מעשה נפלאה מרבינו הקדוש רבי ר' אלימלך מליזענסק
תוכן
סיפר כבוד אדוני אבי מור"ר הרב הגדול, חסידא ופרישא, מוהר"ר מרדכי זאב זצוק"ל האבד"ק
קאליביעל, בעל המחבר קול הרמ"ז, כי בימי הרב ר' אלימלך קרה מקרה אשר הקיסר של מדינת
עסטרייך אוסטריה גזר גזירה רעה, אשר מי שיש לו בת המגיעה לפרקה פרק 'בתולה נישאת',
ורוצה להשיא אותה לאיש, איננו רשאי כי אם שיתן קודם לאוצר המלך ארבע מאות זהובים. וזאת
ידוע, כי בימים ההם היו ארבע מאות זהובים נחשבים לסכום גדול מאוד, עד מי שעלה מזלו
והצליח להיות לו סכום כזה לאיש אמיד נחשב. לזאת, כאשר נתפשט הגזירה רעה הזו על פני
המדינה, נהייתה רעה גדולה אשר הרבה בתולות נשארו וישבו עגונות וגלמודות ולא יכלו לישא
לאיש, מחמת הסכום מעות הזה שלא היה לאביה לתן כנ"ל. ותהיה צעקה גדולה ומרה בהארץ
הזאת ותעל שוועתם השמיימה.
ובכפר אחד סמוך לליזענסק היה דר שם איש אחד הגון וירא אלקים. והיה עני וגם לו היה בת
אחת בוגרת שהגיעה מכבר לפרקה, פרק 'בתולה נשאת'. וקרה לו עבורה שידוך טוב והגון, אשר
היה ביכולתו להשיא אותה, כי המשודך לא רצה ממנו שום מוהר ומתן. אולם הדבר הזה היה לו
למניעה מחמת שלא היה לו ליתן הסכום הנ"ל לאוצר המלך. והיה לו מזה צער גדול ועגמת נפש
הרבה, כי ידע כי עוד לא יעברו שנים כבירים לא ירצה שום אדם לישא אותה, מחמת רוב שניה ]![
ורוב עניותה. וכעת הזמין ה' לפניו שידוך הגון ורוצים לישא אותה בלי שום מעות. והגזירה רעה
הלזו עומד לשטן לו. ויהי פעם אחת ישב האיש הנ"ל במר נפשו וברוב יגון ואנחה על דבר הזה,
עד שמעט נעשה חסר לב. ורץ במרת נפשו לליזענסק להרבי ר' אלימלך. וכאשר דרך על מפתן
קדשו אמר מחמת צערו בבהלה בזה הלשון: "רבי, יש לי דין תורה עם השי"ת". וכאשר אמר
הדברים האלה התיישב תיכף: "מה זה שדיברתי כל כך בעזות ובחוצפה כלפי שמיא. ולפני מי
דיברתי זאת?!" והתחרט מאוד על הדיבורים האלה, וחשב שבודאי הרבי ידבר אתו קשות
ויענישהו על ככה ח"ו וידחפהו בשתי ידיו מביתו. ורצה תיכף לרוץ בחיפזון מבית הרבי. אולם
קול דממה דקה נשמע מפי הרבי ר' אלימלך: "עמוד, בני, עמוד! אתה, בני, אמרת שרצונך לדון
בדין עם הש"ית. טוב הדבר! אולם ידוע מה שאמרו חז"ל: 'אל תהי דן יחידי'. לזאת לך אל שני
הדיינים שלי ואמור להם בשמי שיבואו אלי לישב עמי בדין". אז נתפחד האיש ההוא מאוד. אולם
מה יעשה? דברי הרבי אין להשיב. כי אז בימים ההם היו יראים כל העולם מהרבי ר' אלימלך
ומכל מה שאמר לא נפל ארצה אף כצרור. לזאת הלך האיש בעל כרחו במר נפשו אל הדיינים.
ואמר להם בשם הרבי שתיכף יבואו אליו, כי צריך להם לישב עמו בדין תורה. וכן עשו. והלכו תיכף
עם האיש להרבי וישבו שם. אחרי זה אמר הרבי להאיש: "סדר טענתך ודבר ונשמעה". אז התחיל
האיש לטעון: "הנה השי"ת נתן לנו תורה הקדושה ובה יש תרי"ג מצות אשר צוה לנו השי"ת
לשמור ולקיים אותם. והנה המצוה הראשונה מהתרי"ג מצות היא שצוה לנו השי"ת על פריה
ורביה, כדכתיב: 'ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו וגו' ועתה גזר הקיסר על מדינתנו שלא להשיא
איש את בתו הבתולה עד אשר יתן ארבע מאות דינרים לאוצר המלך. ומי נמצא בדורותינו אשר
ביכלתו ליתן סך עצום כזה? ולזאת ישבו הרבה בתולות עגונות וגלמודות בבית אביהן. וגם לי יש
בת בוגרת להשיא אותה לאיש. וכעת הזמין השי"ת לפני שידוך טוב והגון והדבר הזה מונע ואם כן
כביכול אתה עושה תורתך פלסתר וחס ושלום יבוטל מצות עשה זו הראשונה. לזאת יעשה השי"ת
שיבוטל הגזירה רעה הזאת".
ויהי כאשר הפסיק האיש לטעון, פתח רבינו איש אלהים הנ"ל את פיו הקדוש ויאמר: "הנה מה
שהשי"ת כביכול טוען את זה אנו יודעים בעצמנו. והנה על פי דין צריכין הבעלי דינים לילך לחוץ,
בעת אשר הדיינים נושאים ונותנים בהדין. אולם השי"ת 'מלא כל הארץ כבודו' ולית אתר פנוי
מניה אין מקום ריק ממנו . וגם מי יכול להיות ולחיות אפילו רגע אחד בלי השי"ת?! וע"פ הדין
אין רשאים לצות לבעל דין אחד שישאר בבית דין בעת אשר הדיינים מעיינים בדין ובעל דין אחד
ילך לחוץ. לזאת גם אתה תשאר בכאן בעת עיון הדין". ויותר לא דיבר הרבי, רק ישב על כסאו
בדביקות נפלא להשי"ת ובעינים סגורות. ופניו כלפיד אש בוערות. ושהה כן כמו רבע שעה. אח""ז
התעורר הרבי ואמר בהתעוררות נפלא: "לכו והביאו לי גמרא גטין". והביאו לפניו ופתח הגמרא
בדף מ"א וצוה להדיינים שיאמרו עמו. והתחילו עמו לאמר שם הגמרא: "מי שחציו עבד וחציו בן
חורין וכו' לישא שפחה אינו יכול משום צד חירות, ולישא בת חורין אינו יכול משום צד עבדות.
ליבטיל מפריה ורביה? והלא כתיב: 'לא תהו בראה רק לשבת יצרה' אלא כופין את רבו ועושה
אותה בן חורין". ובתוך הדברים, בעת אשר אמר 'כופין את רבו' נשא ידיו ועיניו לשמים. ותיכף
אמר מרן הקדוש להאיש הנ"ל: "לך לביתך, כי כבר ביטל הקיסר את הגזירה". ונסע לביתו ועדיין
לא היה באמצע הדרך שמע קול ששון ושמחה מבני ביתו שהלכו לנגדו לבשרו בשורה טובה הלזו.
כן יבשרו לנו מן השמים בבשורות טובות ישועות ונחמות. אמן יהי רצון.