האות נו"ן כמנהג אלה הפעלים שהזכרתי והה"א למ"ד הפועל. ואמרתי הקרוב אלי שהאות המבולע נו"ן בלא חיתוך ודעת שלימה, כי לא מצאנו במקרא מלה מזה הענין שתורה על ראש הפועל אם הוא נו"ן או אות אחר, כי לא היה חפץ המקרא לבאר הלשון; לכן הקרוב במנהג היות שרשו וְהִנְזָה, יַנְזֵה, מַנְזֵה, והפילו האות המבולע שהוא פ"א הפועל להיותו קל על הלשון כאשר הפילו הה"א שהיא למ"ד הפועל, ואמרו וַיַּז מִמֶּנּוּ (ויקרא ח יא) בפתחות היו"ד להורות שהוא מהבנין הכבד כאשר היה קודם שיפול, ושרשו וַיַּנְזֶה בלא בילוע, או וַיַּזֶּה בבילוע, רק יִזֶּה – וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ (ויקרא ו כ), אף על פי שהוא מזה השורש איננו פועל כבד נלקח מן הִנְזָה, רק פועל קל נלקח מן (הזה) ([נָזָה]) ושבר היו"ד יורה עליו, ובולע הנו"ן בזי"ן הדגוש. והפילו (באות) ([האות]) המבולע והלמ"ד להקל על הלשון, אמרו וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר (מ"ב ט לג) בשבר היו"ד, להורות שהוא פועל קל כאשר היה קודם שיפול, ושרשו וַיִּנְזֶה בלא בילוע, או וַיִּזֶּה בבילוע.
ואחר שהשלמתי לדבר, אחל לחבר הפעלים ראשון ראשון כסדר, ואזכיר כל מלות זרות שימצאו בפעלים וכל אשר ביארתי מלעיל לדעת תוצאות אלה הפעלים.
שער ד
כלל הפעלים עלומי הלמ"ד הנמצאים בכל המקרא
אבה – וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ (דברים כג ו), וְלֹא אָבִיתִי (יהושע כד י), אָבִינוּ. והפועל שעבר ללשון רבים בחסרון הלמ"ד כמנהג כל חביריו: אָבוּ, ושרשו אָבְיוּ.
ודע כי הפעלים כלם שעברו מזה המין שהם עלומי הלמ"ד שוים עם הפעלים שהם עלומי העי"ן בעבור חסרונם; אמרו מהפעלים עלומי הלמ"ד: אָבוּ, בָּנוּ, עָשׂוּ; ואמרו מהפעלים עלומי העי"ן במבטא הזה בעצמו: בָּאוּ, קָמוּ, סָרוּ, נָמוּ; לכן כאשר נשיב כל אחד מאלה השני המינים אל שרשו והמקום שיצאו ממנו נדע כי אָבוּ, בָּנוּ ועָשׂוּ וחביריהם חסרים, ושרשם אָבְיוּ, בָּנְיוּ, עָשְׂיוּ, וכן בָּאוּ, קָמוּ, סָרוּ, נָמוּ וחביריהם אינם חסרים רק עלומי העי"ן, ושרשם בָּיְאוּ, קָיְמוּ, סָיְרוּ, נָיְמוּ. ובעלי הטעמים שמו הפרש ביניהם, כי העמידו הפעלים עלומי הלמ"ד בעי"ן, והעמידו בעלי עלומי העי"ן בפ"א.
אָבְתָה בסמוך, אָבָתָה במוכרת. אוֹבֶה, יֹאבֶה, נֹאבֶה בהעלם האל"ף, כאשר בארתי בפעלים שהפ"א שלהם אל"ף, תֹּאבוּ, יֹאבוּ, בחסרון הלמ"ד, תֹּאובֶינָה. והצווי: אֲבֵה, אֲבוּ, והשורש אִבְיוּ, ולנקיבה אֲבִי ושרשו אִבְיִי, אֲבֶינָה לנקבות רבות. וישתוו צוויים לשון רבים ולשון נקיבה אחת מזה המין עלומי הלמ"ד עם צווי לשון רבים ולשון נקיבה אחת ממין עלומי הפ"א במבטא, אמרו מזה המין רְאוּ, עֲשׂוּ, בְּנוּ, קְנוּ, רְאִי, עֲשִׂי, בְּנִי, ומהמין האחר: צְאוּ, רְדוּ, דְּעוּ, צְאִי, רְדִי, דְּעִי, וכאשר נשיבם אל השורש ידענו כי אלה חסרי למ"ד ואלה חסירי פ"א. ואלה עלומי הלמ"ד לא ישתנו במקום המוכרת אלא כאשר הם בסמוך כן הם לעולם, והמין שהוא עלום הפ"א ישתנה במקום המוכרת, בעבור שיאמר בסמוך לְכוּ, שְׁבוּ, צְאוּ, ובמוכרת לֵכוּ, שֵׁבוּ, צֵאוּ, בצירי. אוֹבֶה, כִּי אֵינָם אֹבִים (יחזקאל ג ז), חסר, והפועלת בחסרון: אֹבָה, אוֹבוֹת, והשורש: אוֹבְיָה, אוֹבְיוֹת. ושם הפועל נמשכת הלמ"ד (ליו"ד) ([לו"ו]) במבטא, והוא במכתב ה"א או ו"ו – אָבֹה, או (כתוב) ([בת"ו]) – אָבוֹת.
ובשרש הזה ענין שני: לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי (משלי כג כט), יש אומרים כי אֶבְיוֹן ממנו והנו"ן נוסף כמו זֵרְעוֹנִים, וזֵידוֹן ואֶבְיוֹן על משקל אחד, כי הנח הנעלם שהוא בין הזי"ן והדל"ת במלת זֵידוֹן הוא מקום הבי"ת הנח במלת אֶבְיוֹן.
…
סוף הספר