סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ז. · יסוד ישוב ירושלם
בט' אלול נתיסד ישוב ירושלם האחרון ע“י רבנו הרמב”ן (רבנו משה בן נחמן) ז"ל.
שושנה – אהובה אמא, ספרי לנו מעשה הרמב"ן.
אמא – הגאון הגדול רבנו משה בן נחמן ז“ל נסע (בשנת ה' אלפים כ“ז לב”ע) מארץ מגורתו קטלוניא אשר בספרד המדינה לארץ ישראל. אחרי סכנות רבות שעברו על ראשו הגיע לעיר עכו העומדת על תחום הארץ, משם כתב מכתב לבנו על מדת הענוה הנקרא “אגרת הרמב”ן” (הנדפסת בכמה סדורים), משם בא לירושלם ולא מצא אף “מנין” של יהודים, מובן שבהשתטחו לפני הכותל המערבי בכה בכי רב והרטיב את אבני הכותל בדמעותיו החמים. בתוך צערו הגדול ויגונו הרב נפל בדעתו רעיון של נחמה:
עשיר אחד לקח לו לחתן עלם מצוין, הוא מסר להזוג דירה יפה ומרווחת, לשנה ילדה לו בתו בן נחמד והיא עצמה היניקה אותו והשגיחה על נקיונו. לאחר זמן בא השושבין והוא מוצא את הילד מושכב במטבח ומלוכלך מאד, הוא נבהל ושאל לסבת הדבר, וענו לו כי הילד האמיתי שוכב בבית החולים תחת נתוח קשה, אך הפרופיסורים משעשעים בתקוה כי עוד ישוב הילד לבריאותו והאם תוכל להמשיך בהנקתו, ולמען לא יופסד החלב בינתים, היא מניקה לעת עתה ילד ממזר, הוא הילד השוכב מלוכלך במטבח.
הנמשל – כשראה הרמב"ן את הארץ שהיא חרבה ואך ערים אחדות בדמות זעיר אנפין נשארו, יפו ירושלם חברון צפת טבריא, וגם אלה מלוכלכות ומזוהמות, והשאר – מדבר שממה, ואף על פי כן, עדיין היא ארץ זבת חלב ודבש, ובין סלעי ההרים גדלים זיתים וגפנים, דבר זה מראה, כי מצפה עוד הארץ לבניה אשר ישובו מבית החולים הגלותי, ולפיכך איננה חפצה להפסיד את שפעתה והיא מינקת בינתים לפרא־אדם, אשר הוא מושכב בה מלוכלך ומזוהם, אבל בשוב בניה אליה תפרח ותשגשג כימי קדם אשר היתה “יפה נוף משוש כל הארץ”, וכמו שאנו רואים עתה אתחלתא דגאולה, אשר מיום שהחלו ישראל לשוב לארץ נהפכה ממדבר שממה לגן עדן.