סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק כא · הלכה ג
אסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אלא א"כ היה רצוף באבנים ומותר לזלף מים ע"ג קרקע וכו' שהרי אינו מתכוון לכך וכו'. עכ"ל. א) טרם שארד לבאר בס"ד דברי רבינו ז"ל ממה שיש עליו ראיתי כי טוב לבאר כיד ה' הטובה עלי הסוגיא דשבת דף צ"ה ע"א כי ממנו לוקח דברים הדברים אלה הדברים. שכ' רבינו ז"ל (ובחי' הלכה ותוס' שלי הארכתי בס"ד בזה ופה אכתוב רק אפס קצהו).
וראשון תחלה אציע הסוגיא דהתם בקיצור. ת"ר החולב והמחבץ וכו' המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת. הזיד בי"ט לוקה ארבעים דברי ר"א. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות וכו'. אמימר שרי זילחא במחוזא (ופירש"י ז"ל וז"ל זילחא. לרבץ הבית. ורצפת אבנים היתה בכל העיר) אמר טעמא מאי אמור רבנן דלמא אתי לאשוויי גומות. הכא ליכא גומות וכו' תנא אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת (ופירש"י ז"ל וז"ל מרבצת ביתה. רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו). והאידנא דס"ל כר' שמעון (ופירש"י ז"ל וז"ל כר' שמעון דדבר שאינו מתכוון מותר. והמרביץ אינו מתכוון להדביק עפר בגומות ולהשוות הבית. אלא שלא יעלה אבק) שרי אפי' לכתחלה (ר"ל דשריא לרבץ מים כפשוטו ואינו צריך להערמה של רחיצת קיתוניות וכוסות האמור או ברחיצת פניו ידיו ורגליו) וכו' עכ"ל הגמ' עם פירש"י ז"ל.
והתוספות שם בד"ה המכבד והמרבץ וכו' הק' וז"ל תימא דע"כ מיירי דלא הוי פסיק רישא שישוה גומות דאי הוה פסיק רישא היכי שרי לקמן אליבא (כצ"ל) דר' שמעון לכתחלה הא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. וכיון דלא הוה פסיק רישיה אמאי מחייב ר"א חטאת. האמר בפרק אמר להם הממונה (דף ל"ד ע"ב) גבי צירוף עששית דדבר שאין מתכוון מותר לר"י מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת וכו' עכ"ל התוס'. וכוונת קושיתם מבוארת דהא בשבת אף ר"י דמדאוריי' מותר דבר שאינו מתכוון דבשבת בודאי בעינן דוקא שיהיה מלאכת מחשבת. (ולענין שאר איסורים ואפילו אליבא דר"ש עי' בתוס' שם דף קי"א ע"ב בד"ה ת"ל בארצכם לא וכו' וביתר מקומות בש"ס ובהרא"ש שם פי"ד סי' ט' וביתר ספרן של צדיקים גדולי הראשונים ז"ל מ"ש בזה).
איברא כי קושית התוס' הנ"ל שפיר קשיא עפ"י מ"ש התוס' בשבת דף מ"א ע"ב בד"ה מיחם שפינה ממנו מים וכו' וכ"כ ביומא דף ל"ד ע"ב בד"ה הנ"מ באיסורא דאוריי' וכו' יע"ש בתוס'. אמנם כן בפסחים דף ס"ה ע"א בד"ה המכבד והמרבץ וכו' הקשו בפשיטות דאם נאמר דאין מרביץ ומכבד פסיק רישיה א"כ צא ופרנס לי היאך מחייב ר"א בשגג בשבת חטאת ובהזיד ביו"ט כיון שאפשר שלא השוה גומות יע"ש בתוס'. ותמיהני קצת אני בעניי על התוס' דשבת דף כ"ה ע"א האמור לעיל מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם להקשות קושיתם האמורה לעיל בדרך רחוקה וכנ"ל ולמה לא הקשו קושיתם הנ"ל בפשיטות וכמו שהקשו כן בפסחים וכנ"ל. וצ"ע קצת.
ומאור עינינו מהרש"א ז"ל בשבת שם הק' על התוס' דהתם. דלמה זה הקשו קושיתם הנ"ל דאי הוי פסיק רישיה תקשה מהך דלקמן מר' שמעון דהוא מתיר אפי' לכתחלה. ולמה זה לא הקשו התוס' קושיתם האמורה מהחכמים דר"א הם אמרו והם אמרו וז"ל אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות והיינו אפי' המכבד והמרבץ בין בשבת ובין ביו"ט. ואי הוי פסיק רישיה היה ראוי לחייבו חטאת ומלקות. והנה מהרש"א ז"ל תי' שם וז"ל אפשר דלא פסיקא להו כל כך למימר הכי דבפסיק רישיה לכ"ע חייב חטאת. אבל הך מילתא ודאי פסיקא להו בכמה דוכתין דבפסיק רישיה מודה ר' שמעון דלכל הפחות לא שרי לכתחלה. עכ"ל מהרש"א ז"ל (והנה בישוב עיקר קושיתו של מהרש"א ז"ל עי' באות שלאחר זה).
והנה מסוף דבריו אדם נתפס במה שסיים מהרש"א ז"ל וז"ל דבפסיק רישיה מודה ר"ש דלכל הפחות לא שרי לכתחלה וכאמור. דמשמע מזה דמ"ש בתחלה וז"ל דלא פסיקא להו כ"כ למימר הכי דבפסיק רישיה לכ"ע חייב חטאת וכו' וכנ"ל. דלא בלבד על החכמים ההם דפליגי עליה דר"א לחוד קאמר דלא פסיקא להו להתוס' למימר דאינהו סוברים דבפסיק רישיה דחייב חטאת. אלא אף זו כי גם אליבא דר"ש גופא ג"כ ספוקי מספקא להו להתוס' אם הוא סובר דגבי פסיק רישיה דחייב חטאת או לא (מלבד דמהיכי תיתי להו להתוס' לספוקי ולהמציא פלוגתא חדשה בין החכמים דר"א ובין ר"ש אף זו) דלפיכך סיים מהרש"א ז"ל וכ' וז"ל דבהא ודאי פסיקא להו דאף לר"ש אסור לפחות לכתחלה וכו' וכנ"ל. דכל דברי מהרש"א ז"ל סובבים אפי' אליבא דר"ש. וזה ברור לענ"ד בכוונתו.
אבל אני בעניי תמה אני על מאור עינינו מהרש"א ז"ל אשר לא יפלא ממנו כל דבר או חצי דבר. איך אישתמוטי הוא דקא אישתמיט ליה לפי שעה דברי גמ' ערוכה דשבת דף ק"ג ע"א דאמרינן התם וז"ל ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרות וכו' אם לייפות את הקרקע כל שהן. אטו כולהו לא לייפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו באגם שנו. אביי אמר אפי' בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה. לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה וכו' עכ"ל הגמ'. ומאי פריך הגמ' מהך דאביי ורבא דאמרי מודה ר"ש בפס"ר. דהא התם הך ברייתא לענין חיוב חטאת קתני. וכמבואר מעצמו מדנקט שיעורא בכל דבר ודבר ולענין איסור גרידא הא לא בעי שיעורא כלל וכלל. והא ר"ש דמודה בפס"ר לפי דברי מהרש"א ז"ל אינו אלא לענין איסור דרבנן לחוד ולכל היותר לענין איסור דאוריי' גרידא. אבל לא לענין חיוב חטאת בשוגג וכרת ומיתת ב"ד במזיד בשבת וביו"ט לענין מלקות. אלא ודאי צ"ל דפסיקא ליה להגמ' דהא דמודה ר"ש בפס"ר היינו אפי' לענין חיוב חטאת וכרת וסקילה ומלקות. מודה דהוא חייב ולזה שפיר פריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וכו' וא"כ מוכח דלא כדברי מהרש"א ז"ל הנ"ל.
ואדרבא מוכח נמי מהך סוגיא האמורה דלא בלבד דר"ש הוא דסובר דחייב חטאת ומיתה ומלקות בפס"ר אלא אף זו מוכח דליכא שום תנא שיהיה סובר דבפס"ר לא יהי' חייב חטאת ומיתה ומלקות. דאם לא כן למה הוצרכה הגמ' לשנויי דהבריי' מיירי בגוונא רחיקא דעביד בארעא דחבריה (דמדברי אביי נראה דלא בעי לאוקמי בגוונא כהאי דוקא אלא בעי לאוקמא בכולהו גוונא מדלא אוקמי להבריי' דאתיא ככ"ע ומיירי באגם וכדשני רבה ורב יוסף וכנ"ל). ולמה לא מוקי לה הגמ' ולשנות דהך בריי' אתיא כהך תנא או כהנך תנאים דסוברים דבפס"ר ליכא חיוב חטאת וסקילה ומלקות דאינו אסור אלא מדרבנן וכסברת מהרש"א ז"ל הנ"ל ואביי ורבא מה שאמרו מודה ר"ש בפס"ר וכו' הא רק אליביה דר"ש קאמרו כן. ומדלא משני הגמ' הכין צ"ל הוא הדבר אשר דברתי בס"ד לעיל מזה. דהגמ' ידע דליכא שום תנא שיהיה סובר הכי דבפס"ר ולא ימות דהוא אסור מדאוריי' וחייב עליו חטאת ומיתה ומלקות.
וכמו כן מוכח נמי מהך סוגיא דשבת דף ע"ה סוף ע"א דלא כמהרש"א ז"ל הנ"ל והוא דקאמרינן התם וז"ל ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת. רבי יהודה אומר חייב שתים וכו' וחייב נמי משום נטילת נשמה. א"ר יוחנן שפצעו מת. רבא אמר אפי' תימא שפצע חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ול"י שאני הכא וכו' עכ"ל הגמ'.
ולפי דברי מהרש"א ז"ל הנ"ל תקשה א"כ מאי פריך הגמ' והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו' דהא הך בריי' דהתם הא קאי לענין חיוב חטאת וכמבואר מעצמו התם. והרי לענין חיוב חטאת ומיתה הא אפי' פס"ר נמי פטור אליבא דר"ש. ואינו אסור אלא לכתחלה רק מדרבנן. הן אמת דעל שאר התנאים אם ס"ל ג"כ דבפס"ר איכא חיוב חטאת ומיתה ומלקות אלא שאינו אסור אלא רק מדרבנן אין ראיה מוכרחת מהך סוגיא האמורה. דליכא למימר דא"כ היה להגמ' לשנויי דהך ת"ק דהבריי' הנ"ל סובר כהנך תנאי דסברי דאפי' בפס"ר ליכא חיוב חטאת דאינו אסור אלא מדרבנן. דזה אינה ראי' מוכרחת דאפשר למידחי הך ראי'. והוא דהא בהך בריי' איפלגי ר"י והת"ק. והדבר ידוע דסתם ת"ק דר"י הוא ר"ש אבל הא מיהא מוכח מהך סוגי' הנ"ל דלפחות ר"ש הוא דסובר דבפס"ר חייב חטאת בשוגג ובמזיד מיתה וכרת ודלא כמהרש"א ז"ל הנ"ל.
ועוד מוכח כן מסוגי' דשבת דף קל"ג ע"א דאמרינן התם וז"ל אמר מר בשר ואעפ"י שיש שם בהרת וכו' מודה ר"ש בפס"ר וכו' יע"ש הסוגיא באריכות. והרי התם לענין דאוריי' קאמר דאיצטריך קרא של תיבת בש"ר לכך ש"מ דפס"ר אסור מדאוריי' וכן מוכח בסוכה דף ל"ג ע"ב גבי היו ענביו מרובים מעלים דמאי פריך הא המקשן ס"ל דלית ליה הושענא אחריתי וא"כ אין לך דיעבד גדול מזה והדס ולולב הוא עשה דאוריי' אלא ודאי דלא כמהרש"א ז"ל ודוק היטב סוף דבר לא זכיתי לעמוד על כוונת מהרש"א ז"ל בזה וצ"ע.
ב) אמנם אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד ליישב קו' מהרש"א ז"ל שהבאתי באות הקודם מה שהקשה דלמה לא הקשו התוס' דשבת הנ"ל קושיתם מהחכמים דר"א וכאמור שם. והוא דבזבחים דף צ"א ע"ב אמרינן וז"ל אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים וכו' והא קא מכבי וכו' ועוד תניא יין נסך לספלים וכו' לא קשיא הא ר"י הא ר"ש וכו' עכ"ל הגמ'. וכתב רש"י ז"ל שם בד"ה הא שמואל כר' וכו' וז"ל. וא"ת פסיק רישיה ולא ימות הוא. אפשר דמזלף ליה בטיפין דקות מאד. הילכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוון הוא עכ"ל רש"י ז"ל.
והמורם מזה דהרי שלך לפניך דרש"י ז"ל ס"ל דאף אם מזלף בטיפים גסות שא"א שלא יכבה אפ"ה לא מיקרי פס"ר כיון שאפשר לו לזלף בטיפין דקות מאד עד שלא יכבה בזילופו. וממילא מבואר מזה דבכל מקום בש"ס שנזכר ענין זה של פס"ר דג"כ רש"י ז"ל סובר דלא מיקרי פס"ר אלא דוקא אם א"א לו לעשות המעשה ההוא אם לא שיהיה מוכרח לעבור על העבירה ההיא דעבר על המעשה ההוא שרוצה לעשות כגון מילה בצרעת שאין לו שום מציאות ואפשריי לעשות המעשה ההוא למול את בנו אם לא שיקוץ בהרתו עם חתיכות ערלתו. וכדומה לזה בהרבה מקומות בש"ס שנזכר ענין פס"ר הנה הוא כך באופן האמור. אבל אם אפשר לעשות הדבר ההוא. אף אם הוא עושה הדבר ההוא באופן שהוא מוכרח לעבור על העבירה ההיא שוב אינו נקרא בשם פס"ר אלא זה שמו אשר יקרא לו דבר שאינו מתכוון.
ולאפושי גברי קאתינא. דרש"י ז"ל לאו יחידאי הוא בהך סברא של פס"ר שגם השלטי גבורים במס' שבת פרק האורג דף מ"א ע"א אות ד' (בדפוס אמשטרדם) כתב להדיא ג"כ הך סברת רש"י ז"ל וכתב שם שכן דעת הרשב"א ז"ל יע"ש בשלטי גבורים וכמדומני שנעלם ממנו לפי שעה דברי רש"י ז"ל בזבחים הנ"ל מדלא הביאו ולא הזכירו כלל וכלל. ועי' בתוס' דמס' כתובות דף וא"ו ע"א בד"ה האי מסוכרייתא וכו' וביומא דף ל"ד ע"ב בד"ה הנ"מ באיסורא דאורייתא וכו' שהם פירשו פירושים אחרים בהך סוגיא דזבחים הנ"ל. סוף סוף כבר יש לנו שלשה עמודי עולם ועמודי ההוראה לסמוך עליהם בהך סברא האמורה הלא המה רש"י והרשב"א והשלטי גבורים ז"ל דכולם בחדא רוקא תפו להו ושפה אחת ודברים אחדים. ועי' לעיל הל' יסודי התורה פ"ו ה"ו בד"ה ואפי' היה השם חקוק וכו' אות ראשון ולקמן בהל' קרבן פסח פ"א הט"ז בד"ה כמעשהו בחול וכו' אות ראשון מה שפלפלתי בס"ד בדברי רש"י ז"ל בזבחים הללו. תדרשנו משם ומצאת מלא דבר.
ולכאורה קשה לענ"ד על דברי רש"י ז"ל הנ"ל מהא דאמרינן בכתובות דף וא"ו ע"ב וז"ל אמר רבה ר"ש היא דאמר דבר שאינו מתכוון מותר. א"ל אביי הא מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות א"ל לא כהללו בבליים שאין בקיאים בהטיה אלא יש בקיאים בהטיה. א"כ טורד למה וכו' יע"ש הסוגיא באריכות. וקשה מאי פריך טורד למה וכו' והיינו דלמה יהיה פטור מק"ש דלמא הא דהוא דבקי בהטיה אין זה אלא רק כשהוא מתכוון לכך שהוא מתכוון להטות אבל לא כן כשהוא בועל סתם בלי כוונת הטיה אינו מטה ממילא ומעצמו בלי כוונה. ולזה שפיר הוא מוטרד בכך. וביותר אם הוא רוצה לבעול בעילה גמורה דאז בודאי הוא מוטרד. ואעפ"כ הוא מותר לו לבעול אפי' בעילה גמורה בשבת. דכיון שאפשר לו למיבעל בהטייה. אף שהוא אינו בועל בהטייה רק שהוא בועל בעילה גמורה שוב אינו נקרא פס"ר אלא כי הוא זה נקרא רק בשם דבר שאינו מתכוון. ואנן הא קאמינן בסוגיא דהתם אליבא דר"ש דהוא סובר דדבר שאינו מתכוון מותר. ועי' בתוס' שם בד"ה לא כהללו בבלים וכו' שהם פירשו דקושית הגמ' טורד למה וכו' הנ"ל היתה דלמה יהיו הבקיאים פטורים מק"ש בשבת. יע"ש בתוס', איברא זה ניחא אם נאמר דלא כשיטתו של רש"י וסייעתו ז"ל אבל אם נאמר כפי שיטתו של רש"י וסייעתו ז"ל וכפי קושיתינו האמורה לא מעלה ולא מידי פירושם של התוס' הנ"ל וצ"ע לכאו'.
(איברא כי לכאורה עלה במחשבה לפני לתת טוב טעם בס"ד לדעת על מה עשה ככה רש"י ז"ל שם במה שלא פירש כפירושם של התוס' שם בד"ה אלא מעתה וכו' בשם ר"ת ז"ל. והיינו מטעם דרש"י ז"ל לשיטתיה זבחים הנ"ל הוא דשייט ואזיל. דלדידיה מותר לבעול אפי' בעילה דרש"י ז"ל לשיטתיה דזבחים הנ"ל הוא דשייט ואזיל. דלדידיה מותר לבעול אפי' בעילה גמורה בשבת וא"צ לכוון דוקא לבעול בהטיה. וכדבר האמור בס"ד לעיל מזה. אבל באמת אחרי ההתבוננות האדם יראה לעינים כי ליתנהו לדברים הללו וכמו שאכתוב לפנינו בס"ד בסמוך. דאף רש"י ז"ל מודה ואזיל דהא מיהא מדרבנן אסור לו לבעול בעילה גמורה בשבת אם הוא מתכוון לכך ואינו מתכוון לבעול בהטיה דוקא וכמו שיתבאר בס"ד באר היטב דבר זה. ודוק).
והנראה לענ"ד בס"ד ליישב דעת רש"י ז"ל הנ"ל והוא דאני אומר דודאי גם רש"י ז"ל אזיל ומודה דכל כה"ג שהוא עושה המעשה עתה באופן שהוא מוכרח לעבור העבירה ההיא. אף שאפשר לו לעשותו באופן אחר שלא יהיה צריך לעבור העבירה אפ"ה לפחות מדרבנן הוא נקרא בשם פס"ר ואסור לעשותו מיהא מדרבנן. דהא סוף סוף באותו האופן שהוא עושה המעשה ההוא. הא א"א לו עשייתו אם לא ע"י העברתו על העבירה ההיא הכרוכה בהמעשה ההוא. ורש"י ז"ל לא כתב התם בזבחים כן דאינו נקרא בשם פס"ר כשהוא באופן שאפשר לו לעשותו בלי העברת העבירה וכאמור לעיל. אלא דמדאוריי' הוא דאינו נקרא בשם פס"ר הואיל ויש לו מציאות ואפשריי לעשות המעשה ההוא באופן שלא יצטרך לעבור על העבירה וכיון שכן הוא כבר הוא מותר מן התורה. ואף דמ"מ הוא אסור מדרבנן וכדאמרי'. אבל היינו דוקא בגבולין דשם בגבולין גזרו חכמים על הך פס"ר שאינו פס"ר גמור אטו פס"ר גמור כשא"א עשייתו בשום אופן אם לא שיעבור על העבירה ההיא שאז הוא אסור מדאוריי' אבל לא כן בהך סוגיא דזבחים התם דהיא מיירי במקדש. לזה שפיר הוא מותר שם במקדש ה' דלא גזרו על שבות במקדש. ודע דבזה מתורצים דברי רש"י ז"ל בסוגיא דזבחים האמורה לעיל. אבל לא יתכן ליישב ולומר כן גם על השלטי גבורים בפרק האורג הנ"ל דלדידיה עדיין תשב באיתן קושיתינו מסוגי' דכתובות הנ"ל שהרי הוא סובר דאפי' איסור דרבנן לית ביה דהא הוא מתיר כן אפילו לכתחלה יע"ש בש"ג. וצ"ע טובא). ודוק.
ומתוך דבר הלכה האמור בס"ד מיושב ג"כ קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל ריש אות זה. דמן החכמים שאמרו אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות וכו' ליכא ראיה דאין זה פסיק רישיה שלא ישוה גומות. דאפ"ל דודאי כי מכבד לאט לאט בשובה ונחת לית ביה משום אשוויי גומות. שהרי עינים לו ולו יראה בכל כיבוד וכיבוד שעושה היכן הוא הגומא שלא יכבד לתוכה אפי' מעט עפר ואבק. אבל לכבד לאט לאט כזה הוא דבר קשה דהוא נפיש בטירחא. ואם הוא מכבד כדרכו אז הוא פסיק רישיה שא"א המציאות הכיבוד כדרכו מבלי שישוה גומות. ואעפ"כ אינו נקרא פסיק רישיה אלא הוא נקרא רק בשם דבר שאינו מתכוון. כיון שאפשר לו לכבד לאט לאט ויהיו עיניו פקוחות שלא ישוה גומות. ממילא אף אם הוא מכבד כדרכו ועוצם עיניו מראות איה איפו הוא מקום הגומות אם רק הוא אינו מתכוון להשוות הגומות כבר הוא פטור אליבא דר"ש ולכל מאן דע"ל כוותיה דבדבר שאינו מתכוון ואינו פסיק רישיה דהוא מותר לפחות גבי איסור שבת. רק הן כל אלה נהי דאיסור דאוריי' ופסיק רישיה דאורייתא הוא דליכא אבל הא מיהא איסור שבות דרבנן ופסיק רישיה דרבנן איכא בהך כיבוד שמכבד כדרכו. דהא סוף סוף כיון שכפי מה שהוא מכבד עתה כדרכו דרך גבר בעלמא לכבד מבלי ישים אליו לבו ועיניו יחזו איה איפו הם הגומות א"א הדבר בענין אחר שישוה גומות בהכיבוד שמכבד וכמ"ש בס"ד לעיל מזה בדעת רש"י ז"ל בזבחים ודלא כהשלטי גבורים.
ואף גם זאת מה שר' אליעזר מחייב חטאת בשוגג בשבת. וביו"ט במזיד מלקות בהך בריי' דשבת התם. הנה לא מיבעיא דלא קשיא קושיתם של התוס' בפסחים שהבאתי לעיל קרוב לריש אות הקודם. והוא דיפטר מספק פן לא השוה גומות יע"ש בתוס' וכנ"ל. דזה בודאי לא קשיא ולא מידי דהא באופן שהוא מכבד עכשיו דהיינו שהוא מכבד כדרכו בימות החול ואינו משגיח בהשגחה פרטית שלא ישוה גומות. הרי ודאי השוה גומות בכיבודו. וכדבר האמור. רק דמדאוריי' אין זה נקרא פסיק רישיה גמור (רק מדרבנן הוא דנקרא פסיק רישיה גמור וכנ"ל). אלא מדאוריי' הוא נקרא רק בשם דבר שאינו מתכוון ור"א כר"י ס"ל דדבר שאינו מתכוון חייב ומימר שפיר קאמר ר"א בהך בריי' דשבת האמורה דאם כיבד בשוגג בשבת חייב חטאת. וביו"ט במזיד דהוא לוקה דהא בודאי השוה גומות.
אלא אפילו לפי מה שהקשו התוס' בשבת התם. דאף ר"י אינו מחייב מדאוריי' בשבת בדבר שאינו מתכוון כיון שלא חישב על המלאכה ההיא. ובשבת הא בעינן מלאכת מחשבת דוקא וכמו שהבאתי קושיתם לעיל ריש אות הקודם. מ"מ גם זה לא קשיא ולא מידי דהא לר"י אינו חייב בדבר שאינו מתכוון. זה אינו אלא היכא שאינו פסיק רישיה כלל. אבל לא כן היכא שבאמת הוא פסיק רישיה רק שהוא אינו נקרא פסיק רישיה כגון האי דקמן באופן שהוא מכבד דהיינו מה שהיא מכבד כדרכו מבלי לכבד לאט לאט. הנה הוא פסיק רישיה שא"א שלא יהיה משוה גומות בכיבודו. אלא כיון שאפשר לו לכבד לאט לאט עד שיהיה נזהר מלהשוות גומות. גם הכיבוד כדרכו אינו נקרא בשם פסיק רישיה אלא זה שמו אשר יקרא לו בשם דבר שאינו מתכוון. הנה בכזה ס"ל לר"י דדבר שאינו מתכוון כזה חייב בשבת בשוגג חטאת וביו"ט במזיד לוקה. וסברא כזו כתבו התוס' בשבת דף מ"א ע"ב בד"ה מיחם שפינה ממנו מים וכו' במה שתירצו על מה שהקשו מפרק ספק אכל וכו' וכ"כ התוס' ביומא דף ל"ד ע"ב בד"ה הנ"מ באיסורא דאורייתא והיינו כיון שהוא עושה אותו באופן שהוא פס"ר בזה אחשביה להיות נק' בשם מלאכת מחשבת.
אבל לא כן מר' שמעון דקאמרינן בסוגיא דשבת התם דלדידיה הוא מותר אפילו לכתחלה לכבד כדרכו. מזה שפיר הוכיחו התוס' הוכחתם דע"כ צ"ל דלא הוי פסיק רישיה כלל שישוה גומות אפילו אם הוא מכבד כדרכו. שכבר אפשר המציאות הוא שהאדם יכבד אפי' בימות החול. אעפ"כ לא ישוה גומות. דאם לא כן אלא דנאמר דכשהוא מכבד כדרכו הוא דבר הנמנע וא"א המציאות כלל שלא ישוה גומות. תקשה דנהי דיציבא מילתא דלר"ש ליכא חיוב חטאת ומלקות דאין כאן איסור דאוריי'. כיון דאין זה פסיק רישיה גמור הואיל שאפשר לו לכבד לאט לאט ולא ישוה גומות. אבל מ"מ לכבד כדרכו ביום השבת וביו"ט הא מיהא הרי הוא אסור לפחות מדרבנן. וכמו שהוכחנו במישור בס"ד לעיל בדעת רש"י ז"ל מהך סוגיא דכתובות שהבאתי לעיל. והיאך קאמר הגמ' התם וז"ל והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי אפי' לכתחלה וכו' וכנ"ל. אלא ודאי צ"ל כאמור לעיל דאפי' מכבד כדרכו ג"כ כבר הוא אפשר המציאות שלא ישוה גומות כלל ושפיר לא מיקרי פסיק רישיה כלל אלא רק דבר שאינו מתכוון הוא שנקרא ואינו אסור אפי' מדרבנן ומימר שפיר קאמר הגמ' והאידנא דקי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוון מותר ממילא מותר הכיבוד כי אורחיה אפילו לכתחלה. ואזדא לה קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל על התוספות. ודוק היטב.
ג) ואולם בעיקר קושיתם של התוס' דשבת ודפסחים בד"ה המכבד והמרבץ וכו' שהבאתי לעיל ריש אות ראשון מה שהקשו ממ"נ אם הוא פסיק רישיה היאך שריא הגמ' התם אליבא דר"ש אפי' לכתחלה. ואם אינו פסיק רישיה שישוה גומות ע"י הכיבוד האיך מחייב ר"א בשבת בשוגג חטאת וביו"ט במזיד מלקות יע"ש בתוס' ובאות הנ"ל אני בעניי אומר בס"ד ליישב. והוא דאני אומר דדבר זה דקאמר ר"א המכבד והמרבץ חייב חטאת ומלקות לא דשניהם בחדא רוקא תפא להו וילכו שניהם יחדיו שבשניהם הוא מכח טעם אחד שהוא משום אשוויי גומות. דזה אינו דאף שתורה אחת ומשפט אחד השוה לכולם שבשניהם הוא חייב חטאת ומלקות אבל כל חדא וחדא אית ליה טעמא אחרינא.
דבודאי הסברא גוברת דגבי מרבץ דלא שייך גביה משום אשוויי גומות כל כך כמו גבי מכבד. ומלבד שהסברא גוברת לומר כן אף זו כי כן כתבו להדיא התוס' בעצמם ובכבודם בפסחים דף ס"ה ע"א בסוף ד"ה המכבד והמרבץ וכו' שכתבו וז"ל ואע"ג שריבוץ שרי לכתחלה לר"ש בכיבוד אסור. דמשוי גומות יותר מריבוץ עכ"ל התוס'. אלא שמכבד ומרבץ דחייב עליהן אליבא דר"א חלוקים הם בטעמיהם לא ראי זה כראי זה. והוא דגבי מכבד טעם החיוב של ר"א הוא משום אשוויי גומות דכשהוא מכבד כדרכו א"א שלא ישוה הגומות. ואעפ"י שבכל זאת אין זאת נקרא בשם פסיק רישיה גמור אלא זה שמו אשר יקרא לו דבר שאינו מתכוין. הואיל ואפשר לו לכבד לאט לאט ואז לא ישוה גומות. וכמ"ש בס"ד לעיל אות הקודם. אבל ר"א הוא דסובר כר"י דדבר שאינו מתכוון אסור וחייבין עליה ג"כ. והיינו בדבר שאינו מתכוון כזה. שלפחות עתה לפי מה שהוא עושה הכיבוד כדרכו הרי הוא פסיק רישיה שבודאי יהיה משוה גומות וכמ"ש בס"ד לעיל קרוב לסוף אות הקודם אבל גבי מרבץ אין טעמו של ר"א כלל משום איסור משוה גומות. דגבי מרביץ במים ליכא בשום פעם פסיק רישיה לענין איסור של אשוויי גומות וכאמור לעיל מזה בשם התוס' דפסחים בדף ס"ה ע"א בסוף ד"ה המכבד והמרבץ וכו' אלא טעם החיוב הוא דר"א לשיטתיה הוא דשייט וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה הוא דהא ר"א הוא מתלמידי ב"ש כידוע. וב"ש הא ס"ל דבעפר (והדבר מבואר מעצמו דהה"נ לאבק דמאי שנא עפר ומאי [שנא] אבק דהא אבק הוא ג"כ עפר רק שהוא עפר דק) וקמח ובכל מילי כשנותן לתוכן מים הוא חייב משום מלאכת לש ואעפ"י שלא גיבל. שהרי ב"ש קתני במשנה דשבת וז"ל. אין שורין דיו וסממנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין וכו' עכ"ל המשנה ושם דף ח"י ע"א בגמ' אמרי' וז"ל. מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן אמר רב יוסף רבי היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי (ב"ר יהודה כצ"ל כי כן היא לקמן שם דף קנ"ה ע"ב וכן היא גירסת הה"מ ז"ל לעיל פ"ח הט"ז וכן היא הגירסא במגדל עוז שם וכן היא גירסת הר"ן ז"ל בביאור ההלכות שם. ועוד שר' יוסי ב"ר יהודה הוא בר פלוגתיה דרבי. אבל ר' יוסי סתם הוא היה רבו של רבי) אומר אינו חייב עד שיגבל. א"ל אביי ודלמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי (ב"ר יהודה כצ"ל כנ"ל) אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב וכו' אחד נותן את האפר וכו' מאי אפר עפר דבר גיבול הוא וכו' יע"ש הסוגיא באריכות יותר מזה. ועי' ברש"י שם בד"ה מאן תנא וכו' שכתב וז"ל דהא במתניתן ליכא גיבול ואיפלגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת עכ"ל רש"י ז"ל.
והמבואר מזה דרבי ור' יוסי פליגי התם אליבא דב"ה. דרבי ס"ל דכשם דב"ש סוברים דנתינת מים לחוד זו היא גיבולו. הה"נ דב"ה ס"ל כן. רק מה דמתירין ב"ה השריה מבעוד יום. הוא מטעם דאינהו לא גזרו מבעוד יום אטו בשבת כמו שב"ש גוזרים כן וכמו שנכתוב בס"ד לקמן בסמוך. ור' יוסי בר"י סובר דב"ה לא ס"ל דנתינת מים לחוד זו הוא גיבולו. וב"ה באמת מתירין שריית סממנים ודיו מבע"י מכח שני טעמים. הטעם האחד להתיר הוא. דהא אפי' בשבת גופא אם שרה אותן במים ליכא בזה איסור דאוריי'. דבשביל נתינת מים לחוד לא אמרינן דזהו גיבולו. וכל היכא שאינו עושה איסור דאוריי' כשהוא עושה המעשה ההוא ביום השבת. אף דלפחות הא מיהא עושה איסור לא גזרי' ע"ש אטו שבת גופא אפי' לב"ש וכדאמרי' התם בדף י"ט ע"א וז"ל מאי שנא כולהו דגזרו בהו ב"ש ומ"ש קורות בית הבד וכו' דלא גזרו הנך דאי עביד להו בשבת מחייב חטאת גזרו בהו ב"ש ע"ש עם חשיכה. קורות בית הבד וכו' דאי עביד להו בשבת לא מחייב חטאת לא גזרו וכו' עכ"ל הגמ' וא"כ הוא אליבא דב"ש. הנה מכ"ש דהוא כן אליבא דב"ה וכדברי רש"י ז"ל בד"ה מאן תנא וכו' שכ' וז"ל מאן תנא נתינת מים לדיו ואעפ"י שלא גיבל הדיו זו היא שרייתן וכו' ומחייב משום לש דהא מתני' ליכא גיבול ואיפלגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת עכ"ל רש"י ז"ל.
והטעם השני דב"ה מתירין שריית הדיו והסמנים מבעוד יום עם חשיכה הוא דאינהו בלאו הכי לא ס"ל הנך גזירות שגזרו ב"ש ע"ש עם חשיכה אטו שבת גופא אפי' בדברים שהעושה אותם בשבת מחייב חטאת. וכמו דלא גזרו ב"ה ג"כ באינך דברים ששנו חכמים בלשון המשנה שם אונין של פשתן לתוך התנור והצמר ליורה ופריסת מצודות חיה ועופות ודגים וכדומה ולא גזרו בהן ב"ה ע"ש עם חשיכה אטו שבת גופא. והר"ן ז"ל שם כתב צריכותא לכל הנך מילי דקתני המשנה התם דלאו כי רוכלא קחשיב ואזיל התם יע"ש בר"ן היטב. ומה דלא נקטו ב"ה גיבול בפירוש איידי דנקטו ב"ש אין שורין וכו' ולא הזכירו כלל בפירוש מגיבול שתקו ב"ה נמי מגיבול ופליגי עלייהו בפירוש רק בשרייה. וביותר דכבר מוכח מאינך בבות דהתם דב"ה לא גזרו ע"ש עם חשיכה אטו שבת גופא אפי' היכא דאיכא איסור דאורייתא ממש ובר חיוב חטאת כשהוא עושה אותו בשבת.
אבל ב"ש דנקטו במשנה דהתם אין שורין דיו וסמנים וכו' ולא נקטו בלשונם גיבול מוכח מזה דב"ש ודאי ס"ל בין לרבי ובין לר' יוסי בר"י דנתינת מים זה הוא שרייתו וחייב משום לש על השרייה לחוד אם עושה אותו בשבת. ואעפ"י דהגמ' קאמר התם דדיו דלאו בר גיבול אימא לחייב וכו' עי' שם בדף ח"י ע"א וכאמור לעיל. ע"כ צ"ל דאביי לא אמר דבר זה בהחלט ולהיות שכן הוא לפי האמת אלא רק דרך דחיה בעלמא הוא שאמרו שאין דברי רב יוסף התם שאמר וז"ל רבי היא דתניא וכו' מוכרחים כל כך. דמקום יש בראש להנדס בזה ולהשיב כמו שהשיב לו אביי. והראי' לזה היא דהא לפי דעת רבינו ז"ל ושיטתו דלעיל פ"ח הט"ז דהוא פסק דכל מידי שאינו בר גיבול דהוא פטור לגמרי שכתב וז"ל המגבל את העפר הרי זה תולדת לש וכו' ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. (ועי' בהשגות הראב"ד ז"ל שם). וא"כ היאך יהיה לב"ש מההיפוך אל ההיפוך ממה שהוא לב"ה. דלב"ה מה שאינו בר גיבול יהיה פטור לגמרי וקיל מדבר שהוא בר גיבול. ואליבא דב"ש יהיה הדבר בהיפוך. שדבר שאינו בר גיבול יהיה חמור מדבר שהוא בר גיבול. דבדבר שהוא בר גיבול לא יהיה חייב משום לש בנתינת המים לחוד כי אם דוקא עד שיגבלנו ובדבר שאינו בר גיבול יהיה חייב משום מלאכת לש בנתינת מים לחוד אפי' לא גיבלו כלל. אלא ודאי צ"ל דב"ש ס"ל דנחתינן רק חד דרגא דהיינו דאינהו סוברים דבר שהוא בר גיבול ודבר שאינו בר גיבול שוים הם תורה אחת ומשפט השוה לכולם. דבתרווייהו לא בעינן גיבול אלא רק בנתינת מים לחוד הוא דחייב משום מלאכת לש. והנה בגמ' התם הא מסיק דעפר הוא בר גיבול בודאי לכ"ע. ולפיכך מימר שפיר קאמר ר"א לשיטתיה דהוא מתלמידי ב"ש וכאמור לעיל. דהמרביץ בשבת בשוגג חייב חטאת וביו"ט במזיד דלוקה. דהיינו משום מלאכת לש הוא דחייב גבי מרביץ אף שלא גיבל את האבק דכשהוא נותן מים על האבק זו היא שרייתו וזו היא לישתו וא"צ גיבול כלל דכבר אמרנו לעיל דאבק היינו עפר.
אבל לא כן רבנן דפליגי עליה דר' אלעזר התם אינהו לשיטתייהו גם כן מימר שפיר קאמרי דאינו אלא שבות. דאינהו סבירא להו כר' יוסי ב"ר יהודה בשבת דף ח"י ע"א הנ"ל. והוא דבכל מילי דהוא בר גיבול כגון קמח ועפר וכדומה אינו חייב עד שיגבל דוקא. ולפיכך במרביץ שאינו מגבל אין כאן לא איסור דאורייתא ולא איסור דרבנן משום איסור לש דהא אנן לא אמרינן דשרייתו זו היא גיבולו. אלא דאעפ"כ אסור לרבץ במים לפחות מדרבנן לא משום מלאכת לש. אלא מטעם דהא קצת איסור אשוויי גומות יש גם כן במרביץ וכמו שכתבו כן התוספות דפסחים בד"ה המכבד והמרבץ וכו' שהבאתי לעיל. רק דגבי מרביץ ליכא משום פסיק רישיה לענין איסור אשוויי גומות שכבר אפשר שיארע שירביץ במים ולא ישוה גומות ממילא ליכא כאן אלא איסור שבות במרביץ. וזה הדבר אשר חכמים יגידו הנך חכמים דר' אליעזר דמכבד הוא גם כן רק משום איסור שבות. ואעפ"י דמכבד איסורו הוא משום אשוויי גומות וגם הוא פסיק רישיה. אבל הא אינהו סבירא להו דכיון דאינו פסיק רישיה גמור דהא אפשר לו לכבד לאט לאט ולהשגיח שלא ישוה גומות כלל. ואם כן שוב אין כאן איסור דאורייתא כלל אף אם הוא מכבד כדרכו רק מדרבנן הוא דאסור וכסברת רש"י ז"ל בזבחים דף צ"א ע"ב שהבאתי לעיל באות הקודם וכפי מה שהוכחנו בס"ד שם מהך סוגיא דכתובות שהבאתי שם דמודה רש"י ז"ל דהא מדרבנן אסור אף פסיק רישיה שאינו גמור תדרשנו משם.
ומעתה הנה כי כן מימר שפיר קאמר הגמרא לפי המסקנא וז"ל והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחלה וכו' היינו במרביץ הוא דשרי לכתחלה דהא התם קאי הך מימרא על מרביץ הנאמר סמוך לו לעיל אמימר שרי זילחא וכו' הרוצה לרבץ את ביתו וכו' אשה חכמה מרבצת וכו' וכן פירש רש"י ז"ל שם בד"ה כר' שמעון וכו' וכן פירשו התוספות גופייהו התם בד"ה והאידנא דקי"ל כר' שמעון וכו' יע"ש ודלא כבעל הל"ג שהביאו שם. וכן כתבו התוספות בפסחים שם בד"ה המכבד והמרבץ וכו' בריש הדיבור ועיין בהרא"ש במסכת שבת שם. ולזה שפיר מותר להרביץ אפילו לכתחלה אליבא דר' שמעון לשיטתו. דאי משום איסור לש בלאו הכי הא ליכא איסור כלל בנתינת מים לחוד אם אינו מגבל. דהא אנן קיימא לן כר' יוסי ב"ר יהודה הנ"ל דאינו חייב עד שיגבל דלא אמרינן שרייתו זו היא גיבולו. ואם משום איסור אשוויי גומות הא כיון דעל ידי ההרבצה מה שהוא מרביץ במים אין כאן פסיק רישיה כלל אפילו פסיק רישא שאינו גמור נמי ליכא כאן לענין אשוויי גומות וכמו שכתבנו בס"ד לעיל בשם התוספות. ממילא לר' שמעון לשיטתיה דמתיר אפילו לכתחלה דבר שאינו מתכוון. אם כן אף משום איסור אשוויי גומות נמי הוא מותר אפילו לכתחלה שהרי הוא אינו מתכוון לאשוויי גומות על ידי הרבצתו במים אלא זה פרי כוונת הרבצתו להשכיב העפר והאבק ולהורידה למטה תהיה באיזה מקום שתהיה. והנה כי כן חלף הלך לה קושית התוספות דשבת ודפסחים הנ"ל מה שהקשו מהך מסקנא דהגמרא ודוק היטב.
(ודע דדבר זה אי אפשר לאמר ולהשיב על מה שתירצנו בס"ד קושית התוספות דשבת ודפסחים וכאמור לעיל. דהתוספות דשבת ודפסחים לא סבירא להו סברת רש"י ז"ל בזבחים האמור לעיל באות זה ובאות הקודם דגם זה אין דינו כפסיק רישיה לפחות מדאורייתא אם יכול לעשות המעשה ההוא באופן שלא יעבור על האיסור דרבע עליה אף שעתה עושה אותו באופן שאי אפשר בענין אחר אם לא שיעבור על העבירה ההיא וכנ"ל אלא דהתוספות הנ"ל סוברים דגם זה נקרא פסיק רישיה דאורייתא. דאם כן תיהדר קושית מהרש"א ז"ל שהבאתי לעיל אות ראשון לדוכתיה על התוספות דהא אם נאמר דהתוספות לא סבירא להו סברת רש"י ז"ל בזבחים הנ"ל הנה אזדא לה תירוצינו שכתבנו בס"ד לעיל אות הקודם על קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל ודוק).
איברא התוספות לשיטתייהו שטו ואזלי ולפי שיטתם שפיר הקשו קושיתם האמורה לעיל מהא דמסיק הגמרא דאליבא דר' שמעון מותר אפילו לכתחלה. והוא דהא בתוספות בשבת דף ח"י ע"א בד"ה אבל דיו וכו' סבירא להו כשיטתו של הראב"ד ז"ל בהשגות לעיל פרק שמיני הלכה ט"ז שרמזתי עליו לעיל והיינו דהתוספות והראב"ד ז"ל סוברים דהאמת כן הוא דדבר שאינו בר גיבול חמור טפי מדבר שהוא בר גיבול. דדבר שהוא בר גיבול אינו חייב משום מלאכת לש אלא דוקא אם גיבלו. ואינו די בנתינת המים לחוד דלא אמרינן שרייתו זו היא גיבולו דהא אין זה דרך גיבולו על ידי נתינת המים לתוכו לחוד. אבל דבר שאינו בר גיבול אינו צריך גיבול שאין זה דרכו בכך אלא בנתינת המים עליו לחוד כבר הוא חייב משום מלאכת לש דאמרינן ביה שרייתו זו היא גיבולו שהרי אין דרך גיבולו יותר ואם כן בזה שנותן עליו את המים כבר נשלם אצלו מלאכת הלש יע"ש בתוספות ובהשגות הראב"ד ז"ל הנ"ל שזהו כוונתם שם. ואחרי העלות מדברינו האמורים כאמור הנה לא מוכח ולא מידי לומר דבית שמאי ור' אליעזר תלמידייהו דסבירא להו דאפילו בדבר שהוא בר גיבול דחייב בשרייתו ובנתינת המים עליו לחוד אפילו לא גיבלו כלל. דהא חלפה הלכה לה הך ראיה האמורה לעיל ממה דבית שמאי אוסרין גבי דיו וסמנים לשרותן בערב שבת עם חשיכה שמע מיניה דבשבת אם עביד הכי חייב חטאת וכאמור לעיל. דזה שוב אינו ראיה דשאני התם גבי דיו וסמנים דאינהו לאו בר גיבול לפיכך אם נתן עליהם בשבת מים או שראן במים לחוד אף שלא גיבלן היה חייב על זה חטאת וממילא גזרו בית שמאי ערב שבת עם חשיכה אטו שבת גופא וכדרכם וכעלילותם לגזור בכך וכמו דבאמת דחי לה אביי בסוגיא דהתם דף ח"י ע"א לרב יוסף על מה שאמר רבי היא דתניא אחד נתן וכו' דהא לפי דעת התוספות והראב"ד ז"ל אין דברי אביי האמורים נאמרים על דרך הדיחוי אלא הם נאמרים על דרך האמת והצדק שהאמת כן כמו שאמר אביי התם עד כאן לא קאמר ר' יוסי (ב"ר יהודה) אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב וכו' יע"ש בגמרא והרי אבק ועפר הוא גם כן דבר שהוא בר גיבול וכדבר שנאמר לעיל ואם כן שפיר קשיא להו להתוספות קושיתם ממה נפשך דהיאך מחייב ר' אליעזר חטאת ומלקות ועל כרחין צריכין לומר דלאו משום מלאכת לש הוא דמחייב חטאת ומלקות במרביץ אלא מטעם מלאכת בונה הוא דמחייב דהיינו משום אשוויי גומות וסבירא ליה דאף במרביץ הוא פסיק רישיה שלא ישוה גומות. ולזה שפיר הקשו התוספות בשבת ובפסחים שם מהא דמסיק הגמרא דלר' שמעון מותר אפילו לכתחלה לפחות להרביץ וכנ"ל ודוק היטב.
ד) ואמרינן מתוך דבר הלכה האמור באות הקודם בס"ד הבא נבא ליישב גם כן קושית התוספות בשבת דף צ"ה ע"א בד"ה שרא זילחא וכו' מה שהקשו וז"ל. תימא דבשילהי תמיד נשחט (דף ס"ה ע"א) תנן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים. ומפרש בגמרא דשלא ברצון חכמים היינו שלא ברצון ר' אליעזר. דאי רבנן שבות הוא ואין שבות במקדש. דתניא המכבד והמרבץ וכו' ומדמוקי מתניתן כר' אליעזר. משמע דחייב מדאורייתא אפילו בעזרה דאיכא רצפה והכא משמע דברצפה ליכא אשוויי גומות. ויש לומר וכו' אי נמי וכו' עכ"ל התוספות. ועיין בתוספות דפסחים דף ס"ה ע"א בד"ה המכבד והמרבץ וכו' שהקשו ותירצו גם כן כך.
וראשון תחלה אבאר בס"ד דברי התוספות הללו. דדבריהם צריכין ביאור. כי יש בקושיתם תרי תמיהי לכאורה. האחת מה שמהרש"א ז"ל הקשה שם והוא דמה ראו על ככה התוספות להקשות קושיתם האמורה דוקא ממה דמוקי הגמרא דפסחים התם מתניתן כרבי אליעזר. ולמה לא הקשו קושיתם גם מהחכמים דפליגי עליה דר' אליעזר ממה דקאמר הגמרא התם וז"ל דאי רבנן האמרי שבות הוא ואין שבות במקדש וכו' יע"ש בגמרא. הרי שלך לפניך דאפילו לרבנן דר' אליעזר גם כן שבות מיהא איכא אפילו במרוצף כמו שהיה בעזרה רק דשם התירו מטעם אין שבות במקדש. ואם כן היאך שרי אמימר זילחא במחוזא אפילו לכתחלה אף בגבולין דבגבולין לפחות איסור דרבנן איכא יע"ש במהרש"א.
ומוסיף אני בה דברים בס"ד (עד שאני תמה על מאור עינינו מהרש"א ז"ל שלא העיר גם על זה וזה היה קושיא יותר חזקה לכאורה על דברי התו' הנ"ל דקושיא זו שנאמר אינה מתורצת בתירוצו של מהרש"א ז"ל שם וצ"ע לענ"ד על מהרש"א ז"ל). והוא דקושיתם של התוספות הנ"ל גם כן קשיא אפילו מהחכמים דפליגי עליה דר' אליעזר לפי שינויא דקמשני רב אשי התם בפסחים דמתניתן דשם אתיא אפילו כחכמים רק דאינהו סבירא להו דלא התירו במקדש שבות אלא רק שבות צריכה אבל שבות שאינה צריכה לא התירו יע"ש בגמרא. הרי עיניך הרואות דאפילו במקדש ה' לא התירו החכמים להך שבות של מרבץ הואיל והוא שבות שאינו צריך לו (ואף שהיה שם מרוצף) מכל שכן במחוזא שהוא בגבולן שהוא אסור ואם כן היאך התיר אמימר במחוזא אפילו לכתחלה. ודוחק לומר דאמימר פה בשבת ורב אשי בפסחים התם פליגי אהדדי ולרב אשי באמת אסור דאם כן היאך שביק הגמרא פה בשבת ואייתי להך עובדא דאמימר מבלי שום חולק והלא רב אשי דהוא מרא דשמעתא טפי טובא וראוי לפסוק כוותיה אף נגד אמימר שהיה בדורו. הוא חולק על הך עובדא דאמימר וצ"ע לכאורה.
והנראה לענ"ד בס"ד בביאור כוונת קושית התוספות הנ"ל הוא עפ"י מה שכתבו התוספות בשבת לעיל דף כ"ט ע"ב בד"ה גזירה עיליתא וכו' שכתבו שם דאעפ"י דאמרינן התם דגזרינן עיליתא בעיליתא (וכמו כן אמרינן בגמרא התם לקמן דף קנ"א ע"ב קרקע בקרקע מיחלף וכו' אבל זה היא דוקא באותו העיר ממקום למקום אבל לגזור בעיר זו משום עיר אחרת זה לא גזרינן דעיר בעיר לא מיחלף. ומחוזא כולה כמות שהיא מרוצפת היתה ולפיכך לא גזרינן בה אטו עיר אחרת שאינה מרוצפת יע"ש בתוספות. ואם כן שפיר היתה אסור אף במקדש אפילו שהיא מרוצפת מכח איסור שבות לרבצה ולהדיחה (לולי דאין שבות במקדש ולרצון חכמים לפי שינויא דרב אשי דנ"ל אפילו במקדש ה' הוא אסור הואיל והוא שבות שאינה צריכה). דירושלים לא היתה מרוצפת כולה. וממילא כיון דאיכא באותו העיר מקום אחד לפחות שאינו רצוף דגזרינן במקום אחד שהוא רצוף באותו העיר אטו מקום אחר שאינו רצוף והוא גם כן באותו העיר דהיינו דגזרינן בית המקדש אטו שארי בתים שבירושלים שלא היו רצופים. ושפיר איכא משום שבות להדיח את העזרה (משא"כ מחוזא שהיה מרוצף כול