ספורנו על במדבר· ספורנו
פרק טז · פסוק יד
אַף לֹא אֶל אֶרֶץ. וַתִּתֶּן לָנוּ. לֹא דַי שֶׁהֲרֵעוֹתָ לָנוּ לְהוֹצִיאֵנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַש אֶל הַמִּדְבָּר, כִּי גַם אַתָּה מְצַחֵק בָּנוּ שֶׁלֹּא הֲבִיאוֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ שֶׁאָמַרְתָּ כְּלָל, וּדְבָרֶיךָ הֵם כְּאִלּוּ נָתַתָּ לָנוּ בָּהּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכֶרֶם, בְּצַוּוֹתְךָ מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ וְאָמַרְתָּ ״לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ. וּפֶרֶט כַּרְמְךָ״ (ויקרא יט:ט-י), כְּאִלּוּ כְּבָר הָיְתָה שֶׁלָּנוּ וְהָיוּ לָנוּ בָּהּ שָׂדֶה וָכֶרֶם.
הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר. הֲתַחְשׁוֹב לְנַקֵּר עֵינֵינוּ בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא נַכִּיר תַּחְבּוּלוֹתֶיךָ?