ספורנו על בראשית· ספורנו
פרק מט · פסוק טו
וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב. וְזֶה רָאָה שֶׁהַמְּנוּחָה בִּשְׁלֵמוּת הַמֻּשְׂכָּלוֹת אֲשֶׁר בּוֹ תָּנוּחַ הַנֶּפֶשׁ, כְּעִנְיַן "וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם" (ירמיהו ו:טז), שֶׁהוּא הַטּוֹב וְהַתַּכְלִית הַמְכֻוָּן.
וְאֶת־הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה. וְרָאָה גַּם כֵּן שֶׁאַרְצוֹ מוּכֶנֶת לָתֵת מְזוֹנוֹ בְּלִי טֹרַח וּלְהִתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר:
וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל. שְׁנֵי מִינֵי הַמַּשָּׂא, וְהֵם עוֹל תּוֹרָה וְעוֹל צִבּוּר, כְּאָמְרָם רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מועד קטן ו.) "הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּאִיתֵיהּ בְּמָתָא כָּל מִילֵי דְמָתָא עָלֵיהּ":
וַיְהִי לְמַס עֹבֵד. וְהֶהָמוֹן הָעוֹבֵד כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה בְּעִסְקֵי חַיֵּי שָׁעָה הָיָה לוֹ לְמַס, כְּאָמְרָם רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא עב.) שֶׁבְּנֵי עִירוֹ הָיוּ מְצֻוִּים לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ.