ספורנו על ויקרא· ספורנו
פרק טו · פסוק יט
וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם. לִמֵּד דִּינֵי הַנִּדָּה וְהַזָּבָה, וְהִטְעִין אֶת הַזָּבָה קָרְבַּן חַטָּאת וְעוֹלָה. וּבָזֶה הֵעִיד כִּי לֹא יִקְרֶה זֶה בִּבְנוֹת עַמּוֹ זוּלָתִי לְהָעִיר אָזְנָן עַל מֶרִי קָדַם בְּפֹעַל וּבְמַחֲשָבָה, כִּי הוּא אָמְנָם הַרְבּוֹת הָעֹנֶשׁ שֶׁעָנַשׁ אֶת חַוָּה עַל פְּעֻלָּתָהּ וּמַחֲשַׁבְתָּהּ, שֶׁנִּכְלָל בְּאָמְרוֹ ״הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ״ (בראשית ג:טז). וּבְכֵן רָאוּי שֶׁתִּסְפּוֹר שִׁבְעָה נְקִיִּים, עַד יֵעָרֶה עָלֶיהָ רוּחַ תְּשׁוּבָה וְטָהֳרָה, וְאָז תִּטְבּוֹל וּתְכֻּפַּר בְּחַטָּאת עַל פְּעֻלַּת הָרַע וּבְעוֹלָה עַל הַמַּחֲשָׁבָה.