אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות תשובה· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק ב · הלכה ג

פרק ב

וצריך לפרוט את החטא וכו'. לקמן בהלכות שבועות פ' ו' הלכה ז' פסק רבינו ראובן שהשביע לשמעון וכו' אין מתירין לו אלא בפני ראובן וכו' הרי דפסק דהנודר בפני חבירו צריך להתירו בפניו דוקא משום חשד עיין בכ"מ שם והנה הקושיא מפורסמת דדבריו שם סותרים לדבריו פה דאם קי"ל דצריך להתיר הנדר בפניו דוקא מפני החשד אינו רשאי לפרט את חטאו וביאור זה דהא התו' בגיטין דף ל"ה ע"ב בד"ה ליחוש דלמא אזלא וכו' הביאו להירושלמי המודר הנאה מחבירו בפניו אין נשאל אלא בפניו שלא בפניו נשאל בין בפניו ובין שלא בפניו ר' יוחנן אמר מפני הבושה וריב"ל אמר מפני החשד, ואתיא הדין פלוגתא כהדין פלוגתא דתניא יוה"כ צריך לפרוט את מעשיו דברי ר' יהודה בן בתירה ר"ע אומר אינו צריך לפרוט את מעשיו פירוש מפני הבושה שנתבייש לפניו במה שנדר הנאה ממנו וכן מפרט את מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו ומ"ד מפני החשד פירוש שלא יחשדוהו שעבר על נדרו לכך נמי לא יפרט את מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עבירות וכו' הרי מבואר מהירושלמי דמ"ד דצריך להתיר את הנדר דוקא בפני מי שנדר ממנו מטעם חשד סובר דאינו צריך לפרוט את מעשיו שלא יחשדוהו גם בשאר עבירות וא"כ במה שפסק רבינו בהלכות שבועות דצריך להתיר את הנדר בפני הנודר ממנו דוקא מטעם חשד ובמה שפסק פה דצריך לפרט את החטא הנה נראה כאוחז החבל בתרין ראשין כך שמעתי מקשים, והנראה לענ"ד בס"ד בישוב דברי רבינו כי כל דבריו אמונה ויעמדו יחדיו והוא דאני אומר דרבינו פירש בדברי הירושלמי פירוש אחר ממה שפירשו בו התוס' והוא דקשיא ליה לפי פירושם של התוס' בהירושלמי טובא חדא דהיאך קאמר הירושלמי דמאן דאמר הטעם מפני הבושה גם בוידוי חטאיו צריך לפרט את מעשיו ולמ"ד התם הטעם מפני חשד אינו צריך לפרט את חטאיו בוידויו דהנה מה שייכות והתייחסות יש לבושה של הנודר בפני מי שנדר עם הבושה של החוטא, וחשד של זה שנדר ממנו עם החשד של עשיית חטאים הרבה על ידי וידוי החטא הפרטיי הזה ומי ומי תלאן זה בזה אטו גזרה שוה של בושה בושה וחשד חשד גמר לה הירושלמי ובאמת התוס' נדחקו מאד בזה כמו שיראה המעיין בדבריהם אבל רבינו מיאן לקבל זה הדוחק ועוד קשיא ליה לרבינו לפי פירושם של התוס' דאף אם נקבל הדוחק הזה של התוס' אבל עדיין לא פלטינן מידי קושיא דתקשה לענ"ד קושיא עצומה וגדולה היא אלי לפי פירושם של התוס' והוא דהא מרא דהך שמעתא דאמר בירושלמי הטעם גבי הנודר בפני חבירו מפני הבושה הוא ר' יוחנן ממילא לפי פירושם של התוס' לר' יוחנן ג"כ צריך לפרט את חטאיו כדי שיתבייש וא"כ קשיא לענ"ד טובא דמנ"ל כלל לר' יוחנן לשיטתיה דצריך לפרט את חטאיו דהא כולהו תנאי ואמוראי דסברי צריך לפרט את חטאיו עיין ביומא דף פ"ג והנה אין גם אחד מהם שהיה אומר דנפקא לן כן מצד הסברא גרידא אלא כולם עונים דילפי לי' מהקרא ול"ל דרבי יוחנן באמת יליף לה דצריך לפרט את חטאיו מהך קרא דמייתי התלמודא והוא קרא דאנא חטא העם הזה ויעשו להם אלהי זהב וכו' הרי דמרע"ה היה מפרש חטאם (והוא ע"ה היה עומד במקום עדת בני ישראל ולפי דעת הירושלמי האמור לעיל צ"ל דגם לו למרע"ה היתה מגעת מזה בושה או מצד הערבות או על דרך כי שחת עמך כמו שדרשו רז"ל על פסוק זה והוא שאמר לו הקב"ה למשה הערב רב גרמו לזה ומרע"ה הוא שקבלן בענותנתו והעלן ממצרים בתוך בני ישראל או שעל ידי פריטת חטאיו היה מגיע בזה בושה לישראל או י"ל דפרט לך הכתו' הוידוי של מרע"ה ללמד דעת את העם היאך נתודה לפני ה' אלקינו או על דרך אחרת נעלמה מאתנו) הא לר' יוחנן לשיטתי' אין ראי' כלל וכלל מהך קר' של אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וכו' דהא ר' יוחנן גופא אמר במסכת' סוטה דף ל"ב ע"ב מפני מה תפילה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה וכו' שעירי דע"א מא"ל התם לכסוף וליזל כי היכי דתיהוי ליה כפרה וכו', הרי מבואר מזה דר' יוחנן הוא דסובר דאף דבכל העבירות שבתורה איש כי יחטא בהן אנו חוששין שלא יתבייש על ידן אבל לא כן עון ע"א דחמור טפי כך יפה לו וכך היא חובתו וראוי לו שיתבייש כי היכי דתיהוי ליה כפרה וא"כ מאי ראי' איכא מהך קרא אנא חטא העם הזה חטא' גדולה ויעשו להם אלהי זהב וגו' שגם בכל העבירות שבתורה צריך לפרוט את חטאיו דוקא ולהתבייש על ידיהן דלמא לעולם בכל העבירות שבתורה אינו צריך לפרט את חטאיו וכדי שלא להתבייש על ידיהן ומה שפרט מרע"ה חטאן של ישראל שאני התם דהי' עון ע"א ובעון ע"א הא אמרינן לכסוף וליזל כי היכי דתיהוי לי' כפרה אבל בכל שאר עבירות שבתורה דלמא לא ניחא ליה למרייהו בהכי ואינו צריך לפרט חטאו בהתודה את עונו כי היכי שלא להתבייש וצ"ע טובא, לפיכך נראה לענ"ד בס"ד פי' אחר בדברי הירושלמי וטרם נבאר אותו נעתיק לשון הירושלמי ההוא והוא בנדרים פ"ה הלכה ד' ר' יוחנן אמר מפני הבושה וריב"ל אמר מפני החשד ואתיא הדין פלוגתא כהדין פלוגתא יוה"כ צריך לפרט את מעשיו דברי ר' יהודה בן בתירה ר"ע אומר אינו צריך לפרט את מעשיו אית תניי תני צריך לפרוט את הנדר, ואית תניי תני אינו צריך לפרוט את הנדר, ואחרי כי כן אנא אמינא בס"ד דהכי פירושו של הירושלמי והוא דמה דקאמר ואתיא הדין פלוגת' כהדין פלוגת' לא דקאי על הך פלוגת' של ר"י וריב"ל הנזכר שם וכשיטת התוס' אבל כוונתו של הירושלמי הוא שאמר דהנך תנאי שהביא אחר זה ר' יהודה בן בתירה ור' עקיבא דפליגי לענין יוה"כ אם צריך לפרוט את חטאיו או לא הנה הך פלוגתא תלויה בהך פלוגתא דתנאי שהביא הירושלמי מיד אחר זה דפליגי תנאי בשתי ברייתות אם צריך לפרוט את הנדר או אם אינו צריך לפרוט את הנדר ואינהו שפיר מישך שייכי אהדדי.
וביאור אלה הדברים הוא כך והוא דבגמ' דילן אמרינן הטעם דצריך לפרוט את הנדר הוא משום דחשדינן לי' להנודר הזה שנדר על דבר איסור שלא לעשותו ועתה רוח רעה הסיתו ותקפתו וניחם על הרעה אשר דבר שלא לעשותה ומתחרט על זה שנדר שלא לעשותו העבירה ההיא ולהתיר מאסר נדרו הוא הולך אצל חכם לפיכך ראו חכמים כי טוב לתקן שצריך לפרוט את הנדר כדי שאם יראה החכם המתיר שיש בהתרת הנדר ההוא צד איסור לא יזדקק לו וכמבואר זה בהסוגיא דגיטין ובתוס' שם בד"ה קסבר צריך לפרט וכו' הרי מבואר דמאן דאמר דצריך לפרט את הנדר איהו נמי סובר דחשדינן לאיש ישראל שמא כוונתו הוא לרעה ויחטא ואשם לעבור עבירה ח"ו אף כי הוא איש שמעשיו סתומים ואין אתנו יודע עד מה מרעתו עד עתה מ"מ למיחש מיהא בעי שמא כוונתו הוא ח"ו לעבור עבירה וממילא נשמע דלמ"ד התם דאינו צריך לפרט את הנדר הנה לדידיה צ"ל דלא חשדינן לאיש הישראלי שמעשיו סתומי' שיהי' רוצה לעשות איסור ולהמרות את פי ה' לעבור עבירה ח"ו כי ישראל קדושים הם והם בחזקת כשרות וא"כ להך מ"ד דצריך לפרוט את הנדר הנה לדידיה אמרינן נמי שאינו צריך לפרט את מעשיו דאם יפרט את מעשיו יכול לבא לידי חשד שנחשוד אותו שעשה ח"ו עוד עבירות אחרות שלא התודה עליהן והוא לא שב מהן כי אינו מתחרט על אותן העבירו' האחרו' ועודנו מחזיק בטומאתו כי על עבירה זו שהתודה עליה אין יצרו תקפתו כ"כ כמו על אותן העבירות האחרות שלא התודה עליהן או מטעם דחמירא ליה הך העבירה יותר מאינך עבירו' לפיכך אינו מתדוה על אותן העבירות האחרות שעבר עליהן וכמו שאנו אומרים כן גבי נדר שאף שאינו רוצה לעבור העבירה ההיא לעבור על נדרו בלי התרת חכם משום דלא תקפתו על זה יצרו כ"כ או משום דחמירא ליה איסור זה של בל יחל אפ"ה אנן חשדינן ליה שעושה שאר עבירות שבשבילן נדר, שעליהן תקפתו יצרו ביותר או מטעם דלא חמירי בעיניו כ"כ הנך עבירות אחרות אף אנן נימא הכי גבי השב ומתודה על עבירה פלונית דעבירה זו אין יצרו תקפתו כ"כ או דחמירא ליה טפי ומתחרט ושב משא"כ שאר עבירות דיצרו תקפתו עליהן ביותר או דקילי ליה טפי והוא חוזר עליהן ככלב שב על קיאו לפיכך טוב שלא יפרט את חטאיו שלא יחשדוהו אבל מאן דסובר דאינו צריך לפרט את נדרו והיינו משום דהוא סובר דלא חשדינן לאיש הישראלי שמעשיו סתומים ומתהלך בתומו ולא נמצא עולתה בו שיעשה עבירה הנה הוא סובר דצריך לפרט נמי את חטאיו שהרי לא חשדינן לזה המתודה שעשה עוד עבירות אחרות שעדיין לא ניחם עליהן ובדעתו לעשותן עוד שהרי עינינו הרואות שהוא ישראל כשר הולך תום ומה שעשה מן העבירה ההיא או מן העבירות ההן שהוא מתודה עליה או עליהן הנה עתה הוא שב אל ה' ומתחרט על העבר ועוזב דרך רשע בכה ויתחנן לו יתברך כי ירבה לסלוח ומה לו לעשות עוד ולא עשה ואיך נחשוד לאיש ישראלי כשר שמעשיו סתומים ואנחנו לא נדע עותותיו לומר עליו שהוא עשה עוד עבירות אחרות ועדיין הוא לא שב מרעתו עליהן הא אנן אמרינן דכל אדם (אפילו הוא חשוד על קצת עבירות ידועות) אינו צריך לפרוט את הנדר ולענ"ד הוא פירוש מרווח.
ושוב ראיתי לבעל קרבן העדה בשיוריו שם שהרגיש בדוחק פירושן של רבותינו בעלי התוס' במקצת אבל לא עמד בקושיא זו שהקשינו מהך סוגיא דמסכת סוטה ממימרא דר' יוחנן גופא והוא גם הוא פירש שם פירוש דחוק ורחוק וזר יותר מפירושן של התוס', גם ימחול ויסלח כי שגה במה שכתב לפום ריהטא דמסתמא קי"ל כר"ע נגד ר' יהודה ב"ב דהלכה כר"ע מחבירו ואישתמיטתיה לפי שעה דפסק רבינו פה כר' יהודה ב"ב ולא כר"ע וכמו שכתב מרן טעמו ונמוקו ואף שמרן כתב דנראה מדברי הרי"ף והרא"ש דאינהו פסקי כר"ע ועיין בספרו הארוך ב"י בטור א"ח סימן תר"ז אבל הא מיהא אטו דעת רבינו מילתא זוטרתא היא וביותר דגם הסמ"ג פסק כרבינו והב"ח בסימן הנ"ל אות א' כתב דאף דעת הרי"ף והרא"ש הוא כדעת רבינו וא"כ לפחות היה לו להביא דעת רבינו והסמ"ג ועוד גם איפכא קשה דהיה לו להסתייע מדברי הרי"ף והרא"ש ומדברי מרן בכ"מ ובב"י לא לכתוב ולפי פירוש זה היה נראה דהלכה כמ"ד א"צ לפרט את הנדר דהא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו כאילו הדבר פשיטא כביעותא בכותחא דהלכה בזה כר"ע והלא מבואר ההיפוך מרבינו ומהרי"ף והרא"ש, ולדידי חזי לי בס"ד טעם אחר לרבינו והוא דר' יהודה בן בבא היה בדור שהיה לפני דורו של ר"ע שהרי ר' יהודה ב"ב היה מן הכת הראשונה שהיתה אחר החורבן ור"ע היה מן הדור השני שהיה אחר החורבן וכמבואר בהקדמת רבינו לפירוש המשניות וא"כ נקרא ריב"ב רבו של ר"ע והלכה כר"ע מחבירו ולא מרבו ואף לפי גירסת הירושלמי דגרס ר' יהודה בן בתירה מ"מ יפה עשה רבינו דפסק דלא כר"ע דלא מיבעיא לפי דעת רבינו גרשום מאור הגולה בתוס' דמנחות דף ס"ה שלא היה ר"י בן בתירא אלא אחד דקדים טובא לר"ע בודאי ניחא שפסק רבינו כר' יהודה בן בתירא שהוא נקרא רבו של ר"ע הואיל וקדים לי' ואין הלכה כר"ע נגד רבו אלא אפילו לדעת התו' שם שכתבו דתרי ר' יהודה בן בתירא הוי אבל נראה שזה ר' יהודה בן בתירא דהכא היה הקדמון דקדים טובא לר"ע הואיל ונזכר תחלה קודם ר"ע, ועיין מה שאכתוב בזה בס"ד לקמן בהלכו' חגיגה פ"א הלכה ד' על מה שהלח"מ שם רוצה להוכיח כן דר' אושעי' בחגיגה הואיל ונזכר אחר ר' יוחנן ש"מ שלא היה זה ר' אושעי' רבו של ר' יוחנן והשבתי עליו מכמה מקומו' בש"ס והראיתי שם מקום על התוס' במסכת ע"א ובמסכת כתובות יע"ש ואעפ"כ רגילים הפוסקים לסמוך על זה. ונחזור לענינינו כי כל הדברים הנתנין למעלה דהנך תנאי דצריך לפרוט את הנדר כהני תנאי דצריך לפרוט את החטא ביוה"כ הנה כל זה הוא רק הירושלמי לשיטתו דלדעתו מ"ד דצריך לפרוט את הנדר אין פירושו רק לפרוט את הנדר עצמו אבל לא הסבה שבשבילה נדר את הנדר אלא שאפילו הסבה שבעבירה נדר הנדר ההוא ג"כ צריך לפרוע וכדמוכח מהך עובדא דר' יודן בר שלום דאתא לקמי' מי שנדר שלא ירויח דאייתי בירושלמי התם והובא ג"כ בתוס' דגיטין בד"ה קסבר צריך לפרוט את הנדר וכו' והנה להצריך לפרט הסבה שבשבילה נדר, זה אין בו טעם אחר כ"א דחשדינן ליה שמא נדר בשביל שלא לעבור עבירה ועתה תוהה על הראשונות שרוצה לעשות העבירה ההיא ואינו רוצה לקיים את נדרו מה שאסר על עצמו אם יעבור העבירה ההיא וגם אינו רוצה לעבור על נדרו משא"כ אם אמרינן דהסיבה שבשבילה נדר אינו צריך לפרוט רק הנדר עצמו שנדר הוא שצריך לפרט (עיין בש"ע י"ד סימן רכ"ח סעיף י"ד ובש"ך שם ס"ק כ"ה) שוב א"א לומר הטעם שצריך לפרט את הנדר עצמו משום דחשדינן ליה שמא נדר נדר ואסר איסור על נפשו שלא לעשותו להדבר ההוא שהוא עבירה ועכשיו הוא מתחרט ונפשו אותה לעשות העבירה ההיא דאכתי מה מהני במה שהוא פורט רק הנדר עצמו ואינו פורט הסבה שבשבילה נדר וכמבואר כן בש"ך י"ד שם בס"ק הנ"ל ובב"י שם בשם תשובת הרשב"א והובא ג"כ בט"ז שם ס"ק י"ט אלא ע"כ צ"ל דזה שצריך לפרוט את הנדר עצמו דוקא אינו מטעם שחושדין אותו בעבירה אלא שזה שצריך לפרט את עצמו' הנדר אפשר דהוא כן לכ"ע (אפילו למ"ד בגמ' דילן בגיטין שם דאינו צריך לפרוט את הנדר הכוונה בו דדוקא הסבה שבשבילה נדר הוא דאינו צריך לפרט אבל עצמות הנדר לכ"ע צריך לפרוט) והטעם הוא או משום דאם לא יפרוט את הנדר על מה תחול ההתרה וכענין שאין מתירין עד שיחול הנדר דעל מה תחול ההתרה, או מטעם שכך קבלנו שכן היא תכסיס ההתרה ויהיה איך שיהיה סוף סוף אין זה מה שצריך לפרוט את עצמות הנדר משום דחשדינן ליה בעבירה דאין אנו חושדים לאיש ישראלי שמעשיו סתומים והולך בדרך תמים בעובר עבירה ולמעול מעל בה' כי כל ישראל הם בחזקת כשרות, ומעתה אחרי הבא עלינו בדברי אלה בין תבין טהורים אמרי נועם דברי רבינו כי יכונו יחדיו דבריו פה עם דבריו דלקמן בהלכות שבועות והוא שהרי רבינו לא פסק דצריך לפרוט את הנדר אלא רק לענין זה שצריך לפרוט את עצמות הנדר שנדר אבל לא לפרט גם סבת הנדר שבשבילה נדר שהרי הוא כתב בהלכות שבועות כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם המובהק או לג' הדיוטות וכו' ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואלו הייתי יודע וכו' הרי דלא כתב אלא דצריך לפרט עצמו' הנדר ולא הזכיר דצריך לפרוט גם הסבה וכן הוכיח המ"א סימן קכ"ח ס"ק נ"ח ועיין ב"ש סימן צ"ו ס"ק ל"ו וא"כ להיות דעתו דאינו צריך לפרט הסבה שבשבילה נדר דלא חשדינן לי' שיעבור עבירה שפיר עביד דפסק הכא דצריך לפרט את החטא דהא בהא תליא וכדברי הירושלמי.

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות תשובה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה