אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק ה · הלכה כ

הלכה ד

וכן תוקעין במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים להתיר וכו'. עכ"ל. עיין מגיד משנה שכתב מאין יצא לו לרבינו דין זה דבכל מוצאי שבת דתוקעין כדי להודיע לעם שהוא מותר בעשיית מלאכה מכאן ואילך. דהיינו ממאי דפריך הגמ' בשבת דף קי"ד ע"ב וז"ל י"ט שחל להיות ע"ש וכו' מוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר. אלא מחוורתא כדרב יוסף (דאמר לעיל לפי שאין דוחין שבות להתיר) וכו' עכ"ל הגמ'. משמע מזה דבמוצאי שבת דעלמא שאין בו שבות לתקוע שהרי כבר הוא לילה באמת תוקעין להודיע לעם שכבר הוא מותר מיד ולאלתר בעשיית מלאכה. ע"ש במגיד משנה. והביא עוד תלמודו בידו שהרמב"ן והרשב"א ז"ל חלקו על רבינו ז"ל ואמרו דמהתם ליכא ראיה. ואמרו שדוקא כשחל יו"ט במוצאי שבת הוא דראוי לתקוע כדי שיתעסקו בשמחת י"ט ולא ימנעו ממנו. מה שא"כ בכל מוצאי שבת דעלמא א"צ לתקוע דמה לנו בכך אם ימנעו מפני הספק מלעשות עדיין מלאכה יע"ש במגיד משנה. וכדי לבאר דעת רבינו ז"ל מוכרח אני להאריך קצת בס"ד בביאור הסוגיא דשבת הנ"ל התוס' ויתר גדולי המפרשים והראשונים והאחרונים ז"ל במה שהם צריכים ביאור לענ"ד.
א) לכאורה היה מקום אתי עמי בס"ד להביא ראיה לדעתם של הרמב"ן והרשב"א ז"ל הנ"ל דבכל מוצאי שבת דעלמא אין תוקעין. והוא דהתוס' בשבת דף קי"ד ע"ב בד"ה וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק וכו' כתבו וז"ל. ה"ה דהוי מצי למיפרך אליבא דר' ישמעאל וליתקע כי היכי דלידעו דמציעין את המטות מיוה"כ לשבת. אלא ניחא ליה למיפרך לכ"ע עכ"ל התוס'. ומהרש"א ז"ל שם תמה עליהם דא"כ לפי מאי דמשני שם רב שישא בריה דרב אידי וז"ל שבות קרובה התירו ושבות רחוקה לא התירו וכו' יע"ש בגמ'. הנה מה יושיענו זה הך שינויא, דהא עדיין לדידיה תשב לה מנגד קו' התוס' האמורה מר' ישמעאל דלדידיה ליתקעו כי היכי דלידעו דמציעין את המטות מיוה"כ לשבת דהיינו שיהיו יכולים להציע את המטות מיד ולאלתר דאז הוא רק שבות קרובה ושבות קרובה התירו לדידיה. ואטו לא ידע רב שישא בריה דרב אידי ונעלם ממנו הך משנה של מציעין את המטות וכו' יע"ש במהרש"א שהניחו בקושיא.
ולדידי חזי לי בס"ד ליישב קו' מהרש"א ז"ל האמורה והוא דלכאו' קשה לענ"ד על התוס' הנ"ל דמאי קא קשיא להו כלל וכלל על המקשן מהך דהצעת המטה מיה"כ לשבת וכנ"ל. דדלמא גם המקשן ההוא דמקשה וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בקניבת ירק מן וכו' הוא גם הוא אסיק אדעתי' הך שנויא דר"י מה דמשני התם וז"ל לפי שאין דוחין שבות להתיר וכו'. לפיכך לא הקשה המקשן אליבא דר' ישמעאל דליתקע כי היכי דלידעו דמותר להציע את המטות מיום הכפורים לשבת וכקושית התוספות הנ"ל דהא הוא להתיר והרי גם המקשן הוא דאסיק אדעתיה דלהתיר דאין דוחין שבות. ומה דפריך המקשן מקניבת ירק וכאמור ואף ע"ג דגם זה הוא גם כן רק להתיר. דזה אינו דדבר זה באמת הוא ליאסר איסור וכמו שאבאר בס"ד זה לפנינו מיד.
וביאור דבר זה הוא. דהא שם קרוב לסוף העמוד ההוא אמרינן וז"ל אמר ר' זירא אמר רב הונא ואמרי לה אמר ר' אבא אמר רב הונא יום כפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק. (ופירש"י ז"ל וז"ל אסור בקניבת ירק ולא מיבעיא בשבת דעלמא דאסור משום שבות וכו' אלא אפילו האי דינא דיש כאן עינוי דהא בשאר יום הכפורים וכו' זה מותר. השתא דחל בשבת לא שרו רבנן). אמר ר' מנא תנא מניין ליוה"כ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות למאי וכו' אלא לאו לקניבת ירק. אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק. מיתבי מנין ליוה"כ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והכתיב ל"ת כל מלאכה וכו' לעולם למלאכה ולעבור עליו בעשה ול"ת תניא כוותיה דר' יוחנן וכו' עכ"ל הגמ' עם פירש"י ז"ל בקיצור.
ואחרי כי כן הנה קשה לענ"ד דדלמא גם המקשן שהקשה וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק מן המנחה וכו' היה סובר כרב הונא ור' אבא ור' זירא. (וביותר דהך סוגיא הא אזלי אליבא דר' זירא וכדמשמע בסוגיא דהתם) דסוברים דאסור לקנב ירק ביוה"כ שחל להיות בשבת. וא"כ הכי פריך המקשן וליתקעו כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה וכו' ורצונו בזה דידעו מכח התקיעה דיוה"כ קיל משבת. לענין קניבת ירק. ויציבא מילתא דהחומרא דשבת מיוה"כ אינו במה שבכל שבת דעלמא אסור בקניבת ירק דזה אינו. דאין איסורו בשבת דעלמא מכח חומרו של שבת ולא התירו ביוה"כ הוא מכח קולתו של יוה"כ. שהרי ההיתר של קניבת ירק ביוה"כ מן המנחה ולמעלה הוא אינו אלא מטעם שהקניבה עצמה היא עינוי וכמו שפירש"י ז"ל התם בד"ה וליתקע בין לר"ע ובין לר' ישמעאל וכו' ושם בד"ה אסור בקניבת ירק וכו' הנ"ל. ועי' ברש"י שם בריש דף קט"ו בד"ה מותר בקניבת ירק וכו'. וכל מה שהוא עינוי הוא מותר ביוה"כ. אבל לא כן בשבת דעלמא דאין בו בקניבת הירק שום עינוי וגם אין בו צורך לעינוי. אדרבא המצוה בו היא להתענג בדשן נפשו לפיכך אסרו בו בשבת דעלמא לקנב בו את הירק. (כך ס"ל להמקשן) אלא מה ששבת הוא חמור מיו"כ. הוא מה שאסור לקנוב ירק בשבת אפי' אם חל בו יו"כ דאז יש בו בקניבת ירק משום עינוי. וגם הוא צריך באותו היום לעינוי. ואפ"ה אסור. אין זה כי אם מצד חומר קדושת שבת מקדושת יוה"כ וא"כ ע"י התקיעה בע"ש כשחל בו יו"כ ממילא ידעו איסור. והוא שידעו ששבת חמיר טפי מיו"כ. והחומרא דיליה היא לענין קניבת ירק. דביוה"כ שריא בקניבת ירק אבל ביוה"כ שחל להיות בשבת מצד חומר קדושת שבת אסור בקניבת ירק. זה שאפ"ל בס"ד לענ"ד בכוונת קושית המקשן מה שהקשה וליתקעו כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק וכו' וכנ"ל. ושוב אין מקום ללון לכאו' לקושיתם של התוס' האמור לעיל מה שהקשו אליבא דר' ישמעאל היה להמקשן להקשות וליתקעו כי היכי דלידעו דשרי בהצעת המטה וכנ"ל. דזה אינו דהצעת המטה הוא היתר. והרי גם המקשן ידע ואסיק אדעתיה דאין דוחין שבות כדי להתיר וכדבר שנאמר לעיל בס"ד.
ומשני רב יוסף על זה וז"ל א"ר יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר וכו' היינו דרב יוסף ס"ל כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דאפי' יוה"כ שחל להיות בשבת ג"כ מותר בקניבת ירק. ממילא לענין מה יתקע ביוה"כ שחל להיות בע"ש ולדחות השבות של התקיעה אם כדי לאיסר איסור לשנה האחרת אם יהיה חל יוה"כ בשבת עצמו. הא לרב יוסף לשיטתו באמת מותר לקנוב בו את הירק אף אם חל בשבת. ואם כדי להתיר קניבת ירק ביוה"כ בין שחל באחד מימות החול ובין שחל בשבת. הנה לזה מימר שפיר קאמר רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר. דהא כל עיקר התקיעה לא תהיה לפי האמור רק להתיר ולא לאיסור. וצ"ע לכאורה על התוספות.
וצריכין לומר לענ"ד בס"ד בישוב קושיא זו דהתוס' ס"ל דמדנקט המקשן בלשונו וליתקעו כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק מן המנחה וכו' ולא נקט בלשונו להדיא וליתקעו כי היכי דלידעו דאסור בקניבת ירק ביוה"כ שחל להיות בשבת. ש"מ דקושיתו של המקשן היתה רק כפשוטה. דלא באה התקיעה הזאת כי אם להתיר קניבת ירק בכל שנה ושנה ביוה"כ. וכן הוכיחו התוס' מלישנא דשינויא דרב יוסף דאין כוונת תירוצו כמו שפירשנו לעיל כוונת תירוצו. ממה דמשני לפי שאין דוחין שבות להתיר וכו' והרי לפי מ"ש לעיל כוונת המקשן בקושיתו וכוונת רב יוסף בתירוצו גם המקשן אסיק אדעתיה הך סברא דאין דוחין שבות להתיר. וא"כ מה חידש לו רב יוסף בדבר זה אלא שהמקשן היה סובר דקניבת ירק ביוה"כ שחל להיות בשבת אסור וממילא איכא בהך דתקיעה דחיית לאסור לא רק להתיר וככל הדברים וככל החזיון האמור לעיל בס"ד ורב יוסף הוא שחידש לו דאפי' ביוה"כ שחל להיות בשבת ג"כ מותר בקניבת ירק. וא"כ אין כאן דחיית שבות לאסור אלא רק דחיית שבות להתיר ובזה המקשן ג"כ מודה דאין דוחין שבות להתיר. וכיון שכן שלא חידש רב יוסף להמקשן אלא רק דבר זה דקניבת ירק מותר אפי' ביוה"כ שחל להיות בשבת. היה לו לרב יוסף לומר בפירוש זה החידוש שחידש להמקשן ולומר כן בשינויא דיליה בפירוש דקניבת ירק מותר אפי' ביוה"כ שחל להיות בשבת. לא לומר בשינויא דיליה דבר שגם המקשן היה יודע. ומה שהמקשן לא ידע רק שהוא חידשו סתמו והכחידו תחת לשונו ואמרו רק על דרך חוד חידה. לתורה ולתעודה. לפיכך הוכיחו מזה התוס' דבאמת קושית המקשן היתה כפשוטו דהיינו דגם המקשן היה סובר כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דאפי' יוה"כ שחל להיות בשבת ג"כ מותר בקניבת ירק וגם המקשן היה סובר דאפי' להתיר ג"כ דחינן שבות. ורב יוסף הבין כל זה מלשון המקשן והוכיח כן מלשונו מדלא נקט המקשן בלשונו כי היכי דלידעו קניבת ירק דאסור ביוה"כ שחל להיות בשבת וכדבר האמור לעיל מזה. ואיפו זאת שפיר השיב רב יוסף לשיטתו על קושית המקשן הנ"ל לפי שאין דוחין שבות להתיר. וא"כ הוא ג"כ שפיר הקשו התוס' דלמה לא הקשה המקשן ג"כ מהך דהצעת המטה אליבא דר' ישמעאל וכדלעיל ודוק.
ומעתה לפי זה אפ"ל דרב שישא בריה דרב אידי לא פליג עליה דרב יוסף בהך דינא וס"ל ג"כ כרב יוסף דאין דוחין שבות להתיר ודלא כמו שפירש"י ז"ל שם בד"ה ור"ש בריה דרב אידי אמר וכו' שכתב דרב שישא בריה דר"א פליג על רב יוסף בהך דינא דקאמר דאין דוחין שבות להתיר דרב שישא בר"י דר"א דאי בעינן ליה האידנא דוחין שבות אפילו להתיר יע"ש ברש"י. אבל התוספות לא סבירא להו כך. אלא הם סוברים דאף רב שישא בריה דר"א סבירא ליה כרב יוסף דאין דוחין שבות להתיר אי הוינן בעינן להאי היתר האידנא. ומה דהוצרך רב שישא בריה דרב אידי לשנויי הך שנויא דיליה ולא נסתפק בשינויא דרב יוסף שקדם לו. הוא מטעם דרב שישא בריה דר"א סבירא ליה כרב הונא וסייעת מרחמוהי דיום הכפורים שחל להיות בשבת דהוא אסור בקניבת ירק וכאמור לעיל. ולזה נהי דיציב פתגם. דלא קשיא ליה לרב שישא בריה דרב אידי קושית המקשן הנ"ל וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק בכל יום הכפורים דעלמא שחל באחד מימות החול. דהוא ידע וסבירא ליה שנויא דרב יוסף דאין דוחין שבות להתיר. אבל רב שישא בריה דרב אידי היה קשה לו קושיא אחרת לפי שיטתו. דליתקע מטעם אחר מה שלא היה קשה להמקשן וכמו שאומר בס"ד.
והוא דליתקע כי היכי דלידעו דקניבת ירק אסור ביום הכפורים שחל להיות בשבת וכקושיתינו האמורה לעיל. מה שלא היה ק' להמקשן קו' זאת. דהמקשן שהוא היה סובר כר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דאפילו ביום הכפורים שחל להיות בשבת גם כן מותר בקניבת ירק. ממילא לדידיה לא קשיא ליה קושיא זאת האמורה וכמו שכתבנו בס"ד לעיל בתשובת רב יוסף. אבל לא כן רב שישא בריה דרב אידי דהוא סובר כרב הונא דאסור בקניבת ירק ביום כפורים שחל להיות בשבת שפיר קשיא ליה קושיא האמורה. ובזה לא שייך שינויא דרב יוסף מה דמשני שאין דוחין שבות להתיר. דהא לדידיה הוא דחיית שבות לאסור. לזה בא רב שישא בריה דרב אידי ותירץ תירוץ ושנויא אחרינא ואזדא להו בזה כל הקושיות והיינו דשני שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו. ואעפ"י שדחיית השבות תהיה לענין ליאסר איסור. אבל כיון שאין תועלת דחיית השבות מיד ולאלתר שוב לא התירו לדחות שבות עבורו. ומכל שכן שחלף הלך לו בזה קושית המקשן דהתם מה שהקשו וליתקע כי הד"ל דקניבת ירק שרי וכו' שהוא דחיית שבות להתיר וגם אין תועלת היוצא ממנו בשנה זו שכבר חלף הלך לו ביום הכפורים אלא התועלת היוצא ממנו הוא בשנה האחרת. וכמו שפירש"י ז"ל שם בד"ה ור"ש בריה דרב אידי אמר וכו'.
וממילא אזדא לה בס"ד מתוך האמור גם כן קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל מה שהקשה דלרב שישא בריה דרב אידי תקשה קושית התוספות הנ"ל והוא דליתקע כי היכי דלידעו דהצעת המטות מותר ביום הכפורים שחל להיות בערב שבת וכנ"ל. דזה אינו דהא דחיית שבות זה אינו אלא להתיר וכל היכא דאינו אלא להתיר אף רב שישא בריה דרב אידי מודה לרב יוסף דאין דוחין שבות להתיר אעפ"י שהוא שבות קרובה ודבר זה לא היה צריך רב שישא בריה דרב אידי לאמרו שכבר אמרו רב יוסף. ודו"ק.
ברם לכאורה אפשר לומר בס"ד לענ"ד דקושית מהרש"א ז"ל הנ"ל היתה מכח קושית הגמרא שם על רב שישא בריה דרב אידי דקא פריך התם וז"ל ושבות קרובה התירו והתנן יו"ט שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין מוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין. ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר וכו' יע"ש בגמרא. ואם נאמר כדברינו הנ"ל דגם רב שישא בריה דר"א סבירא ליה כרב יוסף בהך מילתא דאין דוחין שבות להתיר וכדבר האמור לעיל. אם כן מאי קושיא מהך דיום טוב שחל במוצאי שבת דליתקע. דהא התם ליכא שום איסור כלל ואין צורך לדחות השבות של התקיעה רק בשביל היתר לחוד דהיינו להתיר שחיטה ביום טוב וכל היכי דהוא רק להתיר הא אף רב שישא בריה דר"א מודה דאין דוחין שבות להתיר וכדכתבינן אלא ודאי מדפריך הגמרא הך פירכא הנ"ל שמע מינה דהגמרא ידע דרב שישא בריה דר"א לא סבירא ליה כלל הך שינויא דרב יוסף הנ"ל במה שלחלק יצא בין לדחות שבות בשביל איסור ובין לדחות שבות בשביל היתר. אלא רב שישא בריה דר"א מחלק בין שבות קרובה לבין שבות רחוקה דשבות קרובה התירו לדחות אפילו בשביל להתיר ושבות רחוקה לא ניתן לדחות אפילו בשביל איסור. ואפשר דהגמרא דייק לה כן מדקאמר רב שישא בריה דר"א שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו דלא הוי ליה למימר אלא רק שבות רחוקה לא התירו. שמע מינה דגם בשבות קרובה פליג על רב יוסף וקאמר דשבות קרובה התירו בכל ענין אפילו הוא להתיר אפילו הכי דחינן אותו. ולזה שפיר הקשה מאור עינינו מהרש"א ז"ל קושיתו הנ"ל. (ועיין לקמן אות שלישי מה שאכתוב בס"ד עוד בזה) ודו"ק.
ואמור מעתה דהרמב"ן והרשב"א ז"ל הוכיחו מזה כפירושם האמור לעיל בפתיחת הדיבור הזה. והוא דאפשר לומר בס"ד לענ"ד דאינהו קשיא להו גם כן קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל דלרב שישא בריה דרב אידי תקשה דליתקע אליבא דר' ישמעאל כי היכי דלידעי דהצעת המטה מותר וכנ"ל ומזה הוכיחו לפרש כפירושם הנ"ל דכוונת קושית הגמרא היתה מה דפריך וליתקע כי היכי דלידעי דשרי שחיטה לאלתר הוא רק מכח מצות שמחת יו"ט. כי היכי דלא ימנע משמחת יו"ט ואם כן יש בו איסור קצת דהיינו ביטול המצוה קצת. ולזה שפיר אפשר לומר כתירוצינו האמור לעיל על קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל והוא דגם רב שישא בריה דרב אידי סבירא ליה כרב יוסף דאין דוחין שבות להתיר. ואפילו הכי פריך הגמרא שפיר עליה מהך מתניתין דיום טוב שחל בערב שבת וכו' במוצאי שבת וכו' ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר וכו' וכדלעיל. דאין זה נחשב דחיית שבות להתיר (וגם מימר שפיר קאמר רב שישא בריה דר"א שבות קרובה התירו וכו' ולא קשיא כדיוקינו שדקדקנו לעיל דלאיזה צורך קאמר זה דלא הוה ליה למימר אלא רק שבות רחוקה לא התירו. דהא בענין שבות קרובה לפי האמור לא פליג ולא מידי רב שישא בריה דר"א עם רב יוסף וכאמור לעיל דזה אינו דגם בענין שבות קרובה הוא פליג עם רב יוסף דר"י לא מתיר לדחות שום שבות להתיר אפילו אם הוא לצורך מצות שמחת יום טוב וכמו דבעינן למימר לקמן בסמוך בס"ד. משא"כ רב שישא בריה דרב אידי דהוא סבירא ליה דבשביל מצות שמחת יום טוב גם כן דחינן שבות אפילו להתיר אם רק כי הוא זה שהוא שבות קרובה) ודו"ק.
וליכא למימר ולהשיב על זה. דאם כן למה פריך הגמרא דוקא על רב שישא בריה דר"א מהך משנה דיום טוב שחל להיות ערב שבת וכו' מוצאי שבת וכו'. ולמה לא פריך הגמרא כן גם על רב יוסף דהא גם רב יוסף סובר דלאיסור דוחין השבות דתקיעה ואם כן הוא הדין נמי דלדידיה דלצורך מצוה קצת דדוחין שבות והיינו משום מצוה דשמחת יו"ט וכאמור לעיל אליבא דרב שישא בריה דר"א. וגם קשה מאי קאמר הגמרא התם וז"ל אלא מחוורתא כדרב יוסף וכו' יע"ש בגמרא. כאילו לרב יוסף ניחא ולא קשיא ולא מידי מהך משנה הנ"ל. והרי גם לרב יוסף לא ניחא דהא בדבר זה דשבות קרובה דדוחין אותו בשביל איסור או בשביל צורך מצוה הרי רב שישא בריה דר"א ורב יוסף שוים: הם.
דדבר זה אינו דהא לכאורה קשה לענ"ד על המקשן שהקשה על רב שישא בריה דר"א מהך משנה דיו"ט שחל להיות ערב שבת וכו' הנ"ל מנא ליה להקשות ולהמציא מדעתו דכשם דלענין איסור דוחין שבות דתקיעה כך נמי לצורך מצוה קצת של שמחת יו"ט דוחין גם כן שבות דתקיעה. וכאמור לעיל דדלמא דוקא לענין איסור דהיינו יום טוב שחל להיות ערב שבת. (עיין ברש"י דהתם בד"ה לפי שאין דוחין שבות להתיר וכו' מה שכתב) הוא דדוחין השבות דתקיעה כדי שלא יבא העם ח"ו לידי איסור דאורייתא כי לכל העם בשגגה. שיטעו העם שמותר לעשות גם בשבת מלאכת אוכל נפש כמו שמותר לעשותן ביום טוב. אבל להתיר ולדחות איסור שבות משום שמחת יום טוב מאן מפיס דדחינן שבות דתקיעה בשביל כך דבשלמא אם היה מתבטל לגמרי על ידי כך משמחת יום טוב שלא היה לו מה לאכול כלל ביום טוב והיה צריך לישב בתענית שפיר שייך למימר דכן הסברא נוטה לכך דאמרינן דשמחת יום טוב הוא מצות עשה דאורייתא וההיפוך מניעתו מהשמחה ביום טוב הוא איסור דאורייתא. אבל הכא הרי לא ימנע לגמרי משמחת יום טוב ואף אם לא יתקעו אלא שימעט קצת בשמחת יום טוב ואם כן לא עדיף זה מה שהוא ממעט קצת בשמחת יום טוב. מאיסור דרבנן ולמה נדחה הך איסור דרבנן שבות דתקיעה מפני הך איסור דרבנן דמיעוט של שמחת יום טוב. דמאי אולמא דהך איסור דרבנן מהך איסור דרבנן אדרבה שבות דתקיעה עובר בקום ועשה ומניעת מקצת שמחת יו"ט אינו עובר אלא רק בשב ואל תעשה. ובכל מקום בכולהו תלמודא אמרינן דמוטב שיעבור בשב ואל תעשה ממה שיעבור בקום ועשה.
והדבר הזה שאמרנו דאין זה אלא מניעה וביטול קצת שמחת י"ט אבל לא שיהיה ביטול לגמרי משמחת יום טוב אמינא מילתא ואמינא טעמא דידי כי הנה לא מיבעיא לפי דעת התוספות דהתם בד"ה וליתקע כ"ה דלידעו דחלבי שבת קריבין וכו' ושם בד"ה ואמאי ליתקע וכו' דכל החשש דאיכא למיחש כשלא יתקעו הוא שלא ידעו ולא יבינו אימתי הוא זמן לילה שיהיו כבר מותרים לעשות מלאכת אוכל נפש. ועל ידי זה יאחרו להכין לצורך שמחת יום טוב. הנה בודאי אינו אלא רק קצת מניעה משמחת י"ט דבשביל מה שיאחרו חצי שעה או שעה עד שיתברר ויודע לכל שהוא לילה או עד שילכו אצל הבקי שיודיע להם שכבר הוא לילה ושמותר להם להכין צורכי שמחת יום טוב. הנה בודאי בשביל דבר זה לא יתבטלו לגמרי משמחת יום טוב ואף לפי הנראה מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו התם שהוא הפירוש במה דקאמר ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר וכו' שאלולי שיתקעו יטעו המון עם לומר שאינם רשאים לשחוט ביום טוב שלאחר השבת יע"ש בחידושי הרשב"א ז"ל (ועיין לקמן בריש אות שלאחר זה כי שם אכתוב בס"ד מהיכן יבא להם טעות זה) אבל הא מיהא כיון שהמון עם הם טועים בדבר זה מסתמא כבר טעו בטעות הזה בערב שבת. ואם כן מסתמא הכינו להם מערב שבת איש לפי אכלו ובמכסת נפשות שיש לו על שבת וגם על יום טוב ואם כן כבר יהיה להם במה לשמוח ביום טוב ואכל ושבע ודשן. ואין כאן אלא רק קצת מניעה משמחת יום טוב. במה שהם מוכרחים לאכול מאפה ומבושל זה שני ימים וכן צריכים לאכול בשר שחוטה שנשחט זה שני ימים. ובשר של בהמה שנשחטה היום עדיף מזה שנשחט וכדאמרינן בשבת דף ע"ה ריש ע"ב וז"ל אמר רב וכו' ניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא וכו' ועיין בגמרא וברש"י שם בד"ה כי היכי דנחזייה אינשי וכו' ועיין במסכ' תענית דף למ"ד סוף ע"א וז"ל תנא אבל אוכל הוא בשר מליח וכו' בשר מליח עד כמה וכו' ועי' ברש"י שם בסוף ד"ה עד כמה וכו'. ולא עדיף זה משבות דרבנן. וא"כ דלמא בהא מודה רב שישא בריה דרב אידי דלא דחינן שבות דתקיעה מקמי דבר אחר שאינו ג"כ אלא רק מדרבנן וכמו שמצינו כן בש"ס ופוסקים זמנין טובא שלא התירו הרבה איסורי דרבנן בשביל שמחת יו"ט כזה כשהוא באופן האמור לעיל מזה דהיינו שאינו ביטול שמחת יו"ט לגמרי אלא רק קצת מניעת שמחת י"ט.
ואולם לרב שישא בריה דרב אידי לשיטתיה שפיר פריך הגמ' ושבות קרובה התירו והתנן יו"ט שחל ע"ש וכו' מוצ"ש וכו' דהא רב שישא בריה דרב אידי הוא דשני הך שינויא דשבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו וכו' היינו דשני כן כדי ליישב הקושיא של הגמ' דהתם דקא פריך דנדחה השבות דתקיעה לתקוע כי היכי דלידעו דקניבת ירק אסור ביוה"כ שחל להיות בשבת וכמ"ש בס"ד לעיל כך כוונת קושית הגמ'. והרי כל איסור קניבת ירק ביוה"כ אפי' שחל להיות בשבת הא אינו אלא רק מדרבנן וכמ"ש כן להדיא התוס' שם בד"ה אלא לקניבת ירק וכו' ורש"י ז"ל שם ריש דף קט"ו בד"ה מותר בקניבת ירק וכו' יע"ש ברש"י ובתוס' וכ"כ כל גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל. וא"כ למה זה נדחה הך איסור דרבנן דתקיעה בשבת בשביל הך איסור דרבנן דקניבת ירק ביוה"כ שחל להיות בשבת. מאי אולמא דהאי מהאי. אלא ודאי צ"ל דרב שישא בריה דרב אידי סובר כיון דהך שבות דרבנן דתקיעה לא עביד ליה אלא אדם אחד. וזה השבות דרבנן של קניבת ירק עבדי ליה רבים הנם ככל המון ישראל. מוטב דתדחה שבות דיחיד מלדחות שבות דרבים וס"ל לרב שישא בריה דר:א דניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבדי רבים דאיסורא זוטא דרבים נחשב לאיסורא רבא וגבי איסורא רבא אמרי' ניחא לי' לחבר למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד ע"ה איסורא רבא אעפ"י דהאי חבר לא פשע ולא מידי עי' בתוס' דשבת דף ד' ע"א בד"ה וכי אומרים לאדם חטא וכו' וביתר מקומות בתוס' בשבת. וממילא נמי לדידיה ה"ה נמי דאמרינן דתדחה השבות דתקיעה דיחיד מקמי הך איסורא זוטא של מניעת קצת שמחת יו"ט של רבים מעמי הארץ. וכאמור.
איברא כי כל הדברים הניתנים למעלה בס"ד ניחא הכל אליבא דרב שישא בריה דרב אידי לשיטתיה דהוא ס"ל דלולי שהיה שבות רחוקה באמת היינו מדחין הך שבות דתקיעה בשביל הך איסור דרבנן של קניבת ירק של יוה"כ שחל להיות בשבת דדחינן שבות דיחיד מקמי שבות דרבים וכאמור לעיל מזה בס"ד.
אבל לא כן לרב יוסף לשיטתיה דהוא ס"ל דבשביל איסור קניבת ירק ביוה"כ שח"ל בשבת ליכא שום הוה אמינא להתיר לתקוע דלא דחינן שבות דיחיד מקמי שבות דרבים. אף דלא שייך למימר שב ואל תעשה עדיף מקום ועשה. אלא דקושית הגמ' של וליתקע כי היכי דלידע דשרי בקניבת ירק וכו' היתה להתיר להם לתקוע. כדי שידעו דבכל יוה"כ מותר להם לקנב ירק מן המנחה ולמעלה ולא יהיה להם עגמת נפש לטרוח להכין להם צורכי אכילה במוצאי יום הכפורים רעבים ועייפים מן התענית וצער גדול הוא להם ובשביל צער לא גזרו. (וכן פירש להדיא שם הרשב"א ז"ל בחידושיו לההוא דעגמת נפש דקאמר הגמרא וכן פירשו הר"ן ז"ל שם וכן פירשו הרב המגיד ז"ל לקמן בהלכות שביתת עשור פרק ראשון הלכה ג' ע"ש. וכן מטין הדברים שהתוספות שם בד"ה ואמאי ליתקע וכו' גם כן פירשו כן לההוא עגמת נפש דקאמר הגמרא) ממילא לדידיה שפיר אפשר לומר דאין דוחין איסור דרבנן של תקיעה בשביל מניעת קצת שמחת יום טוב וביותר דאין אומרים לאדם זה התוקע חטא ותקע בשביל שיזכו אחרים (ומכל שכן דהך איסור דרבנן דמניעת קצת שמחת יום טוב הוא רק בשב ואל תעשה והך איסור דרבנן של התקיעה הוא בקום ועשה דבודאי אמרינן דשב ואל תעשה עדיף מקום ועשה וכדלעיל) ולא קשיא לדידיה מהך משנה דיום טוב שחל להיות ערב שבת וכו' מוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין וכו' ושפיר משני הגמרא אלא מחוורתא כדרב יוסף וכו' ודו"ק היטיב.
ב) אמנם סברת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הנ"ל אות הקודם דהכוונה בקושית הגמרא התם וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר וכו' הוא כדי שיהיו יכולים לעסוק בשמחת יום טוב. לא שייכי אלא דווקא אינהו לפי שיטתייהו. אבל לא כן התוספות לשיטתייהו שם בד"ה וליתקע כ"ה דלידעי דחלבי שבת וכו' ובד"ה ואמאי ליתקע וכו' לדידהו אפשר כפירוש האמור בהך קושית הגמרא וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר וכו' וכמו שאבאר באר היטב בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה הוא דכפי הנראה מדברי חידושי הרשב"א ז"ל שם הנה הרמב"ן והרשב"א ז"ל סבירא להו דקושית הגמרא וליתקע כ"ה דלידעו דשרי בשחיטה וכו' וכנ"ל היתה דצריך לתקוע כי היכי דלידעי כל העם מקצה דביום טוב אפילו שחל במוצאי שבת מותר לשחוט מיד כשהוא לילה שיצאה שבת ונכנס יום טוב. ולולי התקיעה יהיו מרבים העם לטעות דביום טוב שהוא לאחר השבת שהוא אסור בשחיטה ובכל מלאכות אף שהן לצורך אוכל נפש ועין היטיב בחידושי הרשב"א ז"ל.
והיינו דאפשר שהעולם יטעו בדעתם לומר דיום טוב שהוא לאחר השבת מיד חמיר טפי הוא משארי ימים טובים דאעפ"י דשארי ימים טובים שהם חלים באחד מימי השבוע. קדושתם קלה מקדושת שבת אבל זה שחל במוצאי שבת ונדבק בשבת הנה הוא נמשך בקדושתו אחר קדושת השבת. ויותר נראה שיטעו המון עם שהוא אסור ביום טוב שלאחר השבת מדרבנן מטעם גזירה שמא יעשה מלאכה בשבת לצורך יום טוב וכמו שאמרו בכתובות דף ה' ע"א וז"ל אלא אמר ר' זירא גזירה שמא ישחוט בן עוף וכו' ואף דמסיק הגמרא התם דהוא הדין בערב שבת איכא למיחש להאי (מלבד דאפשר לומר דהמון עם לא יהיו מסקו אדעתייהו היאך היו עושים כשהיה חל יום טוב בערב שבת. אף זו) עיין בספר אסיפת זקנים שם בד"ה השתא דאתית להכי ע"ש נמי וכו' באמצע הדבור שכתב חילוק בין ערב שבת לבין מוצאי שבת. שכתב וז"ל וכ"ת האיך אפשר שבערב שבת יהיה מותר ובמוצאי שבת יהא אסור וכו' שמאחר שיודע שבשבת וכו' אבל במוצאי שבת איכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף מפני שאעפ"י וכו' עדיין יש לי שהות וכו' ומתוך כך יהיה טרוד במוצאי שבת ואיכא למיחש וכו' עכ"ל ס' אסיפת זקנים. ואם כן שפיר אפשר לומר דיש בתקיעה הזאת צורך משום דימנע משמחת יום טוב לפחות קצת. (ועיין לעיל קרוב לסוף אות הקודם מה שכתבתי בס"ד בזה זיל גמור מהתם) שאם לא יתקעו להודיע לבני האדם היתר שחיטה וכל מלאכת אוכל נפש. אפילו ביום טוב הסמוך לשבת הנה ימנעו משמחת יום טוב לגמרי שלא ישחטו ולא יאפו ולא יבשלו ביום טוב כל היום כולו לפי טעותם. איברא כל זה ניחא כפי שיטתם של הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכדבר האמור.
אבל לא כן התוספות לשיטתייהו דאינהו פירשו שם בד"ה וליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת וכו' ושם בד"ה ואמאי ליתקע. דבהא מילתא בודאי ליכא למיחש שיטעו העם לומר שביום טוב שלאחר השבת שיהיה אסור לשחוט ולאפות ולבשל לצורך אוכל נפש (והגמ' נקט שחיטה שהיא המלאכה הקלה המצויה ראשונה ביום טוב) דבדבר זה לא יטעו אפילו המון עם וכבר נודע בין החיים היתירו. אלא דקושית הגמרא היתה וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר וכו' היינו כי היכי דלידעו אינשי שכבר הוא לילה ושמותר לשחוט ולאפות ולבשל לצורך יום טוב מיד ולאלתר משעת התקיעה ואילך כי לולא התקיעה אין העם בקיאים ויודעים אימתי מתחלת הלילה יע"ש בגמרא ובתוספות. ולישנא דהגמרא דייק כוותייהו שהרי בגמרא אמרו כ"ה דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר וכו' וכנ"ל דייקא תיבת לאלתר שתועלת התקיעה היא רק שידעו שמיד ולאלתר הם מותרים בשחיטה ולולי התקיעה לא היו יודעים שלאלתר הוא מותר בשחיטה אלא אחר עבור איזה זמן חצי שעה או שעה. וממילא אזדא לה בס"ד סברת הרמב"ן והרשב"א ז"ל מה שהבאתי לעיל והיינו מה שפירשו דכוונת קושית הגמרא היתה דליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה וכו' הוא משום שמחת יום טוב וכנ"ל והא מה מניעת שמחת יום טוב יש לו בזה. ואם לא היו תוקעין וכי בשביל מעט זמן זה שיאחרו המון עם לידע בבירור שהוא לילה ימנע משמחת יום טוב דהא אף אם לא יתקעו אטו המון עם לא ידעו ולא יבינו כל הלילה שהוא לילה ויטעו שעדיין הוא יום. כי הלא האדם יראה לעינים כי אך חשך ישופנו והיה במחשך מעשיו והאיך אפשר שהוא עדיין יום. אך שבזמן מועט כמו חצי שעה מהלילה או יותר שיוכל אדם המוניי לטעות שעדיין הוא יום רק שהוא יום מעונן יומא דעיבא ולפחות הוא אצל המון עם ספק חשיכה. ולא יתעסקו באותו מעט זמן בשמחת יום טוב. אבל הלא אף גם אם לא ישחטו ויבשלו ויאפו והכינו לצורך שמחת יום טוב באותו הזמן הקצר מעת זו שהיא לילה לפי האמת עד עת זו שידעו בבירור גם המון עם שהוא לילה. הלא יש די זמן להכין בלילה וביום צרכי יום טוב ולשמוח בו. ולשחוט ולבשל ולאפות בו כל הלילה ולמחרתו.
אלא ודאי צריכין לומר דהתוספות לא סבירא להו כסברתן וכפי פירושן של הרמב"ן ז"ל האמור לעיל בכוונת קושית הגמרא ואמאי ליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר וכו' אלא דהפירוש בהך קושית הגמרא היא כפשוטו וכמו שפירשו רבינו ז"ל וכן הר"ז ז"ל כפי מה שכתב הרב המגיד משמו והא דתוקעין בכל מוצאי שבת כדי להודיע להעם ככל המון ישראל שהגיע עת זו שהם מותרים כבר במלאכה ושילכו ויעשו איש איש במלאכתו. רק ביום טוב שחל במוצאי שבת הוא דאין תוקעין שאין דוחין שבות להתיר. ואם כן גם דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל הוא כדעת רבינו והר"ז ז"ל דראוי לתקוע בכל מוצאי שבת מטעם האמור כדי להתיר העם במלאכה.
ברם מה שהקשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דמה איכפת לנו בכך אם לא ידע המון העם שכבר הוא לילה ושהגיעה השעה שהוא מותר במלאכה וכמבואר במגיד משנה ובחידושי הרשב"א ז"ל הנה אחרי העתרת המחילה הראויה והמחויבת לפי גודל כבוד תורתם ואחרי נשיקת עפרות כפות רגליהם רגל ישרה אומר אני בס"ד כי אין בזה מן הקושיא כלל ושתי תשובות בדבר. חדא, וכי לא חששו החכמים לביטול העם ממלאכה אף בזמן יותר קצר שהרי אמרינן במסכת' מגילה דף כ"ב רי"ש ע"ב דלכך קורין בשני וחמישי רק תלתא גברי לא ארבעה משום שיש בו ביטול מלאכה לעם יע"ש בגמרא וברש"י שם ובהרא"ש סי' ד'. ועיין ברש"י שם דף כ"א ע"א בד"ה בשני ובחמישי בשבת וכו' ובד"ה ואין מוסיפין עליהן וכו'. ואין לך זמן קצר יותר מקריאת שלשה פסוקים (ובאמת לא הי' ביטול מלאכה אלא כשיעור קריאת שני פסוקים שהרי אלו היו קוראים ארבעה גברי היו קורין שנים עשר פסוקים ועכשיו שקוראין שלשה גברי קוראין עשרה פסוקים וכדאמרינן בגמרא שם דף כ"א ע"ב וז"ל הני עשרה כנגד מי אמר ר' יהושע בן לוי וכו' ע"ש בגמרא) ואם חששו חכמים לביטול מלאכה של זמן קצר כזה למה לא נאמר דחששו חכמים לזמן ארוך הרבה יותר דהיינו מהתחלת הלילה האמיתי עד זמן שיתברר להמון עם וידעו בו שהוא לילה. שהוא זמן חצי שעה ויותר. ושפיר אפשר לומר דמפני כך תקנו החכמים שיתקעו במוצאי שבת כדי שידעו העם שעכשיו כבר הגיע העת שמותר בעשיית מלאכה וכמו שכתב רבינו ז"ל והר"ז ז"ל וכנ"ל.
והתשובה השנית שיש בזה בס"ד הוא. דכבר אפשר ואפשר והוא נקל המציאות שיארע הדבר איפכא אם לא יתקעו להודיע להעם מתי הוא לילה וזמן היתר עשיית מלאכה הנה המון עם יטעו לעשות מלאכה טרם שיהיה לילה גמורה וכמו שהדבר מצוי בעוה"ר בזמנינו ביושבי כפרים וכגון בצאת כוכב אחד או שנים או כוכבים גדולים. והמון עם הנה יטעו שיש בזה כבר די לסימן שהוא לילה. או ביום המעונן כי חשך אור בעריפיה והמון עם לא ידעו ולא יבינו ויטעו לומר שכבר הוא לילה וכמו שמצוי טעותים כאלה. ועיין בברכות דף כ"ז ע"ב וז"ל אמר אבידן פעם אחת נתקשרו שמים בעבים כסבורים העם לומר חשכה הוא ונכנסו לבית הכנסת והתפללו של מוצאי שבת בשבת וכו' יע"ש בגמרא. ולזה היה ראוי לעשות חק וזמן וגבול להבדיל בין יום ובין לילה על ידי התקיעה וידעו כל העם שקודם ששמעו התקיעה עדיין הוא אסור בעשיית מלאכה שעדיין הוא יום ומן התקיעה ואילך הוא מותר בעשיית מלאכה שכבר פנה היום ויהי לילה.
ואין פה להשיב על זה דלזה אין צורך להתקיעה דממה שהוא מבדיל בתפילה כבר יש היכר אימתי הוא יום ואימתי הוא לילה. דזה אינו. חדא, דהא הבדלה אינה ניכרת ונודעת לרבים שעל ידי זה ידעו להבחין בין יום ובין לילה. וכמו שכתבו כן התוספות שם בד"ה וליתקע כי הד"ל דחלבי שבת קריבין וכו' וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שם. וזאת שנית, דהא בלאו הכי אין היכר על ידי הבדלה באיזה שעה ובאיזה רגע שהוא לילה ומותר בעשיית מלאכה. דהא אנן קיימא לן דלפעמים לצורך דמתפלל של מוצאי שבת בשבת ומבדיל בתפלה ועל הכוס וכמבואר בברכות שם ע"א ועיין לעיל בהלכות תפלה פרק שלישי הלכה זיין ובהשגות ובכסף משנה שם. ואף עפ"י כן הרי הוא אסור בעשיית מלאכה עד הלילה ואם כן מה העדות יש בזה במה שהבדיל בתפילה שכבר הוא לילה ושמותר בעשיית מלאכה. (ועוד אף אם לא היו רשאים להתפלל של מוצאי שבת בשבת. מי היה מודיע להמון עם אימתי שיתפללו ויבדילו בתפלה ועל ידי הכוס אם לא על ידי התקיעה) ודו"ק.
וסוף סוף גם רבותינו בעלי התוספות ז"ל סבירא להו כדעת רבינו והר"ז ז"ל האמור לעיל דבכל מוצאי שבת תוקעין כדי להתיר העם במלאכה וכנ"ל ומה שכתבו התוס' שם בד"ה ואמאי ליתקע וכו' וז"ל וכן אומר ר"י מה שתוקעין במוצאי יום הכפורים אינו אלא להודיע שהוא לילה ויאכילו את בניהם שהתענו. וגם להכין סעודת מוצאי יום הכיפורים שהוא כעין יום טוב וכמו שיסד הפייטן אחר גמר מיצוי וכו' עכ"ל התוספות. הנה לא קשיא דלמה הוצרכו לכל הנך טעמים שהם אמרו ולמה לא אמרו טעם פשוט ומרווח שתוקעין במוצאי יום הכפורים למען דעת כל עמי הארץ שהנה כבר הוא לילה והגיע הזמן שהוא מותר בעשיית מלאכה. וכמו שתוקעין מטעם זה בכל מוצאי שבת לפי דעת רבינו והר"ז ז"ל. והרי לפי האמור בס"ד. הנה גם דעת התוספות הוא כן וכמו שכתבנו בס"ד.
דדבר זה אינו דהנה מקום אתי עמי בס"ד להשיב בזה שתי תשובות. חדא, דהא בכל מוצאי שבת אין תוקעין אלא אחר שכבר התפלל ערבית להבדיל בתפלה. מה שאכ"ן ביום הכפורים שתוקעין קודם שמתפללין ערבית ועדיין לא הבדילו. ואם כן עדיין איכא קצת איסור שבות לתקוע דאף שהוא לילה כל זמן שלא הבדילו בתפלה (ועיין במהרש"א שם מה שכתב על דברי התוספות הללו) רק מפני הצורך הגדול שיש בדבר הזה כדי שלא לענות נפש הבנים יותר מדאי ולהכין צורכי סעודת מוצאי יום הכפורים שהוא כעין יום טוב ושלא יכנסו ביום טוב אף הגדולים כשהם מעונים ביותר. ולזה תוקעין אז קודם אמירת ההבדלה בתפלה דהיינו קודם תפלת ערבית מיד כשהוא לילה (אבל עדיין אסור אז בעשיית מלאכה עד אחר שיבדיל וכמו שכתב כן להדיא הטור א"ח בסימן תרנ"ג ועיין במגן אברהם שם ס"ק ד' ומה שכתב הטור שם כיון דתקיעת שופר היא חכמה ואינה מלאכה לא אחמור ביה רבנן כולי האי יע"ש בטור היינו נמי מהנך טעמים שכתבו התוספות הנ"ל לפיכך ראו החכמים כי טוב שלא להחמיר בתקיעת שופר.
ועוד זאת שנית אפשר לומר בס"ד לענ"ד בכוונת דברי התוספות הנ"ל. הוא עפ"י מה שכתב מרן הבית יוסף ז"ל בש"ע א"ח בסימן רנ"ו שהתקיעות הללו של ערב שבת לא הי' אלא בזמן שישראל היו במעמדן ובישובן לא כן עתה יע"ש בש"ע ואם הוא ז"ל כתב כך על התקיעות של ערב שבת שהם באים להציל את העם מאיסור שהוא נקל מאד שיבא האדם לידי כך. דהיינו כשכבר הוא עסוק במלאכתו וטרוד בעשייתו ובהתעסקותו בו שהדבר נקל מאד שישכח וימשך המלאכה עד תוך התחלת הלילה ולפחות עד תוך בין השמשות. ואפילו הכי עתה בעו"ה נתבטלו. אף כי אותן התקיעות של מוצאי שבת שנתבטלו עתה שאין בקלות כל כך לבא לידי איסור כיון שלא התחיל עדיין בעשיית המלאכה זכור יזכור את יום השבת לקדשו כי עדיין אינו טרוד ומבוהל בהמלאכה כל כך. וכיון דנתבטלו התקיעות של כל השנה הן של ערבי שבתות והן של מוצאי שבתות. מכל שכן שהיה ראוי שתבטל התקיעה של מוצאי יום הכפורים שלא לתקוע בו עוד בזמנינו ואם כן קשה מה נשתנה התקיעה הזאת של מוצאי יום הכיפורים שעדיין עומדת בתקנתה ולא נתבטלה. מהתקיעות של כל מוצאי שבתות השנה. לפיכך כתבו התוספות הטעם דבתקיעות של מוצאי יום הכפורים יש בו צורך הרבה בהתקיעות שהוא בשביל התינוקות שהתענו ולהכין צורכי סעודה לפיכך תוקעין בו אף עתה. מה שאכ"ן בתקיעות של מוצאי שבתות דלא שייך גבייהו הנך טעמים וק"ל.
ויהיה איך שיהיה הנה לפי הדברים הניתנים למעלה בס"ד יפה הקשה מאור עינינו מהרש"א ז"ל קושיתו שהקשה על התוספות והובאה קושיתו לעיל אות הקודם דעל התוספות לשיטתייהו שפיר קשיא קושייתו דהא התוספות לא סבירא להו כסברתם של הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכדבר האמור בס"ד לעיל ריש אות זה אם כן התוספות לשיטתייהו חלף הלך לו ולא שייך תירוצינו שכתבנו בס"ד לעיל באות הקודם על קושייתו של מהרש"א ז"ל ובקשת משם ומצאת מלא דבר. וקמה גם נצבה קושיית מהרש"א ז"ל לא בלבד על רבותינו בעלי התוספות ז"ל כי אם גם על רבינו ז"ל תעבור כוס קושייתו והוא דלרב שישא בריה דרב אידי תקשה אליבא דר' ישמעאל דלמה אין תוקעין ביום הכפורים שחל להיות בערב שבת כדי לידע ולהודיע שמציעין את המטות מיום הכפורים לשבת (אמנם מה שנראה לענ"ד בס"ד בישוב קושיית מהרש"א ז"ל האמורה לפי דעת התוספות ורבינו ז"ל זה יתבאר בס"ד לקמן קרוב לסוף אות חמישי. זיל גמור משם ועיין עוד לקמן ריש אות שלאחר זה מה שכתבתי בס"ד בישוב קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל ודו"ק.
ג) ויציבא מילתא. דהנה מקום יש בראש בס"ד לענ"ד לומר בישוב קושית מהרש"א ז"ל האמורה לעיל סוף אות הקודם ישוב אחר על דרך הפשיטות מאד. ומזה יהיה ראיה גם כן לדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל בשתי אותיות הקודמות במה שפירשו כוונת קושית הגמרא דפריך וז"ל ואמאי ליתקע (ר"ל ביום טוב שחל במוצאי שבת) כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר וכו'. הוא מטעם שלא למנוע משמחת יום טוב דוקא שהוא צורך גמור נגד התקיעו' של כל מוצאי שבתו' וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה הוא. כשנדייק בלישנא דרב שישא בריה דרב אידי ההוא אמר התם וז"ל שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו וכו' יע"ש בגמרא דלאיזה צורך אמר דבר שפתיים אך למותר לכאורה. בזה הדבר שאמר שבות קרובה התירו דבר שבעצמותו הוא פשוט ומבואר שהרי שנינו יום טוב שחל להיות ערב שבת תוקעין וכו' הרי שלך לפניך דשבות קרובה התירו ולצורך שינויא דיליה לשנות על קושית המקשן וליתקע כי היכ

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה