ספורנו על בראשית· ספורנו
פרק ב · פסוק ט
וַיַּצְמַח. מְזוֹנוֹתָיו שֶׁלֹּא בְּצַעַר:
נֶחְמָד לְמַרְאֶה. מְשַׂמֵּחַ וּמַרְחִיב הַלֵּב לַהֲכִינוֹ לְקַבָּלַת הַשֶּׁפַע הַשִּׂכְלִי, כְּאָמְרוֹ "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב ג:טו).
עֵץ הַדַּעַת. מַשִּׂיא לָתֵת לֵב אֶל הַטּוֹב וְהָרָע, וּמִזֶּה "וְהָאָדָם יָדַע" (בראשית ד:א) – נָתַן לֵב עָלֶיהָ, וּמִזֶּה נִקְרָא הַקָּרוֹב מוֹדָע, כְּאָמְרוֹ "מוֹדַע לְאִישָׁהּ" (רות ב:א), שֶׁדַּרְכּוֹ לָתֵת לֵב לְצָרְכֵי קְרוֹבוֹ, כְּאָמְרוֹ "וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד" (משלי יז:יז).
טוֹב וָרָע. לִבְחוֹר הֶעָרֵב אַף עַל פִּי שֶׁיַּזִּיק, וְלִמְאוֹס הַבִּלְתִּי עָרֵב אַף־עַל־פִּי שֶׁיּוֹעִיל.