אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק כא · הלכה כז

הלכה כה

ומניחין רטיה ע"ג מכה לכתחלה במקדש וכו'. עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיגו וז"ל. כל זה שיבוש אלא מחזירין אותו אפי' מע"ג קרקע עכ"ל השגות. והרב המגיד ז"ל רוצה להגיה בדברי רבינו ז"ל ולגרוס ומחזירין רטיה ע"ג וכו' וכתב שכן מצא בספרי רבינו ז"ל המדוקדקים יע"ש במגיד משנה. והנה הוא ז"ל בעצמו ובכבודו יתן עדיו שברוב ספרי רבינו ז"ל אין הגירסא כמו שהגיה הוא. (גם איכא כמה עקולי ופשורי לפי הגירסא ההיא שהביא הרב המגיד ז"ל והרבה צריכין לדחוק כי אין דרכו של רבינו ז"ל לרמוז רמוזי דברים המבוארים במשנה ותלמוד ולשנות לשונם חנם אין דבר). וכן בהספר ההוא שהיה לפני הראב"ד ז"ל היתה הגירסא כמו שהיא לפנינו לא כמו שהיא הגירסא שהגיה הרב המגיד ז"ל. וגם המגדל עוז היתה הגירסא לפניו ומניחין רטיה וכו' לא ומחזירין רטיה וכו' ועדותו של המגדל עוז בענין הגירסאות ביותר היא נאמנה מאד. כי הרבה פעמים מאד נראה מספרו שהיה לו ספר מוגה מטהרת יד הקדש של רבינו ז"ל. וממנו לקח כמה פעמים להגיה. ופה לא עשה מאומה מזה ולהמליץ בעד רבינו ז"ל דכוונתו על מכה שנתרפאה שמותר ליתן עליה רטיה אפי' לכתחלה וכמו שהביא הגהות מיימוני פה אות ג' בשם הירושלמי פרק במה אשה (סוף הלכה ב' ואני תמה קצת על הגמ"י למה הוצרך להביא ממרחק לחמו מהך דפרק במה אשה ששם נשנית אגב גררא ולמה לא הביא תלמודו בידו שהירושלמי האמור נאמרה ונשנית במקומה בערובין על הך משנה דמחזירין רטיה במקדש וכו' פ"י הי"א). מלבד שהיה לו לרבינו ז"ל לבאר זה דמיירי דוקא בנתרפאה המכה לא למיסתם סתומי אף זו דא"כ קשה היאך השמיט רבינו ז"ל דין החזרת רטיה במקדש אפי' מונח ע"ג קרקע והמכה עדיין לא נתרפאת דאפילו הכי הוא מותר. ולפיכך אי איפשר להעמיס זה בדברי רבינו ז"ל. ואם כן לכאורה השגות הראב"ד ז"ל היא השגה אלימתא והדבר מפליא וחלילה לו לרבינו ז"ל לטעות בחמורי חמורות אף כי בפשוטות כאלה.
ולפיכך אחרי נטילת הרשות מגדול אדונינו הראב"ד ומהרב המגיד ז"ל ונשיקת עפרות כפות רגליהם רגל ישרה אני אומר בס"ד דהגירסא שלפנינו ומניחין רטיה היא גירסא דוקנית ונכונה אין בה שכולה. ולשיטתו של רבינו ז"ל לא השיגו כלום והוא דאם אמת נכון הדבר כי במשנה דערובין דף ק"ב ע"ב קתני וז"ל מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה אם בתחלה כאן וכאן אסור וכו' עכ"ל המשנה. הן כל אלה אין מהמשנה הזאת קושיא על רבינו ז"ל דאהני ליה שיטתיה להאי סבא קדישא וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה היא דהא לכאורה המשנה האמורה היא תמוה ובעיני יפלא. דצריך ביאור וטעם המשנה הזאת. למה זה באמת ועל מה זה אסור להניח רטיה לכתחלה על המכה במקדש דאף דלא שייך גביה טעם ההיתר שנאמר בביצה דף י"א ע"ב משום התירו סופן משום תחלתן יע"ש היטב בגמרא. אבל הא מיהא לפחות יהיה מותר מטעם זה כלל גדול בדיני שבותין הם אמרו והם אמרו דאין שבות במקדש. ומה נשתנה השבות הזה של הנחת רטיה על גבי המכה שיהיה נוהג אף במקדש. דהא הנחת הרטיה אף לכתחלה אין בו שום איסור כי אם איסור שבות של גזירת שחיקת סמנים או מטעם גזרה שמא ימרח עיין בתוספות בערובין שם בד"ה מחזירין רטיה וכו' סוף סוף אין בו אלא רק איסור שבות.
ודבר זה ליכא למימר דהטעם הוא כמו שכתב רש"י ז"ל בערובין שם בד"ה כאן וכאן אסור וכו' וז"ל והכא ליכא למימר דאין שבות במקדש דהא ודאי האי שבות (ר"ל מה שעושה ועובר על השבות זה) לאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו עכ"ל רש"י ז"ל וכן כתב עוד בביצה בדף הנ"ל. והנה מה שכתב רש"י ז"ל הלשון דהוא לצורך עצמו. זה הוא לאו דוקא. שאינו לגמרי לצורך עצמו כמו אילו היה עושה כן חוץ למקדש. אלא שהוא גם כן צורך המקדש קצת כי גם זה הוא מתפארת המקדש והדרת קדש קדושת המקום המקודש ההוא שלא יהיו עבדי ה' כהניו ומשרתיו אלה העומדים בבית ה' עומדים והולכים עם מכה גלויה ומטעם זה הלא התירו שם דף ק"ג ע"ב במשנה לכרוך על המכה גמי אעפ"י דגמי מרפא יע"ש במשנה וברש"י שם בד"ה כורך עליו גמי וכו' שכתב טעם זה. רק ששם הוא בשעת עבודה יע"ש. אבל הא מיהא אפילו שלא בשעת עבודה כל זמן שהם בבית ה' אלה הכהנים העומדים לשרת את הבית הזה הנה המוחש לא יוכחש כי אין זה מכבוד ותפארת בית ה' שיהיו משרתיו הולכים בו גלוי במכותיהם. וראוי להם לכסותן.
אבל כוונת רש"י ז"ל בדבריו הנ"ל נראה לענ"ד בס"ד הוא שאינו צורך עבודה. והוא נקרא גם כן בשם שבות במקדש. אך זה שמו אשר יקרא לו שבות שאינה צריכה ושבות שאינה צריכה לא התירו אפילו במקדש. וכדאמרינן כן בפסחים דף ס"ה ע"א וז"ל תניא ר' נתן אומר שבות צריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו וכו' יע"ש הסוגיא באריכות יותר וק"ל.
ואולם הנה כי כן הא תינח אליבא דר' נתן וכאמור לדידיה מימר שפיר קאמר רש"י ז"ל הטעם האמור לעיל דשבות שאינה צריכה לא התירו במקדש. אבל לא כן לרבנן דפליגי עליה דר' נתן וכן הכהנים כולם הם עשו מעשה רב שהם הדיחו רחצו את העזרה מן הדם בערב פסח שחל להיות בשבת וכמבואר בפסחים שם. והיינו דהכהנים העומדים בעזרה פליגי עליה דר' נתן וסבירא להו דאפילו שבות שאינה צריכה גם כן התירו במקדש ואם הוא רק שבות דמקדש דהיינו תפארת המקדש ומשרתיו כבוד והדר לבית אלקינו וכדבר שנאמר. הנה לדידהו שפיר קשיא קושיתינו האמורה לעיל מה טעם יש בה ליאסר איסור הנחת רטיה על גבי המכה לכתחלה במקדש ה'. ואף שהוא כהן דלאו בר עבודה עתה. מכל מקום יהיה מותר בהנחתו לכתחלה מטעם דאין שבות במקדש. כיון שהוא לפחות לתפארת המקדש ומשרתיו וכאמור לעיל.
ולומר דאין מדמין השבותין זה לזה דיש שבותין הרבה שלא התירו אף במקדש. וכמו שכתבו כן התוספות בערובין התם בד"ה והעליון כאן וכאן וכו' ובמנחות דף צ"ז ע"א בד"ה לא סידור הקנים וכו'. דבר זה אי אפשר לאמרו. דמלבד דרש"י ז"ל במנחות התם וביתר מקומות בש"ס נראים הדברים שחולק על זה וסובר דהשבותים כולם כל אפיין שוויין ומקרה אחד לכולם. אין זו כי לשון רבינו ז"ל פה ולקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה ט"ז לא משמע כן וכן ביתר מקומות מספרו זה משמע דלא מחלק כלל בין השבותין לענין אין שבות במקדש. אלא דתורה אחת ומשפט השוה לכולם הוא שהרי בכל מקום הוא כותב סתם דאין שבות במקדש ולא דייק לומר שבות זה או שבות כזה.
ויציבא מילתא כי בירושלמי דערובין פרק עשירי ריש הלכה י"א אמר כן וז"ל אמר ר' יוסי בר בון לא כל שבות התירו במקדש וכו' יע"ש בירושלמי אבל מכל מקום לא קשיא מזה על רש"י ורבינו ז"ל הנ"ל דאינהו סבירא להו מדלא הביאה הגמרא דילן בשום מקום בפירוש להך מימרא דר' יוסי בר בון בהירושלמי הנ"ל שמע מיניה דהגמרא דילן פליג על הירושלמי והגמרא דילן היא עיקר בכל מקום לענין פסק ההלכה דהירושלמי. תדע דהא התוספות בכל שתי המקומות הנ"ל לא השיבו על רש"י ז"ל כלל מהך ירושלמי האמור. והיינו מטעם האמור וק"ל.
ועוד אני אומר בס"ד. דאף לפי שיטתם של התוספות דערובין ודמנחות הנ"ל דלחלק יצאו בין השבותים וכדבר שנאמר לעיל. מכל מקום פה גבי רטיה לא שייך לחלק כבר. דהא התוספות בשתי המקומות הנ"ל לא חילקו אלא רק בין שבות חמור לבין שבות קל דשבות קל הוא שהתירו במקדש אבל שבות חמור לא התירו במקדש יע"ש בתוספות. וכונת דבריהם הוא ברור בס"ד לענ"ד דתבות קל נקרא מה שהוא יותר רחוק מעשיית המלאכה דאורייתא ההיא שבשבילה גזרו על השבות ההוא. ושבות חמור הוא מה שהוא יותר קרוב לעשיית המלאכה דאורייתא ההיא שבשבילה גזר על השבות ההיא. כגון הך דהחזרת ציר העליון שהוא נראה יותר כבונה (שהוא האב מלאכה דאורייתא שבשבילה גזרו על השבות של החזרת ציר העליון) ממה שנראה כבונה החזרת ציר התחתון ולזה נקרא החזרת ציר התחתון שבות קל והחזרת ציר העליון נקרא שבות חמור וכמו כן גבי סידור הקנים במנחות שם שהיה נראה לעין הרואה הסידור ההוא כבונה בנין גמור.
ומעתה נחזי אנן הכא גבי הך איסור שבות של הנחת רטיה על גבי המכה לכתחלה מאי שבות חמור יש כאן. דהא מה שיש לאסרו לכתחלה הוא או מטעם שבות של שמא ימרח. או מטעם השבות של שמא ישחק סמנים. והנה הך שבות של שמא ימרח (עיין בתוספות דערובין שם בד"ה מחזירין רטיה במקדש וכו' וברש"י במסכת ביצה שם בד"ה מהו דתימא טעמא וכו' מה שכתבו ומדבריהם תבין כאן) על כרחין אינו שבות חמור שיבא בקל לידי המלאכה דאורייתא של המירוח. דהא החזרת הרטיה הוא מותר במקדש אף דשייך גביה גם כן החשש שמא ימרח דמהאי טעמא הוא אסור במדינה ואדרבא יותר ראוי לחוש גבי החזרת הרטיה לחשש מירוח שאפשר שנתקלקל כשהיה מונח על גבי המכה וצריך עתה לחזור ולמרחו. ממה שנגזור בהנחת הרטיה לכתחלה שמסתמא אתמול בערב שבת כשתיקנו תיקנו כראוי שמרחו היטב. וכמו שאבאר בס"ד דבר זה באר היטב לקמן בדיבור זה דבור קטן המתחיל והנראה לענ"ד בישוב כל זה הוא וכו' קחנו משם כי נסתייעתי שם גם מדברי מרן הבית יוסף ז"ל. וגם הך שבות של שחיקת סמנים אינו שבות חמור שהרי עינינו הרואות שכבר התירו פרושים את הדבר במקדש ה' גביה כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי וכו' וכדתנן התם לקמן דף ק"ג ע"ב במשנה ואעפ"י דגמי מסי והוא ממלאכת הרפואה ושייך ביה גזירה שמא ישחק סמנים ומהאי טעמא אסור במדינה לכרוך גמי על גבי מכתו וכמו שפירש"י ז"ל שם בד"ה אבל לא במדינה וכו' ובגמרא שם דף ק"ד ע"א וברש"י שם בד"ה דגמי מסי וכו' שמע מיניה דהך שבות דשמא ישחק סמנים הוא שבות קל ולחלק בין גמי לבין רטיה לענין גזירה ושבות של שמא ישחוק סמנים בודאי הדבר דחוק מאד לאמרו והשכל לקבלו כי לענין זה שקולים הם) ורחוק שיבא מזה לידי עשיית מלאכה דאורייתא. ואם כן קמה גם נצבה קושיתינו דלעיל על המשנה דדף ק"ב ע"ב למה באמת תהיה אסור להניח הרטיה על גבי המכה במקדש ה' ומה נשתנה הנחת הרטיה מהחזרת הרטיה דגם בהנחתו לכתחלה הוה ראוי לנו לומר אין שבות במקדש. וצ"ע.
והנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה הוא אחד משתים. האחת האהובה. הוא עפ"י מה שכבר העליתי בס"ד לעיל הלכה כ"ה בד"ה מי שלקה באצבעו וכו' אות ראשון בשם רש"י ז"ל וסייעתו ז"ל (ועיין בכל המקומות שרמזתי עליהם) וגם שם סוף האות כתבתי בס"ד דאפשר לומר דגם התוספות סבירא להו כרש"י ז"ל וסייעת מרחמוהי ז"ל לחלק בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת יע"ש באות האמור. ואם כי מדברי התוספות בערובין בד"ה מחזירין רטיה במקדש וכו' בסוף דבריהם לא נראה כן כבר יש מקום בס"ד לבאר דבריהם שם שגם הם מסכימים לסברת רש"י וסייעתו ז"ל ואוצר ה' יובא כי הוא זה בחידושי הלכה ותוס' שם מקומו ושם יראה). דלא התירו שבות במקדש אלא רק שבות אחד. אבל אם הוא צריך לעבור שני שבותין בבת אחת דבר זה לא התירו החכמים אפילו במקדש ודינו כמו במדינה פוק עיין ביה כי שם בארתי דבר זה בס"ד באר היטב.
והתוספות בעירובין התם בד"ה מחזירין רטיה במקדש וכו' כתבו דגבי להניח רטיה על גבי מכתו לכתחלה בשבת איכא שני איסורי דרבנן לאסרו האיסור האחד. הוא גזירה שמא ימרח הרטיה. והאיסור השני הוא גזירה שמא ישחק סמנים. וזה הוא במניח רטיה לכתחלה בשבת אבל כשהרטיה היה מונח על גבי מכתו בשכבר מערב שבת רק שנפלה הרטיה ממכתו על גבי קרקע בשבת ורוצה להחזיר את הרטיה על המכה בשבת אז ליכא איסור שבות של שמא ישחק סמנים. רק האיסור בהחזרת הרטיה הוא זה לבדו מכח הך גזירה לחוד והוא שמא ימרח דזה החשש שייך אף בשכבר הרטיה עליו ורוצה רק להחזירה. יע"ש בתוספות. ואם כן בשלמא התם גבי החזרת רטיה דבזה לית ביה כי אם רק שבות אחד לחוד של שמא ימרח לזה שפיר אמרינן ביה זה הכלל אין שבות במקדש ומותר להחזירו. אבל להניח רטיה לכתחלה זה לא התירו אפילו במקדש דהא אז עובר על שני שבותין בבת אחת וכאמור וזה אסור אפילו במקדש ה' וכדכתבינן בשם רש"י וסייעתו ז"ל ודוק.
ובאופן אחר יש לומר לענ"ד בס"ד בישוב הקושיא הנ"ל הוא דהך משנה דערובין הנ"ל דאוסר להניח לכתחלה רטיה במקדש סוברת ואתיא כר' נתן בפסחים דף ס"ה ע"א דאמר דשבות שאינה צריכה לא התירו במקדש יע"ש וכאמור לעיל ואעפ"י שהדחת העזרה ורחיצתה מהדם הוא לכבוד ולתפארת להמקדש שלא יהיה העזרה מלאה מדם ומשארי דברים הנמאסים אעפ"כ קרא ליה ר' נתן בשם שבות שאינה צריכה שהרי אמרינן שם דמה דתנן התם דהכהנים רוחצין את העזרה שלא ברצון חכמים היינו שלא ברצון ר' נתן וכמבואר בסוגיא דהתם ואם כן מכל שכן דהנחת הרטיה על גבי המכה דהוא נקרא בשם שבות שאינה צריכה אף ע"ג דלאו אורח ארעא למיעבד עבודה ביד שמכתו בה גלויה ונראית לכל. ומה שהתירו במקדש החזרת הרטיה אין זה מטעם דאין שבות במקדש אלא כי הוא זה מטעם שהתירו סופן משום תחלתן עיין בסוגיא דמסכת ביצה דף י"א ע"ב. ואל יפלא בעיניך שנאמר דסתם משנה דערובין הנ"ל אתיא כיחידאי כר' נתן. דזה אינו דמלבד דאיכא כמה סתמי משניות בש"ס כן דאתיין כיחידאי ואף זו דהא גם סתם חכמים שנזכרו במשנה דפסחים דף ס"ד סוף ע"א (וסתם חכמים הם גם כן כמו סתם משנה כמו שכתבו התוספות בכמה מקומות בש"ס ועיין במגן אברהם בסוף סימן תפ"ט) דהיינו מה דשנו חכמים בלשון המשנה התם וז"ל. אלא שהכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים וכו' יע"ש במשנה. הנה הנך חכמים הם גם כן יחידאי שהרי הם רק רבי נתן וכדאמר רב אשי התם וז"ל רב אשי אמר וכו' שלא ברצון חכמים ור' נתן הוא וכו' וכן לפי שינויא דרב חסדא שם לעיל מיניה הנך חכמים הם ר' אליעזר יע"ש בגמרא דהוא גם כן רק יחידאה דחכמים פליגי עליה בפירוש וגם לית הלכתא כוותיה דר' אליעזר. שמע מיניה דרבי שסידר המשניות לדידיה היו נראים דברי ר' אליעזר או דברי ר' נתן ושנאם בלשון חכמים. והוא הדין דהך סתם משנה דערובין הכא דקתני דדוקא להחזיר הרטיה הוא דמותר אבל להניח לכתחלה אסור שנה רבי סתמא אליבא דר' נתן וק"ל.
והתירוץ הזה השני הוא נראה בעיני יותר עיקר. דמלבד שהדבר קשה בעיני לומר דיהיה סובר רבינו ז"ל כדעת רש"י ז"ל בזבחים הנ"ל לחלק לענין אין שבות במקדש בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת ולא יראה ולא ימצא בשום מקום מספרו המפואר דין זה שהוא חידוש גדול בפירוש ולא ברמז אדרבא נהפוך הוא כי גם לשונו של רבינו ז"ל לא משמע כן בכל מקום שכתב הדין הזה שאין שבות במקדש ולקמן בס"ד אוכיח עוד דרבינו ז"ל לשיטתיה אין מקום לחלק בין העברת שבות אחד לבין העברת שני שבותין בבת אחת לענין אין שבות במקדש אף זו אני בעניי אומר אני בס"ד טעם אחר מה הגיע אלי ומה ראיתי על ככה לומר שהתירוץ השני הוא יותר עיקר בעיני) וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה הוא בס"ד עפ"י דברי רש"י ז"ל במסכת ביצה דף י"א ע"ב בד"ה מהו דתימא טעמא וכו' שכתב וז"ל ולקשור רטיה וכן כל דבר רפואה שאין מלאכה אלא שבות הוא. שגזרו חכמים בכל רפואות גזרה משום שחיקת סמנים. עכ"ל רש"י ז"ל. והנה דבריו שם סותרים לדבריו פה בערובין בד"ה אבל לא במדינה וכו' שפה כתב הטעם וז"ל גזירה שמא ימרח הרטיה. ומירוח היינו מוחק וכו' עכ"ל רש"י ז"ל הרי שלך לפניך דפה שינה את טעמו וכתב טעם האיסור ברטיה שמא ימרח. ולא די לנו זה הצער שדבריו במסכת ביצה ודבריו שבערובין הם סתרי אהדדי אלא גדולה מזו דבריו שבמסכת ביצה גופייהו הם סותרים זה את זה. ששם לעיל מיניה באותו העמוד בד"ה וחזרת רטיה וכו' כתב רש"י ז"ל וז"ל בשבת פרק וכו' אמרו הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק עכ"ל רש"י ז"ל הרי דכתב שם הטעם משום שמא ימרח. וכבר דשו ביה רבים וכל אחד ואחד פונה לדרכו. ועיין בתוספות י"ט בערובין פרק עשירי משנה י"ג בד"ה אבל לא במדינה וכו' שהרגיש בסתירת דברי רש"י ז"ל במסכת ביצה לדבריו שבמסכת ערובין הנ"ל. אבל במחילה מכבוד תורתו אישתמיט ליה לפי שעה גם הסתירה שיש בדברי רש"י ז"ל במסכת ביצה גופה וכאמור ועיין בתוספות דערובין התם בד"ה ומחזירין רטיה במקדש וכו' ובהרא"ש שם בסימן ט"ז מה שכתב על דברי רש"י ז"ל הללו.
והנראה לענ"ד בס"ד בישוב כל זה הוא דרש"י ז"ל סבירא ליה דבודאי בתחלת נתינת הרטיה בשבת על גבי המכה ליכא למיחש ולגזור שמא ימרח או כשהוא רוצה ליתנו על גבי המכה בשבת דמסתמא בערב שבת כשהכין ועשה מתחלה הרטיה יהיב דעתיה לעשות אותו חלק ושתהיה המשיחה והדבק ההוא המדובק על הרטיה חלקי שוה על פני כל הרטיה כדי שתתרפא יפה כל המכה. שהרי מתחלה עושה אותו לרפואה וכשעושה אותו לרפואה הוא מחליקו להרטיה כדי שהמשיחה והדבק ההוא יהיה מדובק על פני כל המכה ותתפשט הרפואה בכל המכה על ידי המשיחה והדבק שנוגע בפני המכה כולה. וכמו שכתב סברא כזו מרן ז"ל בספרו הארוך בית יוסף א"ח בסימן שכ"ה בד"ה ומ"ש רבינו ומגלה קצת הרטיה וגם על דברי הירושלמי בפרק במה אשה. (ועיין לעיל ריש הדבור הזה מה שכתבתי בס"ד בזה על הגהות מיימוני אות ג' פה) יע"ש בבית יוסף. ובשביל מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. וכמו שהוא כן מאמר הרגיל בש"ס. וכמו שכתב כן רש"י ז"ל בערובין התם בד"ה מחזירין וכו' וז"ל מחזירין דמלתא דלא שכיח הוא ולא גזור בה רבנן ע"כ רש"י ז"ל אבל גבי הנחת הרטיה בשבת לכתחלה יש בו משום גזירת שחיקת סמנים.
וכשמחזיר הרטיה שנפל או הוא מן ההיפוך אל ההיפוך. והוא דכשמחזיר הרטיה שהיה עליו כבר מקודם לשבת ונפל ממנו היום בשבת. ואז אין בו משום גזירת שחיקת סמנים וכמו שכתבו כן התוספות בערובין התם בריש ד"ה מחזירין רטיה במקדש וכו'. אבל אז יש בו משום גזירה שמא ימרח. משום שהוא דבר הרגיל כשהרטיה היא מונח על המכה טריה זמן מה שהמכה היא גורמת להדביק לה משיחה הדבוקה בהרטיה להעתיקו ממקום למקום בהרטיה עצמה ונעשים בהמשיחה ההיא גומות ובמקום אחר ממנה נעשה גבשושית. וגם לפעמים והוא דבר הרגיל שמכח חריפות הליחות והטריה היוצא מן המכה. שמקצת מקומות שבהדבק והמשיחה שברטיה נעכל ונמס והיה למים ונעשה גומות בהרטיה. ואחר כך כשהוא חוזר ומניחה ע"ג המכה הנה היא רוצה שיהיה הדביקה להמשיחה שברטיה חלקו שוה על פני כל הרטיה ולא יהיה בה גומות בהמשיחה במקצת מהמקומות כדי שתהיה המשיחה מדובקת ונוגעת בכל פני המכה ותתרפא כל המכה יותר במהירות ובקוצר הזמן. ולזה הוא חוזר ומחליק וממרח המשיחה שעל הרטיה להשוות הגומות שבה ולמלאותן שתהיה המשיחה הדבוקה בהרטיה שוה וכן רגיל לקנחה להרטיה כשחוזר ונותנה ע"ג המכה כדי להסיר ממנה הליחה הדבוקה בה מהמכה והמקנח הרטיה הוא חייב משום ממרח כנזכר להדיא בהברייתא דערובין התם.
ומעתה צא ולמד. כי דברי רש"י ז"ל במסכת' ביצה בד"ה וחזרת רטיה וכו' הנ"ל ובערובין בד"ה אבל לא במדינה וכו' הנ"ל דקאי רש"י ז"ל על הך בבא של חזרת רטיה שהיה כבר עליו מערב שבת והיום ביום השבת נפל ממנו על גבי קרקע דבזה לא שייך הטעם ליאסר החזרה מטעם גזירת שחיקת סמנים אבל נגד זה יש בו טעם ליאסר החזרה מטעם גזירה שמא ימרח. ולפיכך כתב רש"י ז"ל בשני מקומות הללו הטעם ליאסר שמא ימרח. מה שאכ"ן [רש"י] ז"ל במסכת ביצה בד"ה מהו דתימא טעמא וכו' שכתב וז"ל ולקשור רטיה וכן כל רפואה וכו' כאמור לעיל. ותיבות לקשור רטיה מורה הנחת הרטיה לכתחלה לא חזרתו וגם הוא דומיא זו וכן כל רפואה וכו' שכתב בצדו. ובהנחת הרטיה לכתחלה בשבת הא כבר אמרנו לעיל דלא שייך גביה השבות גזירה שמא ימרח הרטיה. אבל אז יש בו שבות אחר והוא גזירה שמא ישחק סמנים ולפיכך כתב רש"י ז"ל שבדבור ההוא הטעם משום שחיקת סמנים ודו"ק.
וכוונתו של רש"י ז"ל בזה גם לתרץ קושית מהרש"א ז"ל. במסכת' ביצה שם בד"ה גמרא. מ"ד טעמא מאי משום דאין שבות במקדש וכו' צ"ע דאם כן לכתחלה נמי ובמתניתן קתני מחזירין רטיה במקדש וכו' ומסיים בסיפא אבל לכתחלה כאן וכאן אסור. ויש ליישב בדוחק עכ"ל מהרש"א ז"ל. אמנם כן לפי האמור בס"ד ניחא דודאי הך שבות דשחיקת סמנים הוא נקרא שבות גדול נגד הך שבות שמא ימרח. דזה השבות של שמא ימרח אינו אלא שבות פרטי דלא שייך אלא ברטיה דוקא וגם ברטיה אינו שייך אלא רק בחזרה כשנפל על גבי קרקע ומחזירו על גבי מכתו. וגם הוא קצת מלתא דלא שכיחא שיפול הרטיה מידו דמסתמא קושרו באצבע ובמשיחה וחוט וכדומה שלא יפול מעל ידו ואם יפול שיפול דוקא על גבי קרקע. אבל לא כן הך שבות של שחיקת סמנים. זה הוא שבות כולל דהיה שייך ברטיה גם כן בתחלתו וכאמור. וכמו כן הוא שייך בכל דברי מיני עשיות של רפואה. והוא יותר מצוי ושכיח הואיל ושייך בכל דבר רפואה. ולזה שפיר הוי אמינא דדוקא שבות הקטן פרטי דשמא ימרח דהיינו החזרת הרטיה הוא דאמרינן [דאין] במקדש הואיל ואין כאן אלא שבות קל פרטיי וקצת לא שכיח וכאמור דהיינו שבות של גזירה שמא ימרח. אבל להניח לכתחלה רטיה שהוא שבות גדול גזירה כוללת כל דברי עשיית הרפואה ומוכיח טובא הוי אמינא דלא שרינן אפילו במקדש. (דהוי אמינא לחלק בין השבותין גם במקדש. וכמו שהתוספות יצאו לחלק בין השבותין לפי האמת וכדבר האמור לעיל. הנה לרש"י ז"ל לפחות איכא הוה אמינא ומקום לטעות בכך) לזה קמשמע לן עולא דאין הטעם משום דאין שבות במקדש אלא משום התירו סופן משום תחלתן הוא הטעם. ודו"ק.
ומדוקדקים בזה לענ"ד בס"ד דברי רש"י ז"ל במסכת' ביצה שם בד"ה מהו דתימא טעמא וכו' הנ"ל שכתב ז"ל ולקשור רטיה וכן כל דבר רפואה וכו' שבות הוא שגזרו וכו' משום שחיקת סמנין עכ"ל רש"י ז"ל וכנ"ל ולכאורה יש לדייק בתיבות הללו וכן כל דבר רפואה וכו' שכתב שאין לו לפום ריהטא שייכות והתייחסות כאן. אבל עם האמור בס"ד ניחא כי רש"י ז"ל בא לתת טוב טעם לדעת מה החילוק יש בין הך שבות של שמא ימרח שהוא נקרא שבות קטן לבין הך שבות של שחיקת סמנין שהוא נקרא שבות גדול. לזה כתב רש"י ז"ל דהך שבות דגזירת שחיקת סמנים הוא שבות הכולל כל עניני דברי רפואות אשר יעשה האדם ועל ידי זה הוא גם כן מצוי ושכיח וכאמור. ודו"ק.
וליכא למימר ולהשיב על דברינו אלה דהיאך נטעה לומר דשבות דשחיקת סמנים לא התירו במקדש דאם כן האיך התירו בערובין דף ק"ג ע"ב במשנה לכרוך גמי על אצבע במקדש אף עפ"י דהגמרא מסיק שם דגמי מסי. דזה אינו דהוה אמינא דגמי אינו מסי ומרפא וכמו שהיה סובר המקשן שם ועיין בתוספות דף י"ט ריש ע"א בד"ה כורך עליה גמי וכו' או דהוי אמינא דהמשנה דערובין התם מיירי בגמי לח והוי אמינא דגמי לח אינו מרפא דהא בברייתא דשבת דף קל"ד בסוף ע"ב לא קתני אלא גמי יבש שהוא מרפא יע"ש. וטעמא דבמדינה אסור לכרוך גמי על גבי מכתו הוה אמינא דהוא משום דחיישינן שמא יוציא דם ממכתו וכסברת התוספות דזבחים בד"ה כורך עליה גמי וכו' האמור לעיל מזה. ועיין לעיל הלכה כ"ה בד"ה מי שלקה באצבעו וכו' ריש אות שני מה שכתבתי בס"ד בזה. ודוק היטב: (ועיין בסוף הדיבור הזה מה שאכתוב בס"ד בדין גמי לח).
וידעתי גם ידעתי נפשי וידעת מאד כי אינני כדאי לחלוק אפילו על אחד מקטני תלמידי רבותינו בעל התוספות ז"ל. והנה מדבריהם שבערובין בד"ה מחזירין רטיה וכו' בסוף הדיבור נראה דסבירא להו דאף בתחלת הנחת הרטיה גם כן שייך הך גזירה דשמא ימרח. ואם כן היה ראוי לי לבטל דעתי דעת פעוטות נגד דעת קדושים ודעת עליון רבותינו בעלי התוספות ז"ל. אבל מה אעשה כי בדעת רש"י ז"ל ובדעת רבינו ז"ל נראה לענ"ד בס"ד הדברים ברורים ומכוונים בדבריהם. ואם כן הם החולקים על רבותינו בעלי התוספות ז"ל בהך סברא דבתחלת הנחת הרטיה לא שייך הך גזירה דשמא ימרח. וממילא לפי האמור בס"ד הנה בין הנחת הרטיה ובין בחזרת הרטיה בכל פעם אין כאן אלא שבות דגזירה שמא ימרח. או שבות דגזירה שמא ישחק סמנים. ואין כאן בשום פעם שני שבותין בבת אחת. ודוק:
ואחרי הבא עלינו בדברינו הניתנים למעלה. הנה רבינו ז"ל אהני ליה שיטתיה דהוא ז"ל פסק לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה ט"ז כרבנן דר' נתן וכמו שכתב מרן ז"ל בכסף משנה שם. וגם הכהנים שהיו רבים וגדולים בחכמה ובמנין והיו עושים מעשה רב שהיו רוחצין את העזרה בשבת והיינו דסבירא להו להלכה וכן מורין דאפילו שבות שאינה צריכה גם כן הוא מותר במקדש אם הוא רק לתפארת קצת למקדש ה' וכהניו העומדים בבית ה'. (ועיין לקמן בהלכות קרבן פסח פרק והלכה הנ"ל בד"ה כמעשהו בחול וכו' אות ראשון. ועוד שם בד"ה רוחצין את העזרה וכו' מה שכתבתי בס"ד בזה טעמו ונמוקו של רבינו ז"ל במה שפסק דלא כר' נתן). וכמו כן שלא ילכו במקדש ה' כהניו ועובדים עבודת הקדש ומכה גלויה ונראית על ידיהם הוא גם כן מתפארת הקדש והמקדש וכמו שכתבנו לעיל בשם רש"י ז"ל ומותר שבות במקדש ושפיר פסק רבינו ז"ל דאפילו לכתחלה גם כן מותר להניח הרטיה על גבי מכתו במקדש מטעם דאין שבות במקדש ואזדא לה השגות הראב"ד ז"ל הנ"ל ריש הדבור הזה. ודוק היטב.
ועוד אני מדבר בס"ד במה שכתבתי לעיל מטעם שני שבותין בבת אחת וכתבתי לעיל דמלשון רבינו ז"ל בכל מקום משמע דאין חילוק בזה אלא דאפילו שני שבותין בבת אחת גם כן מתירין במקדש ודלא כרש"י ז"ל במנחות וכאמור. והנה מקום אתי עמי בס"ד לענ"ד לומר דרבינו ז"ל לשיטתיה שפיר עביד דלא מחלק בכך. והוא דהא הוא ז"ל פסק לקמן בהלכות תמידין ומוספין פרק חמישי הלכה יו"ד להך משנה דלא סידור הקנים ונטילתן דוחה את השבת יע"ש וכבר כתבתי בס"ד לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה וא"ו בד"ה ובעל הזבח נוטל את פסחו וכו' דמהתם מוכח לחלק בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת לענין אין שבות במקדש. פוק עיין ביה. ואם כן רבינו ז"ל פסק כרבא במנחות דקאמר שם הטעם משום ההוא פורתא לא מיעפש ע"ש בגמרא וכן אמר רבה בשבת דף קכ"ד ע"א ודלא כר' אלעזר התם בדף קכ"ג סוף ע"ב ממילא לדידהו שוב אין הכרח מהך משנה דלא סידור הקנים ונטילתן דוחות את השבת וכו' לחלק בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת לענין אין שבות במקדש ומהיכי תיתי לן לחלק בכך אם אין לנו הכרח המכריח אותנו לחלק בכך. ולפיכך אפשר לומר שפיר דלכך רבינו ז"ל אינו מחלק בכך. אלא שפה אין אנו צריכין לזה. דאף אם נאמר דגם רבינו ז"ל סבירא ליה לחלק בכך בין שני שבותין בבת אחת לבין שבות אחת לענין אין שבות במקדש. אבל הא כבר כתבנו בס"ד לעיל מזה דפה גבי הנחת והחזרת הרטיה על גבי מכתו ליכא במציאות שני שבותין בבת אחת הן בהנחתו והן בחזרתו. גם לקמן בהלכות קרבן פסח פרק והלכה וד"ה הנ"ל הוכחתי עוד בס"ד מסוגיא דערובין דף ל"ה ע"א לפי פירש"י ז"ל שם דרבא גופא סבירא ליה לחלק בין שבות אחד לבין שני שבותין לענין דלא גזרו על שבות בין השמשות תדרשנו משם ומצאת מלא דבר ומכאן אתה דן גם כן להא דאין שבות במקדש. ודוק היטב.
ומתוך האמור מתיישב בס"ד לענ"ד גם כן מה שהקשה על רבינו ז"ל התוספות י"ט במסכת' ערובין התם תרי תמיהי. מסוגיא דביצה דף י"א ע"ב דאמרינן התם וז"ל ואמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן וכו' וחזרת רטיה במקדש וכו' מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה קמ"ל התירו סופן משום תחלתן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא וכו' עכ"ל הגמרא.
והמבואר מזאת הסוגיא הוא שני דברים. הדבר האחד. שאין טעם ההיתר של החזרת הרטיה במקדש שייכות והתייחסות משום דאין שבות במקדש אלא טעם ההיתר הוא מכח מה שהתירו סופן משום תחלתן. והדבר השני הוא הנמשך מן הדבר הראשון. והיינו דדוקא לכהן דהוא בר עבודה דגבי דידיה שייך הך סברא דהתירו סופן משום תחלתן הוא שהתירו לו החזרת הרטיה. אבל כהן דלאו בר עבודה דלא שייך גבי דידיה הסברא האמורה של התירו סופן משום תחלתן באמת אין מתירין לו אפילו החזרת הרטיה. דמשום אין שבות במקדש לא התירו. ואם כן קשה על רבינו בתרתי. דהוא נגד הגמרא הנ"ל הן בהטעם והן בגוף ועיקר הדין בהטעם הוא נגד הגמרא דהוא קאמר טעם ההיתר משום דאין שבות במקדש וכנ"ל. ואלו בגמרא אמרו טעם ההיתר משמיה דעולא שהוא מכח התירו סופן משום תחילתן וכאמור. ואף גם בעיקר הדין הוא נגד הגמרא הנ"ל. והיינו במה שהוא אינו מחלק בין כהן שהוא בר עבודה לבין כהן שאינו בר עבודה וכל אפיין שוויין אצלו דבין זה ובין זה מותר לו להחזיר הרטיה. ובגמרא אליבא דעולא הוא לחלק יצא בין כהן שהוא בר עבודה לבין כהן שאינו בר עבודה וכדבר האמור לעיל מזה. יע"ש בתוספת י"ט משנה י"ג בד"ה מחזירין רטיה וכו' (שזהו כוונתו אף שלא ביאר הדברים כל כך) והניחו בתימה.
ברם לפי האמור בס"ד הדברים נכונים. והוא דרבינו ז"ל קשיא ליה בהך סוגיא דביצה הנ"ל על עולא גופא. דלמה זה באמת אינו מתיר אפילו לכהן דלאו בר עבודה ומטעם דאין שבות במקדש. והלא זה כלל גדול בדיני השבותין. ואם נאמר שהוא מטעם דעולא מחלק בין השבותין. דדוקא שבות קטן הוא שהתירו במקדש. אבל שבות גדול לא התירו אפילו במקדש. הנה מלבד מה שכתבנו בס"ד לעיל דרבינו ז"ל לא סבירא ליה לחלק בכך אלא כקטן כגדול שם הוא תחת הך כללא דאין שבות במקדש וכנ"ל. אף זו דהך שבות של גזירה שמא ישחק סמנים הא מצאנו ראינו להדיא בהך משנה דערובין דף ק"ג ע"ב דהתירו במקדש שהרי קתני התם דמותר לכרוך גמי על אצבעו במקדש ע"ש במשנה. ואף עפ"י דגמי מסי ויש בו משום שחיקת סמנים.
וליכא למימר נמי כדכתבינן בס"ד לעיל וכמו שנכתוב עוד לקמן. דמיירי בגמי לח דלא מסי ולא מרפא ולית ביה משום איסור שבות חשש שחיקת סמנין ומיד אחר גמר העבודה קודם שתתיבש הגמי ויהיה מתחיל להתרפא יסיר הגמי מידו. דזה אינו דהא סתמא דהגמרא דערובין דף ק"ד ריש ע"א וסתמא דהגמרא דזבחים דף י"ט ע"א לא סבירא להו הכי דמיירי המשנה בגמי לח שאינו מרפא אלא סתמא דהגמרא סוברת דהמשנה מיירי בגמי יבש שהוא מרפא שהרי סתמא דהגמרא קאמר התם וז"ל מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דגמי מסי וכו' יע"ש בגמרא. הרי דסתמא דהגמרא סוברת דהמשנה מיירי בגמי יבש שהוא מרפא (ואטו יחלוק עולא עם סתמא דהגמרא בפירוש המשנה הנ"ל. ואם נאמר דעולא באמת הוא פליג על סתמא דהגמרא וסובר עולא דהמשנה מיירי רק בגמי לח דאינו מרפא וכאמור. אם כן בלאו הכי ובפשיטות דברי רבינו ז"ל הנ"ל נכונים למבין ואזדא להו קושיית התוספות י"ט הנ"ל דהא סתמא דהגמרא הוא בתרא טפי טובא ורבים מעולא והם עיקר להלכה נגד עולא. וממילא לפי סתמא דהגמרא ולר' יוחנן שאליביה הדבר מוכרח לאוקמי המשנה דהתם בגמי יבש דמסי וכמבואר בסוגיא והלכה כר' יוחנן נגד עולא שרב היה כנגד עולא. אם כן לר' יוחנן ולסתמא דהגמרא זו המשנה מתרת להדיא במקדש הך שבות של חשש שחיקת סמנים. לדידהו אי אפשר לומר דלא התירו החזרת הרטיה אלא מטעם דהתירו סופן משום תחלתן וכהן דלאו בר עבודה באמת אסור להחזיר הרטיה דהא לדידהו הטעם הוא משום דאין שבות במקדש ולפיכך התירו החזרת הרטיה במקדש וממילא נמשך מזה דאפילו כהן דלאו בר עבודה גם כן מותר להחזיר הרטיה במקדש ופסק רבינו ז"ל כר' יוחנן רבו של עולא וכדסתמא דהגמרות הנ"ל דאינהו בתראי ורבים נגד עולא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. אלא שהדבר קשה לומר שעולא יחלוק עם סתמא דהגמרא בפירוש המשנה. ואם כן מוכח מהך משנה דכורך עליו גמי הנ"ל) דהתירו פרושים את הדבר הך שבות דשחיקת סמנים והדרא קושיתינו הנ"ל לדוכתיה למה באמת לא התיר עולא לחזרת רטיה אלא לכהן דהוא בר עבודה ומטעם דהתירו סופן משום תחלתן ולמה לא התיר להחזיר הרטיה אפילו לכהן דלא בר עבודה ומטעם דאין שבות במקדש. וליכא למימר דבהחזרת רטיה איכא שבות דשמא ימרח דמה לי הך שבות דשחיקת סמנים ומה לי הך שבות דשמא ימרח כשם שהתירו החכמים במקדש שבות זה של שחיקת סמנים וכדמוכח כן מהך משנה דערובין דכורך עליו גמי וכו' הנ"ל כך נמי היה ראוי להתיר במקדש הך שבות של שמא ימרח.
והדבר הזה אשר דברנו בס"ד לעיל בשם התוספות דערובין ודמנחות לחלק בין השבותין בין שבות קטן לבין שבות גדול ליכא למימר הכא דהיינו לומר דשבות של שחיקת סמנים הוא שבות קטן לזה התירו אותו במקדש משאכ"ן הך שבות דשמא ימרח שהוא שבות גדול לא התירוהו אפילו במקדש. דאדרבא הא כתבנו בס"ד לעיל דהואיל דהך שבות דשמא ישחק סמנים הוא שבות כולל לכל דבר שהוא משום רפואה. ושבות הזה של שמא ימרח אינו אלא רק שבות פרטיי ברטיה לחוד. לפיכך הך שבות דשמא ישחק סמנים הוא שבות יותר גדול מהך שבות שמא ימרח. ומעתה הנה כי כן צא ולמד קל וחומר אם התירו החכמים במקדש להך שבות גדול של חשש שחיקת סמנים מכל שכן דהתירו החכמים הך שבות קטן של שמא ימרח. ואף לו יהי כן דנאמר דהנך תרתי שבותים שוים ושקולים הם במאזנים ישאו יחד. שהם השבות דחשש שמא ישחק סמנים והשבות דחשש שמא ימרח. הא מיהת לא עדיף ואינו גדול השבות דשמא ימרח מהך שבות דשמא ישחק סמנים. ואם כן מקרה אחד לשניהם כשם שזה השבות דשמא ישחק סמנים שנו חכמים בלשון המשנה הנ"ל דהוא מותר במקדש הוא הדין נמי דמותר במקדש הך שבות דשמא ימרח. והא נמי ליכא למימר דגבי החזרת הרטיה איכא תרתי שבותין בבת אחת ושני שבותין בבת אחת לא התירו אפילו במקדש. וכסברתו של רש"י ז"ל במנחות הנ"ל. דזה אינו דמלבד שכתבתי בס"ד לעיל דרבינו ז"ל סבירא ליה דאין לחלק לענין אין שבות במקדש בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת. אף זו כבר בררתי בס"ד לעיל דלדעת רבינו ז"ל ליכא שני שבותין בבת אחת גם בחזרת הרטיה. ולזה קשיא ליה לרבינו ז"ל עליה דעולא למה באמת לא התיר אפילו לכהן דלאו בר עבודה להחזיר הרטיה במקדש ומטעם זה הכלל דאין שבות במקדש. וככל דברים הדברים אלה הדברים האמורים לעיל קושיתינו.
ולפיכך אף הוא חכם רבינו ז"ל וחשב מחשבות מועילות לדבר תורה ליישב הקושיא האמורה. והוא דעולא הוא דסבירא ליה כר' נתן בפסחים דף ס"ה ע"א דדוקא שבות צריכה הוא דהתירו במקדש אבל שבות שאינה צריכה לא התירו אפילו במקדש. ולפיכך גבי כריכת הגמי על אצבעו דתנן בהך משנה דערובין דף ק"ג ע"ב שהבאתי לעיל. דהיא מיירי שהוא צריך לעבודה וכפירושו של רש"י ז"ל התם בד"ה כורך עליו גמי וכו' שכתב וז"ל ואף עפ"י שהגמי מרפא את המכה הואיל והשתא מיהא צורך עבודה היא. דלאו אורח ארעא שתראה מכתו עם העבודה מכסה אותה בגמי. עכ"ל רש"י ז"ל. וכל דבר שהוא צורך עבודה אף שבות גדול דשמא ישחק סמנים התירו במקדש. מה שאכ"ן הך החזרת רטיה דמיירי שכבר עבד עבודת הקודש ואין חזרתו לצורך העבודה עצמה אלא רק קצת לתפארת והדר בית אלקינו וכאמור לעיל. ממילא הנה הוא שבות שאינה צריכה לזה לא התירו אף במקדש שום שבות אפילו הוא רק שבות קטן דהיינו השבות של שמא ימרח. ומכל שכן שלא התירו אף במקדש שבות גדול שהוא של שמא ישחק סמנים. ולא היו מתירים להחזיר הרטיה אפילו במקדש אלא שהוצרך עולא להסב פני ההיתר מטעם שהתירו סופן משום תחלתן. וממילא אינו מותר להחזיר הרטיה אפילו במקדש אלא לכהן שהוא בר עבודה. אבל כהן דלאו בר עבודה דלא שייך גביה הך טעם של התירו סופן משום תחלתן באמת לדידיה אסור לו להחזירה אפילו במקדש. ואזדא לה הקושיא הנ"ל בס"ד.
איברא כל זה ניחא לעולא לשיטתיה דהוא סבירא ליה כר' נתן וכאמור לעיל מזה. אבל לא כן רבינו ז"ל דאיהו גם כן לשיטתיה שייט דהוא פסק דלא כר' נתן וכמבואר לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה ט"ז. וכאמור לעיל. והיינו דהוא פסק שם דכל שבות אפילו שאינה צריכה לעבודה גם כן התירו במקדש. אם הוא רק קצת נוי וכבוד ה' משכן כבודו. והרי אף הכא אפילו כהן דלאו בר עבודה הוא הא מיהא יש בו קצת הידור לבית ה' שאנשיה הם הכהנים הנגשים אל ה' לשרתו (ומי יודע אם היום הוא יומו של הכהן הזה לעבוד או לא) ולברך בשמו ותהיה מכתו שעל גבי ידיו נראית. ממילא אין צורך שוב לרבינו ז"ל להתיר החזרת הרטיה מטעם התירו סופן משום תחלתן. אלא לדידיה טעם היתר החזרת הרטיה הוא משום דאין שבות במקדש. ונמשך ממילא מזה דאף כהן דלאו בר עבודה נמי מותר דסוף סוף אין שבות במקדש ואזדא להו בס"ד שני קושיות התוספות י"ט הנ"ל. ודוק היטב.
ואמרינן הואיל ואנו עסוקין באותו הענין דגמי לח וגמי יבש וכנאמר לעיל ראיתי לברר דבר זה בס"ד והוא דמרן הרמ"א ז"ל כתב בש"ע א"ח סימן שכ"ה סעיף כ"ד בהגה וז"ל ואין נותנין גמי על המכה שהיא מרפא עכ"ל. וראיתי שם לספר אליה רבה ס"ק כ"ו שהקשה בשם הגאון בעל תוספות י"ט ז"ל בספרו מלבושי י"ט שלמה לא חילק בין גמי יבש לבין גמי לח דגמי יבש הוא דמרפא ואסור אבל גמי לח דלא מרפא מותר להניחו שהרי כך תניא בברייתא דשבת דף קל"ד סוף ע"ב וז"ל ת"ר נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשין וכו' עכ"ל הברייתא. הרי דדוקא גמי יבש הוא דאסור משום דמסי אבל גמי לח מותר. ותירוצו שתירץ התוספות י"ט הוא דחוק מאד ומה שרוצה לתרץ שם בספר אליה רבא שני תירוצים במחילה מכבודו שניהם הם קלי הדחיה וכמו שיראה הרואה את דבריו ע"ש בספר א"ר. והנה כוס קושיתו היא גם היא תעבור על רבינו ז"ל ועל הטור ז"ל דגם עליהם קשיא קושיתו.
ולענ"ד נראה בס"ד דודאי גמי לח אינו מרפא. אבל אעפיכ"ן אסור להניחו על גבי מכתו אפילו גמי לח שהרי במעט מן הזמן הגמי מתייבש על ידו ונעשה גמי יבש ואז מרפא כשנתייבש. רק דהברייתא נקטה גמי יבש בלשונה משום אורחא דמלתא שרגילין ליקח להניח על גבי המכה גמי יבש כדי שתתחיל להתרפאות מיד. אבל באמת אסור אף גמי לח מהאי טעמא שהרי לאחר זמן יתייבש ויתרפא ואם כן זה הוא ממלאכת הרפואה ויש בו שבות משום חשש שחיקת סמנים. ושפיר עבדו רבינו והטור ומרן הרמ"א זכר כולם לחיי עד שפסקו סתם דאסור להניח על גבי מכתו גמי משום שבות דחשש שחיקת סמנים ולא חילקו ולא פילגו כלל בין גמי לח לבין גמי יבש. וזה ברור בס"ד לענ"ד. וק"ל.
ועוד אפשר לומר בס"ד לענ"ד בישוב קושית הגאון בעל תוספות י"ט. דאפשר לומר דבגמי לח איכא חילוק

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה