סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ח · הלכה ח
חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו וכו'. עכ"ל. א) עי' במ"מ שהביא תלמודו בידו שהראב"ד ז"ל השיגו לרבינו ז"ל בזה ושדבריו אלה הם נגד הסוגיא הערוכה בשבת ד' ק"ה ע"ב דאמרינן התם וזה פריה. האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליוצרו וכהאי גונא מי שרי והתניא רשב"א אומר משם חילפא בר אגרא שאמר משום ריב"נ המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עכו"ם שכך אומנתו של יצה"ר כו' אמ"ר אבין מאי קרא לא יהיה בך כו' איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר. ל"צ דקעביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה כי הא כו' עכ"ל הסוגי'. הרי מבואר מזה להדיא דהקורע בחמתו הוא פטור ושלא כדעת רבינו ז"ל והנה הרה"מ ז"ל נדחק מאד ליישבו.
(וראה זה מש"כ הרה"מ ז"ל בד"ה בחובל כו'. וז"ל. דעת רבינו ז"ל היא לחייב אף בחובל בבהמה של חבירו דרך נקמה דאעפ"י שאינו צריך לדם חייב מפני שנתקררה דעתו וכמו שיתבאר כו' גבי הקורע בחמתו כו' עכ"ל הה"מ ז"ל הנה עי' לקמן בהל' של אח"ז בד"ה ואחד החובל בבהמה וכו' שכתבתי בס"ד ראיה לדבריו).
ולדידי חזי לי בס"ד לישב דעת רבנו ז"ל מההשגה האמורה. והוא. דלכאורה ק' לענ"ד מאי פריך הגמרא כלל וכה"ג מי שרי והתניא רשב"א אומר כו' דהא בקורע בחמתו איכא שני דברים הדבר האחד הוא שבשעת הקריעה והכעס עושה נחת רוח ליצרו במה שהוא מפסיד הדבר ההוא בקריעתו אותו או בשבירתו אותו וכדומה. והדבר השני. הוא במה שבסוף הקרע או בגמר עשיית ההפסד הנה דעתו מתיישב עליו במה שחמתו שככה עי"ז שקרעו והפסידו והנה זה החלק השני דהיינו התיישבות דעתו והשתככות חמתו הא ז"א נעשה אלא בסוף הקרע כשגמר קריעתו כולו ממש ובא האות והמופת ע"ז שהרי כל זמן שאין חמתו שוככה אינו מפסיק מקריעתו אלא הרי הוא קורע והולך. ואם היתה חמתו שוככה ודעתו מתיישבת קודם לסוף קריעתו הנה מיד שהיתה דעתו מתיישבת וחמתו שוככה היה פוסק מלקרוע עוד אלא ודאי דבסוף הקרע ממש אז הוא דנשתככה חמתו ונתיישבה עליו דעתו לא קודם לכן אבל לא כן החלק הראשון האמור לעיל מזה דהיינו מה שהוא עושה נחת רוח ליצרו במה שהוא מפסיד הדבר ההוא בכעסו ובחמתו והנה כי זה הוא בהיפוך מהאמור שהוא מתחלת הקרע עד סופה שהוא כ"ז שחמתו בוערה בו יש בזה נחת רוח ליצרו במה שהוא מפסיד ומשחית ומקרע הדבר ההוא שקרעו וזאת תורת העולה היא דמה שהוא עושה נחת רוח ליצרו הוה ההיפוך של נחת רוחו ושכיכת חמתו. שהנחת רוח ליצרו הוא מתחלת הקריעה עד סופה ולא עד בכלל והשכיכת החימה ונחת רוחו היא בסוף הקריעה ממש וכדבר האמור.
ולדעתי נראה הדבר ברור בס"ד ובלי ספק שאין איסור בקריעתו בחמתו במה שהוא משכך חמתו ומיישב דעתו דמה איסור יש בזה אדרבא מצוה קעביד לשכך חמתו וליישב דעתו ושפוסק מלכעוס עוד (והכעס עצמו היא עבירה גדולה וכדאמרינן בנדרים ד' כ"ב ע"א וביתר מקומות בש"ס וכ"כ רבי' ז"ל לעי' בהל' דעות פ"ב ה"ג יע"ש) אך האיסור הוא במה שעושה נחת רוח ליצרו בשעת כעסו שבזה מה שהוא עושה נחת רוח ליצרו הנה הוא מרגיל את טבעו בכך להיות טבעו רע ולכעוס עוד הרבה פעמים וכן נראים הדברים מדברי רש"י ז"ל שם בד"ה מי שרי כו' שפי' שהאיסור הוא במה שמרגיל את יצרו בכך יע"ש ברש"י והיינו כדבר האמור שהאיסור הוא במה שהוא עושה נחת רוח ליצרו שעי"ז הוא מרגילו בכך.
ואחרי כי כן ק' לענ"ד מאי קא פריך הגמ' התם וז"ל וכה"ג מי שרי והתניא רשב"א כו' וכנ"ל דלמא היינו טעמא דחייב אליבא דר"י בקורע בחמתו דהוא סובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב והרי הוא מתקן בקריעתו בסוף הקרע ממש דהיינו במה שאז בסוף קריעתו הוא משכך חמתו ומיישב דעתו עליו ודבר זה הרי הוא תיקון גמור וכדבר שנאמר אבל מה שרשב"א אומר בהך ברייתא הנ"ל דאסור לעשות כן ושהרי הוא כאילו עובד עכו"ם וכאמור לעיל היינו מתחלת הקריעה עד סופה שבזה עדיין אינו משכך חמתו ואין דעתו מתיישבת עליו אלא שעושה בזה נח"ר ליצה"ר לחוד ולפיכך איכא איסור לעשותו וצ"ע לכאורה.
ולכאורה כך עלתה במחשבה לפני בס"ד ליישב קושיא זו דהא הוא אינו חייב על הקרע אלא עד שיקרע דוקא כשיעור שתי תפירות כמבואר לקמן פ"י הל"י ועי' במ"מ שם והרי האי דקמן הנה חמתו לא שככה ודעתו לא נחה ונתיישבה עד עת זו של קריעת התפירה האחרונה ממש וזה לך האות שלולי שהיתה דעתו מתיישבת וחמתו שככה קודם לכן לא היה קורע התפירה האחרונה ההיא שקרע אלא היה פוסק מלקרוע עוד קודם לכן מיד שנשתככה חמתו ונתיישבה דעתו וא"כ התיקון לא היה כ"א בתפירה אחת היא התפירה שקרע באחרונה והקורע תפירה אחת אף שהוא מתקן גמור אפ"ה פטור וכאמור וא"כ שפיר פריך הגמ' פירכתו הנ"ל ודוק.
ואולם אחרי ההתבוננות מעט אנכי הרואה בס"ד כי עדיין לא הועלה ארוכה ומזור למחלת קושיתינו האמורה בתי' זה שתירצנו והוא עפ"י מה שכ' התוס' שם בד' ק"ו ע"א בד"ה חוץ מחובל ומבעיר וכו' בשם רש"י והרשב"ם ז"ל דר' יוחנן דקאמר התם וז"ל חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו וכו' אליבא דר"י היא דאמר כן יע"ש בתוס' באריכות והיינו דר"י סובר דאף אם אין התיקון בא מיד בשעת הקילקול אעפ"כ אינו נקרא בשם מקלקל אלא זה שמו אשר יקרא לו בשם מתקן הואיל ולבסוף בא מזה הקלקול תיקון וא"כ קמה וגם נצבה קושיתינו האמורה לעיל לדוכתה ותשב באיתן דמאי פריך הגמ' וכה"ג מי שרי וכו' הא בסוף קריעתו הרי נעשה התיקון במה שחמתו שוככת ודעתו מתיישבת עליו ובזה הא לא עביד איסורא כלל וכדבר האמור לעיל מזה. ובזה ליכא למימר כתירוצינו האמור לעיל דהתיקון לא נעשה אלא בקריעת תפירה אחת האחרונה שהיא אינה שיעור קריעה שחייבים עליה וכמו שכתבנו לעיל. דז"א דהא ע"י מה שקרע כל התפירות הקודמות להתפירה ההיא האחרונה הנה הועילו הם שנתיישבה דעתו ונשתככה חמתו בקריעת התפירה האחרונה ולולי קריעות התפירות הקודמות לקריעת התפירה האחרונה לא היתה חמתו משתככת ולא דעתו מתיישבת בקריעת התפירה האחרונה לבדה שהרי עינינו הרואות והלב מבין שחמתו היתה גדולה כ"כ עד שהיה צריך לקרוע הרבה תפירות כ"כ שקרע כדי לשכך חמתו וליישב דעתו. אך שהתיקון לא היה מיד בשעת הקלקול אלא שהיה בסוף וגמר קריעתו וכאמו' ומה בכך והרי אנן לר"י קאמינן דהוא סובר דבחובל וצריך הדם לכלבו ובמבעיר וצריך לאפרו דהוא חייב אף שלא היה התיקון בא מיד בשעת הקלקול וה"ה נמי בהך דקמן גבי קריעת התפירות דאמרינן הכי דהקלקול הזה נקרא מתקן על שם סופו שהוא מכין ועוזר לבא לידי תיקון וכדכתבי' בס"ד.
וצריכין לומר לענ"ד בס"ד דהך שקלא וטריא דשבת ד' ק"ה ע"ב אזלי אליבא דר' אבהו דשם ד' ק"ו ע"א והיינו דהא גם לר"א ק' הך רומיא דמתניתין וברייתא אהדדי לענין הקורע בחמתו דזה אומר בכה וזה אומר בכה וצריך לדידיה ג"כ לשנויי להיות אלו ואלו דברי אלקים חיים כדשני הגמ' הכא הא ר"י והא ר"ש והיינו מה שהוא קורע בחמתו ועושה נח"ר ליצה"ר הוא ג"כ נקרא בשם מתקן בדבר זה הואיל וסופו להיות תיקון ע"י הקלקול הזה וכאמור לעיל והרי ר"א התם בד' ק"ו ע"א ע"כ ס"ל דאף כשהתיקון הנה זה בא לבסוף אפ"ה כיון שאין התיקון בא מיד בשעת הקלקול אין הקלקול הזה נקרא בשם מתקן ע"ש סופו אלא כי הוא זה נקרא וזה שמו וזה זכרו בשם מקלקל והוא פטור על עשיית הקלקול ההוא ככל המקלקלים בשבת שאין בא בסופם שום תיקון שהוא פטור עליהם.
ותדע דר"א הוא דסובר כמו שאמרנו דאל"כ מה הכריחו לר"א שם ד' ק"ו ע"א לאוקמי הך ברייתא דכל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר כו' דאייתי ר"א התם כר"ש ולמה לא אוקמה ככ"ע אף כר"י וחובל מיירי בצריך הדם לכלבו ומבעיר מיירי בשהוא צריך לאפרו וכמו דאוקמה לה כן ר' יוחנן התם ואטו הנך גוני רחיקי הם שנאמר דלא אסיק ר"א אדעתיה לאוקמי בהנך גוני הלא הם דברים מצוים וידועים לכל. א"ו צ"ל הוא הדבר אשר דברתי דר"א הוא דסובר דאף אם הוא צריך הדם לכלבו וצריך לאפרו אפ"ה הוא נקרא בשם מקלקל ופטור על עשיי' דבתר השתא אזלינן לא בתר סופו והרי עכשיו בשעת הקלקול עדיין לא נעשה התיקון וכנ"ל. וא"כ לדידיה גם הכא בקורע בחמתו א"א לחייבו על התיקון שבא אח"כ בסוף וגמר הקריעה במה שנשתכך חמתו ודעתו מתיישבת עליו אלא שחייב על מה שעושה התיקון מיד שעושה נח"נ ליצה"ר ושפיר פריך הגמ' לר"א לשיטתו וכה"ג מי שרי והתניא ר' שמעון ב"א אומר כו' ריו"ח ב"ן המקרע בגדיו בחמתו וכו' יהא בעיניך כעובד עכו"ם וכו' ודוק.
איברא דזה ניחא לר"א לשיטתיה וככל הדברים וככל החזיון האמור בס"ד לעי'. מזה אבל לא כן דריו"ח התם בד' ק"ו ע"ב דהוא מחייב אפי' אליבא דר"י בחובל וצריך הדם לכלבו ובמבעיר והוא צריך לאפרו דהיינו דהוא סובר דגם זה הוא נקרא בשם מתקן הואיל ומיהא שבא לבסוף התיקון אף שאינו בא התיקון מיד בשעה שהוא מקלקל ממילא אליבא דר"י לשיטתי' בלא"ה לא קשיא ול"מ קו' הגמ' הכא בד' ק"ה ע"ב מאי דפריך הגמ' וז"ל וכה"ג מי שרי והתניא רשב"א אומר כו' כאלו עובד עכו"ם כו' ולא צריך לדידיה הך שנויא דקמשני הגמ' ל"צ דקעביד למירמא אימתא אאינשי ביתי' וכו' וכנ"ל. דהא אפשר לשנויא כמו שהקשינו לעיל והוא הואיל והתיקון לפחות הנה זה בא לבסוף בגמר קריעתו והוא שמשתכך חמתו ומיישב דעתו עליו ובזה הא ליכא שום איסור הנה כבר הוא חייב על קריעת כל שתי תפירות ותפירו' שקרע מתחלתו ועד סופו הואיל והם מסייעים וגורמים להתיקון שבא לבסוף וכמש"כ בס"ד לעיל.
ואחרי כי כן רבינו ז"ל אהני ליה שיטתיה להאי סבא קדישא. והוא דהא רבינו ז"ל הוא דפסק לעי' בהל' הקודמת כר"י דחובל וצריך לדם דהוא חייב וכן פסק להדיא לקמן פ"ב הל"א דבמבעיר והוא צריך לאפרו שהוא חייב יע"ש במגיד משנה שם מש"כ בזה והיינו דהוא פוסק דאם התיקון בא רק לבסוף אעפ"י שלא בא התיקון מיד בשעת עשיית הקלקול מ"מ כבר הוא חייב על עשיית הקלקול ההוא כי גם הקלקול ההוא נקרא בשם מתקן. וממילא נמשך מזה דלדעתו ז"ל ג"כ הוא חייב בקורע בחמתו אעפ"י דלא קעביד למירמה אימתא אאינשי ביתיה כיון דהא מיהא התיקון בא לבסוף ובגמר קריעתו שמשכך חמתו ומיישב דעתו ובדבר זה ליכא שום איסור והקריעות של התפירו' הקודמות הם מסייעות להתיקון הזה וכנ"ל ואזדה בס"ד השגות הראב"ד ז"ל שהביא הרה"מ ז"ל וכנ"ל ריש אות זה ודוק.
ומעתה צא ולמד יותר שהיה רבינו ז"ל חכם בחכמת ובינת התורה עוד הפליא עצה והגדיל תושיה ולימד דעת את העם בהפלגת דקדוק לשונו הזהב כי רב הוא וכי הוצק חן בשפתיו שפתי דעת והוא כי בגמ' דשם ד' ק"ה ע"ב אמרו וז"ל דקא עביד נח"ר ליצרו וכו' יע"ש בגמ' ורבינו ז"ל פה שינה את טעמו וכתב וז"ל מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו וכו' ולא כתב מפני נחת רוח ליצרו השמיט תיבת "ליצרו" שהוא נאמר בגמ' ובתיבת "רוח" הנה הוסיף בו אות וא"ו הכינוי והיינו שכתב תיבת "רוחו" והוסיף בו עוד דברים שכ' וז"ל שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו וכו' וכאמור מה שכל הדברים לא נאמרו בגמ'.
ולקמן בפ"י הל' יו"ד כתב רבינו ז"ל וז"ל מפני שמיישב דעתו בדבר זה וינוח יצרו הואיל וחמתו שוככה בדבר זה הרי הוא כמתקן וכו' יע"ש. הנה גם שם שינה את לשונו לשון זהורית מפה והוא כי שם הוסיף לכתוב תיבת יצרו מה שלא כתב כן פה אבל זה חיסר שם. שם לא כתב תיבות הללו נחת רוח מה שכתב בפה. אבל שם החליף וכתב במקומו ינוח יצרו וכו' וכדלעיל. והנה כל דברי הראשונים ז"ל הלא הם בספרתן לאו נפל במקרה דיבור מהם אלא כולם על ספר יכתבון בכוונה מכוונת אף כי רבינו ז"ל כי לא לחנם מזורה ארשת שפתיו בעיני כל בעל הרגיל אפילו מעט בספריו הקדושים כי כולם יודעים כי כל דבריו אין בהם לא שום חסר ולא שום יתור ואת כולם ישא רוח חכמה שלו ז"ל.
אבל הוא הדבר אשר דברנו בס"ד כי הגמ' מיירי ממה שעושה קורת רוח ונחת רוח ליצרו הרע אשר בקרבו שהקורת רוח והנחת רוח ההוא הנה הוא בשעת הכעס והחימה ואז יש לו נחת רוח במה שהוא משחית ומפסיד הדבר ההוא שהוא קורע או שהוא שוברו ודבר זה הנה הוא אסור לעשותו כי ע"י ההנאה והתענוג ההוא שמגיע לו מההשחתה והפסדה הזאת הנה הוא מרגיל בזה את יצרו הרע עליו וכמו שפרש"י ז"ל שם והבאתיו לעיל אבל מה שיצרו נח ובלתי מתנועע דהיינו מה שהוא נח מלכעוס עוד ע"י זה ורוח הכעס והחימה אשר בקרבו הוא נח ושקט הנה דבר זה הוא תיקון גמור שאין בדבר זה איסור כלל אדרבא מצוה קעביד וכדבר שנאמר לעיל.
והנה הכעס והחימה נקרא בשם יצר ונקרא ג"כ בשם רוח ולזה פעמים יכנה הכעס והחימה בשם רוח ולפעמים מכנהו בשם יצר אבל ענינם ענין אחד הוא ונחת רוח שכתב רבינו ז"ל פה אין ענינו וטעמו תאות וחשק הרוח וכמוהו תיבת ינוח יצרו וכו' שכתב רבינו ז"ל לקמן פ"י הנ"ל אין ענינו תאות וחשק היצר אלא כולם פה אחד ושפה אחת שענינם וטעמם הוא ההנחה והעמדה ופסיקת תנועת כעסו וחמתו ורתיחת דמו אשר בקרבו אשר בו משכנו של הרוח והוא גם הוא היצר והוא הכעס והחימה כידוע משא"כ מה דקאמר הגמ' הלשון דקעביד נחת רוח ליצרו כו' וכאמור לעיל הנה ענינו וטעמו אינו ענין הנאמר לעיל מזה אלא ענינו וטעמו הוא החשק והתאוה ליצרו דהיינו שהוא משלים לעשות רצון יצר לבו וחשקו לאבד ולשבר ולהשחית ולהפסיד הדבר ההוא כאשר יסיתיהו חשק ותאות יצר לבו הרע לעשות רק רע ודוק היטב.
ב) ואמרינן מתוך האמור בס"ד באות הקודם הבה נתחכמה ליישב לענ"ד ג"כ לשון חכמים רבותינו בעלי התוס' ז"ל בשבת ד' ק"ה סע"ב בד"ה לא צריכא דקעביד למירמה כו' שכתבו וז"ל השתא הוי מצי לאוקמי תרווייהו כר"י ומתניתין דלא עביד למירמא אימתא דבלא"ה מוקמינן לקמן (ד' ק"ו ע"א) כר"י דאמר מקלקל בחבורה פטור אלא דניחא ליה כו' עכ"ל התו'.
