סוד ישרים· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין
ליל פסח
פרק א
הביאו לפניו מטבל בחזרת וכו' (פסחים (קי"ד.) מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו וכו' מה נשתנה הלילה הזה וכו' (שם קט"ז.) איתא בזוה"ק (הקדמה א':) ר' אלעזר פתח שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם לאן אתר. לאתר דכל עיינין תליאן לי' ומאן איהו פתח עינים ותמן תנדעון דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלה ברא אלה ומאן איהי מ"י וכו' ועל דקיימא לשאלה ואיהו בארח סתים ולא אתגליא אקרי מי דהא לעילא לית תמן שאלה והאי קצה השמים אקרי מ"י. ואית אחרא לתתא ואקרי מ"ה מה בין האי להאי אלא קדמאה סתימאה דאקרי מי קיימא לשאלה כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מ"ה. מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כדקמיתא (עיין בספר תפארת החנוכי הק' בביאר הקדמת זוה"ק שם) הנה כל היכא דאיתא השתנות בהזמנים והאדם מתחיל להכיר איזה שינוי נקרא פתח עינים ואז קיימא לשאלה מי ברא אלה הייני מי עשה זאת השינוי וזה נקרא קטנות ואח"כ שמנהיר לו השי"ת בינה להבין מי עשה זאת השינוי אזי מתחיל האדם לחקור ולישראל מה היינו מה הוא הכבוד שמים שנתפשט ונתגדל מזה ההשתנות כמו שנאמר (משלי כ״ה:ב׳) כבוד מלכים חקור דבר. וכמבואר בזוה"ק (שם) כיון דמטי תמן מה וכו' וזה נקרא גדלות וכאן הגדלות הי' קודם כדאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שבזה הלילה הי' מוחין דגדלות קודם מוחין דקטנות היינו כי גדלות הוא כמו מי שמבין דבר מחמת שיש לו שכל גדול בלי שום יגיעה כלל אכן מחמת שהי' בלי יגיעה כלל יכול בנקל לשכוח הדבר לא כן מי שהבין דבר מחמת יגיעה נקבע הדבר בלבו שאי אפשר לו לשכוח אף שזה נקרא קטנות אכן בכל זאת נקבע הדבר בלבו כיתד שלא תמוט והישועה של פסח נקרא גדלות מחמת שפתח להם השי"ת מעתיקא ושכונתא באבהתא נטלא כדאיתא בזוה"ק (בשלח) וכמו שאנו אומרים בתפלה ובקידוש אשר בחר בנו מכל עם שזה הי' מרצונו הטוב בלי שום אתערותא דלתתא וזה נקרא בזוה"ק אורח דילוג כי דברי תורה עדיין לא הי' אז רק שפתח להם השי"ת שישראל עלו במחשבה וכדאיתא שם בזוה"ק בעתיקא תלי' מלתא וכאשר הישועה הוא רק מצד השי"ת זה נקרא גדלותגם טיבול הכרפס שאנו אוכלין מורה על גדלות כי ירק גדל על כל מים וזה מורה על רצון ואהבה מצד השי"ת עצמו וע"ז נאמר (משלי ט״ו:י״ז) טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו היינו שהאומות לוקחים הטובה בגודל התפשטות אבל ישראל הוא כל מגמת חפצם רק באהבת הנותן הנמצא בהטובה לזה מסתפקים עצמם בירק שניכר שם אהבת הנותן ולזה הירק יען שאין בו רק מעט פעולת אדם לכן אחר שנתיישן נמשך הטעם ממנו ונכמש לא כן התבואה מחמת שיש בה הרבה פעולת אדם אינו נתיישן כ"כ מהרה להפסיד את טעמה והטיבול מורה על גדלות כי רומזין בזה על גודל הכרה דע מה למעלה ממך וכמו שמפרש רש"י ז"ל (יחזקאל כ"ג) על מלת סרוחי טבולים יתירי כובעים גדולים וכו' וזהו כוונת מאמרם ז"ל (שם) וכאן הבן שואל אביו מה נשתנה וכו' וכאן דווקא היינו כיון שנפתח להם אור הגדלות וזהו בחינת בן אז יודעים היטב מי ברא אלה היינו מי עשה זאת ההשתנות רק הבן שואל מה נשתנה היינו מה מגיע להשי"ת מזה ההשתנות כלומר מה הוא הכבוד שמים מהלבושים שהעמיד השי"ת בעולם שעל ידם יוכל להתגדל כבוד שמים כי האדם צריך לברר עצמו אח"כ איך שהוא בן להשי"ת כדי שיהי' נקרא יגיע כפיך ומפאת זה שמברר אדם ומיגע א"ע נשאר בלבו בקביעות לעולמי עד:
פרק ב
והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים וגו' (בא י"ג) הענין שהציב השי"ת זאת המצוה שיהי' באורח שאלה כדכתיב והי' כי ישאלך בנך מחר וגו' כי איתא בזוה"ק (בלק קצ"ג:) שיש מה דלא קיימא לשאלה כלל ויש מה דקיימא לשאלה ולא לאתבא ואית לשאלה ולאתבא וכו' והנה זאת הקדושה שישראל עלה במחשבה הגם שנתבררה כבר גבי האבות הקדושים בתכלית השלימות אכן הוא רצונו ית' שיתפשט נמי זאת הקדושה גם למרחוק אף על כל הפעולות לזה הי' צריכה זאת הקדושה לעבור דרך ההעלם כדי שיחזירה ויטהרה בשורש המקור ית' וזה הי' כל הענין של גלות מצרים שנקרא מצר ים כדכתיב מן המצר וגו' וכמבואר בזוה"ק (נשא קל"ט:) מן המצר קראתי יה מן אתר דשארי דיקנא לאתפשטא דהוא אתר דחוק וכו' היינו כמו הדעה בעת שמתפשטת ויורדת מהמוח שבראש לכנוס בהתלבשות כלי פעולה של אדם אזי עוברת דרך מקום צר ודחוק מאד הנקרא גרון כי בעת שהדעת עובר דרך הגרון אז הוא נפשט מצורת כלי המחשבה שבמוח ולצורת כלי פעולה עדיין לא בא ומפאת זה הוא אז הדעת בגודל העלם ועל זה ההעלם איתא בזוה"ק (שמות ד') תשורי מראש אמנה דא גרון וכו' וזה הי' הענין שקדושת האבות הי' צריכה לעבור דרך ההעלם של מצר ים:
והנה בשעת ההעלם לית לשאלה כלל כי כשנעלם האור מהתפיסה נחשב השאלה בי' מה לפנים מה לאחור וכו'. אולם בעת שמתחיל השי"ת להנהיר את האור בהתפיסה כמבואר בזוה"ק (בא ל"ט:) בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה וגו' בעשור אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא וכו' אזי רואה אדם השתנות ומפאת זה ההשתנות נדמה לו להאדם שיש התחדשות וזה נקרא חדתותי דסיהרא כדאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ח.) על הפסוק שירו לה' שיר חדש אמאי כתיב הכא חדש וכו' אלא ודאי חדש איהו וחדש לא אקרי אלא באתחדתותי דסיהרא כד אתנהרת מן שמשא כדין איהו חדש וכו' וכמבואר (שם ובזוה"ק חי' קכ"ג.) וכיון דארונא אשתקל עלייהו ושויוה לעילא אינון שרירו שירתא דהא כיון דאתנטיל מנייהו הוו געאן כאורח שאר פרות דעלמא וכו' היינו שחדשות הוא רק מצד תפיסת הבריאה יען שיש בה התיישנות אבל מצד השי"ת אין שייך לומר חדשות כיון שאינו נתיישן מצדו שום דבר ותמיד הוא התחדשות כדאיתא בגמ' (יבמות ט"ז) נער הייתי גם זקנתי פסוק זה שר עולם אמרו וכי תימא קב"ה מי איכא זיקנא קמי' וכו' היינו שכל ענין זיקנא והתיישנות הוא רק אחר שיורד נמוך מעט מהמאציל ית' אזי אפילו בהדרגא העליונה ביותר הנקרא שר עולם יתכן נמי התיישנות לזה כאשר מתחיל חדתותי דסיהרא אזי מכיר האדם בתפיסתו השתנות ורואה נגדו חדשות ואז יש לשאלה מה הוא זאת ההשתנות וזה ההתחדשות התחיל ביציאת מצרים כי אז התחיל השי"ת להאיר זאת הקדושה שנגמרו כבר גבי אבות הקדושים שינהיר בתוך התפיסה של ישראל ומפאת זאת ההתחדשות הוא השאלה מה נשתנה כלומר שניכר מפורש בזו הלילה השתנות בהבריאה וכל נפש מישראל יכול להרגיש בה חדשות מחמת חדתותי דסיהרא שנתחדש בזו הלילה כי התורה לא מיירי מאדם כזה שהולך בלא דעת אכן מי שיש בו דעת ומביט תמיד אל עומק לבבו יכול היטב להרגיש השתנות הזמן אשר אם יאכל בזה הזמן חמץ ח"ו יכול לשכוח לגמרי ולומר כחי ועוצם ידי וגו' מחמת פעולות אדם יתירה הנמצא בחמץ והתחלפות הצורה שמסתיר את שורש השפע לזה הוא המצוה לאכול בזה הזמן מצה שצורתה אינו מתחלפה כ"כ ממקודם כי יש בה מעט פעולת אדם אזי יכול האדם אח"כ בכל השנה לאכול חמץ ג"כ ושוב לא ישכח את השורש כיון שבפסח אכל מצה כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ג:) כיון דאכלו מצה דאיהו אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא אמר קב"ה יטעמין ישראל אסוותא ועד דייכלין אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא כיון דאכלו מצה דאיהו אסוותא מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלין לי' דהא לא יכול לנזקא לון וכו' כי כמו שהציב השי"ת מצוה בכל שער ושער כגון בשעת קצירה מצות פאה ומשנעשה כרי תרומה ומעשרות ומשנתחלף מצורת קמח לעיסה. מצות חלה והוא יען שבכל שער המתחלף מצורה לצורה עלול לשכוח וע"י המצוה יזכור האדם ולא ישכח כך הוא בזמן. המצוה מאכילת מצה כי כל ההכרות הציב השי"ת בעונם שנה נפש בעולם יש מקום בית הבחירה שבו ניכר מפורש כדכתיב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים ועיקר הרצון ית' הוא בזאת ההכרה שיש להאדם בההשתנות החדשות כי מחמת זה יש להאדם מקום לישאל ובזאת השאלה הוא עיקר חפצו ית' ואידך פרושא הוא זיל גמור כי הארת השאלה הוא בלי גבול כדאיתא בזוה"ק (הקדמה א') כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מה מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הוא סתים כקדמיתא וכו' היינו כי מי שמעמיק ביותר בזאת השאלה הנקרא מי דקיימא לשאלה מכיר נמי ביותר מה ידעת מה אסתכלתא וכו' דאין קץ וגבול לזאת השאלה מה נשתנה:
אמנם גבי שבת הוא השאלה כד' בגמ' (סנהדרין ס"ה:) מה יום מיומים אמר לו ומה גבר מגוברין א"ל דמרי צבי שבת נמי דמרי צבי וכו' היינו כי גבי שבת אינו ניכר מפורש בעולם שום השתנות כמו שניכר בהזמנים דישראל מקדשי להו ולזה לא שאיל מה יום מיומים על שאר הזמנים כי בכל זמן ניכר בעולם שינוי מפורשת שהוא זמן קצירה או זמן אסיפה לבית וניכר מזה שאורו ית' מתערב אז ביחד עם הבריאה משא"כ בשבת אינו ניכר בהזמן שום שינוי וזה שאמרו ז"ל תבלין אחד יש ושבת שמה כד' בגמ' (שבת קנ"ט א') אכן הטעם מאותו התבלין אינו מרגיש ג"כ רק מי ששומר שבת כהלכתו אבל בעצם הזמן של שבת אין שום השתנות לזה שאיל מה יום מיומים א"ל ומה גבר מגוברין היינו שהשיב לו הרי אתה רואה אשר בגבר מגוברין אין מצד מהותם שום ש נוי ביניהם וכל השינוי שיש בגבר מגוברין הוא רק מצד דמרי צבי וזה הרצון פעל השתנות מגבר לגוברין כך נפעל שנוי ביום מיומים נמי רק מצד הרצון ית' אף שאינו ניכר בהזמן זאת השינוי אולם ביציאת מצרים התחיל השי"ת להאיר חדשות בהתפיסה של ישראל עד שניכר ההשתנות גם בהזמן לזה הוא השאלה בו מה נשתנה ולכך הוא נמי כל המצוה בו באורח שאלה כדכתיב והי' כי ישאלך בנך מחר וגו' כי זאת הוא עיקר הרצון ית' שירגיש האדם בתפיסת דעתו בההשתנות הנפעל בזה הזמן כי כאשר מכיר האדם בההשתנות לישאל מה נשתנה אזי תירוצים לא יחסר לו וכמו שמצינו בגמ' (פסחים קט"ז.) אמר לי' ר' נחמן לדרו עבדי' עבדא דמפיק לי' מרי' לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא מאי בעי למימר לי' אמר לי' בעי לאודויי' ולשבוחו א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה וכו' ולהבין זאת מדוע לא אמר פטרתן מלומר עבדים היינו וגו' אמנם יען שעיקר הוא בזה החג שיכיר האדם בההשתנות והחדשות הנפעל בו ולזה אמר לו עבדא דמפיק לי' מרי לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא מאי בעי למימר לי' היינו שחפץ לבחון אותו אם הוא מכיר ומרגיש בהחירות כי אם אינו מכיר העבד בהחירות אין לו שום טובת הנאה בזה הכספא ודהבא דיהיב לי' מרי' כי מה שקנה עבד קנה רבו אכן כשהשיב לו העבד דבעי לאודוי' ולשבוחי רמז לו בזה שמכיר שפיר בזה ההשתנות שיצא לחירות ומבין להחזיק טובה למרי' שהוציאו לחירות לכן אמר לו פטרתן מלומר מה נשתנה כי מאחר שהוא מכיר בהשתנות החדשות זאת ההכרה הוא העיקר כי על ידי אותה ההכרה יתבררו אצלו אח"כ ממילא כל התירוצים. וזהו כל הענין מהשאלה מה נשתנה כי כאשר נתהוה התחדשות והשתנות בעולם שייך השאלה מה נשתנה וביציאת מצרים נפעל השתנות מפורש כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן ל"ט) כל ספירה וספירה אתקריאת ראש לחברתה ובגין לאשתמודעא לון מאן אתר אפיק לון מגו שעבודא וכו' היינו שגם הנשמה הי' בשעבוד מצרים וכמאמרם ז"ל (מכילתא יתרו) אין עבד יכול לברוח ממצרים היינו כי על מצרים נאמר כגן ה' כארץ מצרים והם הי' משוקעים בהטובות של מצרים עד שהי' נדמה להם שאם יבדלו מאלו הטובות יפרישו מחיים כ"כ הי' שם ישראל בקושי השעבוד עד שלא עלו על לבם אפילו שום תפלה אכן כאשר התחיל השי"ת להופיע בישראל את האור אזי התחילו ליצעק כדכתיב ויאנחו בני ישראל וגו' ויזעקו וזאת הצעקה בעצמה הי' באמת התחלת הישועה והגמר מזאת הישועה הי' ביציאת מצרים כד' בזוה"ק (ויקהל רט"ז:) רזא לאדכרא יציאת מצרים לבתר בגין דהות שכינתא בגלותא וכו' ובגין דא בעי לאחזאה פורקנא דאית בי' ארבע גאולות וכו' לקבל ארבע גליות בגין דתהוי' בת חורין וכו' היינו כי ביציאת מצרים יצא לחירות הנשמה של ישראל מכל ארבע גליות כמאמר' המוצא עמו ישראל מתוכם לחירות עולם וכמאמרם ז"ל בגמ' (פסחים קי"ז:) ק"ש והלל גאל ישראל בצלותא גואל ישראל כי בעומק כבר נגאלו ישראל ביציאת מצרים מכל ארבע גליות ומה שאנו אומרים בתפלה גואל ישראל הוא שאנו מבקשים שיהי' ניכר זאת הגאולה גם על גוון הלבושים לעיני כל איך שהנקודה הישראלית אינו תחת שום שעבוד וכדאיתא בזוה"ק (משפטים צ"ד) אם הוא מסטרא דשכינתא דאיהי שביעית ודאי מה כתיב ובשביעית יצא לחפשי חנם וכו' היינו כי נשמתא מסטרא דעבד רומז על העלמות האור ומפאת זה סובלות על הגוון מעט שעבוד אבל נשמתא מסטרא דשכינתא מורה על עצם הנקודה הישראלית וזאת הנקודה אינו סובלות כלל שום שעבוד וביציאת מצרים נתגלה החירות מזאת הנקודה בלי שום העלם כי הי' האור מנהיר בלי שום מסך המבדיל ועל הארה כזאת איתא שם אבל נשמתא מסטרא דשכינתא דאיהי שביעית ודאי מה כתיב ובשביעית יצא לחפשי חנם שיצאו לחירות מכל ארבע גליות:
וזהו שאמרו ז"ל (פסחים ק"ט:) ארבעה כסי תקוני רבנן דרך חירות כל חד וחד מצוה באפי נפשה וכו' והם נגד ארבעה לשונות של גאולה האמורין בגאולת מצרים. והוצאתי. ולקחתי. והצלתי. וגאלתי. וכמבואר בגמ' (פסחים קי"ד.) מזגו לו כוס ראשון מברך על היום. היינו קידוש היום. וקידוש היום רומז על קדושת הנקודה הישראלית שקידש אותה השי"ת שיצא לחירות עולם וזה הוא נגד והוצאתי כי כל קידוש היום רומז על יציאות החירות של הנקודה הישראלית מהעלם אל הגילוי וכל מה שיוצא מהעלם אל הגילוי נקרא יציאת מצרים לזה אומרים בכל הקידושית זכר ליציאת מצרים:
מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו וכו' (פסחים קט"ז.) וזהו נגד ולקחתי מהלשון כי יקח איש אשה היינו שמתחילין להכיר את עצמם איך שהי' כבר בהשורש לאחדים כי באמת הוא הזווג עוד מהשורש אלא שנעלם מהם אחדותן ולבתר מזווג להו קב"ה וזהו כי יקח איש אשה היינו שמתחילין להכיר את אחדותן מהשורש ועל הכרה כזאת רומז נמי הלשון ולקחתי הנאמר בגאולת מצרים להורות שהתחילו ישראל להכיר את החיבור וההתקשרות שיש להם בהשורש כי אז האיר להם השי"ת שעלו במחשבה תחילה ונקראו בנים למקום וזהו שבכוס שני הבן שואל את אביו כלומר שהתחילו להכיר איך שהמה בנים למקום כי במצרים הי' נעלם מהם זה החיבור רק ביציאת מצרים התחילו להכיר שהם בנים למקום:
מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו (שם קי"ז:) וזהו נגד הלשון והצלתי כי מלת הצל מורה תמיד על הנחלת קנין מאחד לזולתו ע"ד שנאמר (ויצא) ויצל אלהים את מקנה אביכם וגו' וברכת המזון הוא נמי ענין הנחלת קנין כדאיתא בגמ' (ברכות ל"ה.) כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשי' כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה היינו לאחר שמכיר האדם לה' הארץ ומלואה אזי מנחיל לו השי"ת והארץ נתן לבני אדם:
רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר (שם) וזהו נגד וגאלתי וכמבואר בזוה"ק (אמור צה.) בגין דהאי דרגא בתראי גואל אתקרי כו' היינו שמנהיר השי"ת לישראל הגאולה שלימה אשר מעולם לא הי' תחת שום שעבוד כמו שנאמר והי' כאשר לא זנחתם.
פרק ג
מה נשתנה הלילה הזה וכו'. הענין שהציב השי"ת הופעת הארת הישועה של פסח שילך על דרך שאלה כמו דכתיב והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת וגו' ולא עוד אלא שחכ"מ ז"ל התקינו ליפעל השתנות בזה הלילה יותר מבכל הלילות למען שיתמהו הרואים ויתעורר בלבם קושיא מה נשתנה הלילה וכו' כד' (פסחים ק"ט:) מחלקין קליות ואגוזים לתינוקות כדי שלא יישנו וישאלו חוטפין מצות וכו'. והענין הוא כי איתא בזוה"ק (בלק קצ"ג:) ד' רזא עלאה שירותא דנקודה עלאה סתימא דלא ידיע היינו דלא קיימי' לשאלה כלל. אלהי. רזא קול דממה דקה ואיהי שירותא דקיימו לשאלה ואסתים ולא ידיע ולית מאן דאתיב עלי' בגין דאיהי סתים וטמיר וגניז. אתה. דא ימינא שירותא דקיימא לשאלה ולאתבא בי' וכו' והנה זאת הנקודה עלאה דלא קיימא לשאלה ולא לאתבא לא מסרה השי"ת בתפיסת הבריאה ונחשבת גבי האדם מה למעלה ומה למטה שאינו רשאי בזה לחקור ולשאול כלל כי אם יחפוץ אדם לחקור ולשאול בזאת הנקודה העליונה נמצא שרוצה להשפילה לתפיסתו הנמוכה ויכול להיות נשאר כך בתפיסתו הנמוכה שהוא ההיפך לגמרי מהיסוד שורש עבודה של ישראל שהוא דווקא לאתר דלא אתידע שעלו שם ישראל במחשבה למעלה הרבה מהבנת תפיסת הבריאה. אכן כל הבנת תפיסת הבריאה מתחיל מיום ברוא אלהים את אדם וגו' היינו שמתחיל מזה הנקודה דקיימא לשאלה אמנם לית מאן דאתיב עליו בגין דאיהי טמיר וגניז וכמבואר בהקדמת זוה"ק (א) מי קיימי' לשאלה כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מ"ה מה ידעת מה פשפשת מה אסתכלתא הא כלא סתים כדקדמיתא וכו' כי כל מה שמנהיר להאדם יותר בתפיסתו מי דקיימי' לשאלה אי משיג ביותר בהירות מה ידעת מה פשפשת מה חסתכלתא אכן מזאת הנקודה דאיקרי מי דקיימו לשאלה הגם שהוא לא לאתבא מ"מ מזאת השאלה שהוא מי ברא אלה מתחיל כל תפיסת הבריאה וזאת הנקודה דקיימי לשאלה ולא לאתבא נקראת שבת שאומרים עלי' זכר למעשה בראשית. אולם הנקודה דקיימו לשאלה ולאתבא התחיל בהישועה של יציאת מצרים לזה מזכירין בכל הקדושות זכר ליציאת מצרים כי ביציאת מצרים התחיל השי"ת לפתוח את האור לגמרי שיופיע בתפיסת אדם עד דקיימי' לשאלה ולאתבא ולזה הופיע הש"ת נמי הארת זאת הישועה דרך קושיא ושאלה. כי השי"ת חושב תמיד מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ושיתעורר הישועה גם קודם זמנא אף טרם גמר הברורין כי לפי סדר הבריאה אין באמת שום דבר מבורר בעוה"ז כמו שמצינו בגמ' (מגילה ו:) על הפסוק למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו. צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע וכו' ולפי הנראה הוא זאת ההנהגה נגד המשפט כי מאחר שהוא צדיק ממנו למה יוכל הרשע לבלעו אפילו מי שהוא רק מעט צדיק ממנו מדוע יהי' בכח הרשע להתגבר עליו אכן זה הוא יען שאין בזה העולם שום דבר מבורר כי כמו שהרע של הרשע אינו מבורר בזה העולם שהוא רע לגמרי כי אם הי' לגמרי רע בלי שום טוב לא הי' לאותו הרשע עוד שום חיים כך אינו מבורר הטוב של הצדיק שהוא לגמרי טוב ולזה נקרא הישועה של יציאת מצרים קדם זימנא כדאיתא בזוה"ק (נח ס"א:) בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל לאבאשא לון ובגין כך עביד בהו דינא ואוביד לון מעלמא בלא זמנא ודא הוא דאבאש קמי' וכו' דלית חדוה קמי קב"ה כד איהו עביד דינא בחייבי' עד דלא אשתלים חובייהו וכו' אמנם עיקר השלימות נתברר דווקא מפאת ההיפך כמבואר בזוה"ק (שמות י"ד:) גלותא למה ולמצרים למה וכו' כד בעא לקיימא עלמא עבד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבונה ליעקב ברזא דדעת וכו' ומדאתילידו ליעקב תריסר שבטין אשתכלל כלא כגוונא דלעילא וכו' מה עביד קב"ה טלטל לכלהו מהכא להכא עד דנחתי למצרים למידר דיוריהון בעם קשי קדל דמבזין נמוסיהון וכו' וכד נפקו נפקו זכאין קדישין דכתיב שבטי י"ה עדות לישראל כו' היינו יען שעיקר השלימות נתברר דווקא מסבת ההיפך לכך הי' צריכין ישראל להיות בגלות תחת שעבוד מצרים שהוא מקום גרוע ושפל יותר מכל העולם שנקראת ערות ארץ וכמבואר (שם ו'.) מצרים בשפלותא דשאר עמין הוו וכו' וזאת הסבה עורר בטבע הבריאה גודל צעקה מדוע יהי' ישראל הנקראים שבטי י"ה תחות שעבוד אומה השפילה והגרועה ביותר מכל האומות וזאת הצעקה עורר את הישועה גם קדם זמנא וזהו שאנו אומרים בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם היינו שכך הוא בכל דור ודור שכל מה שהשפלים ביותר מתגברים ומכבידים השעבוד יותר על ישראל מסבת זה בעצמה מתקרבה הישועה לעוררה אפילו קדם זימנא כי כל זה הוא רק מחמת שהשי"ת חושב תמיד מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח להתקרב הישועה אף קודם הזמן גם טרם שנגמרו גבי ישראל כל תכלית הברורין בשלימות. ועל זה רומז זאת הישועה שנתעורר מפאת שאלה וחידוש לזה עושין בה נמי השתנות כדי לשאול ולתרץ להורות שצריכין תמיד לקבוע בהלב שאלה וצעקה וע"י זה יתעורר הישועה גם קודם זימנא:
פרק ד
וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח וגו'. בזוה"ק (ר"מ פ' בא.) פקודא בתר דא לספר בשבחא דיציאת מצרים דאיהו חיובא על ב"נ לאשתעי בהאי שבחא לעלמין וכו' וקודשא ב"ה חדי בההוא ספור וכו' כדין אתיסף לי' חילא וגבורתא וכו' ובג"כ אית לשבחא ולאשתעי בספור דא כמה דאתמרי כגוונא דא חובא איהו על ב"נ לאשתעי חדיר קמי קב"ה ולפרסומי ניסא בכל אינן ניסין דעביד. ואי תימא אמאי איהו חובתא והא קב"ה ידע כלא כל מה דהוי ויהוי בתר דנא וכו' כגונא דא מאן דאשתעי ומפרט חטאוי על כל מה דעביד וכו' אלא מקטרגא קאים חדיר קמי קב"ה בגין לאשתעי ולמתבע חובי בני נשא וכו' כיון דאקדים ב"נ ומפרט כל חטאו וכו' כיון דמקטרגא חמי דא לית לי' פטרא דפומא עלי' וכדין אתפריש מני' מכל וכל וכו':
ביאור הענין להיות שיציאת מצרים הי' קודם זימנא כמבואר בזוה"ק (נח ס"א:) בגין דמשתתפו בהדייהו דישראל לאבאשא לון ובגין כך עביד בהוא דינא ואובד לון מעלמא בלא זמנא וכו' ועל זה רומז הכתוב כי בחפזון יצאתם ממצרים היינו שהי' עדיין גבי ישראל כמה לבושים שלא הי' מאיר בהם את האור אבל על הישועה שיהי' לעתיד נאמר כי לא בחפזון תצאו וגו' להורות שאז יהי' מנהיר אור הישועה דרך כל לבושי ישראל לבלתי ישאר מהם שום לבוש בחושך וישועה כזו נקרא בזימנא משא"כ הישועה מיציאת מצרים שהי' בחפזון בלא זימנא כי הי' עדין גבי ישראל כמה לבושים בחושך וכמו שהי' באמת אז טענה הללו והללו עובדי ע"ז כדאיתא בגמ' וכאשר הישועה הוא בלא זימנא ואז אין עדין גבי ישראל הכלי בשלימות אלא שהשי"ת מאמין להם שיבררו א"ע אחר הישועה עד שיגמר אצלם הכלי בשלימות ועל זה מתעורר תמיד קטרוג א"כ למה אינו מאמין השי"ת גם לאומה אחרת שאחר הישועה יבררו א"ע גם המה עד שיגמור אצלם הכלי בשלימות מדוע בחר בישראל דווקא ולא באומה זולתה ואם מחמת שהשי"ת בענמו יגמור הכלי גבי ישראל אף שלעת עתה המה משוללי כלי א"כ הלא השי"ת הוא כל יכול לגמור את הכלי גם גבי אומה אחרת ומה זאת שבחר בישראל דווקא לעשות להם כלי וכענין הקטרוג שהי' נמי בהתחלת בריאת עולם על הצורת אדם מאחר שבעת לידתו הוא קטן הדעת יותר מכל הברואים כי שור בן יומו קרוא שור ומדוע בחר השי"ת דווקא בהצורת אדם מה אנוש כי תזכרנו וגו' ואותו הקטרוג מה אנוש וגו' נתעורר באמת על כל הישועות הבאים קודם זימנא לכן ביציאת מצרים שישראל לא הי' להם עדין מצדם שום כלי כי הי' משוללי עבודה אלא שהשי"ת הבטיח למשה רבינו (שמות ג׳:י״ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו שיעשה אותם כלי לעבודת ה' ואי לזאת כן יכול השי"ת לעשות כלי מאומה אחרת ג"כ. ולכן השיב מרבע"ה להשי"ת מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ושראל וגו' היינו מה יש להשיב ולהשתיק זה הקטרוג ואמר לו השי"ת וזה לך אות וגו' ומלת אות רומז על סימן מובהק כענין שמצינו בגמ' ובאבידה צריך ליתן אות כי עיקר הכלל מזה החפץ שנאבד נכלל בהאות מאותו החפץ לזה מי שיודע את האות הוא סימן מובהק שהחפץ הנמצא הוא שלו כי האות הוא עקר החפץ וכן כאשר נעלם ונסתר האור אז צריכין לשמור היטב את האות ולהכיר אותו וזהו שאמר לו השי"ת למרע"ה וזה לך האות כלומר כי ע"י זה האות תכיר היטב את כל האור מהשורש ותבין שפיר להשתיק את הקטרוג וזה האות נקרא אות ברית שרומז על התקשרות ישראל בהשורש כדאיתא בזוה"ק (אחרי ע"ג) אורייתא אקרי ברית וקב"ה אקרי ברית והאי רשומה קדושא אקרי ברית וע"ד כלא אתקשר דא בדא ולא אתפרש דא מן דא וכו' ועל זאת ההתקשרות מאות ברית רומז נמי הקשת כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן ח"י ל"ט) אות ברית דאתמר בי' כמראה הקשת וכו' וסימנא דא יהי' בידך עד דתחזי קשתא בגוונא נהירין וכו' ומיד אתגלי' ההוא דאתמר בי' וזה לך האות וכו' לקיימא בי' כימי צאתך מארץ מצרים וכו' ומזה האות הבין מרבע"ה כל עומק האור כדאיתא בזוה"ק (משפטים צ"ט) ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר. ענן דא מה הוא אלא דא הוא דכתיב את קשתי נתתי בענן תנינין דההוא קשת אשלחת לבושוי ויהיב לון למשה ובההוא לבושא סליק משה לטורא ומני' חמא מה דחמא ואתהני מכלא עד ההוא אתר וכו' וענין קשת הוא חצי עיגול וזה מורה על הלבוש שהציב השי"ת בזה העולם שהכבוד שמים כביכול אינו בשלימות בלתי עבודת ישראל וכנגד זה הוא הירח שרומז על עבודת אדם ג"כ חצי עיגול להורות שדווקא ע"י עבודת ישראל יהי' העיגול בשלימות הגמור וזה הוא שאמר לו השי"ת למרע"ה וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו כשתגיע לההר הזה אז תראה מפורש זה האות ברית והקשת בגוונין נהירין ותכיר היטב בסימן מובהק שישראל המה חלק ה' ונקשרים בהשורש ית' ואין מהצורך כלל לעשות אותם כלי מחדש כי כבר משורשם המה חלק ה' עמו וזה הסימן מובהק תכיר כשתגיע להר הזה וכמאמרם ז"ל בגמ' (שבת פ"ט.) הר סיני שמשם ירדה שנאה לעכו"ם כי כל האומות כאשר ראו את האור ברחו ולא רצו לקבלו. וישראל דחקו א"ע תחת ההר בכל לבבם ובכל נפשם לקבל את התורה זאת בעצמו הוא אות מפורש וסימן מובהק שהשורש ישראל נקשר בהרצון ית' כמבואר בזוה"ק (תרומה קכ"ח) מנא ידעינון דהא קב"ה אתרעי בי' בב"נ ושוי מדורי' בי' כד חזינון דרעותא דב"נ למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה בכל לבא ובכל נפשא ודאי תמן ידעינון דשרי' בי' שכונתא וכו' היינו כי אדם כזה שאין השי"ת חפץ ביקרו אינו מבקש כלל למרדף ולאשתדלא בעבודתו ית' ולזה ברחו האומות מזה ההר ולא רצו לקבל עול תורה כי נפרדים המה מהשורש ואין להם שום חלק בו כי חלק ה' הוא רק ישראל עמו וכאשר הראה השי"ת זה האות והסימן מובהק אזי נשתתקו ממילא כל המקטרוגים כי הי' מכירין מפורש שמגיע לישראל במשפט ובשורת הדין כל מיני ישועה אף בלתי עבודתם כי נקשרים המה ברצונו ית' עוד מכבר מהשורש וכמבואר בזוה"ק (בשלח מ"ח) בעתיקא תלי' מלתא וכו' וזה הוא כוונת הזוה"ק שמבאר כאן כל ב"נ דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא ספור חדי בחדוה וכו' כדין אתיין ואודן לי' להקב"ה על כל אינון נסין וגבורן ואודאן לי' וכו' היינו כי מזה שנתגלה שישראל ראוים לישועה עוד מעתיקא נשתתקו ממילא כל המקטרוגים. וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון כמלכא דאתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתי' וכו' היינו כי מזה שאינו נתיישן זאת הישועה גבי ישראל ומרבין בגודל שמחה לספר ביציאת מצרים ניכר מזה ששורשם נקשר בעתיקא וקב"ה אתרעי בהו כדין אתוסף לי' חילא וגבורתא לעילא כי ע"י זה נתבטלו כל המקטרוגים על ישראל ומבאר הזוה"ק זה הענין עוד ביותר ביאור וכתב כגוונא דא מאן דאשתעי ומפרט חטאוי על כל מה דעביד. אי תימא למאי אצטריך. אלא מקטרגא קאים תדיר קמי קב"ה בגין לאשתעי ולמתבע חובי ב"נ וכו' כיון דאקדים ב"נ ומפריט חטאוי כל חד וחד לא אשאיר פטרא דפומא לההוא מקטרגא ולא יכול למתבע עלי' דינא וכו' היינו כי רצונו הפשוט ית' הציב בזה העולם אילנא דספיקא ומפאת זה מוכרח נמי שיה' חושך היינו טוב ורע והאדם בעבודתו יברר הטוב מהרע ויכיר את האור דווקא מתוך החושך כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ד.) לית פולחנא דקב"ה אלא מגו חשוכא ולית טובא אלא מגו בישא וכד אעל ב"נ באורח בישא ושביק לה כדין אסתליק קב"ה ביקרי' אית למנדע טב ואית למנדע רע ולהדרי גרמי' לטב ולית טוב אלא דנפיק מגו בישא וכו' נמצא כשאדם עושה תשובה ומפרט חטאוי היינו שתולה את החטא בעצמו והבהירות מהתשובה תולה בהשי"ת ע"י זה נתברר שזה האדם בעצמו הוא האור מתוך החושך וממילא לית לי' למקטרגא פטרא דפומא כלל כי מה יכול לקטרג שזה האיש הי' בחושך ובמצב רע כיון שהרצון ית' הציב כך שיהי' אילנא דטוב ורע אור וחושך ואית למנדע טב ואית למנדע רע ולהדרי גרמי' לטב היינו שיעבור הטוב דרך הרע והאור דרך החושך למען שיכיר יתרון האור דווקא מתוך החושך וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מ"ז:) תועלתא דנהורא לא אתי' אלא מן חשוכא וכו' נמצא שזה האיש השב מהדרך רע שהלך בו מקודם הוא דבוק לגמרי בזה הרצוץ ית' שהציב כך שיברר אדם את הטוב מן הרע ויכיר את האור מתוך החושך הרי שזה האיש העושה תשובה ומפרט חטאיו הוא בעצמו העובר דרך החושך שמכיר את האור מתוך החושך שהי' אצלו מלפנים וממילא לית לי' למקטרגא פטרא דפומא כגוונא דא הוא הסיפור מיציאת מצרים בליל פסח וכן הסיפור מכל הניסים כמו שמדייק שם לעיל הזוה"ק ואי תימא אמאי איהו חובתא דא והא קב"ה ידע כלא כל מה דהוי ויהוי לבתר דנא וכו' אלא ודאי אצטריך ב"נ לפרסומי ניסא וכו' בגין דאינון מלין סלקין וכל פמלי' דלעילא מתכנשין וחמאן לו ואודן כלהו לקב"ה וכו' היינו להראות בזה שמרבין לספר ביציאת מצרים אשר אף שהי' קדם זימנא ובחפזון ולא הי' מאיר עדין בכל לבושי ישראל את האור בכל זאת נתברר בזה שמרבין לספר את גודל ההתקשרות של ישראל בשורשם העליון ית' אשר שם בשורשם העליון הם ישראל נקיים ומבוררים גם קדם זימנא כי בעתיקא תלי' מלתא וממילא לית לי' למקטרגא פטרא דפומא:
פרק ה
וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח וכו'. ולהבין זאת מדוע לא נאמר גם בזה המרבה לספר וכו' סיימתנהו לשבחא דמרך כמו שמצינו בגמ' (מגולה כ"ה.) ההוא דנחית קמי דר' חנינא והרבה בשבחים רבים א"ל סיימתניהו לשבחא דמרך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתי אנשי כה"ג ותקנינהו אנן לא הוה אמרינון להו ואת אמרת כולי האי משל לאדם שיש לו אלף אלפי אלפים דנרי זהב והי' מקלסים אותן בדנרי כסף לא גנאי הוא לו היינו כי זהב רומז על שלימות הגמור וכל השבחים שיש בחוק לשבח הם משולל שלימות כי שלימות הגמור אינו כלל בסוג הבריאה וכל ההכרה שיתכן להיות בתפיסת הבריאה לשבח את השי"ת הוא רק בבחינת כסף. משום שכל תפיסת הכרתה לשבח השי"ת הוא רק כדכתיב מבשרי אחזה אלהי ובשרי מורה על החסרון של אדם היינו מסבת החסרון שרואה האדם בעצמו איך שהוא תמיד מחוסר מזה יכול להוכיח שנמצא אחד שיש אצלו כל השלימות אשר בכחו למלאות גבי אדם נמי פגימת חסרונו לזה משבח ומתפלל לפניו ית' שיהי' ממלא לו חסרונו אבל בעצמות השלימות כמו שהוא גבי השי"ת באמת לאמיתו אין בזה העולם שום הכרה והשגה כלל משום שכל מיני שלימות הנמצאים בזה העולם המה רק באופן שיתמלא פגימת החסרון של אדם על ידם כי אם הי' האדם שלום בלתי חסרון לא הי' נחשבים בעולם אלו הדברים לשלימות כלל נמצא שאין בזה העולם שום טובה שיהי' נחשב לשלימות הגמור מאחר שכל שלימות טובתה הוא רק מסבת החסרון כגון המלבושים של אדם המה נחשבים בזה העולם לטובה גדולה אכן כל טובתם הוא רק מפאת החסרון הנתהווה בעולם מסבת החטא של אדם הראשון. כי הרי קודם החטא של אדם הראשון נאמר ויהיו שניהם ערומים וגו' ולא יתבוששו וגו' ולא הי' צריכין כלל למלבוש וא"כ איזה שלימות יש בטובה כזו שכל ענינה הוא רק מסבת החסרון שנתהווה בעולם וכן אכילה ושתי' נחשבים בזה העולם לטובה ובאמת הוא כל השלימות מזאת הטובה רק מפאת החסרון של אדם שאין בכחו לסבול ולהחזיק הנקודה מהחיים של ויפח באפיו נשמת חיים בלתי סיעה מאותן הדברים שהמה חוץ מגופו אבל אם הי' האדם שלם לא הי' מוכרח לקבל סיעה מדברים שהם חוץ ממנו הרי שכל הטובות שבעולם הוא רק מצד שלולת השלימות וכל התועלת הנמצא בהם הוא רק להשלים על ידם פגימות החסרון שיש בעולם וכן טובת הבתים הוא נמי כל שלימותם רק שיגונו על האדם מרוחות רעים וטללים רעים שנתהוו מפאת פגימת החטא של אדם הראשון אבל בטובה כזו שיהי' שלימות בעצמותה גם בלעדי החסרון שבעולם אין שום תפיסה והשגה בזה העולם כלל ואי לזאת איך שייך לשבח את השי"ת בשבחים כאלו שכל הכרת אדם בהם הוא רק מצד העדר שלימותו ושבח כזה נקרא דנרי כסף לגבי השבח האמיתי הנמצא אצל השי"ת שנקרא דנרי זהב שכולל באמת כל מיני שלימות מצד עצמותם מה שאינו כלל בכח תפיסת הבריאה להשיגם ולכך נאמר על האומות (ישעיהו מ״ד:י״ז) לפסלו יסגוד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה וגו'. לפסלו היינו לחסרונו. יסגוד לו וישתחו וגו' היינו שכל עבודתם הוא רק לחסרונם כלומר שכל הכרתם בשבחו ית' הוא רק מסבת חסרונם אבל בעצמות השלימות כמו שהוא באמת לאמתו מצד השי"ת המה לגמרי משוללי הכרה. אמנם על ישראל חתם השי"ת בהני תלתא שבחים שהמה בקביעות גמור בעומק לבם של ישראל בבחינת דנרי זהב היינו שבאלו השלשה שבחים הגדול הגבור והנורא מכירין ישראל בתכלית השלימות ממש כמו שהם מצדו ית' וזהו דכתבינהו משה באורייתא היינו שהם בקביעות בלב ישראל שאפילו הנפש היותר קטן מישראל יש לו בעומק לבו הכרה בהני תלתא בשלימות הגמור וזהו שאיתא שם בגמ' ואנכה"ג תקנינהו בתפלה היינו לא שאנכה"ג ראו אז דבר חדש מה שלא ידעו מלפנים אלא שבאמת לא הי' נעלם גם מירמי' ודניאל שיש בישראל הני תלתא כי הם ירושה אצלם מקדושת אבות רחמנים ביישנים גומלי חסדים. אלא שאנכה"ג החזירו עטרה ליושנה היינו שנתגלה להם שזאת הקדושה מאבות שנקרא הגדול הגבור והנורא שרומז על קדושת אבות שיש לישראל בירושה זאת הוא בקביעות גמור בלבות ישראל שלא יוכל כלל להעדר מהם בשום פעם אף ע"י כמה הסתרות וזהו שאנכה"ג החזירו עטרה ליושנה אכן לא מצאו זאת הקביעות בישראל רק בהני תלתא הגדול הגבור והנורא שחתם השי"ת על הכרת ישראל בהם שהוא בבחינת דנרי זהב אבל יותר מהני תלתא אזי הוא גבי ישראל נמי רק בבחינת דנרי כסף ולכן אמר לו ר' חנינא לההוא דנחית קמי' והרבה בשבחים סיימתנהו לשבחיה דמרך וא"כ מדוע אמרו ז"ל כאן כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח למה לא נאמר גם בזה סיימתנהו לשבחיה דמרך אמנם יען שבחודש ניסן מתחיל השי"ת למסור בתפיסת ישראל הכרה באורו ית' בתכלית השלימות כמו שרומז הצירוף מזה החודש "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ שהשם הוי' הוא כסדרן להורות על התלבשות האור בתפיסת הבריאה ועל זה איתא בגמ' (ר"ה ט"ז.) בפסח על התבואה ואז נקרא השי"ת גדול כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה') אימתי אקרי קב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמי' הה"ד בעיר אלהינו הוא גדול וכו' היינו שמלת גדול מורה על התפשטות האור בתפיסת הבריאה ויען שבזה החודש פותח השי"ת הכרה בתפיסת הבריאה להיות נקרא גדול לכך הוא אז כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח כי מאחר שהשי"ת נקרא אז כביכול בבחינת גדול א"כ נכלל זה הסיפור מיציאת מצרים נמי במלת גדול ולזה שפיר כל המרבה בזה הסיפור עד אין סוף נכלל הכל במלת גדול עד שכל מיני התפשטות השבחים שיתכן להאיר בתפיסת הבריאה נכללים בזה הסיפור הנכלל במלת הגדול שהוא אחד מהני תלתא שהם בקביעות גמור בלב ישראל לזה יתכן שפיר להרבות בהשבח מזה הסיפור בשלימות הגמור והגם שכל הארת חג הפסח הוא רק התחלת הישועה אבל הגמר מהישועה הוא אח"כ בחג השבועות ובסוכות אכן בכל החגים אז הוא כל הכרת ישראל בפרטי הטובות. אבל בחג הפסח אז נכללים כל פרטי הטובות ברצון ובחשק כי הארת חג הפסח הוא בבחינת רצון ותשוקה ואזי הם הכל בכלל כי תשוקה כולל הכל עד אין סוף ולזה הוא עיקר השלימות בחג הפסח דוקא ועל זאת השלימות נאמר כי טובים דודך מיין היינו מה שהוא עדיין בהרצון ובהתשוקה יש בזה יותר יקרות ממה שהוא כבר בא ונגמר בהפרט של התפיסה כי מה שנכלל עדיין בהתשוקה הוא בלי גבול ואין סוף בבחינת ישקני מנשיקות פיהו ובזוה"ק נקרא זאת אתדבקותא רוחא ברוחא:
והנה אחר שהתחיל להתגלות בתפיסת ישראל זאת ההכרה כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' וכשסופרים אחר זאת ההכרה שבע שבועות אזי נופלים ומתבטלים כל הפסולות ועל זה רומז הכתוב מהחל חרמש בקמה וגו' וזה שאמר הכתוב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וכמבואר בזוה"ק (הקדמה ב.) שמי ברא אלה היינו כל ההתחלקות שחילק את מעשיו ומלך עליהם וזהו שאו מרום עיניכם וגו' ותכירו שהכל ברא השי"ת בשביל ישראל וזהו מי ברא לאלה כי מ"י מבואר בזוה"ק (שם) מי קיימא לשאלה וזהו רק ממחרת השבת היינו אחר שפתח השי"ת הכרה בתפיסת הבריאה אזי יתכן מי דקיימא לשאלה אבל מקודם אינו קיימא עדיין לשאלה כלל ועל זה איתא (בספר יצירה) לפני אחד מה אתה סופר. רק ממחרת השבת אז קיימי' לשאלה ומתחיל מספר וזהו המוציא במספר צבאם וכאשר בא במספר אזי בא בתכלית וגבול כי מה שהוא בלתי גבול ותכלית אין שייך בזה מספר כענין שמצינו כשמדבר הכתוב ממה שהוא בלי גבול ותכלית כתיב (מקץ) עד כי חדל לספור כי אין מספר הרי שבמה שאין תכלית אין שייך בזה מספר. ומאחר שנאמר המוניא במספר צבאם וגו' מזה המספר מוכח שיש נמי מה שנופל לחוץ אחר המספר וזה המספר הוא מה שאיתא בזוה"ק (תצא ר"פ.) כד אתגלי' אימא עלאה לך אמרת אסורה נא וכו' בגין דאיהו רחמי אתמר בה לא יבער הסנה וחמש נהורין אית לה דאתקריאו קרני חמה עד הוד ומתמן עד הוד הוה נהרין בך וכו' ואלין חמש סלקין לחמשין תרעין דבינה ובאלין חמש דאתמר דאינון חמש אור דיומא קדמאה דאינון לקבל חמש אצבען דימינא וכו' היינו שרומזים על חמשה חסדים שהם בהשורש כי החמשה גבורות הם בהשורש ג"כ חסדים גמורים ואלין חמש סלקין לחמשים תרעין דבינה ומהם נלקו המצרים חמשים מכות כי הם המה הנופלים לחוץ אחר המספר ולזה נסתעפו למצרים מזה המספר חמשים מכות ולכך אנו סופרין חמשים יום במספר מי הגם שהם רק ארבעים ותשע אמנם יום חמשים נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו והוא כי השער הראשון הוא כד' (איוב ל״ח:ד׳) איפה היית ביסדי ארץ וכמו שמצינו גבי אאע"ה שהתחיל לשאול מי ברא אלה כי מי קיימא לשאלה וכדאיתא במדרש ששאל אאע"ה מי הוא בעל הבירה עד שהשיב לו השי"ת שזאת השאלה הוא מיסדי הארץ וזאת השאלה בעצמה הוא תירץ מספיק כי הלא אין מי שישאל זאת השאלה אלא אתה ומזה בעצמו תוכל להוכיח מי הוא בעל הבירה שאני יסדתי בך זאת התשוקה לישאל לזה אין זולתך מי שישתוקק לידע מי הוא בעל הבירה רק אתה. אולם אחר כל עבודת אאע"ה כשהגיע לשער החמשים הנקרא אם על פיך יגבי' נשר (איוב ל״ט:כ״ז) כד' בהאר"י הק' ז"ל ועל אותו השער איתא בזוה"ק (שם) כיון דשאל בר נש ומשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מ"ה מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא וכו' אזי נעוץ סופו בתחילתו וחוזר עוד הפעם להשאלה הראשונה הנקרא מי דקיימא לשאלה וכל החילוק הוא שבתחלה הי' אותה השאלה במדרגה נמוכה ובדברים קטנים מה שאין כן כשמגיע לשער החמישים הוא אותה השאלה במדרגה העליונה מאד אבל עכ"פ זאת השאלה והתשוקה שהי' אצלו מתחילתו נתחדש גם בסופו ועל זה התחדשות התשוקה מסיים הכתוב (ישעיהו מ׳:כ״ו) מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר היינו שמבטיח השי"ת לכל נפש מישראל המבקש ה' שאותו החשק והתשוקה שהי' אצלו בתחילת עבודתו לא יופסק ממנו לעולם בשום פעם אף אחר שישיג כל מיני השגות ויהי לו כל מיני נייחה בכל זאת אותה התשוקה והחשק לעבודה שהי' לו מתחילתו לא יעדר ממנו לעולם כי ע"י זאת התשוקה יש באמת קיום הוי' לנפש הישראלי לעולמי עד:
פרק ו
אמר ר' אלעזר בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וכו' :
איתא בגמ' (מגילה כ"ה.) ההוא דנחית קמי' דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק וכו' אמר סיימתנהו לי' לשבחא דמארך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתי אנשי כה"ג ותקנינהו אנן לא הוה אמרינון להו ואת אמרת כולי האי משל לאדם שיש לו אלף אלפי אלפים דנרי זהב והי' מקלסים אותו בדנרי כסף לא גנאי הוא לו וכו' ובגמ' (יומא ס"ט.) למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה ואמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמי' וכו' לא אמר הנורא אתא דניאל וכו' לא אמר גבור אתי אינהו ואמרו אדרבה זו הוא גבורתו וכו' ואלן הן נוראותיו וכו' ורבנן היכי עבדו הכי ועקרה תקנתא דתקין משה אמר ר"א מתוך שיודעים בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו וביאר בזה א"א מו"ר הגה"ק זלל"ה פירש מאמרם מתוך שאמתי הוא וכו' היינו שאין חפצו ית' שישבח אותו אדם במה שאינו כלל בהבנת תפיסתו הגם שירמי' ודניאל בטח האמינו היטב בהשי"ת שהוא גבור ונורא אכן כיון שהציב אז השי"ת גוון כזה בזה העולם שאומות מרקדים בהיכלו אי' גבורותיו אי' נוראותיו מזה הוכיחו שאין אז בחפצו ית' לשבח אותו באלו השבחים שהם ההיפך מהגוון שהציב בתפיסתם וזה הוא מתוך שיודעים בהקב"ה שאמתי הוא כלומר שכל חפצו ית' שישבח אותו האדם במה שנתאמת בתפיסתו ג"כ אבל אם ישבח אותו אדם במה שאינו כלל בהבנת תפיסתו זה הוא כענין שנאמר דובר שקרים לא יכון נגד עיני וזהו שאמרו ז"ל מתוך שיודעים בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו ועל זה המכוון אמר נמי ר' חנינא לההוא דנחית קמי' סיימתנהו לשבחי' דמרך ועל זה הענין נמי אמר ר' אלעזר בן עזרי' לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות כי זאת הישועה הוא ג"כ למעלה מהתפיסה ונקרא לילה כמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות ט.) הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה שנאמר הוציאך ה' ממצרים לילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה והוא כמו שמבואר נמי בזוה"ק (בא ל"ז.) עיקרא דפורקנא דישראל לא הוה אלא בלילה דלילא שרא קטרין ועביד נקמין ויומא אפיק לון בריש גלי היינו כי יום מורה על התפיסה של אדם וזהו כשיצאו לא יצאו אלא ביום היינו שהרגישו הישועה בעת יציאתם והבינו אותה גם בתפיסתם כי השי"ת האיר היחוס שלהם בלבבם עד שהבינו היטב שאין יתכן כלל אשר מיוחסים כמוהם יהי' משעובדים תחת מצרים לכך מצינו שנתיחסו ישראל טרם יציאתן ממצרים עד לוי כי על לוי איתא בזוה"ק (קע"ג.) עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר להני חמורים לכפי' לון ותבר תוקפיהון מעלמא וכו' ועל זה אמרו ז"ל כשיצאו לא יצאו אלא ביום כלומר שהבינו היטב בתפיסתם שאינו מגיע להם ח"ו להיות עבדים במצרים. וכשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה היינו התחלת הבנין מהישועה זה הי' למעלה מהרגשת תפיסתם וזה נקרא לילה וכד' שם בזוה"ק דלילא שרא קטרין וכו' היינו שהתחלת בנין הישועה הסדיר השי"ת בינו לבין עצמו ואין בה להאדם שום תפיסה כלל וכמבואר בתקוני זוה"ק (תיקן ל"ט) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר ר"א אבא וכי מאן דאיהו תחות שעבודא דרבוני' ורבוני' אבטח לי' לאפקא לי' לחירו ואפיק לי' אית לי' לשבחא גרמי' דאפיק לי' וכו' א"ל ברי שפיר קאמרת אבל לאו איהו דא לשבחא גרמי' אלא וכו' ובגין לאשתמודעא לון מאן אתר אפיק לון מגו שעבודא פתח באנכי ואדכיר בי' אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' חמשין זמנין לקבל חמשין תרעין דבינה וכו' היינו שהתחלת בנין הישועה הופיע השי"ת ממקום העליון ביותר שנעלם אפילו מצבא מעלה והוא כמו שביאר א"ז מו"ר הגה"ק זללה"ה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו אם תשאל למה בחר השי"ת בישראל יותר מבכל האומות על זה משיבין אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו כי זה שבחר השי"ת בישראל דוקא הוא למעלה מתפיסת הבריאה וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נ"ב:) אמר ר"ש בהאי מלה לא תשאל ולא תנסה את ה' והכי דייקא וזה הוא כשיגאלו לא נגאלו אלא בערב דבלילא שרא קטרין ולכן אמר ר' אלעזר בן עזרי' לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וכו' היינו כיון שהתחלת הישועה הי' בבחינת לילה למעלה מתפיסת הבריאה א"כ איך יתכן להאדם לומר בזאת הישועה איזה שבח מאחר שלא מסר אותה השי"ת בתפיסת אדם נמצא שכל מה שיאמר בה האדם שבח יהי' כאלו סיימתנהו לשבחי' דמארך:
עד שדרשה בן זומא ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות. היינו שבאמת הנחיל השי"ת חלק לישראל גם בזה אור העליון שהוא למעלה מהתפיסה ומסר להם בתפיסתם קנין גמור גם בתחלת בנין הישועה והוא כענין שאיתא במדרש רבה (נשא פ' י"ג) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד יום ראשון אינו אומר אלא יום אחד וכו' שעד שהקב"ה הי' יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים היינו כדאיתא (בזוהר חדש א') בגין דאתקרי השי"ת אחד ואתקרי ראשון וכו' וראשון מורה על חד בחושבן כי ראשון מחייב שני. ואחד מורה על חד ולא בחושבן וכמבואר בתקזוה"ק (תיקן כ"ב) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שרי' בדרגא דאינון משאר דרגין ואיהו לית לי' חושבן על כל עלמין עלאין וכו' וזהו מאמר המדרש שעד שהקב"ה הי' יחידי היינו בזה הרצון העליון ית' הנקרא אחד חד ולא בחושבן שם בחר השי"ת בישראל ונתאוה לדור עמהם והנחיל להם גם שם קנין בתפיסתם שיהי' להם הכרה מפורשת שעלו שם במחשבה וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רי"ח:) כלם בחכמה עשית וגו' ומשום דאתעבידו בחכמה כלהו רמיזו בחכמה וכו' פירוש אף שחכמה אתבררו במחשבה מ"מ אח"כ כשיוצא מכח אל הפועל מאיר השי"ת עוד הפעם מהחכמה העליונה עד שגם בבחינת עשי' מוכרח להתעורר אור חכמה העליונה זהו כלם בחכמה עשית וכן הוא בזאת הישועה אף שנגאלו בלילה מ"מ אח"כ כשיצא הישועה מכח אל הפועל והי' יוצאין ביום התחילו להרגיש בלבבם גם הקנין שהנחיל להם השי"ת עוד במחשבה העליונה שהוא נגדם בחינת לילה שיהי' גם זה הקנין בתפיסתם ממש וכמו שמצינו בהר סיני בהתגלות אור עליון של אנכי נתגלה נמי אשר הוצאתיך מארץ מצרים הרי שנתן השי"ת בתפיסת ישראל הישועה מיציאת מצרים שהי' בלילה שיהי' אצלם מפורש בבחינת יום כמו התגלות אנכי ועל זה נאמר כל ימי חייך לרבות הלילות שיהי' שפיר שייך לומר שבח על התחלת בנין הישועה שסדר השי"ת ביני לבינו ג"כ:
פרק ז
אמר ר' אלעזר בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וכו'. ביאר הענין כי איתא בגמ' (ברכות ט'.) כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום וכו' וזהו כדאיתא נמי בזוה"ק (בא ל"ח.) תנינין כתיב היום אתם יוצאים. וכתיב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה אלא תאנא עקרא דפורקנא דישראל לא הוה אלא בלילה דלילא שרא קטרין ועבד נוקמין ויומא אפיק לון בריש גלי היינו כי יום מורה על עבודת אדם כד' (תהילים ק״ד:כ״ג) יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב ובזה יש להאדם בתפיסתו חלק וקנין ע"י יגיע כפיו אבל יציאת מצרים הי' בלילה להורות שהוא למעלה מתפיסת אדם ואין לו להאדם שום חלק וקנין בה ע"י יגיע כפו כי כל הישועה הי' או רק מצד השי"ת וזהו שאמר ר"א ב"ע לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות היינו שלא זכיתי להשיג הכרה בהקנין והחיבור הנמצא מצד ישראל גם בזאת הישועה של יציאת מצרים הנקרא לילה עד שדרשה בן זומא וכו' כי חיבור הנעלה כזה הוא מהד"ת שאין אדם עומד עליהם אלא א"כ נכשל בהם ולזה לא הי' יכול להכיר אותו רק בן זומא בלבד יען שהוא כבר נכשל בו כדאיתא בגמר' (חגיגה ט"ו.) מאין ולאין בן זומא אמר לו צופה הייתי בין מים העליונים למים תחתונים ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות וכו' (ושם בדף הקודם) איתא בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דיך וכו' שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להם ובארצכם לא תעשו כל שבארצכם וגו' בתולה שעיברה מהו לכהן גדול מי חשינון לדשמואל וכו' וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה כי אלו השאלות שאלו אותו מפני שהי' רוצים לידע מהיכן נסתעף אצלו הכשלון ושאלו שאלה הראשונה פן הי' בניקל בעניו לדחות ברי' שפילה וזהו ששאלו מאי לסרוסי כלבא כי כלב הוא הברי' השפילה שבעולם ושאלו אותו מאי לסרוסי היינו באם ניקל בעיניו ביטול הוויתו והשיב להם כל שבארצכם לא תעשו היינו שלא דחה מעולם לשום ברי' כי יודע ברור שהכל ברא לכבודו ואח"כ שאלו אותו פן הי' טעותו להיפך דלמא הי' השגתו בכח הנבראים יותר ממה שנמצא בהם וזהו ששאלו בתולה שעוברה מאי לכהן גדול כי כה"ג הוא יקרות היותר גדול שבנבראים והשיב להם לדשמואל לא חשינן היינו שלא השיג אותו ביתרון הווי' ממה שמצוי בו ולא החמיר נגדו יותר מהראוי ולדשמואל לא שכיחא לפיכך מותרת לו. ובאמת עיקר הכשלון שלו הי' מזה שהשיג הבדל גדול בין מים התחתונים למים העליונים כמו שמרמז הגמ' אח"כ מאין ולאין בן זומא וכו' שלוש אצבעות וכו' אמר להן ר' יהושיע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ וכו' וכמה אמר ר' אחא בר יעקב כמלא נימא ורבנן אמרי וכו' כתרי כסי דסחיפו אהדדי וכמו שאיתא נמי בתזוה"ק (בכמה דוכתא) אל תאמרו מים מים היינו שלא יאמרו תרי מים כי ענין מים רומזין על כל התשוקות שיש בעולם ובאמת אין שום תשוקה שלא יהי' בה נקודה קדושה כי אם היתה משוללת לגמרי מקדושה לא הי' בה שום חשק כי כל החשק שיש בעולם הוא רק לשורש הקדושה אכן יש בזה העולם ג"כ הסתרות המכסים את נקודת הקדושה ומסתירים את האור והחשק הנמצא אף אחר שנסתר אור הקדושה זה נקרא מים תחתונים אבל התשוקה המבוררת בלתי המסך המסתיר את אורו ית' זה החשק נקרא מים העליונים נמצא אחר שמסירין המסכים המסתירים מהתשוקות אין תרי מים כלל וכל התשוקות המה מים עליונים וכענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה ע"פ הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים מדוע לא נאמר שם נמי והמים אשר מתחת לארץ והתהומות הנזכרים שם לא קאי על המים רק הכלי המחזיק את המים נקרא תהום אלא כאשר מהללים השי"ת אזי אין שום מים מתחת לארץ ונקראו הכל מים אשר מעל השמים הרי שבאמת אין שום פירוד בין מים עליונים לתחתונים. ואחר הסבלנות שהי' לבן זומא מזה הכשלון שהשיג כ"כ פירוד בין מים עליונים למים תחתונים. האיר השי"ת את עיניו בהחיבור שיש להשי"ת עם ישראל עד שהי' זוכה לדרוש כל ימי חייך הלילות שיה' יכולין ישראל לומר יציאת מצרים גם בלילות אף שהכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בערב היינו כי מצדו ית' הוא ערב קודם ליום כד' בגמ' (שבת ס"ז) כבריותו של עולם חשוכא קודמת לנהורא כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר אכן מצד אדם הוא יום קודם לערב כדכתוב יוצר אור ובורא חושך היינו שהאדם צריך תמיד להתחיל באור וכל החושך המסתעף להאדם הוא רק מצד השאור שבעיסה המחשוך להאדם אמנם כשהולך האדם באור יכול להאיר אצלו גם החושך וכפי שמנהיר אדם אצלו את החושך הבא לו מצד השאור שבעיסה כך מנהיר לו השי"ת נגדו גם מהחשוכא הקודמת לנהורא וממילא משיג האדם קנין גם בויהי ערב שהוא קודם לויהי בוקר וזהו ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות היינו על ידי שמנהיר אדם אצלו בעבודתו את החושך שמצדו. מנהיר השי"ת להאדם גם את הלילות שקודם עבודת אדם שיהי' נמי נקראים יום עד שיכולין להזכיר יציאת מצרים גם בלילות היינו שמנחיל השי"ת לישראל חלק וקנין גם בהישועה שהי' בבחינת לילה שיה' נקרא יגיע כפם כלומר שגם מה שעלה ישראל במחשבה בשורשם ברצון העליון ית' למעלה מהתפיסה גם זה יהי' נקרת יגיע כפם של ישראל:
וזהו נמי שאיתא בגמ' (מנחות ס"ו.) מיום הביאכם תספרו וכו' הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום וכו' היינו כדכתיב אמר שומר אתא בוקר וגם לילה וגו' ולילה מבואר בזוה"ק (בא ל"ז:) ליל קאמר בקדמיתא ובתר לילה וכו' ליל עד לא קבילת דכר וכו' ובשעתא דאתחבר עמה דכר כתיב הוא הלילה וגו' היינו אחר שהאיר השי"ת לישראל ביציאת מצרים מאור עתיקא וזה נקרא דקבילת דכר כתיב הוא הלילה וגו' להורות על החיבור שיש לישראל בהשורש לכן הגם שעיקר הבאה של עומר הוא ביום מ"מ יכולין ישראל להתחיל לספור גם מזה השורש הנקרא לילה ששם עלה ישראל במחשבה למעלה מהתפיסה ועל זה החיבור רומז ספירת עומר כד' בהאר"י הק' ז"ל עמר בגמטרי' יקר:
פרק ח
ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחר רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול וכו'. הנה אחר הבירור שהי' ביציאת מצרים שהבדיל השי"ת בין בכורי מצרים לבכורי ישראל והראה כדכתיב כי לי כל בכור בבני ישראל היינו אף אותן הפעולות של ישראל הנראין על הגוון שהם בלי ישוב הדעת כי בכור מורה על כח הנראה כזדון בלי דעת מ"מ מעיד השי"ת כי לי כל בכור בבני ישראל היינו שהם נקשרים בשורש רצונו ית' מזה הסתעפו אלו השאלות מהארבעה בנים:
שאלת החכם הוא נגד ברוך המקום איתא (מ"ר ויצא פ' ס"ח) הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו היינו שהשי"ת נותן מקום לכל הברואים לזה שואל החכם א"כ מדוע בחר השי"ת בישראל דוקא ליתן להם מקום אצלו ית' גם עוד טרם עבודתם הלוא בעת שהבדיל השי"ת בכורי ישראל מבכורי מצרים לא הי' נראה עדיין שום חילוק בניהם ובכל זאת בחר השי"ת בבכורי ישראל ולא בבכורי מצרים ועל זה שואל החכם מה העדות והחוקים והמשפטים. עדות הוא דבר ברור כדכתיב ויקם עדות ביעקב וחוקים היינו מה שהציב השי"ת שיהי' נחקק מפורש בתפיסת הבריאה בהכרח גמור ומשפטים מורה על מה שהשכל ג"כ מסכים ולזה מבקש החכם להבין ולהשכיל איזה דבר ברור יש בזה שבחר בישראל דווקא כי לפי הנראה הוא זאת למעלה מתפיסת השכל. ועל זה משיבין לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו הלוא זאת רואים מפורש שהאיר השי"ת לישראל את האור באורח דילוג והעלה אותם אל פנימית עומק רצונו ית' וגם זאת הוא מפורש שאח"כ ביררו ישראל א"ע במ"ט ברורין מזוקק שבעתים ואף בההוה צמצימו א"ע בדם פסח ובדם מילה מה שאין אומה ולשון יכולין להיות נמשך כ"כ אחר רצונו ית' הרי שעכשיו הוא דבר ברור שנתברר היטב שהם לחלקו ית' אלא שכל עיקר השאלה הוא על התחלת הרצון שבחר בהם גם טרם עבודתם הלא אם הי' בוחר באומה אחרת הי' ג"כ מבררים א"ע על זה איתא בזוה"ק (בשלח נ"ב:) בהאי מלה לא תשאל ולא תנסה את ה' והכי דייקא היינו כי מה שבחר השי"ת בישראל זה הוא מעתיקא ובכל מקום שמראה השי"ת מאור עתיקא בהאי מלה לא תשאל וכו' כי הכרה באור עליון כזאת תלו בעבודת אדם כל כמה שמכניס אדם א"ע בעבודת ה' כך מוצא באבנתא דליבא את שורשו בעתיקא:
ברוך הוא זהו נגד שאלת הרשע כי אלמא דאתכסי' נקרא הוא ועלמא תתאה נקרא אתה כמבואר בזוה"ק (אדרא זוטא) ושואל הרשע מאחר שזה שבחר השי"ת בישראל והבדיל אותם לחלקו הוא למעלה מתפיסת השכל של זה העולם א"כ אין כאן בזה העולם בחינת אתה והכל נכלל עדיין בבחינת הוא היינו כי אתה מורה על עבודת אדם שנקרא עדות וחוקים ומשפטים ויען שרואה הרשע שבחר השי"ת בישראל למעלה מהתפיסה גם טרם עבודתם לכן חפץ להכחיש כל עבודת האדם שאין כלל בזה העולם בחינת אתה וזהו חילוק דק בין החכם להרשע כי החכם מבקש להבין וכאשר ילמדו לו בינה נשאר לבו בנייחה משא"כ הרשע שאינו חפץ בתבונה כי אם בהתגלות לבו והוא מלא כעס ותרעומות על כל העבודת של ישראל ועל מה שבחר בהם השי"ת יותר מכל האומות ועל זה אמרו ז"ל ואף אתה הקהה את שניו היינו כי שנים טוחנות ומרמזים כדאיתא דתני ודייק והרשע הוא משולל מזה הכלי דדייק כי אם הי' דייק הי' ג"כ מכיר כענין מאמרם ז"ל בגמ' (שבת קנ"ב) דוק בככי ותשכח בניגרי כי באמת מי שהולך תמיד בעבודה מכיר היטב ומבין בתפיסתו שהשורת הדין הוא כך לבחור בישראל כי אין שום אומה ולשון יכולין להיות נמשכין אחריו ית' באהבה פשוטה כמו ישראל אבל מי שאין לו זאת הכלי דתני ודייק אין יתכן לו כלל להבין זאת:
ברוך שנתן תורה לעמו ישראל זהו נגד שאלת התם מה זאת היינו כי הוא מבקש להבין החיבור מאור עליון עד הלבוש אחרון של ישראל כי מה מורה על עלמא עלאה דלא קיימא לשאלה כדאיתא בזוה"ק (הקדמה א') מי קיימא לשאלה וכו' כיון דמטא תמן מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כקדמיתא וכו' וזה השם מ"ה הוא בגמטרי' אדם להורות על החיבור מאור עליון ית' עד הלבוש האחרון של צורת אדם וזאת השאלה הוא נגד ברוך שנתן תורה כי באמת ע"י ד"ת יש הכרה בזה החיבור ותם הוא ברזא דיעקב אבינו (זוה"ק בהעלותך קנ"ג.) ועליו נאמר לפני לא נוצר אל (זוה"ק קדושים פ"ו.) היינו שלא נכנס מעולם למקום ספק כמאמרם ז"ל במדרש מעולם לא דיבר יעקב דבר לבטלה לכך שואל התם לידע בהבנת תפיסתו זה החיבור. ומשיבין לו כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו הלא בזו הרגע שהוציאנו ה' ממצרים הי' הכל למעלה מהבנת התפיסה אלא אח"כ כשביררו ישראל א"ע במ"ט ברורין השיגו זה הישועה בהבנת תפיסתם הרי שע"י עבודה יכולין להשיג הכל בהתפיסה וכל מה שמכניס אדם א"ע יותר בעבודה מנהיר יותר אצלו בהבנת תפיסתו זה החיבור:
ושאינו יודע לשאול את פתח לו. היינו הגם שאצלו איתא ג"כ הלשון ברוך הוא כמו גבי רשע. אכן חילוק יש כי הרשע אינו חפץ בעבודה ויהי' באמת נשאר בבחינת הוא עד שיתבטל תפיסתו לגמרי משא"כ שאינו יודע לשאול אם יהי' מודיעין אותו שהשי"ת חפץ בעבודה אזי יהי' מוכן להקשיב ולשמוע כי כל מניעתו מעבודה הוא רק משום שאינו יודע לעבוד לכן את פתח לו היינו שתשתדל להכניס אותו להכלל עד שירגיל עצמו בידיעות עבודת השי"ת כי זהו מהדברים שהתורה נקנית בהם להכניס א"ע בהכלל ומפאת זה משיג האדם בקיאות בעבודת ה':
פרק ט
ברוך המקום בדוך הוא וכו' כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול וכו'. ברוך המקום הוא נגד שאלת החכם כי מקום הוא כמבואר במדרש רבה (ויצא פ' ס"ח) מפני מה מכנין שמו של הקב"ה מקום מפני שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו היינו כי מקום מורה על התחלת הרצון הנאצל לבריאת עולם אשר על זאת הנקודה מהתחלת הרצון נאמר ושמתי מקום לעמי וגו' היינו שלעתיד יהי' מנהיר השי"ת שעיקר המקום באותו רצון כלומר שכל קוטב המכון מהשי"ת בבריאת עולם הי' רק בשביל ישראל שישראל המה נקודת המרכז והקוטב שעלי' מסובב כל בריאת עולם וכל העכו"ם המה לפי שעה רק לשעתן אבל אח"כ יתבטלו מבלי מקום משא"כ ישראל שעיקר מקומם הוא בהתחלת הרצון ישארו לעולמי עד. וזה הוא ברוך המקום שהוא נגד שאלת החכם כי החכם שואל מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם היינו כי עדות רומז על דבר ברור אף בהלבוש אחרון והלבוש אחרון מהבריאה הוא זה שחילק את מעשיו ומלך עליהם ועל אותו התחלקות מורה עדות שהוא אותיות דעת וכדאיתא בתקוני זוה"ק דעת מתחלקת ובש"ס רמזו זאת אין עדות פחות משנים ועל זה שואל החכם מאחר שזה הוא דבר ברור שכל ההתחלקות הי' רק בשביל ישראל למען שיהי' להם מקום לעבודה הגם שבאמת אשר אחר כל בירורי עבודתם מכירין שפיר החילוק בין ישראל לעכו"ם אשר לישראל מגיע בשורת הדין לבחור בהם יותר מכל העמים אכן מדוע בחר בהם השי"ת עוד במחשבה גם טרם עבודתם עד שעיקר מקומם הוא עוד בהתחלת הרצון טרם ההתחלקות ובשבילם חילק אח"כ את מעשיו:
והחוקים היינו כיון שנקראו חוקים מוכח להיות שהם על דרך חק ולא יעבור כלומר שנחקק כך בטבע הבריאה אשר בלעדי אותן החוקים אין שום הוי' להבריאה א"כ מה זה אשר צוה ה' אלהינו אתכם מדוע צריכין לצוות הלא הבריאה מצד טבעה מוכרחת ליפעל אותן החוקים מדעת עצמה בלי שום צווי מחדש:
אף אתה אמור לו כהלכות הפסח היינו שתאמר לו כיון שבליל פסח הראשון פתח השי"ת את אור עתיקא מהשורש בהתגלות הכרה מפורשת גם בתפיסה הנמוכה של הבריאה מדוע בחר השי"ת בישראל דוקא עוד במחשבה גם טרם ברורי עבודתם אלא שאח"כ העלם השי"ת זה האור מתפיסת הבריאה ונסתר כ"כ אותה הכרה עד שצריכין לחוקים ג"כ צווי מחדש ולזה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו מאחר שאתה נולדת באותו הסדר של עכשיו אחר שכבר העלם השי"ת את האור מהשורש א"כ איך יתכן שתכיר הסבה שקודמת ללדתך כיון שבאתה אחר אותה הסבה על זה איתא בזוה"ק (בשלח נ"ב:) אמר ר"ש בהאי מלה לא תשאל ולא תנסה את ה' והכי דייקא:
ברוך הוא. זהו נגד שאלת הרשע כי הרשע אומר כיון שנקרא השי"ת הוא שמורה על עלמא עלאה כדאיתא בזוה"ק (אדרא זוטא) א"כ מוכח מזה שהשי"ת לא בחר כלל בעבודת עלמא תתאה וזהו מה העבודה הזאת לכם היינו שאומר אם איתא שחפץ השי"ת בעבודת אדם אזי הי' נקל לו להאדם ליפעל כל העבודות בלי שום סבלנות ומזה שסובל האדם ומייגע עצמו בעבודתו כמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות) אלופנו מסובלים. מסובלים במצות מוכרח שהשי"ת אינו חפץ בהם כלל:
אף אתה הקהה את שניו. כי שנים מדקדיקין את המאכל ומאחר שאינו רוצה לדקדק למה לו שנים ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (שבת קנ"ב) דוק בככי ותשכח בניגרי היינו שאם יחפוץ לדקדק היטב בעומק לבם של ישראל אזי יראה היטב שכל עיקר הנייחה של ישראל הוא רק בשעה שעובד את השי"ת וכל מה שנקראו מסובלים במצות זה הוא רק מפאת המניעות שמבחוץ אבל בעומק לבבם אינם סובלים כלל:
ברוך שנתן תורה. הוא נגד שאלת התם כי ענין תם מבואר בזוה"ק (שלח קס"ג.) וע"ד האי שור תם ויעקב אחיד בי' וכו' כדכתיב ויעקב איש תם וכו' לזה שואל מה זאת היינו כיון שכל עיקר תכלית הבריאה הוא הצורת אדם כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל אדם בגמטרי' מ"ה ורומז על שם מ"ה החדש שמזה השם מתחיל כל הבנין מעולם התיקון כי עיקר הצורת אדם הוא כמבואר בזוה"ק (הקדמה א':) ואית אחרא לתתא ואקרי מ"ה וכו' כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מ"ה מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כדקדמיתא וכו' היינו שכל כמה שמנהיר יותר להאדם ע"י עבודתו אזי מכיר אדם ביותר מה ידעת מה אסתכלתא וכו' יען שעיקר צורת אדם הוא רק זאת ההכרה מה ידעת וכו' ומלת זאת מורה על דבר הבלוט וניכר מפורש בתפיסת אדם כדאיתא בזוה"ק (אחרי) זה וזאת ידועין אינון וכו' א"כ איך יתכן שיתאחדו ביחד החיבור מאלו השתיהן מ"ה וזאת. ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו כמאמרם ז"ל במדרש למלך שפדה את בנו על מנת שיהי' לו לעבד רוצה קוראו בנו רוצה קוראו עבדו. ואימתי נתאחדו ביחד אלו השתיהן מבואר בזוה"ק (בהר קי"ב.) בפולחנא דב"נ פלח לקב"ה אית פולחנא דאצטריך ב"נ לאתכללא בתרוייהו למהוי עבד ובן וכו' הרי שבתפלה נתאחדו שתי הבחינות עבד ובן וע"י זה יש חיבור למ"ה וזאת וזהו כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים וגו' לבחינת בן ועבד:
ושאינו יודע לשאול את פתח לו. היינו כי שלולת ידיעתו הוא משום שמשולל הבנה ע"ד שמצינו בזוה"ק עד דלא קבילת דכר היינו שמחוסר כלי קיבול לזה את פתח לו היינו שתפתח לו כלי קיבול להבנה אזי גם הוא יהי' מכיר ויודע:
פרק י
ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דברה תורה. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול וכו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה אשר ארבעה פעמים ברוך הנאמר כאן הם כנגד ארבע שאלות של ארבעה בנים. ברוך המקום הוא כנגד שאלת החכם כי השי"ת נקרא מקום כדאיתא במדרש רבה (פ' ויצא פ' ס"ח) מפני מה מכנין שמו של הקב"ה מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו וכו' היינו כי אצל האדם נקרא מקום מה שמקיפו בכל צד זה ההיקף הוא מקומו של אדם אבל השי"ת הוא מקומו של עולם היינו שהוא מקיף את כל העולם כלו שאינו נמצא דבר בעולם חוץ מההיקף של הקב"ה ואף מי שמתייצב בזדון נגד השי"ת אותו אוחז נמי השי"ת ברסן עדיו בעל כורחו שלא מדעתו לבלתי יוכל ליפעל כלום נגד רצונו ית' ובלתי רצונו הוא מוכרח ליפעל רצונו ית' כד' (מלאכי ב) ובכל מקום מוקטר מגש לשמי ומנחה טהורה וכאשר מעיד השי"ת ואמר מנחה טהורה משמע מזה שלא נמצא שום פעולה בעולם שיהי' נגד רצונו ית' אף שעל הגוון נראה שהוא בזדון עצום מ"מ לא יוצאת חוץ מההיקף של השי"ת ובטח נגמר בזאת הפעולה כל רצונו ית' שלא מדעת האדם. בתכלית השלימות עד שנקראת מנחה טהורה. ולזה שואל החכם מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם וכו' וזאת השאלה כתיב בתורה אחר פ' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואחד מורה על חד ולא בחושבן והוא כמבואר במדרש (בראשית רבה פ"ב) (במדבר רבה פ' נשא פ' י"ג) שעד שהקב"ה הי' יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים. ונסמך שם אחר פרשת שמע וגו' שאלת החכם מה העדות וגו' היינו כי עדות הוא דבר ברור היינו שזאת הוא דבר ברור אפילו בזה העולם שהשי"ת בחר בעמו ישראל אבל הטעם מזה למה בחר השי"ת דווקא בישראל ולא באומה אחרת זה הטעם הוא נעלם וזה נקרא חוקים רק ישראל עושים ע"י עבודתם מחוקים. משפטים היינו שישראל מבררים א"ע ביגיעת עבודתם שהם ראוים שיבחור בהם השי"ת יותר מכל האומות ולזה שואל החכם מה העדות וכו' היינו כיון שהשי"ת נקרא מקומו של עולם שלא נמצא דבר בעולם שיוצא חוץ מההיקף של השי"ת א"כ מדוע בחר דווקא בישראל. ואי משום שישראל מבררים א"ע ביגיעת עבודתם הלא ישראל הי' עלו במחשבה בעוד שהי' נקרא אחד חד ולא בחושבן שהוא למעלה מעבודת אדם הרי שגם בלתי עבודתם הי' נמי בוחר בהם ולמה בחר אז דווקא בישראל ולא באומה זולתה. ועל זה השאלה משיבין לו ואף אתה אמר לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו שמשיבין לו שהישועה שהי' לישראל בפסח הי' באורח דילוג קודם הברורין שהי' מבררין א"ע אח"כ בעבודתם בעת שהי' עדיין קטרוג עליהם מה נשתנו אלו מאלו הללו וכו' והללו וכו' אך אח"כ כשנתבררו ישראל בעבודתם אזי נתבררו גם למפרע עד שכל העולם הבינו אז שהשורת הדין הי' לבחור בהם ולהושיע אותם ככה כאשר גם אתה תיכנס עצמך בעבודת השי"ת יתגלה לך הטעם למה בחר השי"ת בישראל דווקא טרם עבודתם ועל זה אמרו ז"ל מה שהרשת התבונן היינו כי כל מה שתעבוד ותברר עצמך ביותר תתבונן ביותר בהירות זה הטעם ותשיג ממילא זה הטעם כל פעם ביותר השגה ומה שלא תוכל להשיג ע"י ברורי עבודתך זה נקרא נסתרות ואין לך עסק בנסתרות וכן הוא בכל פרט נפש מישראל כפי עבודתו כך מוצא טעם להבין ביותר למה הוא עלה במחשבה תחילה גם טרם עבודתו והוא כמבורר בזוה"ק (בשלח נ"ב:) בהאי מלה לא תשאל ולא. תנסה את ה' והכי הוא דייקא וכו':
ברוך הוא. זה נגד שאלת הרשע. היינו כי מההתחדשות של זו הלילה נתגלה מפורש לכל העולם שיש אחד שהציב כל מערכת הבריאה ומנהיג כל הבריאה בהשגחה פרטית אכן להחכם נתגלה שכוונת היסוד מהבריאה הוא כדכתיב כל פעל ה' למענהו וגם משיג היטב החסד של השי"ת כדכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה וכמו שנאמר כי לעולם חסדו היינו שכוונת הבריאה הוא שחפץ להטיב לבריותיו ולכך נתן השי"ת להבריאה מקום לעבודה וזה הרצון שחפץ השי"ת בעבודת אדם נקרא אתה כדאיתא בזוה"ק (האזינו ר"צ.) אבל הרשע אינו מכיר מהתחדשות של זו הלילה בחסדו ית' וכל הכרתו הוא רק שהשי"ת נקרא אל גבור שהוא מכיר שהשי"ת נקרא הוא וזה מורה על עלמא עלאה וכמבואר בזוה"ק (שם) בגין דאתכסי' ולא אתגלי' אקרי הוא ולזה שואל הרשע מה העבודה הזאת לכם וכו' היינו כיון שהשי"ת הוא כ"כ רם ונשא מה יכול כל עבודת אדם ליפעל אצל השי"ת ונרמז שאלתו בתורה בפרשת החודש הזה לכם שהפרשה ההוא מורה על מלאיתא דסיהרא היינו שהשי"ת נותן מקום ושופע כח לישראל לעבוד אותו למען שיהי' גבי האדם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם וגו' והרשע מתנגד על זה ואומר שאין שום מקום לעבודת אדם והוא נגד הפרשה והי' אם שמוע כי הרשע מכחיש כל עול מצות הנרמז בזה הפרשה ולכן אף אתה הקהה את שניו כי שנים טוחנים ומדקדקים היטב את המאכל וזה מרמז גם בד"ת שהאדם צריך לברר א"ע כל היכא דאיכא לברורי כפי כחו ועל ידי זה ימצא בהד"ת עיקר הטעם ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (שבת קנ"ב.) דוק בככי ותשכח בניגרי והרשע שאינו חפץ לדקדק ולברר א"כ למה לו שנים ולזה אומרים לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אלו הי' שם לא היה נגאל היינו שהוא עדיין תחת שעבוד מצרים כי אלו יצא ממצרים הי' ג"כ חפץ בעבודה והי' מכיר היטב ההבדל בין לדעת כי אני ה' מקדשכם ובין שלא לדעת אלא מוכח שהוא משוקע עדיין תחת שעבוד מצרים ועליו נאמר שיחת לא לו מאי משמע שמהתחדשות של זו הלילה נתגלה הכרה מפורשת לכל הברואים עד שאפילו הדומם שומע מזה ההתחדשות רק החילק הוא כפי הרצון הנמצא בכל אחד. הרשע שאינו חפץ בעבודה אינו מכיר רק שהשי"ת נקרא הוא. והחכם החפץ בעבודה מכיר שהשי"ת נקרא ג"כ אתה וחפץ להטיב לבריותיו:
פרק יא
ברוך שנתן תורה לעמו ישראל וכו'. זהו נגד שאלת התם. כי ענין תם מבואר בזוה"ק (שלח קס"ג.) וע"ד האי שור איקרא תם ויעקב אחיד בי' בגוי' וכו' כדכתיב ויעקב איש תם וכו' ולזה שואל התם מה זאת. והענין הוא כי מה וזאת הוא יחוד קב"ה ושכונתי' היינו כי יעקב אבינו יודע ומכיר היטב בשלימות החיבור מאור עליון ית' עד התפיסה האחרונה הנמוכה ביותר של ישראל כמבואר בזוה"ק (קדושים פ"ו.) קב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל וכו' היינו שלא פעל מעולם שום דבר עד שהי' מבורר אצלו מקודם איזה כבוד שמים יצא מזאת הפעולה ועל זה מורה בחינת תם שמכיר היטב החיבור מאורו ית' הנרמז במלת מה להתפיסה האחרונה של ישראל שנקרא זאת כי מלת זאת מרמז תמיד על מדת המלכות אך כל שאלת התם הוא שהוא רוצה שיתברר אצלו מפורש הסדר מזה החיבור גם בהבנת תפיסתו. והשאלת התם נרמז בתורה בפ' קדש לי כל בכור. ואמרת אליו בחוזק יד הוצאנו ה' ממצרים היינו שמצד השי"ת נמצא כל הסדר מזה החיבור בלבוש קטן של ישראל שהוא האמונה והא ראי' כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו כי הרי ברגע הקודמת הי' מסכימים כל מערכת הבריאה שיהי' ישראל משעובדים במצרים ופתאום ברגע האחרת נשתנה זה הסדר ושוב הי' מסכימים כל מערכת הבריאה שיצאו ישראל מידי שעבוד מצרים והשתנות פתאום כזה נקרא בחוזק יד ומזה מוכח שבזו הרגע נעשה מצד השי"ת כל הסדר מהחיבור שהי' להם לאביהם שבשמים וכל אותו הסדר הי' נכלל באותו הלבוש קטן של האמונה כדכתיב ויאמן העם וגו' שאין לומר שע"י ברורי עבודתם השיגו ישועה כזאת היאך יתכן שברגע אחת יהי' להם כ"כ עבודה שיכולו לברר א"ע. אלא ודאי שכל סדר עבודה שהי' להם אח"כ עם כל הברורים שלהם הי' הכל מסודר מצד השי"ת עוד מקודם והי' גנוז כל הסדר בזה הלבוש קטן של אמונה שנאמר עליהם ויאמן העם וגו' ולכך משום שהתם מרגיש היטב הטעם מתוק של עבודה אלא שאינו מכיר את הסדר לזה שואל מה זאת כי מ"ה קיימא לשאלה כדאיתא בזוה"ק (הקדמת בראשית ב') אבל שאינו יודע לשאול היינו שאינו מרגיש כלל עדיין שום טעם בעבודה ואינו קיימא לשאלה לזה את פתח לו. שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וכו' היינו שתבינו אותו היטב שיבין וידע ברור שאין הקב"ה וותרן כדאיתא בגמ' וגם חפץ תמיד להיטב לבריותיו וכל עבודת אדם הציב השי"ת על זאת הכוונה למען להטיב לבריותיו וזהו הפירוש בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים היינו לי דווקא מחמת שאני חפץ לעבוד השי"ת הוציא אותי ממצרים ולכאורה נראה שזה הלשון עשה ה' לי וגו' השיב נמי לרשע לי ולא לו וגם כנגד שאלת הרשע רמז ברוך הוא וכנגד שאינו יודע לשאול רומז נמי ברוך הוא האחרון:
וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שעל זה נאמר לץ תכה ופתי יערום היינו כי החילוק הוא שהרשע אינו רוצה להבין כלום שהשי"ת נקרא ג"כ אתה וחפץ בעבודת האדם אבל השאינו יודע לשאול באם יודיע לו שהשי"ת חפץ בעבודה הוא מוכן תומ"י לשמוע וגם יש חילוק בין ברוך הוא שכנגד הרשע לברוך הוא שכנגד האינו יודע לשאול כי שאינו יודע לשאול באם יהי' מודיעים לו שהשי"ת נקרא ג"כ אתה וחפץ בעבודת אדם אזי יהי' כל מגמת חפצו לעבוד השי"ת כדי שיוכל למשוך מהו"א לאת"ה:
פרק יב
ברוך המקום ברוך הוא וכו'. חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים וכו'. הנה עדות הוא אותיות דעת ועל דעת איתא בתקוני זוה"ק (ריש תקונא ס"ט) ובהאי דעת אתמר והאדם ידע את חוה אשתו דלית זיוג אלא בדעת וכו' היינו שדעת הוא חיבור וזהו מה העדות והחוקים והמשפטים היינו שהחכם שואל ומבקש להבין החיבור מחוקים למשפטים. כי ענין חוקים הם דברים הנחקקים כך בהשורש בלי התגלות שום טעם בהם רק חוק ולא יעבור. וענין משפטים רומזים על דברים שמכירין בהם שפיר הטעם כי יש בהם הבנה לפי סדר המשפט ושורת הדין שהשכל מחייב כך ע"ד שמצינו בכתוב (מלכים ב י״ז:כ״ו) לא ידעו את משפט אלהי ארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט וגו' והאריות מורה על הנקודה האמצעית כמאמרם ז"ל בגמ' (זבחים) והאריאל שתים עשרה וגו' מלמד שמאמצע הוא מודד וכו' וזהו וישלח בם את האריות והנם ממיתים וגו' היינו שהנקודה האמצעית מזה הארץ לא היתה יכולה לסבול אותם שלא ידעו את משפט אלהי ארץ הרי שמשפט מורה על התגלות הטעם שמוכרח להיות דוקא כפי אותו הסדר משום שהשכל מחייב כך נמצא שמשפט הוא לגמרי ההיפך מחוקה לזה שואל החכם ומבקש לידע החיבור מחוקה למשפט. כי הנה זאת שפיר מחייב המשפט שיברר השי"ת את מי שעובד אותו כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכ"ח:) מנא ידעינון דקב"ה אתרעי בי' בבר נש ושוי' מדורי' בי' כד חמינון דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלי' אבתרי' דקב"ה בלבי' ובנפשי' וברעותי' וכו':
אכן מהיכן נמשך זאת התשוקה נפלאה להאדם זה דווקא למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה וכו' זה הוא בטח יען שמקודם הכין השי"ת את לבו כדכתיב תכין לבם וגו' היינו שעוד מהשורש בחר בו השי"ת להכין את לבבו לעבודתו ית' וזאת ההכנה שהכין השי"ת את לבו הוא על דרך חוקה עוד מהשורש בלי שום טעם ושכל וא"כ איך נתאחד ביחד זאת החוקה עם המשפט כי הלא ככה הי' יכול השי"ת לבחור בנפש זולתו ולהכין את לבו ולהופיע בו חשק לעבודה והי' ג"כ רודף אבתרי' דקב"ה וכענין שמצינו גבי אאע"ה שבחר בו השי"ת כדכתיב אשר בחרת באברם וגו' וזה שבחר בו השי"ת הי' בדרך משפט כי יש טעם על זה כמו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' נמצא שיש טעם בדבר כי השכל מחייב כך מצד המשפט ושורת הדין כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' אכן באמת מהיכן הי' נמשך זאת החכמה לאאע"ה דווקא שהוא יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט וגו' בטח זה החכמה הי' נמשך אצלו עוד מהשורש שכך הכין השי"ת את לבבו עוד מהשורש שיצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' וזאת ההכנה הוא על דרך חוקה כי אין להבין בזה שום טעם כלל מדוע באמת הכין דווקא את לב אאע"ה ולא לנפש זולתו ולזה שואל החכם מה העדות והחוקים והמשפטים היינו איך יתכן חיבור לאלו השניהם חוקים עם משפטים. אף את אמור לו כהילכות הפסח וכו' היינו כי אז בשעת הארת הפסח הראשון בעת שפתח השי"ת אור עתיקא אז הי' הכרה מפורשת בכל העולם עד שכל נפש הבין שפיר גם בתפיסתו הנמוכה זה החיבור. וגם עכשיו אף שנעלם אור עתיקא מתפיסת אדם בכל זאת נשאר הבנה מצד המשפט שמגיע להאדם העובד את השי"ת שהשי"ת יבחר בו אלא שאתה רוצה להבין עכשיו גם מה שהוא טרם זה המשפט כי אינו מספיק עבירך הטעם של המשפט רק אתה רוצה להבין עוד יותר למעלה מהמשפט שאתה חפץ לידע הטעם מהחוקה שהוא למעלה מהמשפט על זה אומרים אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו כי מאחר שנולדת אחר סבת החוקה איך יתכן שתבין הטעם מדוע נתהווה סבת החוקה כי זאת הוא מהדברים דלא קיימא לשאלה ולא לאותבא אלא כל נפש כפי מה שילך בזה המשפט כך ינהיר לו החיבור מזאת החוקה עד שזאת החוקה ינהיר בהבנת תפיסתו ממש בבחינת משפט: