סוד ישרים· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין
פורים
פרק א
פורים בוקר
איתא בגמ' (מגילה טז:) ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר אורה זו תורה וכה"א כי נר מצוה ותורה אור שמחה זה יו"ט וכה"א ושמחת בחגך ששון זו מילה וכה"א שש אנכי על אמרתך ויקר אלו תפילין וכו':
הנה בזה היום האיר השי"ת בהתגלות מפורש לישראל האור מכל אלו הדברים שעמלק מכחיש אותם לזה נאמר ליהודים היתה אורה וכמבואר בגמ' שם אורה זו תורה וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור כי ענין תורה הוא כמבואר בזוה"ק (מצורע נג:) מאי תורה דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתידע וכו' היינו כי כל בריאת עולם הוא שהלביש השי"ת את האור והסתיר אותו בכל הלבושים של עוה"ז. וע"י ד"ת יכולין לבוא למקור האור שהוא סתים בכל הלבושים. ועמלק מכחיש זאת ואמר מאחר שהשי"ת העלים והסתיר את האור בלבושים אי אפשר בעוה"ז לגלות את האור כי אם הי' רצונו ית' בהתגלות אור לא הסתירו בלבושי עוה"ז וכיון שברא השי"ת עוה"ז מוכח שרצונו ית' הוא בהסתרת האור כי התגלות האור יש להשי"ת בעולמות עליונים אשר שם אין שום הסתר כלל רק עוצם בהירות. שמחה זה יו"ט שנאמר ושמתת בחגך. היינו כי המועדים נקראים פני ד' כלומר כמו פרצוף פנים שמוכיח על כל אברי הגוף כך יכולין להוכיח ולהכיר בזמן המועד את כל המבוקש שיש להשי"ת עם האדם כי יש שביל ישר באלו הימים לכל פרט נפש שהוא מבקש ד' לבוא על אותו המבוקש. ועמלק מכחיש זאת ואמר שאי אפשר כלל שיהי' בעולם הזה שביל ישר להכיר אור רצונו ית'. וששון זו מילה שנאמר שש אנכי על אמרתך וגו'. היינו כי מילה מבואר בזוה"ק (בא לו.) איזהו פתח הגוף הוי אומר זו מילה וכו' היינו שאם יצמצם אדם א"ע בזה המקום מלהשפיע רק כפי רצונו ית' ממילא יהי' כל הקבלות שלו ג"כ מבוררים שלא יקבל רק מה שהוא רצונו ית' כי כאשר מבורר גבי האדם כלי ההשפעה אז הוא מבורר גם בכלי הקבלה שלו. ועמלק מכחיש זאת כדאיתא במדרש שהוא שונא את המילה ואומר טול מה שבחרת. היינו שאמר מאחר שא"א לאדם לברר א"ע מכל וכל כי אם אחר שיברר האדם ויצמצם א"ע בהפרט של פתח הגוף אזי יבררו השי"ת אח"כ בכל הפרטים וכיון שיהי' צריכין עכ"פ לבוא בשאר הפרטים שהשי"ת יברר אותם א"כ מה לי לצמצם בפתח הגוף הלא כן הוא השי"ת כל יכול לברר גם בהפרט של פתח הגוף אף בלעדי הצמצום של האדם. ויקר אלו תפילין וכו'. כי בתפילין דמארי עלמא מה כתיב כי מי גוי גדול ומי גוי גדול כדאיתא בגמ' (ברכות ו.) היינו כי תפילין הוא לבוש לאורו ית' שאור רצונו ית' נתלבש בזאת המצוה וכשאדם מניח אותם עי"ז יכול להשיג את אורו ית' המלובש בהם ומרמזין על כל פעולות המצות שיכול האדם לחפור בהם ולגלות את האור השוכן בהם. ועמלק מכחיש זאת ואמר שכל אלו הדברים הוא מה שכיסה עתיק יומין כדי שיהי' הסתרה ואין רצונו ית' לגלות בזה העולם את ההסתר ולכן לחם עם ישראל ברפידים כי עמלק מריח תמיד החסרון של ישראל כדי לקטרג עליהם וברפידים הי' החסרון שרפו ידיהם מתורה ומצות וכמבואר בזוה"ק (בשלח סד:) מאי דכתיב היש ד' בקרבנו אם אין גוברין דחמו זיו יקרא דמלכיהון על ימא וכו' אינון אשתכחו טפשין ואמרו היש ד' וגו' אלא הכי קאמר ר"ש בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אפין דאקרי ד' וכו' אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ד' אמרו ישראל אי האי נשאל בגוונא חד ואי האי נשאל בגוונא אחרא וע"ד מיד ויבא עמלק היינו כי בים היו ישראל רואים מפורש בהתגלות הנהגת עתיקא ואח"כ נעלם מהם הבהירות מזה האור לזה היו מבקשים לידע היש ד' בקרבנו זעיר אפין דאקרי ד' הוא בקרבנו דייקא כלומר שההעלם וההסתר הוא מצדם דייקא אבל השי"ת מצדו מנהיג עמהם תמיד בהנהגת עתיקא ומאחר שכל הנהגת זעיר אפין הוא רק מצדם לכך צריכין לעבודה כדי לדחות את ההסתר למען שיכירו הנהגת עתיקא. אם אין דאקרי עתיקא הוא בקרבנו היינו שגם ההסתר שהוא בקרבנו הוא נמי מעתיקא שהשי"ת הציב שיהי' הסתרה בקרבנו וממילא אין מקום ח"ו לעבודה לדחות את ההסתר מאחר שההסתר בעצמו הוא מעתיקא וזהו שאיתא שם אמרו ישראל אי האי נשאל בגוונא חד ואי האי נשאל בגוונא אחרא וע"ד מיד ויבא עמלק היינו כי באמת הוא כמבואר (שם האזינו רצ) אמר ר"ש כל מה דאמינא דעתיקא קדישא וכל מה דאמינא דזעיר אנפין כלא חד כלא הוא חד מלה לא תלייא בי' פירודא כי בשעתא דזווגא אשתכח עתיקא וז"ע הוא כלא חד אכן להגיע לאותו הזיווג א"א כי אם ע"י עבודה בזעיר אנפין כי בלתי זאת עבודה בזעיר אנפין הרי הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (שבת לא:) ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל רק אחר שעובד אדם כפי כוחו בההסתר אזי מנהיר לו השי"ת מאור עתיקא וממילא רואה האדם שז"א ועתיקא כולא חד כי מכיר היטב איך שהי' שוכן אצלו השי"ת גם מלפנים בתוך ההסתר ובהישועה של פורים הראה זאת השי"ת מפורש וכמבואר בגמ' (מגילה יג:) הפיל פור הוא הגורל תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה היינו שעיקר שמחתו הי' כשראה שנפל פור בזה החדש שנתעלם האור של מ"ר ואותו אור א"א עוד שיתגלה בזה העולם כמו שנאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' וזה הי' שמחת המן ולא הי' יודע שבז' באדר נולד משה רבינו וכמבואר בזוה"ק (חוקת קפא:) הנך שוכב עם אבותיך וקם אע"ג דתתכנש הנך קיים לאנהרא לסיהרא וכו' היינו שעל ידי עבודה יכולים להגיע לאורו של משה רבינו:
פרק ב
איתא בגמ' (מגילה דף ו:) אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שכל שלשה עשר אין בין שמחשב כאן הגמ' הם נגד השלשה עשר חלוקים שנמצאו בין עתיקא לזעיר אנפין כי באמת אלו שני הנהגות עתיקא וזעיר אנפין הם אחד ואין שום השתלשלות מדרגות ביניהם כלל וכמבואר בזוה"ק (נשא קמא.) עתיקא דעתיקין וזעיר אנפין כלא חד וכו' ושם (האזינו רצ.) אמר ר' שמעון כל מה דאמינא דעתיקא קדישא וכל מה דאמינא דזעיר אנפין כלא חד כלא הוא חד מלה לא תלייא בי' פירודא וכו' וכדאיתא בזוה"ק (צו לא.) בשעתא דזווגא אזדווג כחדא לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת בי' בכללא חדא אתקרי נוקבא בשמא דדכורא וכו' היינו בשעתא דזווגא אשתכח עתיקא וזעיר אנפין הא כלהו עתיקא אכן קודם שמגיע האדם לזה הזיווג שיכיר מפורש דעתיקא וזעיר אנפין כלהו חד יש אלו החלוקים שמחשב הגמ' כאן באלו הי"ג אין בין וזהו אין בין אדר הראשון לאדר שני היינו שכל החילוק בין עתיקא לזעיר אנפין הוא רק טרם שמגיע אדם בעבודתו לזיווג האמיתי כי אלו השני חדשים אדר ראשון ואדר השני המה באמת אחד והצירוף מאלו שני חדשים הוא ו"ה קודם לי"ה וזה רומז שהשי"ת מראה מפורש באלו השני חדשים החיבור מעתיקא וזעיר אנפין שאין באמת שום הפרש והבדל כלל ביניהם כי הכל הוא עתיקא ולזה הוא הצירוף בראשון כמו בשני כי אדר הראשון מורה על זעיר אנפין ואדר שני מורה על עתיקא ובשניהם הוא הצירוף ו"ה קודם לי"ה להורות שעבודת אדם בזעיר אנפין יש לה מקום בשורש רצון העליון ית' הנקרא עתיקח שהוא למעלה הרבה מעבודה עד שאין שייך כלל לומר איזה הוא קודם במעלה אם בהירות אור עתיקא הוא קודם או הסתרת אור מבחינת זעיר אנפין הוא קודם מאחר שהכל הוא רצון אחד ואין שום הבדל והפרש ביניהם כלל וכלא חד. אלא כל החלוקים מאלו שני החדשים הוא רק טרם שמגיעים לשעתא דזווגא ואז אינם מאירים גבי האדם עדיין הפעולות שלו רק כפי האור שהמשיך בהם ע"י עבודתו אבל אותן הפעולות שלא הי' בכח עבודתו להאיר בהם נשארו מצדו בחושך וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה מאמרם ז"ל (גיטין ס) אמר ר' יוחנן משום ר' בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה שנאמר אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי רשב"ל אומר תורה חתומה ניתנה וכו' וביאר הוא ז"ל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ר"ש בן לקיש מיירי מהנהגת זעיר אנפין לזה אמר תורה חתומה ניתנה כלומר כפי מה שמייגע אדם עצמו בעבודתו להמשיך אור כך נחתם ועליו אין להוסיף השגת אור יותר וזה הוא בחינת זעיר אנפין שאינו מאיר מרחוק רק לפום צערא אגרא ועל זה רומז אדר הראשון ור' יוחנן מיירי מהארת הנהגת עתיקא לזה אמר תורה מגילה מגילה ניתנה כלומר שמגלה השי"ת את האור כל פעם ביותר וכל מה שהי' נדמה להאדם מלפנים חושך בזה בעצמו מגלה לו השי"ת אח"כ את האור וזהו מגילה מגילה ניתנה שנתגלה האור בכל פעם עוד יותר עד אין סוף כענין שאיתא בזוה"ק על רזא דקרבנא שעולה עד אין סוף (צו כו:) היינו שהלבוש הגס בעצמו שהי' מקודם בחושך מאיר עד אין סוף וזה האור נקרא עתיקא ואריך אנפין שמאיר מרחוק ג"כ ועל אור עצום כזה רומז אדר השני וזהו אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה וכו' היינו שאין האור כ"כ בהתגלות באדר הראשון כמו באדר השני אלא מקרא מגילה היינו לאחר שקורין המגילה באדר השני כלומר אחר שנתגלה אור עתיקא באדר השני וזאת ההתגלות נקרא שעתא דזווגא אז מכירים שפיר ששני החדשים המה לאחדים בלי שום חילוק ביניהם כי עתיקא וזעיר אנפין כלא חד:
ומתנות לאביונים. היינו כי טרם שנתגלה אור עתיקא אין בעולם מי שלא יהי' נקרא אביון נגד אור בהיר כזה כענין שאיתא במדרש רבה (ויקרא פ' ד) על הפסוק וגם הנפש לא תמלא משל לעירוני שהיה נשוי בת מלכים אע"פ שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו למה לפי שהיא בת מלכים כך הנפש וכו' היינו שהנפש אינה בנייחא ומתאוה תמיד לשאוף אור ביותר וזהו הנפש לא תמלא עד שמנהיר לה השי"ת אור עתיקא שמאיר עד א"ס אז נשארת בנייחא וזה האור מנהיר באדר השני כי אדר הראשון נקרא בזוה"ק (אדרא נשא קלז:) חוטמא דזעיר אנפין שהוא כדכתיב ותהלתי אחטם לך היינו שאינו מנהיר רק כפי עבודת אדם ואדר השני נקרא פה ופה גומר היינו שנגמר בו הארת זעיר אנפין ומתחיל להאיר מעתיקא שהוא אור אין סוף ועל זה כתיב ישקני מנשיקות פיהו כי אדר הראשון שהוא בבחינת חוטמא אינו מאיר רק כפי עבודת אדם ואדר שני שהוא בבחינת פה שמאיר בו האור כמו שהוא מצד השי"ת ועל זה איתא בזוה"ק (נח ע.) ישקני מנשיקות פיהו דא הוא תאובתא עלאה דיפוק רעותא מפומא ולא נפיק מחוטמא וכו':
הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין. היינו לענין קביעות מדברי תורה זה וזה שוין. ולהספד ותענית ג"כ זה וזה שוין היינו כי באדר הראשון יש ג"כ שמחה כי מאיר בו להאדם מהשם אהי' דאנא זמין לאולדא ומפאת זה הקיווי והציפוי שיש לו להאדם מגיע לו נמי שמחה. אמנם גמר הישועה הוא באדר השני שאז זורח מאור עתיקא תיקון לכל הפעולות והלבושים אפילו להרחוקים ביותר לזה קבעו חכמז"ל לומר בחודש העיבור לכפרת פשע ופשעים ביארו ז"ל בגמ' (יומא לו:) פשעים אלו המרדים שהוא במזיד להכעיס ח"ו עכ"ז מנהיר גם שם תיקון מצד אור עתיקא ולזה הוא אז התיקון מי אל כמוך וגו' וזה התיקון הוא נגד אין בין אדר הראשון לאדר השני וכו' כי התיקון מי אל כמוך הוא מימי קדם שהוא מצד אור עתיקא כמבואר (שם אדרא קדישא נשא קלא:) תליסר מכילן דרחמי מעתיקא קדישא מי אל כמוך חד נושא עון תרי ועובר על פשע תלת מימי קדם תליסר וכו' כי באדר הראשון כאשר מנהיר התיקון רק מזעיר אנפין בבחינת ימי עולם אז הוא התיקון אני ד' וכמו שביארו ז"ל בגמ' (ר"ה יז:) ד' ד' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה וכו' וכיון שהוא רק מצד זעיר אנפין אי אפשר שלא יהי' נשאר שום רושם מהחטא. אבל כאשר מתחיל להנהיר התיקון מימי קדם שהוא אור עתיקא אזי לא נשאר אפילו רושם מהחטא וזהו התיקון מימי קדם מי אל כמוך כלומר מי הוא תקיף כ"כ להנהיר תיקון כ"כ מרחוק שלא יהי' נשאר אפילו רושם מהחטא ועל זה איתא (שם בזוה"ק קמ.) תקונא קדמאה מתתקן שערא מעילא ונפיק מקמי פתחא דאודנין מתחות קוצי דתליין על אודנין ונחתין שערי נימין על נימין עד רישא דפומא וכו' מבאר בזה הזוה"ק החיבור שיש מחוטמא דזעיר אנפין עד רישא דפומא כי בשעתא דזווגא מכירים מפורש החיבור מאלו שני חדשים דעתיקא וזעיר אנפין כולא חד:
פרק ג
והנה נגד אלו שני הנהגות שיש להשי"ת עתיקא וזעיר אנפין הציב השי"ת בזה העולם שני המאורות מאור הגדול ומאור הקטן שהם חמה ולבנה והם מרמזין על אלו שני הנהגות והוא כי אור החמה זורח אורה לכל המקומות הרחוקים בלי מסך המסתיר. ואור הלבנה מצינו לפעמים דאתכסי' סיהרא ולפעמים יש מסך המסתיר את אור הלבנה כי הירח רומז על אור כזה שמאיר גבי האדם ע"י פעולת עבודתו וזה האור מצער הוא כי כמה יש בכח האדם להאיר רק עד מקום שיד עבודתו מגעת אבל זה המקום שאין עוד בכח עבודתו להאיר שם נשאר מצדו בחושך. משא"כ אור החמה מורה על אור עתיקא שמנהיר מצד השי"ת ומצד אור כזה לא נשאר שום דבר בחושך כי בכל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מאורו ית' ועל זה רומזין האחד עשר יום שימות החמה המה יתירים על ימות הלבנה כי אין בכח אור הלבנה להאיר לאותן אחד עשר יום כי אחד עשר מורה תמיד על אותן הפעולות שהם בחושך ואין בכח עבודת אדם להאיר אותם ולזה הם אחד עשר כי בהקדושה איתא בספר יצירה עשר ולא אחד עשר ובהקליפה הוא אחד עשר כדאיתא בזוה"ק (תרומה קסד:) לסטרא אחרא יהבי חושבנא יתיר ואיהי במניינא בגריעו כגון עשתי וכו' היינו כי זה לעומת זה עשה אלהים נגד עשר שבהקדושה יש עשר בהקליפה למען שיהי' הבחירה בשלימות אכן מוכרח שיהי' בהקליפה אחד יותר וזה האחד הוא מצד הקדושה כי בלתי זה האחד שיש בהם מהקדושה לא הי' להס"א שום קיום הוי' לכן הוא בהקליפה אחד עשר אולם מפאת זריחת אור החמה היינו מצד אור עתיקא אז מאירין גם אותן אחד עשר יום נמי וזהו הוא שימות החמה יתירים על ימות הלבנה אחד עשר יום לרמז שגם אותן הפעולות שלא הי' בכח עבודת אדם להאיר בהם יש נמי בכח החמה להאיר אותם וזהו שאיתא בגמ' (שם) נתעברה השנה קוראין אותה באדר השני ועיבור השנה הוא מאותן אחד עשר יום שימות החמה יתירים על ימות הלבנה שאין בכח עבודת אדם לבררם ולזה אמרו ז"ל בגמ' (סנהדרין) שהיו מוסרין את סוד העיבור רק לחכמים והוא יען שחכמים יודעים היטב להמתין ואינם ממהרים לחטוף את הקץ בחפזי קדם זימנא כי באמת הי' ביד החכמים כח להרעיש ולהפציר בתפלתן כדי למהר את הקץ אולם אם היו ממהרים בתפלתם את הקץ אזי הי' כל הישועה רק כפי הבנת דעתם ועבודה שבתפיסתם והי' נשאר מפאת זה כמה לבושים בחושך בלי תיקון ח"ו לכן אין ברצון החכמים למהר את הקץ וממתינים עד שיזריח אור החמה ואז יאירו כל הלבושים אף הפחותים והשפילים מאוד שהם היום בחושך ולא יהי' נשאר שום לבוש אפילו הרחוק ביותר ח"ו משולל תיקון וזהו מאמרם ז"ל במדרש שלש שבועות נשבעו ישראל שלא ידחקו את הקץ ולא ימרדו במלכות ושלא יגלו את הסוד עיבור וזהו כמו שביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה את הפסוק כרע שכב כארי וגו' ומאחר ששכב איזה גבורה ניכר בו ואיזה שבח יש לארי כאשר שכב הלא שייך לשבח גבורת ארי רק כשקם אבל לא כששכב וביאר הוא ז"ל שזה הוא ע"ד מאמרם ז"ל בגמ' (יומא סט:) שאכה"ג החזירו עטרה ליושנה ואמרו הן הן גבורותיו וכו' היינו כי מי שאינו גבור תקיף אינו יכול לעצור עצמו לבל ינקום מיד משונאיו אבל מי שהוא באמת גבור תקיף ובטוח בכחו שיוכל תמיד לנקום משונאיו אינו ממהר לנקום מיד ויכול לעצור עצמו עד שיתמלא סאתם ואז ישלם להם כפעלם וזהו שאמרו הן הן גבורותיו כי מזה שכרע ושכב וממתין מלנקום מזה בעצמו ניכר עוצם גבורתו וזהו נמי כוונת מאמרם ז"ל אין מוסרים סוד העיבור אלא לחכמים היינו כי חכמים יודעים לעבר השנה ולעשות מאלו אחד עשר יום אדר שני וזהו נתעברה השנה היינו לאותן הלבושים שאין בכח עבודת אדם להאיר בהם תיקון אזי החכמים מענרים עצמם וממתינים וקורין את המגילה באדר השני למען שיהיו מאירים גם אותן הלבושים הרחוקים לבלתי יהי' נשאר גבי ישראל שום לבוש בלי תיקון ח"ו ועל זה נאמר מי אל כמוך וגו':
אין בין השני הוא נגד נושא עון וכמבואר בזוה"ק (שם) נושא עון הא תרי וזהו אין בין שבת ליו"ט אלא אוכל נפש בלבד היינו כי אוכל נפש רומז על זה שמחזק אדם אצלו את הכלי קיבול למען שיהי' בכוחו לקבל אור מהשי"ת לכן ביו"ט מותר שפיר להכין לעצמו כלי קיבול רק מכשירי אוכל נפש היינו לקבל במקום הרחוק ביותר זה אסור ביו"ט כי רק בחול מותר להכניס מבחוץ וממקים הרחוק ולהכין מהם כלים לקבלה משא"כ ביו"ט אינו רשאי כי אם להכין במקומו כלים לקבלה ולחזק אותם כי יו"ט הוא דישראל מקדשי לי' בפעולת עבודתם אבל לא להכניס כלים מבחוץ ומברחוק. אמנם בשבת אסור נמי אפילו להכין כלי קיבול במקומו כי שבת הוא קדושה דקביע וקיימא מצדו ית' בלי שום פעולת אדם כלל היינו שאפילו ההכנה מהכלי קיבול הוא ג"כ מהשי"ת לכך אסור בו אפילו ההכנה לאוכל נפש ואותו החילוק בעצמו שבין שבת ליו"ט הוא נמי בין זעיר אנפין לעתיקא קדישא היינו בין אדר הראשון לאדר השני וזה התיקון הוא נגד נושא עון וכמבואר שם מי אל כמוך הא חד נושא עון הא תרי וכו' ובזעיר אנפין יש ג"כ תיקון הנקרא נושא עון אלא שם בז"א נאמר נושא עון אחר התיקון של ואמת להורות אשר כפי מה שיברר אדם א"ע כך נושא עון אבל בעתיקא נאמר נושא עון מיד אחר מי אל כמוך להורות שנושא השי"ת כ"כ את העון למעלה עד שמנהיר ממש כמו שהוא מצדו ית' שמעולם לא הי' בו שום הסתר ע"ד שנאמר והי' כאשר לא זנחתם ועל זה איתא בזוה"ק (שם קמ:) תקונא תניינא נפיק שערא וסליק מרישא דפומא עד רישא אחרא דפתחא דפומא ונחית מתחות פומא עד רישא אחרא נימין על נימין בתקוני שפיר וכו' וזה הוא כמו שמבאר הזוה"ק (שם קלב.) בסוף המאמר כתיב קווצותיו תלתלים שחורות כעורב וכתיב ושער רישי' כעמר נקי לא קשיא הא בדיקנא עלאה והא בדיקנא תתאה היינו כי שערות רומזין על זה האור שאין בכח האדם להשיגו ונראה בעיניו כמותרות וזהו שחורות כעורב ולזה בכל כלי השפעה יש סביב שערות לרמז על השפע הנשאר בהמקור שאין בכח המקבל להשיג אותה וזהו מצד זעיר אנפין שנקרא דיקנא תתאה. אבל מצד עתיקא קדישא שנקרא דיקנא עלאה אין שום מותרות כלל ושם הוא שער רישי' כעמר נקי וזהו שאיתא שם נפיק שערא וסליק מרישא דפומא עד רישא אחרא דפתחא דפומא ונחית מתחות פומא עד וכו' היינו כי בההיפך מצינו ועל שפם יעטה היינו שהפה שהוא הכלי המשפיע הוא מכוסה. אבל בהתגלות זה התיקון המנהיר בכל הלבושים אז רואים מפורש שלא הי' שום מותרות כלל וזה הוא כוונתו שכתב ונחית מתחות פומא עד רישא אחרא נימין על נימין בתקוני שפירא וכו' כי הוא כעמר נקי:
פרק ד
ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו':
בזוה"ק (בשלח סד:) וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעי מלה דא והא חמו שכינתא קמייהו וכו' ואינון אמרין היש ד' בקרבנו אם אין אלא הכי קאמר ר"ש בעו למינדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ד' וכו' א"ה אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ד' לאמר וכו':
ביאור הענין כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה מאמרם ז"ל במדרש וילחם עם ישראל ברפידים שרפו ידיהם מן המצות כי בכל מקום שנוסעים ישראל לקנות קנין חדש טרם שנתבררו בשלימות שיהי' להם כלי לקבל זה הקנין חדש אז מתיצב נגדם תמיד עמלק לקטרג אכן הגבולים מתרי"ג מצות המה נותנים בטוחות חזק ותקיפות עצום להאוחז בהם. אולם כל עוד שישראל לא נתבררו באלו הגבולים ואז הוא עדיין כל הויות ישראל רק מפאת אהבה שמצדו ית' שמעיד עליהם שהם עלו במחשבה תחילה גם טרם כל העבודות כענין הכתוב מלך אסור ברהטים היינו שהתקשר השם יתברך עם ישראל בלי שום טעם כלל אכן זאת האהבה היא מוסתרת מאוד בלי שום הרגשה בלב הגם שעצם זאת האהבה היא מאוד נעלה כי היא בלי גבול ואין סוף כלל אמנם אין ממנה שום תקיפות כלל כיון שאינה מצד עבודת אדם רק מצד עתיקא וזהו שאיתא שם א"ה אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא וכו' היינו שזה היו יודעים שפיר שמתנהג עמהם השי"ת גם בהנהגת עתיקא וכל החטא הי' על נסותם את ד' וגו' היינו שהיו מבקשים להרגיש בלבם התקיפות מהנהגת עתיקא למען שיהי' להם תקיפות גם בההוה שהם עלו במחשבה גם בלא עבודה. וזאת התקיפות אין ברצונו ית' להראות בזה העולם ומי לנו גדול ממשה רבינו שהראה לו השי"ת דור דור ודורשיו ולא הי' מעלים ממנו שום דבר עכ"ז אמר לו השי"ת וראית את אחורי ופני לא יראו ומתרגמינן ותחזי ית דבתרי היינו שרק לאחר המעשה תראה שפיר איך שהי' מקושר המעשה עם רצונו ית' גם מלפנים אבל בההוה היינו בשעת מעשה לא תוכל לראות זאת כי באם הי' זאת התקיפות בהתגלות מפורש לא הי' שום מקום לעבודה וע"ד ויבוא עמלק וכמבואר בזוה"ק (שם) אמר הקב"ה אתון אמרתון היש ד' בקרבנו אם אין הרי אני מוסר אתכם לכלב וכו' וקליפת עמלק נקרא כלב כמבואר בזוה"ק (שם) שור וחמור כד מזדווגין כחדא וכו' נפיק מתקיפותא דלהון ההוא דאקרי כלב ודא חציפא מכלהו וכו' היינו כי זה לעומת זה עשה אלהים לעומת חסד שבקדושה של אברהם אבינו שהי' מבטל עצמו מכל וכל לרצונו ית' וזה נקרא חמור שבקדושה לעומת זה יש קליפת ישמעאל שהוא מתפשט עצמו בכל תאות לבו עד שמשחית את נפשו ואומר אף שהשי"ת רואה את כל מעשיו בכל זאת בטח לא ברא השי"ת שום דבר שיהי' נגד רצונו וזה הוא חמור שבקליפה ולעומת מדת הגבורה שבקדושה של יצחק אבינו שהאיר בעולם דאית דין ואית דיין המשגיח בכל פרט יש קליפת עשו שאומר שהוא רואה השי"ת בכל מעשיו אבל השי"ת אינו רואה אותו וכדאיתא בגמ' (מנחות קי) דקורין לי' אלהא דאלהא היינו שאומרים עזב ד' את הארץ וכל הנהגתו הוא רק למעלה הרבה מהתפיסה מאוד בהעלם אבל בהשכל שהוא בהבנת תפיסת אדם יכולין ח"ו לפעול גם דברים כאלו שהם נגד רצונו ית' וזה נקרא שור שבקליפה ועל זה איתא בזוה"ק (שם) כד מזדווגין שור וחמור כחדא מבין סטרא דלהון נפיק מתקיפיתא דלהון דאקרי כלב ודא חציפא מכלהו וכו' היינו עמלק שהוא רק בחוצפה כלפי שמיא היינו שאומר השי"ת רואה אותו בכל מעשיו והוא רואה רצונו ית' בכל התפשטות לבו כי הוא נקי אגב אמו. ולפי הנראה הוא ההבדל דק מאוד בין זאת הקליפה להקדושה כי גם ישראל בוטחים בכל מעשיהם שהם רצונו ית' אמנם הוא להיפך לגמרי באמת מהקדושה כי גבי ישראל הוא זאת התקיפות רק לאחר המעשה אבל בההוה היינו בשעת מעשה המה מלאים חרטה ופחד אולי ח"ו לא יכוונו למטרת רצונו ית' כי יודעים היטב שהרצון ית' הציב בעולם טוב ורע ותכלית המכיוון מהרע הוא כדי שיתברר ממנו הטוב הכמוס בו ועצם הרע יתבטל לגמרי לכן בוחר כל נפש מישראל בהיקף תפיסתו רק בטוב ומואס ברע. משא"כ עמלק אומר שגם בההוה אין שום רע וכל מה שלבו חפץ הוא בטח רצונו ית'. ולכך כאשר ישראל היו מבקשים לקבל תקיפות מהנהגת עתיקא גם בההוה מיד בא הכלב ונשכן היינו שהראה להם השי"ת קליפת עמלק שהוא תמיד בחוצפה כלפי שמיא לומר שאינו צריך שום צימצום גם בההוה וכן תמיד בעת שישראל נוסעים מגבולם לקנות קנין חדש ובאותו הזמן שהם עדיין על הדרך טרם שנשלם אצלם הקנין בשלימות אז מתיצב נגדם הקיטרוג מעמלק כמו שמצינו גם בימי אחשורוש שאז היו צריכין ישראל לקנות קנין חדש תושבע"פ כי אז הי' בין בית ראשון לבית שני וענין בית ראשון הי' אור בהיר בהתגלות מפורש ובזמן שהאור הוא מפורש זאת נקרא תורה שבכתב ע"ד הכתוב הכל בכתב מיד ד' אלי וגו' אכן כאשר נעלם האור נקרא תורה שבעל פה היינו שתורה שבכתב נתעלם ונתלבש בתורה שבע"פ כענין שאיתא בזוה"ק (תרומה קסא:) אנן מותבינין מזכור שמור מתושב"כ תושבע"פ ובית שני נקרא תורה שבע"פ כי אחר חורבן בית ראשון נתעלם הבהירות מתורה שבכתב ונתלבש בתורה שבע"פ שהוא הבית שני וטרם שנגמר בשלימות הבנין של בית שני הי' אז כל הויות ישראל רק מפאת האהבה רבה המוסתרת השוכן בתוכם ובאותו הדרך התיצב נגדם קליפת עמלק:
פרק ה
איתא בגמ' (חולין קל"ט) המן מן התורה מנין שנאמר המן עץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת וכו'. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה כי רצונו ית' הי' אשר יהי' בעולם יראה בקביעות שלא יבטח שום אדם במעשיו שבוודאי רצוים המה לד' רק שיהי' מפחד תמיד אולי לא כוון למטרת הרצון ית' לזה גער בו השי"ת המן עץ אשר צויתיך וגו' ומזה נקבע בהבריאה שילך האדם תמיד ביראה ופחד אולי שינה ח"ו מרצונו ית' ומזאת הגערה נסתעף בעולם כ"כ פחד עד שאח"כ בימי המן הי' נדמה לישראל שנפסק ונתבטל כל קיום הויותם ח"ו:
אולם מצד הטוב שהי' בזאת הגערה המן עץ וגו' זכו ישראל לאכילת מן במדבר היינו שנקבע אמונה יתירה בלבבם של ישראל שיהי' אצלם תמיד אמונה בלי טעם ודעת כלל רק כמאמרם ז"ל (תמיד כ"ח) איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כו' וי"א יחזיק באמונה יתירה ועל אמונה כזאת מורה אכילת מן כי המן כ"ד בזוה"ק כעין הבדולח כאבני דבדולחא דלית בי' שום גוון כלל היינו שלא הי' בו שום תפיסה רק אמונה יתירה כי לא הי' בו שום בטוחות על יום מחר כמאמרם ז"ל (יומא ע"ה:) דבר שנימוח על פיסת היד היינו שלא הי' באכילתו שום תפיסת אדם כלל וכמו כן ע"י הפחד וההסתר שהיו סובלים ישראל בימי המן שיהי' תמיד אצלם כדכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וגו' היינו שיהי' מתעורר תמיד בכל דור ודור ובכל שנה באלו ימי הפורים הארה בלבות שהוא למעלה הרבה מגבול תפיסתם:
ואיתא בגמ' (חולין שם) עוד אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר וכו' ומבואר בהאר"י הק' ז"ל שההסתר שהי' בימי המן הי' ענין תרדמה כדכתיב ויפל ד' אלהים תרדמה וגו' ויבן ד' אלהים את הצלע וגו' לאשה ויביאה אל האדם וגו'. והענין הוא כי בבריאת דכר ונוקבא נגמר בשלימות בנין הבריאה כי דכר ונוקבא רומז על סדר השתלשלות שהציב השי"ת בהבריאה להשפיע בה דרך זה הסדר את אורו ית' לזה אחר שנגמר הבנין בשלימות אז נאמר ויביאה אל האדם כי טרם שנגמר הבנין היינו בשעת התרדמה אז הי' החיים של הבריאה באור עצום שהי' מנהיר דרך כל הלבושים הכרה בבליטה מפורשת שהחיים הוא רק מכח השי"ת בלבד בלי שום אתערותא דלתתא רק כשנגמר הבנין בשלימות אז התחיל להאיר החיים בהבריאה רק כפי מדת הכלי גבול שלה ועוצם אור הראשון חלף והלך לו כי כן מנהיג השי"ת שעיקר הויות הבריאה יהי' מפאת אור השני הבא ע"י אתערותא דלתתא לכן הי' מוכרח להיות מקודם תרדמה ואז הוא מצד הבריאה ההסתר חזק מאוד כי זה האור עצום המנהיר אז אינו כלל בתפיסת הבריאה ואז בשעת ההסתר הוא באמת עיקר בנין הכלי כי זה האור השוכן בה אז הוא ממקום עליון מאוד בלי קץ וגבול כלל ואחר שנגמר הבנין בשלימות אזי אין בה עוד אור הגדול כ"כ כי הבנין מהכלי אינה יכולה לקבל אור כי אם כפי מדת גבולה ועל זה רומז הכתוב אח"כ וידעו כי עירומים הם היינו שנעלם מהם גודל האור שהי' אצלם מלפנים והיו צריכין לכתנות עור היינו לאור שני:
וכן בעת קבלת התורה בסיני כתב האר"י הק' זצל"ה נמי שהי' ענין תרדמה כמו שאיתא במדרש שינת עצרת עריבה והקב"ה הי' מעוררם ואמר אנכי ד' וגו' היינו אחר בחינת תרדמה שהי' אצלם מקודם הי' יכול להתגלות להם אנכי ושיקדימו נעשה לנשמע מחמת אהבה הראשונה שהי' טמונה אצלם מזמן התרדמה. וכן הי' בחינת תרדמה בזמן המן כ"ד בגמ' (מגילה יג:) ישנו מן המצות והי' אז כ"כ התגברות ההסתר עד שכל הויות ישראל הי' רק מאהבה המוסתרת שישראל עלו במחשבה אבל למראית עין לא הי' שום תקיפות כלל ואפילו מרדכי שנאמר בו ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה זה הי' אצלו בלתי טעם כלל רק שהי' רחש בלבו אהבת השי"ת אבל זאת לא הי' בכוחו לברר לעיני כל. זה אהבה מפורש עד שידעו הכל ויבינו מפני מה לא יכרע ולא ישתחוה וזה הי' מחמת התרדמה שהי' אז כי נתעורר אז אותו ההסתר שהי' לאדם הראשון אחר הסתת הנחש כי נחש וקליפת עמלק הוא ענין אחד כי נחש כלב וחזיר הוא הכל קליפת עמלק ולזה כמו אחר הסתת הנחש שנאמר וידעו כי עירומים הם היינו שנשארו מלא בושה כך הי' בימי המן דכתיב ויקרע מרדכי את בגדיו היינו שנשאר ערום וגם אצל אסתר נאמר לבסוף ותלבש אסתר מלכות אבל מקודם לא היתה מתלבשת מלכות וזה הכל רומז על גודל ההסתר ותרדמה שהי' אז ואח"כ כאשר נגמר הבנין בשלימות זכו מהסבלנות שהי' להם בעת ההסתר כדכתיב וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם היינו שאפילו אחר גמר הבנין שאז מאיר אהבה רק כפי מדת הכלי בכל זאת אהבה הראשונה שהי' בעת התרדמה שהי' בלי גבול ואין סוף יהי' מתעורר תמיד כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל על הפסוק ויעבור מרדכי שיסוד אבא עובר היינו שיהי' מנהיר תמיד בלבות ישראל אהבה הראשונה שהי' מצד עתיקא בלי קץ וגבול:
פרק ו
איתא בגמ' (ר"ה כט.) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים וכו':
היינו כי ישראל כאשר מסתכלים להנקודה שהוא למעלה מתפיסתם המה מבטלים כל דעתם לזאת הנקודה אבל האומות כאשר מסתכלין לזאת הנקודה שהוא למעלה מתפיסתם אז אומרים שהם מחויב המציאות משא"כ ישראל מבינים היטב שאין שום מחויב המציאות ח"ו ויודעים שהכל הוא רק רצון הפשוט. ונאמר שם בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק היינו כי לבטל את עמלק צריכין לקבץ כל הפעולות קטנות של ישראל כי מהפעולות קטנות של ישראל שפועלים עבור כבוד שמים נתברר מהם שכל חפצם ומגמתם הוא רק רצונו ית' וכל הפעולות הנמצאים בהם נצמח עוד מאותה אהבה שהי' אצלם בעת שהיו אומרים נעשה קודם לנשמע וזהו בחר לנו אנשים היינו שצוה לקבץ כל הפעולות הקטנות שנמצאים גבי ישראל הגם שנראה לפעולות קטנות עכ"ז בהתקבצם ביחד נעשה מהם חשבון גדול ועל ידי זה יהי' נתבטל הקטרוג של עמלק:
וזהו הענין שאיתא (בפסיקתא עתיקתא) בד' לשונות היו נלחמים עם עמלק בחולש וגורל חבל ופור. וענין גורל הוא רק לעיני אדם אבל מצד השי"ת לא שייך גורל כי מאתו הוא הכל במשפט. ולזה אז בימי משה כתיב ויחלוש יהושע את עמלק כי אז הי' עדיין קודם מתן תורה ולא הי' להם תקיפות כ"כ לבטל את עמלק לגמרי ולא הי' להם אז עדיין זאת הטענה מה תעשה לשמך הגדול ע"כ נאמר שם לשון ויחלוש יהושע כי חולש הוא לשון חולשות וגם חולש הוא לשון גורל כדכתיב וחולש על גוים כי הי' נראה אז כמו כף מאזנים שנוטה לכאן וגם נוטה לכאן והי' נראה כמו שנזדמן במקרה כך. אבל אצל דוד נאמר לשון חבל כדכתיב וימדדם בחבל וגו' היינו כי אז הי' להם גודל תקיפות שכבר הי' אחר מתן תורה והי' מראה דהע"ה שיש קו ישר מישראל להשי"ת כדכתיב יעקב חבל נחלתו היינו שיש חיבור והתקשרות יחד בין ישראל לאביהם שבשמים וכאן בימי המן נאמר גורל ופור גורל הוא לשון השלכה כמו מי שמשליך מלמעלה למטה וזה הי' נמי ענין הגורל משעיר עזאזל כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפה.) כתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לד' וגורל אחד לעזאזל דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא בגין דקב"ה יטיל עמי' גורל וזמין לי' ולא ידע דנור דליק אטיל על רישי' ועל עמא דילי' כד"א כי גחלים אתה חותה על ראשו וסימניך אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וכתיב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב בההוא חולקא דנטיל וכו' כי אין הצר שוה בנזק המלך מאי בנזק המלך כד"א והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול וכו' וכדין והמן נבעת מלפני המלך והמלכה וכו' היינו שהם אומרים כיון שהשי"ת חפץ בלבוש מלכות ואין מלך בלא עם א"כ המה מחויב המציאות וזה הוא ענין גורל שהשליך השי"ת מלמעלה למטה מלשון (משלי יט) גרל חמה. הסתר כזה כדי שישראל יבררו את עצמם בזה ההסתר ומפאת זה יתגדל ביותר הכבוד שמים והעכו"ם מקבלים בדעתם מזה ההסתר מחויב המציאות וזהו נמי כדאיתא בזוה"ק (אמור קא:) עבדי' דשדי עדבין במארי' וכו' וע"י זה הגורל בעצמו מגיע להם כל ההתבטלות וכדמסיק שם בזוה"ק כי גחלים אתה חותה על ראשו כי אין הצר שוה בנזק המלך מאי בנזק המלך מאי תעשה לשמך הגדול היינו שאינו כדאי עוד הכ"ש שיכולין עוד לברר מהעכו"ם נגד הסבלנות הנמשך מזה ההסתר הנמצא עכשיו. ופור הוא מלשון פרורים היינו שהשי"ת מקבץ כל הפעולות הדקים והקטנים מכל ישראל ומעלה אותם אצלו ומראה איך שהם הכל כבוד שמים וזה הוא שנאמר כאן לך כנוס את כל היהודים הנמצאים וגו' היינו שיקבץ כל אלו הפעולות הקטנים ומכל אלו הפעולות נעשה חשבון גדול עד שאומר השי"ת שכבר ביררו ישראל את עצמם כל צרכם די והותר והגיע העת להאיר להם אהבה רבה כמו שהוא באמת מצדו ית' וממילא נתבטל מזה קליפת עמלק. ולזה נקרא יום כיפור ג"כ מלשון פור כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון כא ?כו) פורים אתקריאת על שם יום הכפורים וכו' היינו שהשי"ת מקבץ ביוה"כ כל פעולות ישראל אשר נראין לקטנים ונעשה מהם חשבון גדול מאוד עד שמאיר בהם השי"ת אהבה רבה מצדו ג"כ. ופור הוא נגד גורל כי גורל הוא שמשליך מלמעלה למטה ופור הוא שמגביה מלמטה את כל הפעולות הקטנות ומעלה אותם למעלה למקום העליון:
פרק ז
ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר וגו'. (מגילה יא.) ר"נ בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם אדם ולא מלך וכו'. בזאת הפתיחה מבאר לנו רנב"י גודל התגברות ההסתר שהי' אז כי אם הי' סיבת ההסתר ע"י מלך לא הי' ההסתרה כ"כ חזק בלי שום הדרגה כי מלכא לא אקרי מזיק כדאיתא בגמ' (פסחים קי.) ובזוה"ק (מקץ קצד:) איתא דמלכא דרגא עלאה וכו' והי' ניכר עדיין השורש אבל ההסתר הבא ע"י אדם ולא מלך מורה שנסתר בלי שום הדרגה שנעלם ח"ו השורש לגמרי מהבנת התפיסה כענין הכתוב ואנכי הסתר אסתיר היינו הסתר בתוך הסתר. ולעומת גודל ההסתר שהי' אז האיר השי"ת אח"כ גודל הישועה כדכתיב ליהודים היתה אורה וגו' וכמבואר בגמ' (שם) אמר ר' יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור והוא כדאיתא בזוה"ק (מצורע נג:) אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתידע וכו' היינו כי באורייתא ברא קב"ה עלמא אלא שנתלבש אור התורה בכל לבושי הבריאה ומסבת ההתלבשות נדמה בזה העולם שנתיישן האור אמנם בשעת מתן תורה חזר ונתגלה מכל לבושי הבריאה זה האור והי' ניכר התחדשות כי תורה מורה על התחדשות שמחדש השי"ת תמיד כמאמר המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וזהו דאורי וגלי במה דהוה סתים וכו' כי בעת שהי' סתום הי' נראה שנתיישן האור ח"ו וכן הי' קודם זאת הישועה שהיו עכו"ם אומרים ישנו מן המצות כ"ד בגמ' (שם) וע"י זאת הישועה אורי וגלי במה דהוה סתים בקדמיתא כי היו רואים מפורש הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל:
ושמחה זו יו"ט וכה"א ושמחת בחגך. היינו כי קדושת החגים נקראו מקראי קודש כמבואר בזוה"ק (אמור צג:) מקראי קודש זמינון אינון לההוא אתר דאיקרי קודש היינו דישראל מקדשי להו משא"כ קדושת שבת קביע וקיימא בלי שום פעולת אדם כלל ויען שחפץ השי"ת להנחיל לישראל חלק וקנין בקדושת שבת ג"כ לכך נתן להם קדושת מעלי שבתא שיהיו מכינים א"ע בהכנת שבת בערב שבת עוד מבעוד יום ומפאת אותה הכנה מגיע לישראל בשורת הדין חלק וקנין בעצמות הקדושת שבת אף דקביע וקיימא מצדו ית' כי השורת הדין נותן אף הכי חסר כלום מבית המלך מ"מ השורת הדין הוא שהמלך דוקא ישכון במקום שמכינים עליו נמצא שהכנת שבת שאדם מכין נוגע בהקדושה דקביע וקיימא מצדו ית' וזה האור נתגלה בזה היום ועל זה אמר ושמחה זו יו"ט אבל בזמן ההסתר הי' המן מכחיש ואמר שאין יתכן כלל שהאדם בפעולת הכנתו יהי' נוגע ברצון העליון ית':
ששון זו מילה וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך וגו'. וזהו כדאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה ב:) אות ברית דכורא ורזא דמלה מ"י יעל"ה לנ"ו השמימ"ה בר"ת מילה ובסופי תיבין שם הויה כי ענין שמים מורה על בהירות עצום מאוד כ"ד בזוה"ק (ויקהל קצז.) שמים לא יכלין למסבל אפילו גרעינא כחרדל מגופא דהאי עלמא וכו' ובכל זאת ע"י הצמצום של ישראל נתעלה ישראל למעלה מבהירות השמים שיהי' להם מקום ברצון העליון ית' כדאיתא בתד"א ישראל עלה במחשבה ומחשבה רומז לשמים ועלה במחשבה מורה שעולין למעלה ממקום המחשבה היינו למעלה משמים וזהו מ"י יעל"ה לנ"ו השמימ"ה ראשי תיבות מילה וסופי תיבות שם הוי' היינו על ידי שמצמצמין א"ע בזה המקום עולין המה לרצון העליון ית'. והאומות מואסים במצות מילה כדאיתא במדרש עמלק חתך את המילות וזרק אותן כלפי מעלה וכו' מזה נתברר שאין להם חלק כלל ברצון עליון ית' וזה הבירור הוא כמו שמצינו בזוה"ק (לך פח:) אני לדודי בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו ובזוה"ק (נשא קלב:) איתא אני לדודי ועלי תשוקתו מי גרם שאני לדודי משום דעלי תשוקתו אכן שני המאמרים הק' המה באמת לאחדים כי אני לדודי היינו למה אני חפץ כ"כ בעבודה בגין דעלי תשוקתו היינו משום שבחר בנו ושוכן אצלנו ומשום שאני לדודי הדר עלי תשוקתו כענין שאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי בי' ושוי בי' מדורי' כד חמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה בלבי' ובנפשיה וברעותי' ודאי תמן ידעינון דשרי' בי' שכינתא וכו' והמן הי' חפץ להכחיש ולהסתיר את אני לדודי וגו' ובזה היום נתגלה מפורש אני לדודי ועלי תשוקתו:
ויקר אלו תפילין וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש וכו'. היינו כי ענין תפילין מבואר בזוה"ק (הקדמה יד.) ותפלין אתוון דשמא קדישא אינון ממש וכו' מלך אסור ברהטים קשיר איהו ואחיד באינון בתי וכו' היינו שתפילין מרמזין על התקשרותו ית' עם ישראל כי באלו הבתים הניח השי"ת כל הד"ת כדאיתא במדרש (שוחר טוב) המניח תפילין מקיים והגית בו יומם ולילה הרי שהניח שם השי"ת כל הד"ת ומתקשר השי"ת עם ישראל כאשר יניחו עליהם הבתים בכוונה הרצוי' הפנימיות שיש בהם למען תהי' תורת ד' בפיך אזי יהי בוקע האור מאלו הבתים לתפיסתם ממש כדאיתא בזוה"ק (אדרא נשא קמ.) וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך שם ד' שם ד' ממש דאינון ארבע רהיטי בתי דתפילין וכו' וזה האור נתגלה בזה היום וכמאמרם ז"ל בגמ' (שם) אימתי ראו כל אפסי הארץ וגו' בימי מרדכי ואסתר כי כמו שמקודם הי' ההתגברות ההסתר כ"כ בחזקה בלי הדרגה כלל כפתיחת ר' נחמן בר יצחק בקום עלינו אדם ולא מלך היינו בלי שום סדר הדרגה כי מלך מורה על הנהגה ההולכת בסדר הדרגה בדרך עילה ועלול וממילא ניכר עדיין השורש וא"א שהתגברות ההסתר יהי' כ"כ בחזקה אבל בקום עלינו אדם ולא מלך זהו כדכתיב ושפחה כי תירש גבירתה וגו' ותחת שלש רגזה הארץ שפחה כי תירש וגו' שזה מורה שההסתר הי' בלי שום סדר הדרגה עד שנתעלם עיקר השורש מאותו ההסתר ע"ד הכתוב ואנכי הסתר אסתיר וגו' כלומר שנסתר מהבריאה גם זאת שאנכי הציב זה ההסתר. ולעומת הסתרה חזקה כזו פתח השי"ת הישועה ג"כ בגודל התגברות בלי שום הדרגה ולזה לא היה הישועה ע"י מלך ישראל כי אם ע"י מרדכי שלא הי' מלך רק משנה למלך כדכתיב כי מרדכי היהודי משנה למלך וגו' כי מדרגת מלך לחוד ומדרגת משנה למלך לחוד כמבואר בתקוני זוה"ק (הקדמה טו:) כי מרדכי היהודי משנה למלך כגוונא דא משנה משנה למלך וכו' והישועה ההולכת ע"י משנה למלך ולא ע"י מלך מורה על שאין כאן שום סדר והדרגה מעילה לעלול כי אם אור עצמותו ית' הי' בוקע כל המסכים המבדילים והאיר לכל פרט ופרט שלא בסדר עילה ועלול כלל הגם שא"א לקבל השפעת אורו ית' בלתי התלבשות כי אין שום חוש לתפיסת הבריאה לקבל אור המשולל לבוש מ"מ בהתלבשות גופא יש חילוק כענין שמצינו בזוה"ק (משפטים קכה.) באתר דא לא אמר משה מדי ולא אתיב מלה לקבלי' מאי טעמא משום דהכא לא אשתכח פרישותא מני' וכו' אימתי אתיב משה בזמנא דאמר ושלחתי לפניך מלאך וכו' היינו כי מהתלבשות אורו ית' בהמלאך קודם החטא הי' מ"ר בנייחא מאוד כי לא הי' נחשב אליו התלבשות רק עצמות אורו ית' כי לא הי' מעלים ממנו את האור כלל אבל מהתלבשות שהי' אחר החטא שנאמר שם ושלחתי לפניך מלאך לא הי' מ"ר בנייחא ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה וכמבואר במקומו הרי שבהתלבשות גופו יש חילוק ואינו דומה התלבשות להתלבשות וזאת התלבשות שמ"ר הי' ממנו בנייחא נקרא בזוה"ק (שם) מלאך הברית דאחיד בשמיא ובארעא וזה המלאך נקרא שני למלך כמבואר בתקוני זוה"ק (שם בהקדמה) ולכך הי' אז הישועה ג"כ ע"י מרדכי משנה למלך להורות על בקיעת האור הישועה שלא בהדרגה אף להנפש היותר קטן מישראל שלא בסדר עילה ועלול כלל לכן איתא בגמ' (שם) שבני הכפרים מקדימין הגם שהם מדרגה קטנה כי גם על בתי החצרים איתא בזוה"ק (בהר קט.) דלאו אינון מארי תורה אתקריאו בתי החצרים וכו' ומכש"כ בני הכפרים שהם רק מספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכים עכ"ז כאשר בוקע האור שלא בסדר עילה ועלול יכולין הם להקדים קריאתן יותר מבני הכרכים ונקרא זה האור יסוד אבא אריך כמבואר בהאר"י הק' ז"ל כי כמו שההסתר הי' כ"כ בחזקה עד שהיו מיאשים א"ע ח"ו כי נדמה להם שאבד סברם בלי שום תיקון ח"ו כי הי' בהם עובדי ע"ז והיו נושאים נשים נכריות ורומז בזה בגמ' שהיו נהנים מסעודתו של אותו רשע ומה שאיתא שם הם לא עשו אלא לפנים זאת לא נתגלה להם רק אחר שהאיר להם השי"ת הישועה אז באותו היום נתברר שהם לא עשו אלא לפנים אבל טרם הישועה היו האומות מטרידים כ"כ את דעתם כדכתיב ישתו יין נסיכם עד שהיו סוברים שאבד תקוה ח"ו לגמרי ולעומת טירדת הסתרה של ישתו יין נסיכם אמרו ז"ל חייב אינש לבסומי בפורי' להורות על ישועה שלא בהדרגת תפיסתם הנקרא יסוד אבא אריך שמאיר בכל הלבושים כ"ד בזוה"ק (האזינו רפט:) תו אתגליף האי חכמתא כו' ומלייא כל אינון אדרין ואכסדרין וכו' עד שכל נפש מישראל יכול להשיג הארה בזה היום מזה האור:
פרק ח
ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו'. כתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד וגו' ביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצל"ה ראשית גוים עמלק היינו שהקטרוג מעמלק מתיצב נגד האדם תכף בההתחלה כל עוד שאין עדיין על האדם אלא תרעומת ורמזו זאת בגמ' (חולין נג) נקטינן אין דרוסה לכלב היינו שאין כוחו חזק כמו שאר האומות כי קטרוגם של שאר האומות הוא רק במקום שבאים בטענה חזקה לאחר שיצא החטא ח"ו לפועל אבל עמלק הוא מעורר ראשית הסתה לחטא בלב האדם ובעוד שלא הוציא אותו האדם מכח אל הפועל שאין עדיין על האדם טענה מפורשת רק תרעומת שלבו אינו זך ונקי אז מתחיל קליפת עמלק שנקרא כלב לנבוח בקטרוגו:
וביאור הענין כי בכל חטא יש ג' הסתות ונקראים דכר ונוקבא ודכר היינו כי ראשית הסתה הוא כדאיתא בגמ' (ב"ב טז) יורד ומתעה ועולה ומרגיז וכו' ואז הוא החטא בבחינת דכר כי הסתה הזאת הוא בעומק הלב מאוד בהסתר ואין האדם מרגיש בה עדיין ואז אין על האדם עדיין שום טענה כי אם תרעומת שלבו אינו נקי ועל זה מתיצב הקטרוג של עמלק הנקרא דכר שבקליפה לקטרג וזהו ראשית גוים עמלק. והסתה שני' הוא כשמתחיל החטא לצאת מכח אל הפועל ח"ו והאדם מרגיש טעם בהחטא כדכתיב וחלק משמן חיכה וזה הוא בחינת נוקבא אזי מתעורר עליו הקיטרוג מכל האומות כי כבר יש עליו טענה חזקה. והסתה השלישית שהוא עוד הפעם בבחינת דכר הוא בהגמר כאשר נמשך ונפסק מהחטא כל הטעם ואז עומד החטא בעצמו לקבלו כגבור תקיף לעונשו כדאיתא בזוה"ק (ויצא קמח.) והיא אעדיאת תקונהא מינה ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבלי' לביש לבושא דנורא מלהטא בדחילו תקיף מרתתא גרמא וכו' וארמי ליה לגו גיהנם וכו' היינו מה שהאדם מייאש א"ע ונדמה לו שאתמנע תשובה מני' זה מזיק לאדם ביותר ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (ב"מ קז:) הכל ברוח כו' אי לאו זיקא עבדי להו סמא וחיי וזה הגמר נקרא ג"כ דכר ואז מתיצב ג"כ עמלק לקטרג וזהו ראשית גוים עמלק היינו שההתחלה נמשך ממנו. ואחריתו עדי אובד היינו שבהגמר מתיצב נמי עמלק להכניס התרשלות ומיחושים בלב אדם שאתמנע תשובה ממנו ח"ו:
והנה ראשית הסתה של עמלק הוא שמכניס בלב האדם תקיפות של שקר שאין מהצורך לעבודה וצימצום כי בטח יברר השי"ת כל מעשה אדם לטוב כי עמלק אומר שהוא נקי אגב אמו כדכתיב עליו שוכני בחגוי סלע אומר מי יורידני ארץ וזהו שרמזו ז"ל במדרש וילחם עם ישראל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה ומן המצות ואז בעת שרפו ידיהם מתורה ומצות אף שאין עדיין עליהם טענה גמורה כי אם תרעומת מ"מ מתחיל מיד עמלק לנבוח ולקטרג על ישראל לזה מצינו תמיד מלחמת עמלק כשישראל הם בדרך כדכתיב אשר קרך בדרך ודרך מורה על עת שישראל נוסעים לקנות איזה שלימות טרם שמגיעים לאותו השלימות בעודם בדרך אז מתיצב הקטרוג של עמלק נגדם ולזה מכנה אותו המדרש והזוה"ק בשם כלב שאין בו כח לדרוס כיון שכל קטרוגו הוא רק במקום שאין על ישראל אלא תרעומת כל עוד שישראל המה משוללי שלימות אז מנבח עמלק עד שהכתוב מתפאר בזה כדכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו היינו אף שבצאתם ממצרים היו נמי משוללי שלימות בכל זאת לא הי' יכול אז הכלב לנבוח יען שאז הי' מנהיר הקב"ה אור עתיקא אכן אח"כ כאשר נעלם הבהירות מעתיקא והצריכו ישראל לבירורים ובעוד שהיו בדרך טרם שנתבררו בשלימות שם התיצב עמלק בתרעומת על ישראל וענין קטרוג התרעומת מעמלק מרמז הזוה"ק (בפתיתתו בפ' בשלח) תפלה לחבקוק הנביא וגו' ומסיק שם מתלא אמרי מאן דנשיך מכלבא מקלי' אזדעזע וכו' רמזו בזה שטענה גמורה לא הי' לעמלק על ישראל בצאתם ממצרים רק כל הטענה הי' למה יאבדו אלו מפני אלו אבל עכ"פ לא הי' הצדק למצרים ג"כ מדוע השתעבדו כ"כ בחזקה עם ישראל נמצא שכל טענת עמלק על ישראל הי' אז רק כענין תרעומת שאיתא בגמ' (ב"מ דף עז:) האי מאן דאוזפי' מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזא זוזא פירעון הוי אלא דאית ליה תרעומת גביה היינו שהוא מתרעם למה האמין להלוה ליתן לו מאה זוזי ביחד כי מסבת קטנות הפרעון אינו נחשב לו לפרעון כלל ומ"מ טענה גמורה אין לו עליו כי עכ"פ פרע לו מעט מעט רק שיש לו עליו תרעומת ככה הוא הקטרוג מהתרעומת של עמלק אחר יציאת מצרים כשנעלם אור עתיקא והצריכו לבירורים כי כאשר אמר מ"ר להשי"ת וכי אוציא וגו' היינו באיזה תקיפות אוציא את ישראל ממצרים והשיב לו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו שהאמין השי"ת את ישראל שיבררו עצמם אח"כ אשר בשורת הדין מגיע להם זאת הישועה לכן כל עוד שלא נתבררו בשלימות מתרעם עמלק בקטרוגו ואומר מאחר שעכשיו אינם מבוררים עדיין אלא שהשי"ת מאמין להם שיבררו א"ע מעט מעט עד שיתבררו בשלימות א"כ מדוע אינו מאמין השי"ת לאומה אחרת ג"כ וזהו שטרם שנתבררו ישראל בשלימות קודם קבלת התורה ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וזהו אשר קרך בדרך היינו טרם השלימות ועל זה כתיב ראשית גוים עמלק היינו בההתחלה וגם בהגמר טרם כיבוש הארץ שמורה על חפצו ית' לחקוק בלבבם של ישראל את הד"ת בשלימות אז מתיצב ג"כ עמלק לזה בהסדרא מ"ט נאמר מלחמת עמלק כי אז הוא טענתו מאחר שאין יתכן כלל בזה העולם שיגמור אדם הבירורין בתכלית השלימות אלא שהשי"ת מעיד על ישראל שיש בהם כל השלימות א"כ למה מעיד השי"ת רק על ישראל הלא השי"ת הוא כל יכול להעיד גם על אומה אחרת שיש בה כל השלימות ועל זה הקטרוג שהוא בהגמר נאמר ואחריתו עדי אובד היינו בהגמר ובמדרש רמזו זאת במאמרם ז"ל שם על עמלק שהוא שונא דם מילה ושונא דם קרבנות. דם מילות מורה על ההתחלה בעת שמתחילין ישראל לצמצם א"ע בהבירורין אז מקטרג עמלק ודם קרבנות מורה על הגמר היינו כאשר מגיעים לתכלית השלימות כי קרבן מורה על זה שמקרב אדם א"ע להשי"ת וזאת הוא תכלית השלימות אז מתיצב נמי עמלק נגדו לקטרג ונגד אלו שני הקטרוגים של עמלק אמרו ז"ל בגמ' (שם) כשהוא אומר אל תשכח הרי בלב אמור וכשהוא אומר זכור בפה היינו כי אל תשכח הרי בלב אמור זה מורה שמחויב האדם להתיצב מיד בההתחלה נגד עמלק לבלתי יהי' ביכלתו כלל להכניס בלבו התקיפות של שקר. וכשהוא אומר זכור בפה היינו בהגמר מחויב ג"כ הישראל להתיצב נגד עמלק ולמחות את שמו מכל הלבושים כי פה מורה על גמר כדאיתא בגמ' (ברכות סא) פה גומר ועל זה מסיים שם במדרש (פ' תצא) אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אין אנו יכולין בו והשיב הקב"ה זכור את מלמטה ואני אמחוק מלמעלה:
פרק ט
זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'. איתא במדרש תנחומא (פ' תצא) כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור שניהם שוין וכו' מלה"ד למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים נכנס הקערה לפניו מלא כל טוב אמר זכור פלוני אוהבי משקנח את הקערה אמר זכור פלוני שונאי אמרו לו אוהביו זה הזכרת וזה הזכרת אמר לזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב ולזה הזכרתי על קערה ריקם כך השבת כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו ולכבדו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובעמלק כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' על שלחן ריקה שנאמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים:
הענין הוא כמו שביארו ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו כדאיתא בגמ' (ביצה טו:) יו"ט שחל להיות ערב שבת וכו' ב"ש אומרים שני תבשילין וכו' מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו מ"ט אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט וכו' היינו כי בקדושת שבת שם אינו נוגע כלל שום פעולת אדם כי קדושתה היא קביע וקיימא מצד השי"ת. אולם השי"ת נקרא ורב חסד וחפץ להנחיל חלק לישראל גם בקדושת שבת היינו שיהי' להם בקדושת שבת ג"כ קנין ביגיע כפם לזה נתן לישראל מצות הכנת שבת וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת לשבת ענג מאי וקראת דיזמין לי' כד"א מקראי קדש כלומר זמינין כמה דמזמין אושפיזא לביתי' וכו' וקראת לשבת מבעוד יום וכו' וכדאיתא בגמ' (שבת י:) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיעם היינו שיקבלו אותה מדעתם כענין מאמרם ז"ל (אבות פ"ג) חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. אבל עצמות הקדושה משבת הוא קביע וקיימא מצדו ית' בלי שום אתערותא דלתתא אמנם קדושת יו"ט נקרא מקראי קודש כדאיתא בזוה"ק (אמור צג:) מקראי קודש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש וכו' היינו שזאת הקדושה בא ע"י אתערותא דלתתא שישראל מקדשי לי' ולכן כשחל יו"ט בערב שבת אז קרוב הדבר שישתכח היקרות מקדושת שבת היינו שיכול לדמות להאדם שע"י עבודתו בא הקדושת שבת כלומר שנתעורר מסיבת אתערותא דלתתא דקדושת יו"ט גם הקדושה דקביע וקיימא של שבת ולזה מזהיר הכתוב זכור את וגו' וכמו שביארו ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכמו שמסיק רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט. מנה יפה לשבת היינו שיזכור היטב שבעצמות קדושת שבת אינו נוגע שום פעולת אדם כי זה הקדושה הוא קביע וקיימא רק מצדו ית' שקדושתו הוא למעלה מקדושתכם אשר שם הוא אם צדקת מה תפעל לו וכמאמר אתה הוא עד שלא נברא עולם ואתה הוא משנברא עולם. ומנה יפה ליו"ט היינו שיכיר אדם היטב אשר מצדו צריך תמיד להזמין א"ע ולהכין כלי לזאת הקדושה דקביע וקיימא. ומסיק שם הגמ' מאי לאין נכון לו אמר רב חסדא למי שלא הניח ערובי תבשילין היינו מי שאין לו כלי לאותה הכרה וזה נקרא אין נכון לו שלא הניח ערובי תבשילין אזי יש לו עצה לשלוח מנות לאין נכון לו היינו שיכלול עצמו בהכלל ישראל כי כשם שאין פרצופיהם דומין זה לזה כך אין דעתיהם דומין זה לזה אכן מפאת זה ששולח מנות איש לרעהו מאחד עצמו כל אחד עם חבירו וע"י זה משיג כל אחד הכרה שיש אחד שהוא למעלה מכל המדות המאחד מדה והפוכה ולהיות נגד זה האור המתעורר בפורים הנקרא יסוד אבא אריך אין מי שיהי' נקרא נכון לו כי מאיר שלא בסדר הדרגה וכל ישראל נחשבים לגבי זה האור הבהירות שהוא יסוד אבא אריך אין נכון לו לזה מלמד לנו ד"ת עצה מצות משלוח מנות איש לרעהו ועי"ז יהי' בניקל לכל פרט נפש מישראל להשיג הכרה ולהרגיש הארה מזה האור גם בהבנת תפיסתו:
פרק י
ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו'. ומבואר בזוה"ק (בשלח סד:) ברפידים דרפו ידיהון מן אורייתא וכו' היש ד' בקרבנו אם אין בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ד' וכו' אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא וכו' אמר קב"ה אתון אמרתון היש ד' בקרבנו אם אין הרי אני מוסר אתכם לכלב מיד ויבא עמלק וכו':
ביאר בזה אאמו"ר הרהגה"ק זצל"ה שזה הרצון שהציב השי"ת שיהי' הכרה בתפיסת הבריאה ע"ד הכתוב אם תדרשנו ימצא לך היינו כמו שהאדם יהי' מייגע ומבקש כך יהי' מוצא בלבו אורו ית' וכ"ד לפום צערא אגרא היינו כפי עבודת אדם כך נמצא אצלו השי"ת זה הרצון נקרא זעיר אנפין וזה הרצון העליון שהוא למעלה מתפיסת אדם אשר בחר שם בישראל גם טרם עבודתם אלא שעלה כך במחשבה זה האור נקרא עתיקא שהוא למעלה הרבה מתפיסת הבריאה אכן הסתיר השי"ת זה האור בזה העולם ועל זה האור רמזו ז"ל בגמ' (שבת י:) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' מאי עביד לי' אמר אביי שאיף לי' משחא ומלי לי' כוחלא והאידנא דחיישינן לכשפים מאי אמר רב פפא שאיף לי' מאותו המין וכו' היינו כי מקודם היו מכירים גם בזה העולם בזה האור שעתיד השי"ת להנחיל כי הי' מונח עלי' חן טוב וגוון יפה והאידנא דחיישינן לכשפים וכשפים הוא שמכחישין פמליא של מעלה היינו שחפצים לקבל בהכרח גם מה שמוכן לחבירו אמר רב פפא שאיף לי' מאותו המין היינו שמכסה השי"ת זה האור על הגוון בגודל הצימצום עד שנראה בזה העולם ממש ההיפך ממנו כמבואר ועל זה מסיק שם בגמ' מילתא אלבישייהו יקירא היינו כי מאחר שהאור מצומצם כ"כ בגוון הנראה ממש להיפך ממנו א"כ יכול להיות שיהי' נעדר האור גם ממי שמוכן לחלקו לזה אמרו שם מילתא אלבישייהו יקירא כלומר שזה הנפש שהאור שייך לו בשורשו יהי' בוקע כל הצימצומים להשיג את האור שהוא לחלקו. והנה ביציאת מצרים אז האיר השי"ת לישראל זה האור עתיקא מפורש שישראל עלה במחשבה כדאיתא בזוה"ק (בשלח) מה תצעק אלי בעתיקא תלי' מילתא שכינתא באבהתא נטלא ואח"כ הסתיר השי"ת זה האור כדי שישיגו ישראל את אור עתיקא ע"י עבודה שבתפיסתם שיהי' נקרא יגיע כפיך וספרו שבע שבועות שהם מ"ט בירורים כי מעתיקא ועד זעיר אנפין הוא שבע שבועות וכשעמדו ישראל בזה הגבול טרם שנגמרו אצלם הבירורין משבע שבועות אז רפו ידיהן מאורייתא ואמרו היש ד' בקרבנו אם אין וכמבואר בזוה"ק (שם) דבעו למנדע בין עתיקא דאקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ד' וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שרצו בהתנשאות היינו כי מצד התגלות עתיקא שהוא אור היקפו ית' רואים מפורש איך שאין אפילו תנועה קלה אצל האדם בלעדי השי"ת רק מצד אור הפנימי שנקרא בקרבנו וכמבואר בספרי היש ד' בקרבנו כד"א והקרב והכרעים ירחץ במים וזה מורה על אור פנימי הבא ע"י עבודת אדם בזעיר אנפין מצד זה האור נמשך כל התנשאות להאדם כי מי שבוקע יותר בכח עבודתו את ההסתר מגיע להתנשאות ביותר ע"ד מאמרם ז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו היינו ע"י שצריך לצמצם עצמו ביותר מגיע למעלה ביותר ונעשה גדול מחבירו וזהו דבעו למנדע בין עתיקא דאקרי אין ובין ז"א דאקרי ד' היינו שהיו מבקשים לידע שורש ההתנשאות שלהם הבא מתפיסת עבודתם אם הוא רק כפי העבודה שבתפיסתם אבל למעלה מהעבודה שבתפיסתם שהוא אור עתיקא אין לאותו התנשאות שום מקום כלל או דלמא שזה התנשאות הבא מפאת עבודה שבתפיסתם הנמוכה יש לו מקום גם באור עתיקא. וזה הנסיון נסתבב אצלם בעת שהלכו שלשת ימים וגו' ולא מצאו מים וגו' וכמו שביארו ז"ל שהלכו בלא תורה היינו כי מים הוא אחד משלש יסודות שלא נאמר בתורה אצלם בריאה מפורש והמה מים ואויר ועפר ובריאתן נכללו בזה המאמר של בראשית נמי מאמר הוא כמבואר וזה מורה שהוא למעלה מתפיסת הבריאה וכדכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים ואז הי' כל הבריאה מים במים ואח"כ נאמר ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין מים למים וגו' ונתחלקו למים עליונים ולמים תחתונים ומפאת זה ההתחלקות נתהוה מקום לתפיסת הבריאה ובכל זאת איתא בזוה"ק כמה פעמים אל תאמרו מים למים היינו שאין כלל תרי מים כי כאשר עובד האדם ומברר א"ע אזי מכיר בתפיסתו ג"כ שהכל מים עליונים ומה שאין עוד בהכרת תפיסת אדם זאת הוא בוודאי מים עליונים. ועיקר ענין המים הוא לבוש בזה העולם על ההתחדשות הנובע תמיד מהמקור בלי הפסק אמנם בעת שהלכו ישראל במדבר והיו מוקפים בענני כבוד ואכלו לחם אבירים ממה שמלאכי השרת אוכלים והמרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר וזה הכל רומז על גודל האור שהי' מאיר אצלם כמו שמאיר בעוה"ב שאין בו לא זכות ולא חובה וזהו שלא מצאו מים היינו שלא הי' יתכן אצלם שום התחדשות כיון שהיו נכללים ממש באור עתיקא וממילא לא הי' שייך אצלם ג"כ שום התנשאות ולהיות שעיקר הנייחא של האדם הוא דווקא כדכתיב מים קרים על נפש עיפה היינו שיהי' צמא למים והשי"ת ימלא חסרונו. אבל כשהאדם אינו מחוסר כלום אזי אינו מרגיש כלל בהנאתו וזהו ולא מצאו מים היינו שהיו נכללים ומוקפים כל כך באור עד שלא היו מרגישים כלל שום התחדשות הגם שמצדו ית' יש בזה האור הנעלה ג"כ התחדשות ובאמת לאחר עבודת אדם בזעיר אנפין ומגיע לעתיקא אזי מנחיל לו השי"ת את האור כמו שהוא ממש מצדו ית' וכמאמרם ז"ל במדרש מלך בו"ד אין לובשין לבושו ואין משתמשין בשרביטו וכו' והקב"ה עתיד להנחיל את כתרו למלך המשיח ומלביש אותו בלבושו וכו' אכן כל זה הוא רק אחר כל הבירורין שהם בתפיסת אדם אבל הם היו מבקשים להרגיש ההתחדשות ולקבל התענוג מהתנשאות בעודם מוקפים באור עתיקא גם טרם שנגמרו אצלם הבירורים משבע שבועות שבתפיסתם על זה נאמר ועל נסותם את ד' היש ד' בקרבנו אם אין וזהו שאיתא שם אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא וכו' היינו שאם היו ממתינים עד אחר גמר הבירורים של השבע שבועות היו משיגים באמת זה התענוג ברצון גמור אבל יען שהיו רוצים לקבל זאת בהכרח גם טרם שנשלמו הבירורין וזה נקרא דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא ומיד ויבא עמלק וכדאיתא במדרש בא הכלב ונשכן וכמבואר בזוה"ק (שם) כד אזדווג שור וחמור נפק מנייהו כלב וכו' היינו כי ענין שור מורה על בליטה מפורשת שהציב השי"ת בעולם שיהי' כלי שעל ידה יהיו מכירין חסדו ית' כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה.) גדול ד' וגו' ובמה הוא גדול הדר ואמר בעיר אלהינו היינו שעל ידי זאת הכלי יכולין להכיר היטב חסדו ית' ולעומת השור שבקדושה יש ג"כ שור שנקרא שור המועד שאומר שמוכרח ח"ו השי"ת לזאת הבליטה ומזה השור המועד נסתעף קליפת כלב שהוא עמלק ועליו רמזו ז"ל (חולין נג) נקטינן אין דרוסה לכלב וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שעמלק בעצמו אינו יכול להזיק כי הוא רק כח המעורר לב האדם לחטא אלא שבסבת כח המעורר של עמלק יכול ח"ו לצאת החטא מכח אל הפועל ואז יש אח"כ בכח האומות להזיק אבל בלעדי כח המעורר של עמלק לא הי' מסתעף גבי האדם שום חטא וממילא לא הי' בכח האומות להזיק כלל ולזה נאמר ראשית גוים עמלק להורות שהוא הראשית וההתחלה של כל החטאים ושם בזה הראשית הוא כל מקומו בעת שאין עדיין על האדם טענה חזקה כי לא יצא עדיין שום חטא בפועל ממש אלא שמתחיל לעורר בלב האדם חשק רע ואין עדיין על האדם כי אם תרעומת שאין לבו נקי והכלי שלו אינו בשלימות וכענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה הענין שאיתא בש"ס אין לו עליו אלא תרעומת מורה שכל הטענה הוא על שבירת הכלי כדאיתא בגמ' (ב"מ עז:) האי מאן דאוזפי' מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזא זוזא פירעון הוי אלא דאית ליה תרעומת גביה היינו הגם שאין לו באמת שום טענה חזקה שהרי פרע לו כל מה שמגיע ממנו אלא תרעומת יש לו עליו יען ששיבר לו את הכלי כי אם הי' פרע לו המאה זוזי ביחד הי' יכול להרויח עמהם במשא ומתן ומסיבת זה שפרעו רק פרוטה פרוטה שיבר לו זאת הכלי להרויח כי במשך הזמן אכל את המעות ולא נשאר בידו במה לישא וליתן הרי שעיקר לשון תרעומת נופל על העדר הכלי וזהו ג"כ הענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שעיקר המצב מקטרוג עמלק שנקרא קליפת כלב הוא בזה המקום שאין על ישראל אלא תרעומת ואין עדיין לשום אומה ולשון שליטה עליהם ושם עומד נגדם עמלק בקטרוגו כמו שהי' ביציאת מצרים דכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו אף שהיו אז עדיין משוללי כלים בכל זאת האמין להם השי"ת שיבררו א"ע אח"כ עד שיגמר אצלם הכלי לכך הי' מתיצב נגדם עמלק מאחר שעכשיו המה משוללי כלי אלא שמאמין אותם השי"ת על אח"כ א"כ למה אינו מאמין גם לאומה אחרת שיגמר אצלם הכלי אח"כ ואם משום שישראל המה נקיים אגב אימם משורשם על זה מקטרג עמלק ואומר שהוא ג"כ נקי מהשורש כדכתיב שוכני בחגוי סלע אומר מי יורידני ארץ היינו שהוא אומר כיון שהוא נולד מיצחק ומרבקה בטח הוא נקי מהשורש ועל זה התקיפות שלו רמזו ז"ל במדרש (תצא) שזורק מילות כלפי מעלה היינו שאומר מאחר שנולד מיצחק שנימול לשמונה וצימצם א"ע בכל מיני צימצומים שוב אין מהצורך אצלו לשום צימצום ולזה כיון שישראל עמדו בדרך באמצע הגבול טרם שנגמרו השבע שבועות והיו עדיין משוללי כלים והיו רוצים בהתנשאות בלתי הבירורים שלהם רק מצד שורשם כמבואר מיד בא הכלב ונשכן ואמר שהוא ג"כ נקי אגב אמו אף בלתי הבירורין וזהו שנאמר אח"כ כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע וכמבואר במדרש משל על זה למי שגנב פירות מכרם חבירו ושיסה בו בעל הכרם את הכלב וכשבא לגנוב עוד הפעם הי' מזהיר להגנב זכור ששיסיתי בך את הכלב הה"ד זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' היינו שצריך שיהי' תמיד לנגד עיני ישראל זאת שלא יקבלו ח"ו שום תקיפות מהשורש בלתי עבודתם כי נגד זה החסרון נתעורר תו"מ הקטרוג של עמלק. והנה בזה היום של פורים נאמר קיימו וקבלו וגו' ומבואר בירושלמי קיימו בלבבם מה שקבלו בפיהם היינו שעל ידי הישועה של פורים נקבע בלב ישראל שלא יחפצו עוד לקבל שום דבר בהכרח אלא ברצון ד' וזהו שמרמז המדרש רבה (מגילת אסתר) שעשה פתיחה למגילת אסתר בהפסוק והיו חייך תלואים לך מנגד ר' ברכי' אמר זה שהוא לוקח לו חטים לשלש שנים וכו' והלוקח מן הפלטר מהו א"ל לא דברה תורה במתים. ולהבין זאת הלא איתא בגמ' כל שיש לו לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה, אלא הענין כמאמרם ז"ל בגמ' מי שמצדיק עליו הדין מלמטה מצדיקין עליו את הדין מלמעלה היינו מי שמצדיק עליו ובא בטענה חזקה שיתן לו השי"ת כל משאלות לבו משום שכבר עבד הוא כל צרכו מצדיקין עליו את הדין מלמעלה היינו כיון שבא האדם כ"כ בטענה אומר השי"ת תאמין לי על יום מחר ג"כ שאתן לך לאכול ואם מתפלל שיתן לו היום על יום מחר ג"כ הרי זה מקטני אמנה כי כיון שיש לו לאכול היום א"כ נחשב מה שחפץ על יום מחר למותרות ואין האדם רשאי לחפוץ במותרות אבל בזה היום של פורים כאשר נקבע בלב ישראל כדכתיב קיימו וקבלו קיימו בלבבם מה שקבלו בפיהם היינו שנקבע בלבם שכל רצונם לא יהי' רק רצון ד' ממילא כל מה שישראל מבקשים הוא רק רצון ד' ואינו נחשב למותרות כלל כי מאחר שישראל מאמינים כך בהשי"ת מאמין להם השי"ת ג"כ ונותן להם כל הטובות כי הגם שהם ביד ישראל המה ג"כ עדיין ברשותו ית' כדכתיב לי הכסף ולי הזהב ומאחר אף שהם ביד ישראל המה ג"כ ברשותו ית' לכך אף שהם ביד ישראל שייך נמי לומר עדיין לי הכסף ולי הזהב כי אצל מי יש מקום מטמון יותר מבישראל לכך פתח המדרש של מגילת אסתר בזו הפתיחה לרמז שבזה היום יתן השי"ת כל הטובות לישראל ולא יהי' נחשבים כלל למותרות:
פרק יא
ויהי בימי אחשורוש וגו'. הנה בכל מקום שנאמר ויהי בימי מורה על התפיסה של האדם וזהו הענין שאיתא בגמ' (מגילה יט) מהיכן קורא אדם את המגילה וכו' וכולן מקרא אחד דרשו ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף מאן דאמר כולה תוקפו של אחשורוש ומ"ד מאיש יהודי תוקפו של מרדכי ומ"ד מאחר הדברים האלה תוקפו של המן ומאן דאמר מבלילה ההוא תוקפו של נס. היינו כי תוקפו של אחשורוש הוא כמבואר בזוה"ק (מקץ קצד:) שאני למלכים דאחזיין לין מלין עלאין ומשניין מבני נשא אחרנין כמה דמלכא דרגיה עלאה על כל שאר אחרנין הכי נמי אחזיאו לי' בדרגא עלאה על כל שאר אחרנין וכו' ובאחשורוש הי' כח חזק ביותר תוקף עוז כמו שמצינו אצלו בתחילת מלכותו הי' כותב שטנה לבטל בנין הבית כדכתיב (עזרא ד׳:ו׳) ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה וגו' ואח"כ הי' כובש תחתיו הנקודה היותר יקרה שהי' גבי ישראל עד היכן שנקרא אחיו של ראש כמאמרם ז"ל בגמ' (שם י"א) שישראל נעשין רשין בימיו וזה מורה שהי' לוקח בחוצפה וביד חזקה כל השפע של ישראל לעצמו. ובאמת אחר שהאיר השי"ת את הישועה היו רואים מפורש שכל אותו כח חזק שנתן לו השי"ת הי' רק בשביל טובת ישראל כדי שיתפשט עי"ז ביותר לישראל והי' לד' לשם לאות עולם לא יכרת אבל עם אחשורוש בעצמו הי' מתנהג השי"ת למעלה מתפיסת דעתו וזהו ויהי בימי אחשורוש היינו שבאותו התפיסה בעצמה שהי' הכל לטובת ישראל וזהו שאיתא שם מאן דאמר כולה תוקפו של אחשורוש כלומר שהיו מכירין אח"כ תוקפו של אחשורוש שכל תוקפו הי' רק בשביל טובת ישראל כענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה כוונת אונקלוס שמתרגם הפסוק ויורהו ד' עץ וגו' ואלפי' ד' אעא ולא מתרגם ואחוי ד' אעא אלא ואלפי' וגו' להורות שישועתו ית' אינו צריך להיות דווקא ממקום אחר אלא באותו המקום בעצמו שנדמה בתפיסת אדם שהוא רע שם יכול השי"ת להראות לו כל הטובות ע"ד הכתוב אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ד' וגו' היינו כיון שבא האדם על זה שעזרו מעם ד' אזי מוצא בלבו כל העזר שהוא אצלו ממש וזהו בימי אחשורוש וגו' היינו שבאותו התפיסה בעצמו שהיו רואים מלפנים תוקפו של אחשורוש הראה השי"ת אח"כ שכל זה התוקף הי' רק לטובת ישראל:
ומאן דאמר תוקפו של מרדכי. היינו כי על מרדכי נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה וביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה הגם שבאמת לא הי' מחויב למסור נפשו כי אם בשלשה דברים כ"ד בגמ' אמנם משום שהי' נוגע זאת ההשתחוי' לעיקר נקודת שורשו לכך הי' מוסר נפשו לבלתי ישתחוה להמן. ולפי הנראה הי' מסתכן בזה כל ישראל לזה איתא שם מאן דאמר מאיש יהודי תוקפו של מרדכי היינו להראות תוקפו של מרדכי שאדרבה ע"י תוקף העקשות שלא הי' רוצה להשתחות להמן נבנה מזה כל הישועה לישראל:
ומאן דאמר מאחר הדברים האלה תוקפו של המן. היינו כי תוקפו של המן הוא קליפת עמלק שעליו נאמר שוכני בחגוי סלע וגו' ועליו כתיב זכור וגו' להורות שיש בו כח הדכר היינו כי בכל האומות יש כח הנוקבא וזה מורה שיש בכח ישראל להכניע אותם כאשר יכבשו אותם תחת הקדושה. אבל כח הדכר הנמצא באומות אי אפשר כלל לכבשו תחת הקדושה ואדרבה אותו הכח דכר מחטיא תמיד את ישראל ואותו כח הדכר הוא עמלק ולכך אמר המן להיות כל איש שורר בביתו כי כל חפצו הי' תמיד שזה הכח דכר יהי' שולט כדי שיתבטל ח"ו כל העבודות וכמו שאז בעת שעמדו ישראל על הגבול בין עתיקא לזעיר אנפין נלחם עמהם עמלק כך עמד המן עליהם ג"כ בעת שהיו עומדים באמצע הדרך בין בנין בית ראשון לשני שהוא בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ כי הוא אומר שוכני בחגוי סלע מי יורידני ארץ היינו שנולד משני צדיקים יצחק ורבקה ואין מהצורך אליו עוד לשום עבודה כי הוא מנושא למעלה מכל עבודות אדם שהם בתפיסת זה העולם. ולכן נתלה על עץ גבוה חמשים אמה כי הראה לו השי"ת בזה שלמעלה מתפיסת זה העולם אין לו שום חיים וכל התקיפות שלו נתבטל שם כי הרי אחר שהגיע למעלה מתפיסת העולם שעל זה רומז העץ גבוה חמשים נתבטל תו"מ ממנו כל קיום הויותו:
ומאן דאמר מבלילה ההוא תוקפו של נס. היינו כי ענין נס הוא שינוי הטבע ובאמת נסים כאלו משינוי הטבע הי' הרבה כמו הנס של קי"ס וכדומה אכן על נסים כתיב אל תבטחו באלוף וגו' כי אין רשאי האדם לסמוך ולבטוח על נס כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה הטעם שקרבן תודה אינו נאכל רק ליום ולילה משום שתודה בא על נס ואינו רשאי האדם לבטוח שיעשה לו השי"ת נס גם ביום מחרתו וזה רומז שאינו נאכל רק יום אחד אבל כאן הי' תוקפו של נס כי הנס בעצמו הי' נסתר ועל דרך שאיתא בירושלמי (ברכות) ישועתן של ישראל הולכת קימעה קימעה וכו' כאילת השחר וכן איתא בזוה"ק וישלח קע.) ועל הגוון היו רואים שנעשה הכל רק בדרך הטבע בתחלה ותלקח אסתר וגו' ומרדכי יושב בשער המלך וגו' בלילה ההוא וגו' הרי שכל פרט מעשה בפני עצמו הי' הכל בדרך הטבע אך מסך הכולל כל הפרטים ביחד היו מכירים למפרע אשר מי זימן כ"כ שיזדמן אלו המעשים שהם בדרך הטבע להיות ביחד מפאת זה התחילו להבין שנסי נסים נעשה בזה וזה נקרא בהאר"י הק' ז"ל בקיעות יסוד אבא כי הרי לא הי' שם שום שינוי הטבע ואף הכתבים שנחתם מקודם להרוג ולאבד ג"כ לא היו חוזרים בחזרה כי כתב אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב וגם לא גזר כלל המלך על הגוים לבל יהרגו את היהודים אלא שהרשה לישראל להקהל ולעמוד על נפשם וממילא כאשר ישראל נקהלו ביחד בלב אחד אין עוד בכח שום אומה ולשון לשלוט בהם וזה נקרא תוקפו של נס אשר על נס כזה נאמר והדברים האלה נזכרים ונעשים וימי הפורים האלה לא יעברו מזרעם היינו שיהי' בכח ישראל תמיד להתפלל על זה שיראה לנו השי"ת איך שכל הנהגת הדרך הטבע שמנהג השי"ת הוא רק בשביל טובת ישראל:
פרק יב
ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו'. וביארו ז"ל במדרש שרפו ידיהם מתורה ומצות וביאר בזה אזמו"ר הג' הק' זצל"ה שביקשו לדעת מה הם אצל בוראם הגם שאמרו ז"ל (ברכות סא: ובתד"א) אמר רבא לידע אינש בנפשי' וכו' וגם להבין עיקר החטא שנאמר עליהם על נסותם את ד' לאמר היש ד' בקרבנו אם אין ולפי הנראה איזה חטא הוא זאת שהיו מבקשים לידע אם השי"ת שוכן בקרבם הלא כתיב לדעת כי אני ד' מקדשכם, אמנם זה שביקשו לידע מה הם אצל בוראם היינו שביקשו לידע איך השי"ת מקיף אותם גם בלתי עבודתם. כי ביציאת מצרים הראה השי"ת שמקיף אותם באמת אף בלתי עבודתם כדאיתא בזוה"ק (בשלח נב:) מה תצעק אלי בעתיקא תלי' מלתא וכו' שכינתא באבהתא נטלא ואח"כ העלים מהם השי"ת זה האור כדכתיב וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים וגו' ולזה בקשו ישראל שיתגלה מפורש היש ד' בקרבנו וגו' וכמבואר בספרי כמד"א הקרב והכרעים ירחץ במים היינו שהיו חפצים לראות איך ששוכן השי"ת בקרבם גם בלי שום עבודה ועל זה איתא שם בזוה"ק אמאי אתענשו על דעבידו בנסיונא היינו כי ענין נסיון הוא עליית אדם למעלה ממצב מדרגתו כדכתיב נתת ליראיך נס להתנוסס וגו' כי למי שמנסה השי"ת נתעלה ממילא זה האדם למקום העליון מאוד כך בקשו ישראל אז לעלות לשורש העליון אשר שם נתקשרו ישראל באמת גם בלתי פעולת עבודתם. אכן להגיע לזה השורש העליון אי אפשר כלל בלתי עבודה וזהו שאיתא שם דעבידו בנסיונא כי היו רוצים להגביה א"ע אל מקום העליון ביותר מה שאין יתכן כלל בזה העולם כל זמן שעמלק בעולם שיתגלה אור עליון כזאת כי עמלק מקטרג ואומר שיש לו נמי חלק בשורש העליון וד' בקרבו בלי שום עבודה כי נולד משני צדיקים יצחק ורבקה ועליו כתיב שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר מי יורידני ארץ ולזה צריכין ישראל נגדו לילך תמיד בכל מיני עבודות ולהראות שרק ע"י עבודה יש ד' בקרבנו וכפי מה שקובעין ישראל בלבבם זאת הדעה שאי אפשר להיות ד' בקרבנו כי אם על ידי עבודה כך נתבטל נגדם הויות עמלק ג"כ כמו שנאמר והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל:
ועל זה איתא בגמ' (מגילה ז.) כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה וכו'. כתוב זאת מה שכתוב כאן היינו כי כל הדברים צריכין שיהי' בעובדא ובמלולא וזה הוא מה שכתוב כאן היינו שצריכין לבטלו במעשה. ובמשנה תורה זהו במלולא כי שם נאמר זכור את אשר עשה לך עמלק וענין זכור מבואר בגמ' (שם יח.) זכור בפה היינו הגמר כדאיתא בגמ' (ברכות סא.) פה גומר כי עיקר הגמר הוא רק כאשר בא בדיבור ובמלולא שאפילו מה שיצא לפועל במעשה כל זמן שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אין בזה שום גמר כי יכולין עדיין לפרש בה פירושים שונים משא"כ אחר שבא במלולא אזי נגמר הדבר ושוב אין לשנות בה שום פירוש רק כפי משמעות הדיבור וזהו זכור בפה היינו שיהי' נקבע בכל הלבושים של ישראל לבטל זאת הדעה של עמלק בעובדא ובמלולא וכל מה שקובע האדם בלבו לבטל זאת הדעה שיתכן שיהי' ד' בקרבנו אף בלתי עבודה כך נתבטל נגדו קליפת עמלק מעולם:
זכרון מה שכתוב בנביאים. ענין נביאים מבואר בתקוני זוה"ק (הקדמה ב.) נביאים מסטרא דנצח והוד וכו' ושם (תיקין תליסר לא:) תרין ירכין וכו' אינון נצח והוד וכו' וכמבואר בזוה"ק (בראשית כא:) והוא צולע על ירכו דא איהו נצח וכו' בגין דירכא איהו לבר מגופא וכו' וזה מורה על התרחקות האור וזהו כוונתם ז"ל זכרון מה שכתוב בנביאים היינו אף אחר שנתרחק האור לבוא בהתלבשות כלי הפעולה אשר שם נתעלם הדעת לגמרי בכל זאת גם שם מחויב האדם לקבוע בלבו שיבטל ממנו תמיד זאת הדעה של עמלק:
בספר מה שכתב במגילה. היינו כי מגילה רומז על הסתר חזק שהי' אז שעל זה ההסתר אמרו ז"ל (חולין קלט:) אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר מ"מ גם בעת קשה כזה יעמוק האדם לבטל זאת הדעה של עמלק ועל זה ההסתר של מגילה רמזו (שם מגילה יד.) מ"ח נביאים ושבע נביאות נתנבא להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו' משמע מזה שמקרא מגילה נקרא הוספה על דברי תורה וביומא (דף כט.) פריך הגמ' והא איכא חנוכה. ניתנה לכתוב קא אמרינן ובאמת היו יכולין למצוא בתורה דרש כזה על חנוכה נמי אלא שעיקר המכוון ממאמרם ז"ל לא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה הוא לרמז בזה גודל ההסתר כי במה שיש דרש מפורש בתורה בלי שום חולק אין זה הסתר כלל כי זה מורה שאנו יודעים השורש שהציב זה ההסתר וכן הם כל מילי דנביאי שלא פחתו ולא הותירו על מה שכתב בתורה דליכא מידי בנביאי דלא רמיזו באורייתא כדאיתא במדרש רבה (פ' יתרו) כל הנביאים קבלו נביאתן מסיני שנאמר מעת היותי שם אני וגם דרשו ז"ל על הפסוק היתה עלי יד ד' שהיתה כבר בסיני. אכן מגילת אסתר שנקראת הוספה על ד"ת וכמו שמצינו בזה באמת חולק שאמר שלא נתנו לכתוב ואינו מטמא את הידים וזה הכל רומז על העלמות השורש ע"ד הכתוב ואנכי הסתר אסתיר שאינו ניכר עוד מי שהציב זה ההסתר ועל זה אמרו ז"ל במדרש אין לך שעה קשה כאותה שעה שאמר הקב"ה אנכי הסתר אסתיר אעפ"כ וחכיתי לד' המסתיר פניו מבית יעקב היינו אף בשעה קשה כזאת כאשר יעמיק האדם להסתכל היטב בעומק ההסתר יתגלה אליו השורש מההסתר שאנכי עשיתי זה ההסתר. והי' אז כ"כ גודל ההסתר כמאמרם ז"ל בגמ' (שם) גבר מלכא עלאה ממלכא תתאה היינו שהי' נדמה לישראל שמגיע לו לאחשורוש זאת המלוכה בשורת הדין כי זכה אותה ע"י גודל הדרך ארץ הנמצא בו וזהו כענין שמצאנו בגמ' (נדרים סה) בנבוכדנצר שצדקי' איתשיל אשבועתא שנשבע לו לבלתי יגלה שאכל ארנבת חיי' ואמר אזמו"ר הג' הק' זצל"ה שצדקי' הי' מוכרח אז להתיר את שבועתו כי הי' נוגע אצלו ממש בסכנת נפשות כי ראה בישראל שיש להם התרשלות מאוד וגודל חולשת הדעת מזה שחלק השי"ת לנבוכדנצר כ"כ חוזק ממשלה על כל העולם כי הי' נדמה להם שח"ו הקב"ה מסכים נמי עמו ומרצונו הפשוט בחר בו ליתן לו כ"כ ממשלה לכן הי' מוכרח צדקי' להתיר את שבועתו ולגלות להם שאכל ארנבת חיי' וזה מורה שלקח זאת הממשלה בחוצפה כלפי שמיא כי הארנבת מורה על עזות פנים וגודל חוצפה וכיון שכל הממשלה אינו ברצון ח"ו כי אם בחוצפה כלפי שמיא אזי יהי' מוכרח בטח שתתבטל ולזה הפרסיים משום שהם מדוגלים בדרך ארץ כדאיתא בגמ' (ברכות ח:) בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים וכו' לכך הי' בכוחם להתגבר ונצחו את בבל וקבלו מבבל את הממשלה כי יש בהם דרך ארץ יותר ממה שהי' מבבל כמו שמצאנו כאן גבי אחשורוש והשתי' כדת אין אונס ואמרו ז"ל כדת של תורה וגם איתא עליו בגמ' (שם) מגנותו של אותו רשע אתה לומד שבחו וכו' הרי שהי' מדוגל מאוד בדרך ארץ ולזה הי' נדמה לישראל שמגיע לו זאת הממשלה בשורת הדין מפאת גודל דרך ארץ הנמצא אצלו וזהו כוונת מאמרם ז"ל גבר מלכא עלאה וכו' אמנם אח"כ הראה להם השי"ת שכל הדרך ארץ הנמצא בעכו"ם הוא רק על הגוון אבל בעומק אין בהם שום דבר טוב רק רע כמו שרמזו ז"ל (שם ברכות ח:) בזה שסמכו ביחד אלו שתי המימרות תניא אמר רבן גמליאל בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים וכו' אני צויתי למקידשי (ישעיהו י״ג:ג׳) תני רב יוסף אלו הפרסיים המקודשין ומזומנין לגיהנם וכו' ומה ענין זאת המימרא למימרא הקודם אלא שרמזו בזה הסמוכות שמה שנמצא בעכו"ם איזה דבר טוב כגון דרך ארץ אכן זה הטוב הוא רק על הגוון אבל בעומק המה רק רע כל היום משא"כ בנפש ישראל כשרואים בו איזה מדה טובה ידעו ברור שזה הטוב הוא אצלו בעומק מהשורש כמו שמצאנו בכתוב (מלכים א י״ד:י״ג) יען נמצא בו דבר טוב אל ד' אלהי ישראל בבית ירבעם וגו' נאמר שם לד' אלהי ישראל להורות שלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא היינו שהטוב הנמצא בו הוא מן השורש בעומק אבל גבי עכו"ם הוא הכל רק על הגוון וכל הענין שישראל צריכין לסבול גלות אצלם הוא רק למען שישראל יכניסו גם זה הגוון הטוב שיש בהם אל הקדושה כענין מאמרם ז"ל (עירובין ק:) אלמלא לא נתנה תורה היינו למידין צנועות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול כך הוא כל הענין מהגלות שיכניסו ישראל אצלם הטוב הנמצא לפעמים בהם שהוא אצלם רק על הגוון וישראל יעשה מזה טוב לגמרי שישיגו בו קנין גמור גם מן השורש וזאת יהי' ע"י מחיית עמלק. ולזה נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להכרית זרעו של עמלק כדאיתא בגמ' (פסחים) כי כניסתן לארץ מורה על קנין גמור מהשורש וקטן כזה אי אפשר להשיג רק כפי הידיעה שיש לו להאדם וכמו שביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצ"ל מהפסק של הגהות אשר"י (ב"מ פ' אלו מציאות בשם הר' אלעזר ממיץ יעו"ש) וכל זמן שעמלק בעולם הכנף מכסה את הפנים וא"א להשיג ידיעה מבוררת בשלימות ולזה נצטוו בכניסתן לארץ להכרית זרעו של עמלק וממילא ישיגו ידיעה מבוררת ואז ישיגו קנין בשלימות מהשורש כפי בהירות הידיעה שיהי' לישראל: