ספורנו על בראשית· ספורנו
פרק ד · פסוק ו
לָמָּה חָרָה לָךְ. לָמָּה קִנֵּאתָ בְּאָחִיךָ כְּדוֹאֵג עַל שֶׁקִּבַּלְתִּי קָרְבָּנוֹ בְּרָצוֹן? הִנֵּה לֹא הָיָה זֶה רָצוֹן פָּשׁוּט אוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין.
וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לַקִּלְקוּל אֵיזוֹ תַּקָּנָה, אֵין רָאוּי לְהִצְטַעֵר עַל מַה שֶּׁעָבַר, אֲבָל רָאוּי לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַשִּׂיג תִּקּוּן לֶעָתִיד: