סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק יח · הלכה ט
אבל אם הוציא הדיו בפ"ע או בקסת צריך שיהיה בו יותר וכו'. עכ"ל. כתב הרב המגיד ז"ל וז"ל המוציא דיו על הקולמוס וכו' ויש לרש"י ז"ל פירוש אחר שלא כדרך רבינו ז"ל עכ"ל הרב המגיד ז"ל. והנה כפי פירושו של רבינו ז"ל הוא מבואר להדיא לכאו' בירושלמי דשבת פ"ח ה"ג וז"ל הוציא דיו אם בקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות אם בכלי צריך יותר. תמן תנינן (במס' פרה פי"ב משנה ה') כמה יהא במים ויהיה בהם כדי הזייה וכו' (כצ"ל) ר' ירמיה בעי לא מיסתבר אם בכלי צריך יתיר עכ"ל הירושלמי. וכ"כ בשיורי קרבן העדה שם.
איברא מאור עינינו רש"י ז"ל (בשבת דף פ' ריש ע"א בד"ה שתי אותיות בקולמוס וכו' דלא פירש כן דברי הגמ' דילן התם במה דקתני בהברייתא דהתם וז"ל תנא שתי אותיות [בדיו] ושתי אותיות בקולמוס שתי אותיות בקלמרין וכו' אלא פירש שם כפירושו. היינו דרש"י ז"ל ס"ל דר' ירמיה דקא פריך מהך משנה דמס' פרה הנ"ל דלמה לא אמרי' גם התם גבי מי חטאת שאם היו בכלי בעינן יתיר. הוא דר' ירמיה חולק על הך סתם ירושלמי האמור דקאמר דגבי שבת בעינן אם הוציא דיו בכלי דיו יותר מכתיבת שתי אותיות. ופסק רש"י ז"ל כר' ירמיה. דגם גבי שבת אין חילוק בין אם הוציא דיו בקולמסו בין אם הוציא הדיו בכלי אלא דשיעוריהן שוין כדי לכתוב שתי אותיות. ודוק.
והוכחתו של ר' ירמיה בהירושלמי הנ"ל בהך משנה דמס' פרה הנ"ל מה דקאמר לא מיסתבר אם בכלי צריך יתיר וכו' וכנ"ל. הוא לענ"ד בס"ד מדקתני התם במשנה וז"ל כמה יהא במים ויהיה בהם כדי הזייה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה (וכתב שם רבינו עובדיה מברטנורה ז"ל וכ"כ שם רבינו שמשון ז"ל בשם התוספתא וז"ל חוץ ממה שהאזוב בולע עכ"ל רבינו עמ"ב ורש"מ ז"ל וכן מוכח ממה דפליג ר' יהודה התם. ונלענ"ד בס"ד דלכך קאמר הת"ק הלשון כדי שיטבול ר"ג ויזה וכו' דלכאורה תיבת ויז"ה היא מיותר. אבל בא למעט בזה מה שנבלע מן המי חטאת בתוך האזוב שזה אינו ראוי להזות שהרי הוא בלוע בתוך האזוב ואין משערין אלא מה שהוא בחוץ על האזוב להזות. וק"ל). ר' יהודה אומר רואין אותם כאילו הן על אזוב של נחשת (ופי' רבינו עובדיה ז"ל וז"ל שאינו בולע דרואין המים הבלועים באזוב כאילו הן בעין להשלים שיעור הזאה וכו') עכ"ל המשנה עם ביאורה.
ומעתה כי כן קשיא ליה לר' ירמיה בהירושלמי הנ"ל אם נאמר דהת"ק דר' יהודה סובר דאם היו המי חטאת בכלי צריך יותר דהיינו שצריך שיהיה מן המי חטאת בהכלי כל כך כדי שיטביל ראשי הגבעולין מלבד מה שנשאר דבוק בשולי הכלי. הנה אמת נכון הדבר דהיה אפשר לפרש כך דברי הת"ק ולומר שבתיבת ויז"ה דקאמר נכלל גם זה למעט מה שהוא נדבק בדופני ושולי הכלי שזה אינו ראוי להזאה. אבל הא מיהא קשיא עליה דר' יהודה דהא אם הוא סובר דמצטרפין להשלים שיעור ההזייה מה שהוא נבלע בתוך האזוב וכנ"ל מכ"ש דלדידיה מצטרפינן להשלים שיעור ההזייה מה שהוא בעינא בתוך הכלי דהיינו מה שהוא נדבק בדופני ושולי הכלי. וא"כ כשם דפליג ר' יהודה ואמר רואין אותם כאילו הם על אזוב של נחושת וכנ"ל כך היה לו לומר ג"כ רואין אותם כאילו הן אינן בתוך הכלי וכאילו הם על אזוב של נחושת. דהא לפי האמור בתרתי פליג ר' יהודה על הת"ק והיה לו להזכיר בפירוש שתי הפלוגתות דפליג (ולומר דהך פלוגתא דכלי נודע מכח כל שכן ממה דפליג בפירוש לענין מה שהוא בלוע באזוב. זה נרא' בעיני ר' ירמיה דוחק גדול מאד כמובן מעצמו). ומזה הוכיח ר"י דע"כ צ"ל דאף הת"ק דר"י סובר דמה שהוא בעין בתוך הכלי והוא מה שנדבק בדופני הכלי ובשוליו דהוא מצטרף לשיעור כדי ההזייה ולא פליגי הת"ק ור"י אלא בחדא מילתא והוא במה שהוא בלוע בתוך האזוב דהת"ק סובר הואיל והוא בלוע ואינו בעין אינו מצטרף למה שהוא בעין על האזוב. ור"י סובר דאף מה שהוא בלוע בתוך האזוב מצטרף למה שהוא בעין על האזוב. וא"כ סוף סוף מוכח מהת"ק דקי"ל כוותיה נגד ר"י דאם המי חטאת הם בתוך הכלי א"צ שיעור יותר מאילו נשא אותם בלי כלי ולכך פריך ר' ירמיה בהירושלמי הנ"ל דגם הכא גבי שבת לענין הוצאת דיו ג"כ היה לנו לומר שאף אם הדיו בתוך הכלי שלא יהיה צריך יותר דאותו הדיו שהוא בעינא מדובק בדופני הכלי ובשוליו היה ג"כ ראוי להצטרף להשלים השיעור של הוצאת שבת דהיינו דיו שיעור כדי כתיבת שתי אותיות. זהו היתה כוונת פירכתו של ר' ירמיה. ודוק.
אבל מאור עינינו רבינו ז"ל אפשר לומר בס"ד לענ"ד דהוא סבירא ליה. דכיון דהך מילתא גבי שבת לענין הוצאת דיו דבעינן יותר משיעור כתיבת שתי אותיות אם היה הדיו בכלי זה סתמא דתלמודא דהירושלמי. והך פירכא מהמשנה דפרה לא פריך לה אלא ר' ירמיה לחוד. וידוע דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ובני ישיבתו שהם רבים נגד ר' ירמיה (כמו שהוא כן בסתמא דהגמרא דילן שנחשב לרבים שהוא רב אשי ובני ישיבתו) וגם ר' יוחנן הוא רבו של ר' ירמיה וקודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד ור' ירמיה גופא לא אמר לה לפירכא דיליה בלשון אתקפתא ולא בלשון תיובתא ואיתיביה (וידוע דגם בגמרא דילן כל היכא דלא איתמר בלשון תיובתא אפילו נאמר בלשון קשיא אין אנו משגיחין להך קושיא בהגיע תור הלכה למעשה ואמרינן כל קושיא יש לה תירוץ. מכל שכן היכא שהוא בלשון יותר חלוש מלשון קושיא כמו הך דקמן דאין אנו משגיחין על הך פירכא קלושה וחלושה לענין הלכה למעשה) אלא רק אמרו בלשון בעי שהוא לשון פירכא חלושה. (ודע דאי אפשר לפרש תיבת בעי הכא בלשון אבעיא ממש דאם כן לא היה שייך הלשון שאמר אחר כך לא מיסתבר וכו' וכנ"ל ודעת לנבון נקל) שמע מיניה דר' ירמיה גופא הרגיש בעצמו בחולשת קושיתו ופירכתו דר' יוחנן רבו ובני ישיבתו סבירא להו דאיסור מטומאה לא ילפינן מהדדי דדוקא גבי איסור שהוא הוצאת שבת הוא דאמרינן לקולא דאם הדיו בתוך כלי דבעינן מן הדיו שתהיה בתוך הכלי יותר משיעור כתיבת שתי אותיות כמו שאמר כן סתמא דתלמודא דהירושלמי הנ"ל אבל גבי טומאה אמרינן לחומרא דאפילו אם היו המי חטאת בתוך הכלי אפילו הכי אין צריך שיעור יותר מהם כדי שיעור טבילת ראשי הגבעולין ומצטרף להשיעור הזה להשלימו גם מה שנדבק בדופני ובשולי הכלי להיות הנוגע או הנושא אותן מטמא בגדים שהם עליו בשעת מגעו או בשעת נשיאתו. ולפיכך פסק רבינו ז"ל כסתמא דהגמרא דהירושלמי ולא כר' ירמיה ודו"ק.
והדבר הזה הוא כמעט מוכרח בס"ד לע"ד. והוא דהא לפי פשטיות הירושלמי הנ"ל (לולי הביאור שכתבנו בס"ד לעיל מזה) הנה מבואר דזה דבר מוחלט וברור דהנך שני דינים הם תולים זה בזה דהיינו הדין דהוצאת דיו בשבת ודין נוגע או נושא מי חטאת במאזנים ישאו יחד שקולים הם ומשפט השוה לכולם וממילא למאן דאמר בירושלמי התם דגבי הוצאת דיו בשבת בתוך הכלי דצריך שיעור יותר סובר דגם גבי מי חטאת אם הם בכלי צריך שיעור יותר מכדי טבילת ראשי הגבעולין בהם כדי שיהיה הנוגע או הנושא מטמא בגדים ואם כן תקשה על רבינו ז"ל לענ"ד שדבריו סותרים אהדדי דהכא פסק דאם הוציא דיו בכלי דצריך שיעור יותר מכדי שיעור כתיבת שתי אותיות. ואילו לקמן בהלכות פרה אדומה פרק ט"ו הלכה א' פסק רבינו ז"ל וז"ל וכמה הוא שיעור הזאה. כדי שיטבול ראשי הגבעולין של אזוב במים וכו' עכ"ל רבינו ז"ל ולא חילק ולא פילג בין אם היו המים בתוך הכלי לבין אם לא היו המים של מי חטאת בתוך הכלי שאם היו בכלי צריכים שיעור יותר. בשלמא מה שלא העתיק רבינו ז"ל הדין הנזכר בתוספתא האמור לעיל. והוא שהבליע בתוך האזוב אינו ישלים לשיעור. זה א"ל בס"ד לענ"ד שרבנו ז"ל לרוחב שכלו וגודל דעתו דעת עליון היה סובר שיש בזה די והותר לכל מבין עם תלמיד במה שהוסיף לכתוב על לשון המשנה תיבת אזו"ב שידוע שטבע האזוב הוא לבלוע ולאפוקי מגבעול של נחשת דקאמר ר' יהודה בהך משנה דפרה הנ"ל וכדלעיל. אבל למה לא אשמעינן רבינו ז"ל לא בפירוש ולא ברמז דאם היו המי חטאת בתוך הכלי שצריך יותר מהשיעור הזה שאין הנדבק בדופני ובשולי הכלי מצטרפין להשלים השיעור של טבילת ראשי הגבעולין לטמא הנוגע או הנושא הבגדים שעליו. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי דרבינו ז"ל סבירא ליה הפירוש בהירושלמי הנ"ל כפירושינו הנ"ל ממילא אי אפשר למילף טומאה מאיסור ודו"ק היטב.