ולכאורה תיבת "השתא" שכתבו התוס' נראה כאלו הוא בלתי מצוחצח ובלתי מתוקן ומתובל כפי המובן מפשטיות דבריהם שכוונתם בתיבת השתא שכתבו הוא לאפוקי ממה שסובר המקשן והתרצן הראשון והנה דבר זה הוא מילתא דפשיטא יותר מביעתא בכותחא דאילו היה המקשן והתרצן הראשון יודעים מהך שינויא בתרא דקמשני התרצן האחרון אח"כ לא היה המקשן מקשה ול"מ והתרצן הראשון היה משני ליה מיד התי' האחרון המרווח יותר מהתי' הראשון ומי לא ידע בכל אלה ויותר נאות היה להם לכתוב הלשון כמו שכתבו שם בדיבור הקודם לו המתחיל הא ר"י כו' שכתבו וז"ל דבהאי שינויא נמי משני דלא קשה כו' מתו אמתו והא דלא קאמר אלא משום דלא הוזכר אמורא לעיל כו' עכ"ל התוס' וכך היה להם לכתוב פה הלשון דבהאי שינויא נמי משני כו' לא לכתוב לשונם הנ"ל שכתבו. (ומדי דברי ראיתי לעורר בס"ד דזה הכלל שכתבו התוס' דכל היכא שלא נזכר בתי' הראשון שם אמורא אף שבתי' האחרון חוזר בו מהתירוץ הראשון רגילים לפעמים בגמ' שלא לומר תיבת אלא וכאמור הנה זה הכלל כתבו ג"כ התוס' שם לעיל דף צ"ח ע"א בד"ה אטבי היכא כו' וביבמות ד' ז"ך ע"א בד"ה שמואל התחיל כו' ובנזיר ד' ל"ג ע"א בד"ה אמר רב פפא כו' והוא דבר מוכרח בש"ס זמנין טובא ודוק.
אמנם כן לפי האמור בס"ד באות הקודם לשון רבותינו בעלי התוס' ז"ל ברור מללו וכתבו כן בכוונה מכוונת והוא דהתוס' כוונו בתיבת "השתא" שכתבו להעיר לנו אזן לשמוע בלימודים דדוקא השתא דקאמינן בהך שקלא וטריא דהכא אליבא דר' אבהו דהוא מרא דשמעתא דסובר דתיקון שאינו בא מיד בשעת הקלקול אלא אח"כ כשנגמר הקלקול הנה זה לא נקרא בשם מתקן אלא כי הוא זה נקרא בשם מקלקל וכדבר האמור לעיל באות הקודם הנה לדידיה שפיר אפשר לאוקמי המשנה וגם הברייתא כר"י רק דהמשנה והברייתא חלוקים בעיסתם דהיינו דהברייתא שהיא מחייבת בקורע בחמתו מיירי כשהוא קורע כדי למירמא אימתא אאינשי ביתיה דלא מלבו ענה כן וליכא איסור ושפיר הוי הקריעה הזאת תיקון וממילא נמי שהוא חייב על הקריעה ההיא. אבל המשנה שהיא פוטרת בקורע בחמתו היא מיירי בדלא עביד כן כדי למירמא אימתא אאינשי ביתיה דאז קעביד איסורא בקריעתו זאת בחמתו ואין כאן תיקון אלא רק קלקול הוא דאיכא לפיכך הוא פטור על קריעתו בחמתו.
איברא כל זה לפי השקלא וטריא דהכא דקאי אליבא דר"א משא"כ לפי המסקנא דהתם בד' ק"ו ע"א דריו"ח מסיק דבחובל וצריך הדם לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו אף ר' יהודה מודה דהוא חייב דר' יוחנן חידש וגלי לן דאף אם התיקון אינו בא מיד בשעת הקלקול מ"מ שפיר הוא מיקרי מתקן אפי' לר"י ממילא דהוא חייב על הקלקול ההוא אפי' אליבא דר"י וא"כ נמשך מזה דקורע בחמתו (וה"ה נמי בקורע על מתו דשקולים הם) דחייב גם כן דגם זה נקרא בשם מתקן אפי' לר"י וכדבר שנאמר לעיל וא"כ שוב א"א לומר דהקורע בחמתו ועל מתו דקתני במשנה דפטור דאתיא כר' יהודא ומיירי באינו קורע למירמא אימתא אאינשי ביתיה וכאמור לעיל בשם התוס' דהא גם לר"י אעפ"כ הוא מתקן וממילא שהוא חייב כיון שהתיקון ההוא במה שמיישב דעתו ומשכך חמתו (שבזה אינו עושה איסור ואדרבה שפיר עביד בזה וכדלעיל) הנה הוא לפחות בסוף וגמר הקריעה והרי התיקון הזה הנה זה בא ע"י התחלת הקריעה שעשה וכדבר האמור בס"ד לעיל אות הקודם.
אלא ע"כ צ"ל לפי המסקנא דר"י הנ"ל דהך משנה דקתני בה הקורע בחמתו אתיא כר"ש דהוא ס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור ולפיכך גם קורע בחמתו הוא פטור וכמו דתני הגמ' התם בשינויא קמא הא ר"י והא ר"ש כו' והיינו דהך שינויא קמא משני הגמ' כן לפי המסקנא דהתם ד' ק"ו ע"א דריו"ח מסיק דגם זה נקרא מתקן וכנ"ל. והך שינויא קאי אליבא דידיה וכמש"כ בס"ד. אבל אליבא דר"א באמת אין צורך להך שינויא קמא דהגמ' רק דאנן קיי"ל כר' יוחנן ודוק היטב.
ג) ומתוך דבר הלכה דלעיל אות ראשון בין תבין טהורים אמרי נועם של מאור עינינו רש"י ז"ל בשבת ד' ק"ו ע"א בסוף ד"ה מתני' ר"י וכו' שכ' וז"ל ואע"ג דרישא דמתני' אוקימנא כר"ש דקתני קורע על מתו פטור סיפא ר"י עכ"ל רש"י ז"ל. ולכאו' דבריו הללו הם לענ"ד קושי ההבנה. דהא בשביל מה דקתני במשנה הקורע על מתו פטור לא אוקימנא לעיל להך משנה כר"ש. אלא דהגמ' התם דף ק"ה ע"ב לחלק יצא בין מת דידיה לבין מת דאחריני כמבואר בסוגיא דהתם וא"כ היאך כ' רש"י ז"ל דמכח קורע על מתו מוקמינן להך בבא דהרישא של המשנה דאתיא כר"ש. אמנם מה שיראה לענ"ד בס"ד בביאור כוונתו של רש"י ז"ל הוא עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בעצמו ובכבודו לעיל דף ק"ה ע"ב בד"ה הא ר"י וז"ל ומתו אמתו הכי נמי דהוי מצי לתרוצי (ר"ל כך בתי' הזה) אלא דמעיקרא מהדר לאוקמינהו כחד תנא. ולא מתוקמא אלא כר"י דהא מלאכה שא"צ לגופה היא במוציא את המת לקברו עכ"ל רש"י ז"ל. וממילא לפי המסקנא דהוא מוכרח בלא זה לאוקמי הרישא כר"י משום הקו' דחמתו אחמתו ממילא מתורץ נמי מתו אמתו וכאמור ולפיכך נקט רש"י ז"ל בלשונו קורע על מתו וכו'. וק"ל.
ועדיין צריכין אנו למודעי דברי רש"י ז"ל הנ"ל. דעדיין ק' לענ"ד והוא דהא התוס' שם דף ק"ה ע"ב בד"ה לא צריכא דקעביד למירמא וכו' כתבו דלפי מאי דמסיק הגמ' התם לחלק בין קורע בחמתו ממש לבין קורע בחמתו למירמא אימתא אאינשי ביתיה שוב אין אנו צריכין להך שינויא קמא דשני הגמ' דהרישא אתיא כר"ש. דשפיר אפ"ל דהמשנה כולה כמות שהיא אתיא כר"י רק דהמשנה מיירי מה דקתני הקורע בחמתו דפטור היינו בשקרע שלא למירמא אימתא אאינשי ביתו אלא שקרע מחמת כעסו יע"ש בתוס'. והבאתי דבריהם לעיל אות הקודם. והנה כי כן ק' לענ"ד מאי קא קשיא ליה לרש"י ז"ל על ר' אבהו. דלמא גם ר' אבהו אסיק אדעתיה הך שינויא דקא משני הגמ' לעיל לחלק בין קורע בחמתו ממש לבין קורע כדי למירמא אימתא אאינשי ביתיה ואוקים הוא לכולהו מתני' כר"י וצ"ע לכאו' לענ"ד.
ברם לפי האמור בס"ד לעיל אות א' צדקו דברי רש"י ז"ל הנ"ל. והוא דרש"י ז"ל קשיא ליה דלמה זה דחה ר' יוחנן לר' אבהו רק בשפה רפה וקול ענות חלושה לומר לו פוק תני לברא חובל ומבעיר וכו' ואם תימצי לומר משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר וצריך וכו' מבלי הגיד לו על זה מופת וראי' כלל. כאילו לא אמר ר' יוחנן אלא רק מצד הסברא גרידא. ולמה לא הקשה ר' יוחנן לר' אבהו קושיא חזקה מכח הך משנה דהתם דף ק"ה ע"ב דקתני בה בפירוש דכל המקלקלים פטורים ולא מחלק בין חובל ומבעיר לבין אינך שארי המלאכות ש"מ דאף בחובל ומבעיר ג"כ סוברת המשנה דמקלקלין פטורים וקשיא לר' אבהו. וכמו שבאמת סתמא דהגמ' התם פריך כן לר' אבהו מכח דקתני במשנה דכל המקלקלים פטורים על הך בריי' דאייתי ר' אבהו דקתני בה חוץ מחובל ומבעיר. ושינויא דקא משני גמ' התם דהמשנה אתיא כר"י והבריי' אתיא כר"ש הא לר' יוחנן לשיטתי' ליתא להך שינויא. דהא לר' יוחנן לשיטתי' ע"כ צריכין לאוקמי הך בבא דהרישא של המשנה דהתם דקתני בה דהקורע בחמתו דפטור דאתיא כר"ש וכנ"ל. דאילו לר"י לשיטתיה אליבא דר' יוחנן לשיטתיה דסובר דאפילו אם ליכא תיקון מיד בשעת הקלקול אלא שהוא בא רק אח"כ בסופו אפ"ה הוא מיקרי מתקן וחייב וה"ה לקורע בחמתו דהיה ראוי שיהיה חייב אליבא דר"י וכדבר האמור לעיל אות הקודם ולעיל סוף אות ראשון. וכיון דלר' יוחנן הרישא דהמשנה ההיא אתיא ע"כ כר"ש א"כ לכאו' קשה היאך מתרץ לה ר' יוחנן דהסיפא של המשנה ההיא אתיא כר"י. רישא ר"ש וסיפא ר"י. ושפיר היה לו לר' יוחנן להקשות על הך בריי' דאייתי ר' אבהו מהמשנה הנ"ל. זה הוא שקשיא לי' לרש"י ז"ל בסוגיא דהתם. ולפיכך כ' רש"י ז"ל דאין זה דיוק וקו' דכבר אפ"ל כן דהרישא אתיא כר"ש והסיפא אתיא כר"י. כי מצאנו ראינו בש"ס כמה משניות כה"ג ושפיר עביד ר' יוחנן שלא הביא ראי' זו לדחות ולהקשות על הבריי' דאייתי ר' אבהו מן המשנה הנ"ל. דידע בנפשיה ר' יוחנן דאפשר לדחות קושיתו ולקיים הבריי' ולשנויי כדשני הגמ' והוא דהמשנה אתיא כר"י דהיינו הסיפא אף שהרישא אתיא כר"ש ודוק.
ד) ומתוך האמור צא ולמד להבין ולהורות. והיו למאורות. אמרות טהורות. דברי רש"י והרשב"ם ז"ל בסוגי' דהתם וליישב בס"ד מה שהקשו עליהם התוס' שם דף ק"ו ע"א בד"ה חוץ מחובל ומבעיר וכו' דלפי שיטתם של רש"י והרשב"ם ז"ל דס"ל דר' יוחנן ור' אבהו פליגי בפלוגתא דר"י ור"ש דר' אבהו תני וסבר כר"ש. ור' יוחנן דא"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה וכו' היינו דהוא סובר כר"י יקשה דהיאך קאמר ר' יוחנן לר' אבהו פוק תני לברא וכו' אטו מאן דסובר כר"י משתיק ליה למאן דסובר כר"ש וכדאמרינן כן בחולין דף ט"ו ע"א. יע"ש בתוס'.
ויציבא מילתא כי גם דעת רבינו הוא כדעת רש"י והרשב"ם ז"ל האמורים דר' יוחנן ור' אבהו פליגי בפלוגתא דר"י ור"ש וכמו שביארתי בס"ד דבר זה באר היטב לקמן פי"ב ה"א בד"ה המבעיר כל שהוא חייב וכו' (ושם כתבתי בס"ד עוד קצת ראי' וחיזוק לקושיתם של התוס' האמורה מסוגי' דסנהד' דף ס"ב ע"א). וא"כ גם על רבינו ז"ל תעבור כוס קושית התוס' האמורה. ומי יאמין לשמועה זאת לומר כי תלתא קראי כאלה שלשה אבות העולם רש"י והרשב"ם ורבינו ז"ל יטעו ח"ו בדבר פשוט כזה.
ולפיכך אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד ליישב קושית התוס' הנ"ל. והוא דהתוס' שם בד"ה חובל וצריך לכלבו וכו' הקשו דאליבא דר' אבהו דהוא סובר דר"ש מחייב בחובל ומבעיר אף באין בו צורך כלל וכלל. א"כ הא הו"ל מלאכה שא"צ לגופה והרי ר"ש הוא דס"ל דעל מלאכה שא"צ לגופה דהוא פטור. יע"ש בתוס' כי שם תירצו ע"ז תי' דחוק. אבל צא וראה בתוס' דב"ק דף ל"ד ע"ב בד"ה חובל וצריך לכלבו וכו' כי שם תי' לקושיא זו בתי' מרווח בשם הר"י ז"ל והוא דמאי דאמר ר"ש דעל מלאכה שא"צ לגופה דפטור לא על דרך השילוח אמרה למילתיה. אלא רק כי הוא זה דוקא במתקן. אבל גבי מקלקל אין חילוק בין מלאכה שהיא צריכה לגופה ובין מלאכה שא"צ לגופה. יע"ש בתוספות.
ולכאורה תי' זה צריך ביאור דהיאך אפ"ל דר"ש מחייב בחובל ומבעיר אף במלאכה שא"צ לגופה דמנ"ל לר"ש דבר זה דהא כל עיקר מקלקל בחבלה ובהבערה דחייב הא לא ידעינן ליה אלא ממילה בשבת ומן הבערת בת כהן וכמבואר בסוגיא דהתם. והרי מילה והבערת בת כהן נהי דר"ש הוא דס"ל דהואיל והם רק למצוה לא מיקרי תיקון. אבל הא מיהא לצורך גופו הוא דמיקרי דמה לי אם שוחט את הבהמה בשבת שבשחיטתו מתירה מידי איסור שאינה זבוחה ומידי איסור אבר מן החי דמיקרי מלאכה שהיא לצורך גופא. הה"נ במילה דמיקרי חבלתו מלאכה שהיא לצורך גופא במה שמסיר מן התינוק הנימול ע"י חבלתו את הערלה. וכמו כן נמי גבי הבערת בת כהן במה שהוא מבעיר את הפתילה הרי הוא מקיים בזה המ"ע המוטלת על הב"ד וכ"י לבער הרע מקרבינו ומסיר עונה וחטאתה תכופר. וצ"ע לכאורה לענ"ד.
וצריכין לומר בס"ד לענ"ד. דהא לעיל דף ק"ה ע"ב מוקי הגמ' להך משנה דהקורע בחמתו כר"ש דהו"ל מלאכה שא"צ לגופא ופטור. ע"ש בגמ' ולכאו' גם שם תקשה כקושיתינו האמורה דלמה זה יהיה נקרא קורע בחמתו מלאכה שא"צ לגופא. וע"כ צ"ל לענ"ד בס"ד הטעם. הואיל ואין התיקון נעשה מיד בשעת הקלקול מיקרי שפיר מלאכה שא"צ לגופה דהא מה שהוא עושה נחת וקורת רוח ליצרו הרע זה הוא איסור גמור. וכמו דפריך הגמ' התם בדף ק"ה ע"ב וז"ל וכה"ג מי שרי והתניא ר"ש בן אלעזר אומר וכו' הקורע בחמתו וכו' כאילו עובד עכו"ם וכו' יע"ש בגמ'. ומה שדעתו מתיישבת וחמתו משתככת זה אינו אלא רק בקריעת התפירה האחרונ' לחוד ואין עוד. ואף כי יציב פתגם שהקריעות של התפירות שקדמו להתפירה האחרונה הן הנה היו מסייעות להתיקון הזה הבא בקריעת התפירה האחרונה סוף סוף אין התיקון נעשה מיד ולאלתר וכדבר האמור לעיל אות ראשון. וכל תיקון שאינו נעשה מיד בשעת עשיית המלאכה מיקרי שאינו לצורך גופא. וכמ"ש התוס' סברא זאת אליבא דר"י דלא מיקרי בשביל כך מתקן. וא"כ הה"נ הכא גבי בת כהן שאין התיקון בא מיד אלא אח"כ וכמ"ש התוס' כן שם בדף ק"ו ע"א בד"ה מדאיצטרך קרא למישרי מילה וכו'. ולפיכך מה"ט נמי דאינה נקראת הבערת בת כהן מלאכה שהיא צריכה לגופא. ואפ"ה אסרה רחמנא שמעינן מיניה דהבערה אעפ"י שהיא באופן שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה נמי מחייב עלה. ודוק.
איברא הא תינח גבי מקלקל בהבערה שפיר ידעינן דאפי' אם הוא מלאכה שא"צ לגופא דאעפ"כ הוא חייב ומכח הוכחתינו האמורה בס"ד. אבל גבי מקלקל בחבלה שפיר ק' מנ"ל לחייב אף במלאכה שא"צ לגופה. דהא ממילה ליכא למילף דאף דצורך מצוה לא מיקרי תיקון לדידיה. אבל מ"מ לצורך גופה לפחות מיקרי מה שנעשה בו המצוה ההיא וכמ"ש כן התוס' התם בד"ה איצטרך קרא למישרי מילה וכו' והתם גבי מילה התיקון שלו שהוא עשיית המצוה הנה הנם זה בא מיד בשעת הקלקול וכמ"ש כן להדי' התוס' שם בד"ה איצטרך קרא למישרי מילה וכו' וז"ל וי"ל דלענין מקלקל בחבורה ליכא למילף ממקלקל בהבערה דהתם (ר"ל גבי החבלה שנעשה בבת כהן) התיקון בא מיד בשעת הקלקול. אבל לענין מקלקל בהבערה וכו' דאחר הבערה בא התיקון וכו' עכ"ל התוס'. הרי מבואר להדיא דגבי הבערה של בת כהן אין התיקון בא מיד בשעת הקלקול. אבל גבי החבלה שנעשה בבת כהן התיקון בא מיד בשעת הקלקול.
ואחרי כי כן דון מיניה ואוקי באתרן דגם גבי מילה הנה התיקון בא מיד בשעת החבלה. שהרי המילה היא דומה בדומה ממש לחבלה בבת כהן שהתיקון שלה הוא המצוה והוא בא מיד בשעת הקלקול הואיל ומתחלת חבלתו בגרונו ובמעיו עד סוף מיתתו הכל הוא עצם המצוה שנצטוינו לעשות בה בבת כהן. (ואינו דומה להבערת הפתילה שלה שדבר זה אינו עצם המצוה אלא כי הוא זה רק הכשר המצוה). והנה כי כן נמי גבי מצות מילה מתחילת המילה עד גמר וסוף הפריעה. הרי הכל הוא עצם המצוה שצונו הקב"ה. והוא להסיר ממנו הערלה. שהחיתוך וגם הפריעה גם שניהם הם עצם המצוה לא רק הכשר המצוה. שהחיתוך וגם הפריעה הם שני חלקי המצוה. ובהצטרפות החלקים יחד הם נעשים מצוה אחת. והיו לאחד שנשלמה בהן מצות מילה. ומה שהתוס' שם בד"ה איצטרך קרא למישרי מילה וכו' ר"ל בתירוצם הראשון דגבי חבלת המילה אין התיקון בא מיד בשעת החבלה באמת דבריהם תמוהים בעיני דלמה זה לא יהיה גבי מילה נקרא התיקון בא מיד וכמ"ש בס"ד.
אולם כי כן צ"ל בע"כ. דבאמת במקלקל בחבלה צריך שיהיה דוקא מלאכה שהיא צריכה לגופה אליבא דר"ש והיינו שיהיה בו דוקא צורך מצוה שאף שהמצוה אינה נקראת תיקון אבל הא מיהא צורך גופה מיקרי המצוה וכדברי התוס' בשבת שם בד"ה בחובל וצריך לכלבו וכו' והיינו כגון שהתינוק נולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית וכדומה. וכבר הוטף ממנו דם ברית. אך שזה לא ידע שכבר הוטף ממנו דם ברית אף שבאמת אסור להטיף ממנו דם ברית בשבת אפי' לא היה ניטוף ממנו עדיין דם ברית וכמו שפסק רבינו ז"ל כן לעיל בהל' מילה פ"א הל' י"א ועי' בכ"מ שם ועוד שם לעיל ה"ז בד"ה וכ' הר"ן ז"ל וכו'. מ"מ אם היה צריך להטפת דם ברית כבר היה עושה בזה תיקון (אף שהוא עשה איסור) אבל הא מיהא הרי היה מהני הטפתו דם ברית ששוב א"צ לחזור ולהטיף ממנו דם ברית כמו מל מילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת אבל מ"מ אם עבר ומל אותו בשבת מהני שא"צ לחזור ולמולו. וכמו שהארכתי בזה בס"ד והבאתי ראיות ברורות לזה לקמן בהל' מלוה ולוה פ"ג ה"א בד"ה ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ וכו' אות שני זיל גמור מהתם.
ונחזור לעינינו דזה שהטיף דם ברית בשבת לתינוק שנולד מהול אף דאיסורא קעביד אבל בדיעבד אי עביד מהני וא"צ לחזור ולהטיף ממנו דם ברית וא"כ לפי ההו"א אז הרי עשה תיקון שעשה מצוה. רק שאח"כ נודע לו שכבר הוטף מאותו התינוק דם ברית ולא היה צריך לאותו הטפה דם ברית שהטיף בשבת וא"כ לא עשה תיקון למפרע אבל הא מיהא לצורך גופה היתה המלאכה ההיא הקלקול ההוא שהטיף דם ברית ועשה חבורה שהרי כוונתו היה לאותו הדבר שהיה סובר שהוא עושה תיקון. או שחתך יבלת לחה בכלי לכהן כדי שיהיה רשאי לעבוד אף שעשה איסור מ"מ הכהן היה כשר לעבוד והיה כאן תיקון. אך שאח"כ נודע לו שיש לכהן עוד יבלת אחרת או מום אחר קבוע וא"כ לא תיקן ולא מידי בחתיכת היבלת ההיא. אך הא מיהא צריכה לגופה היא הקלקול של החבלה שעשה בחתיכת היבלת להכהן וכאמור. או באופן שכ' התוס' שם שחבל באיסורי הנאה. אבל בשא"צ כלל לאותה החבלה. אפי' במקלקל בחבלה פטור לר"ש ומטעם שהוא מלאכה שא"צ לגופה וכנ"ל. וסרו בזה בס"ד כל הקושיות שהקשו התוס' מכל המימרות והבריי' שהביאו התוס' תלמודם בידם בשבת ובב"ק התם להקשות מהם על סברת הר"י ז"ל הנ"ל. דלפי האמור בס"ד ניחא. דכולהו לענין מקלקל בחבלה מיירי והרי גבי מקלקל בחבלה הא מודה ר"ש דפטור מטעם שהוא מלאכה שא"צ לגופה וכאמור. ולא אמר הר"י ז"ל סברתו הנ"ל אלא דוקא גבי מקלקל בהבערה דוקא ומטעם שכתבנו בס"ד. (אך שהר"י ז"ל גופא נראה דלא ס"ל כן מדהוצרך לדחוק בב"ק שם לומר דהך תנא דהבריי' דכריתות בחדא סברת כר"י ובחדא סברת כר"ש יע"ש בתוס' ולא תי' כתירוצינו הנ"ל ש"מ קצת דהוא לא ס"ל תירוצ' הנ"ל ושפיר הקשו התוס' קושיתם הנ"ל אבל סוף סוף הא מיהא רש"י וסייעת מרחמוהי ז"ל אפ"ל דהם סוברים כתירוצינו הנ"ל). ודוק.
ואמור מעתה נהי דר' אבהו סובר דאם אין התיקון בא מיד בשעת הקלקול לר"י לא מיקרי מתקן. אבל ר' יוחנן הא מיהא סובר דר"י ס"ל דאף אם התיקון אינו בא מיד בשעת הקלקול דאפ"ה מיקרי מתקן. וממילא לר' יוחנן א"א לאוקמי הרישא מה דקתני בה הקורע בחמתו פטור דאתיא כר"י דהא לר' יוחנן לשיטתיה מחייב היה ר"י בקורע בחמתו אפי' לא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה. וכמבואר לעיל אות שני באר היטב בס"ד. אלא לר' יוחנן צ"ל כשינויא דהגמ' דלעיל דף ק"ה ע"ב הנ"ל. והוא דהמשנה דהקורע בחמתו דפטור אתיא כר"ש דפוטר במלאכה שא"צ לגופה. וא"כ צ"ל דדבר שאינו נעשה תיקונו או מצותו מיד בשעת הקלקול הנה הוא נקרא בשם מלאכה שהיא שלא לצורך גופה. וממילא הבערת בת כהן היא נקראת מלאכה שא"צ לגופה. ומוכח מזה שפיר דמקלקל בהבערה חייב אעפ"י שהוא לצורך גופה. משא"כ במקלקל בחבלה שא"כ אלא דבעינן לפחות אליבא דר"ש שיהיה מלאכה שהיא לצורך גופה דוקא וככל הדברים וככל החזיון האמור לעיל בס"ד.
ומעתה הנה כי כן אזדא לה בס"ד קו' של התוס' בד"ה חוץ מחובל ומבעיר וכו' שהבאתי לעיל ריש האות הזה. מה שהקשו על רש"י והרשב"ם ז"ל (ואני כבר כתבתי בס"ד לעיל שם כי גם על רבינו ז"ל ק' קו' זו). דלפי פירושם תקשה היאך קאמר ר' יוחנן לר' אבהו פוק תני לברא חובל ומבעיר אינו משנה וכו' אם הבריי' אתיא כר"ש וגם ר' אבהו ס"ל כר"ש אטו הואיל ור' יוחנן לעצמו הוא דס"ל להלכה וכן מורין כר"י יאמר למאן דס"ל כר"ש פוק תני לברא וכו' דזה לא שייך לומר אלא אם הבריי' ההיא היא משבשתא דאתיא דלא כמאן דליכא שום תנא דסובר כן וכאמור לעיל ריש אות זה. דזה אינו דר' יוחנן הכי קאמר לר' אבהו דחובל ומבעיר דקתני בהך בריי' בחדא מחתא דמשמע מזה דמקרה אחד לשניהם תורה אחת ומשפט השוה לכולם לזה אמר ר' יוחנן דדבר זה אינו משנה דהא אליבא דר"י בלא"ה ליתא להך בריי' וע"כ צ"ל דהך בריי' אתיא כר"ש. והרי ר"ש הוא דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ממילא גם אליבא דר"ש הא מיהא אינם שוים בדינם וחלוקים הם בעיסתן מקלקל בחבלה ומקלקל בהבערה שמקלקל בחבלה אפילו אליבא דר"ש צריך שיהיה לפחות מלאכה שהיא לצורך גופו דוקא ואם לא היה צריך לגופו היה פטור. ואילו מקלקל בהבערה א"צ שיהיה דוקא לצורך גופו. אלא אף שאינו לצורך גופו ג"כ חייב אליבא דר"ש דמחייב במקלקל בחבלה ובהבערה. וא"כ היאך קתני להו הבריי' להנך תרתי בחדא מחתא וילכו שניהם יחדיו. ולפיכך מימר שפיר קאמר ר' יוחנן לר' אבהו פוק תני לברא וכו' דהך בריי' אינה משנה. ודוק היטב.
ה) התוספות בשבת ד' ק"ו ע"א בד"ה חוץ מחובל ומבעיר וכו' הביאו בשם הר"י ז"ל דהוא מפרש להך פלוגתא דר' אבהו ור' יוחנן בהאי דינא של המקלקל בחבלה ובהבערה דלא כמו שפירשוהו רש"י והרשב"ם ז"ל שם והבאתי לעיל ריש אות הקודם פירושם יע"ש אלא דהר"י ז"ל פירש דר"א ור"י אליבא דר"ש פליגי והיינו דר"א ס"ל דר"ש מחייב מקלקל בחבלה ובהבערה אעפ"י שאין בו צורך ותיקון קצת כלל ור"י פליגי עליה וס"ל דאפי' ר"ש גופי' לא קמחייב גבי מקלקל בחבלה ובהבערה אלא דוקא כשיש בו לפחות צורך תיקון קצת כמו גבי מילה וגבי הבערת בת כהן שיש בו לפחות צורך מצוה וכל מה שהוא צורך מצוה הנה הוה הוא נקרא בשם תיקון קצת ולפיכך היה אסור למול בשבת לולי דגלי לן קרא של וביום השמיני ימול כו' ביום אפי' בשבת וכמו כן מטעם זה אסרה התורה הבערת בת כהן אבל לא כן כשהוא שלא לצורך כלל ואין בו צורך מצוה ג"כ. בהא אפי' ר"ש מודה דמקלקל בחבלה ובהבערה דהוא פטור יע"ש בתוס'.
ולכאורה קשה לענ"ד על פירושו של הר"י ז"ל האמור והוא דהדבר מוכרח לכאורה דאליבא דריו"ח לשיטתיה אליבא דר"ש לשיטתיה הדבר א"א לאמרו שיהיה ר"ש סובר סברת הר"י ז"ל הנ"ל דאף גם זאת דמקלקל בחבלה והבערה לדידיה חייב אבל הא מיהא בעינן שיהיה לפחות תיקן קצת כמו גבי הבערת בת כהן וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דברים שאמרנו בס"ד הוא כך. דהא התוס' התם בד"ה מה לי לבשל פתילה כו' הקשו דלר"ש דהוא סובר דאיצטריך קרא של לא תבערו אש בכל מושבותכם כו' כדי למילף מניה דמקלקל בהבערה דחייב מדאסרה רחמנא הבערת בת כהן בשבת וכאמור בסוגיא דהתם קשה מנ"ל לר"ש למימר דחילוק מלאכות לשבת דמהיכי תיתי ליה דאי מכח יתור קרא של לא תבערו אש וכו' (הסוגיא דחילוק מלאכות עי' בשבת ד"ע ע"א) הא לא אייתר לדידיה דאיצטריך להורות דמקלקל בהבערה דחייב ואישתני דינו מכל שאר מלאכות שבת וכאמור ואם נאמר דנפ"ל חילוק מלאכות מקרא של מאחת מהנה וכמו דדריש לה כן ר' יוסי התם בסוגיא דחילוק מלאכות הנ"ל פעמים שהוא חייב אחת על כולן ופעמים שהוא חייב אחת על כל אחת ואחת יע"ש בגמ' הא לר"ש לשיטתיה גם זו ליתא דהא הוא דפליג להדיא עליה דר' יוסי בשבת ד' ק"ג ע"ב דאיהו קאמר התם דאיצטריך הך מאחת מהנה לדרשא אחריתי יכול עד שיכתוב את השם ויארוג את כל הבגד כו' יעי"ש בגמ' ותירצו התוס' דר"ש נפ"ל חילוק מלאכות לשבת מקרא של מחלליה מות יומת כו' התורה רבתה מיתות הרבה על חילול אחד כו' וכדדרש לה כן שמואל התם בד"ע ע"א יע"ש בתוס'.
והנה ריו"ח בכתובות ד' ל"ד ע"א ובב"ק ד' ע"א ע"א משני בטובח ע"י אחר ואוקמי להך ברייתא דהתם דגנב וטבח וכו' כר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ופריך הגמ' התם בשלמא גנב וטבח לעכו"ם שחיטה שאינה ראויה היא אלא גנב וטבח דשבת שחיטה ראויה היא דתנן השוחט בשבת כו' שחיטתו כשירה ומשני דר"ש ס"ל כר"י הסנדלר דקאמר דמעשה שבת אסור מדאורייתא וקאמר הגמ' התם וז"ל מאי טעמא דר"י הסנדלר (וה"ה נמי דקשיא מ"ט דר"ש דהא הוא סובר כר"י הסנדלר וצ"ל גם לר"ש הך שינויא דקמשני הגמ' התם אליבא דר"י הסנדלר וכמו שנאמר לפנינו) וכו' ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה כו' יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך (פירש"י ז"ל במזיד אמרתי לך קדש היא היכא דשייך דין מיתה) ולא בשוגג כו' עכ"ל הגמ'. והמורם מהסוגיא הזאת זאת התרומה דאליבא דר"י הסנדלר איצטריך קרא של מחלליה מות יומת וכו' להורות דדוקא אם עושה המלאכה במזיד בשבת הוא דאסור באכילה מדאוריי' דאיתקש לקדש אבל בעושה מלאכה בשבת בשוגג לא איתקש לקדש ומותר באכילה מדאורייתא וא"כ לר"י לשיטתיה דמוקי התם ה