סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק א · הלכה ו
אבל עשה מעשה ונעשה בגללו מלאכה שודאי תעשה וכו'. עכ"ל. כתב הרב המגיד ז"ל וז"ל עשה מעשה וכו' זה מבואר בכמה מקומות מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ויש מי שכתב שאם לא היה נהנה מאותה המלאכה וכו' אעפ"י שהמלאכה ההיא היא הכרחית וכו' מותר לעשות המעשה וזה דעת בעל הערוך ויש מי שכתב פטור אבל אסור עכ"ל הרה"מ ז"ל. ועיין בתוספות דשבת דף ק"ג ע"א בד"ה לא צריכא דעביד בארעא דחבריה וכו' ובהרא"ש שם סי' א' שהאריכו מענית לפלפל בדברי הערוך הנ"ל.
וראה זה עוד בהרא"ש שם בפרק ח' שרצים סי' ט' וכן בתוספות שם דק"י ע"ב בד"ה ת"ל בארצכם וכו' שפלפלו אם גם בשאר כל האיסורים קיימא לן כר' שמעון דדבר שאינו מתכון הוא מותר או לא יע"ש בתוספות והא לך לשון הרא"ש ז"ל תניא מניין לסירוס באדם שהוא אסור וכו' בשאלתות דר' אחאי כתב אסור לשתות סמא דמעלי לגופא ומיעקר וכו'. והא דקיי"ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוון מותר הני מילי במילי דשבת אבל בכל התורה כולה קיי"ל כר' יהודה דדבר שאין מתכוון אסור. ואין דבריו נראין בזה. דבכל התורה קיימא לן כר' שמעון כדמשמע לעיל וכו' וכן בפרק כל פסולי המוקדשין וכו'. והיכא דשתא סמא לרפואה למיעקר אסור אפי' לר' שמעון דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך. דאמר לא אסר ר' שמעון פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה. דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת. אבל בשאר איסורים לא בעינן דניחא ליה. מדפריך הש"ס בפרק כל התדיר (דף צ"א ע"ב) גבי המתנדב יין וכו' והא קמכבה וכו' (היינו הסוגיא ההיא שהבאתי לעיל הלכה הקודמת בד"ה אם לא נתכוון לאותה וכו' יע"ש) ואע"ג דלא ניחא ליה הכיבוי וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל.
ותמה על זה בספר ברכת הזבח בזבחים שם בשם ש"ב הגאון מהר"ל מפראג ז"ל וז"ל והנה לי זה ימים רבים וכו' בדברי הרא"ש פ' שמנה שרצים וכו' והנה דבריו תמוהים. דמאי מייתי ראיה מדברי המקשן. הלא למאי דמסיק התם (כצ"ל) דשמואל סבירא ליה כר' שמעון מוכח דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אפי' בשאר איסורים שרי והיא ראיות בעל הערוך גופיה בפרק הבונה (בהרא"ש שם קרוב לסוף סימן א') והן כדברים הסותרים זה את זה וכו' עכ"ל ספר ברכת הזבח ועיין שם שתירץ בזה שני תירוצים ובשניהם יש לגמגם ועיין בספר צאן קדשים מה שגם הוא גמגם בהם ועיין במגן אברהם סימן ש"כ ס"ק כ' מה שכתב הוא בזה.
והנראה לענ"ד בס"ד בכוונת הרא"ש ז"ל הנ"ל הוא דהא לכאו' בלאו הכי לא קשיא ולא מידי לענ"ד קושית ש"ב הגאון מהר"ל מפראג ז"ל הנ"ל. דמה דמשני הגמ' התם בזבחים דשמואל כר"ש סבירא ליה הא פירש הרא"ש ז"ל בפרק הבונה קרוב לסוף סי' א' דהכוונה בו הוא שאין כאן פסיק רישיה דאפשר לזלפו ע"ג עצי המערכה או ע"ג האברים יע"ש בהרא"ש. וא"כ אין התרצן חולק על המקשן במה שהמקשן סובר דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור רק דהוא שני ליה דאין כאן פסיק רישיה. וראוי לנו לומר כן שאין התרצן חולק על סברת המקשן כדי שלא להרבות מחלוקת בין המקשן והתרצן חנם אין דבר מכריח אותנו לכך.
וצריכין לומר בס"ד לענ"ד בכוונת קושית ש"ב הגאון מהרל"פ ז"ל הוא. דהא בכוונת התרצן בזבחים שם שפירושו וכוונתו שאינו פסיק רישיה הא דחה הרא"ש ז"ל בזה לעיל בפרק הבונה הנ"ל לדברי הערוך וראייתו דפסיק רישיה דלא ניחא ליה דמותר יע"ש בהרא"ש א"כ לאיזה צורך הביא הרא"ש ז"ל כלל לדברי הערוך פה כיון דלא סבירא ליה כוותיה. אלא ודאי צריכין לומר דהרא"ש ז"ל קאי הכא לפי שיטתו של בעל הערוך ז"ל דאפילו מי ומי שירצה לומר באו ונסמוך על בעל הערוך ז"ל לזה כתב הרא"ש ז"ל דדבר זה למישתי סמא לרפואה היכא דמיעקר מניה אף לדעת הבעל הערוך ז"ל ג"כ הוא אסור דלא שייך לחלק גבי פסיק רישיה בין ניחא ליה לבין לא ניחא ליה אלא גבי שבת דהדבר תלוי במלאכת מחשבת. אבל בכל שאר איסורים שבתורה ליכא חילוק בין ניחא ליה לבין לא ניחא ליה אלא כל אפיין שוויין דבין כך ובין כך הוא אסור. ואם זהו היתה כוונת דברי הרא"ש ז"ל הנ"ל. הנה שפיר הקשה ש"ב הגאון מהר"ל מפראג ז"ל קושיתו הנ"ל. והוא דלמי שירצה לסמוך עצמו על בעל הערוך ז"ל ויחזיק בדבריו הנה הוא מותר לדידיה גם בזה בשתית סמא לרפואה דמאן מפיס דהבעל הערוך ז"ל מחלק בין שבת לבין שאר איסורים שבתורה לענין פסיק רישיה דלא ניחא ליה. אלא תורה אחת ומשפט השוה לכולם וכמו דמשמע נמי כן מדברי בעל הערוך ז"ל. ואם מכח ראייתו של הרא"ש ז"ל מהא דמתנדב יין וכו' דקא פריך והא קא מכבה וכו' הא אנן קאמינן אליביה דהבעל הערוך ז"ל ולכל מי שסובר כוותיה. והרי להבעל הערוך ז"ל ולכל מי שסובר כוותיה אין הפירוש בשינוייא דהגמ' התם במה דקמשני דשמואל כר"ש סבירא ליה דדבר שאינו מתכוון מותר. דאין זה פסיק רישא וכמו שפירש הרא"ש ז"ל לעיל בפרק הבונה הנ"ל אלא לדעת בעל הערוך ז"ל גם הך תרצן סבירא ליה דהוי ליה פסיק רישיה אלא מה דשמואל מתיר לזלפו ע"ג האישים הוא הואיל ולא ניחא ליה בההוא כיבוי. ופסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר. וכדמוכח כן שהערוך פי' כך מהראיה ההיא שהביא הערוך מהך סוגיא דהמתנדב יין מביאו ומזלפו וכו' כפי מה שהביאה הרא"ש ז"ל משמו לעיל בפרק הבונה הנ"ל וא"כ אדרבא מכאן מוכח מהתרצן שחולק על המקשן בזה ושהתרצן סבירא ליה דאין לחלק בין איסורי שבת לבין שארי איסורים שבתורה. אלא דבכולהו פסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר ודלא כהרא"ש ז"ל שמחלק בכך. ושפיר הקשה הגאון מהרל"פ ז"ל קושיתו הנ"ל. זה הוא מה שנראה לענ"ד בס"ד בכוונת קושית ש"ב הגאון מהרל"פ ז"ל הנ"ל וק"ל.
ואחרי הבא עלינו בדברינו הניתנין למעלה אומר אני בס"ד כי אם זהו היתה כוונת קושית הגאון מהרל"פ ז"ל הנ"ל. עדיין הנה מקום אתי עמי ליישב קושיתו. והוא דאני אומר דהרא"ש ז"ל סובר דלפי דעת בעל הערוך ז"ל דסובר דפסיק רישיה דלא ניחא ליה דמותר לר' שמעון. ממילא לר' יהודה בדבר שאינו מתכוון וגם לא ניחא ליה דג"כ הוא מותר (ואפי' אם הוא פסיק רישיה. אם רק יש בו שני תנאים הללו שאינו מתכוון וגם דלא ניחא ליה ג"כ הוא מותר לר' יהודה. דהא לדידיה ליכא חילוק בין אם הוא פסיק רישיה לבין אינו פסיק רישיה אלא מקרה אחד לשניהם). דהא פסיק רישיה אליבא דר' שמעון ודבר שאינו מתכוון אליבא דר' יהודה שוין הם. וא"כ כמו דמותר אליבא דר' שמעון בפסיק רישיה היכא דלא ניחא ליה בכך דלא הוי מלאכת מחשבת על ידי מה דלא ניחא ליה המלאכה ההיא שנעשית ממילא בלא כוונתו לכך אף דהוא פסיק רישיה. הוא הדין נמי דמותר לר' יהודה בשאינו מתכוון ולא ניחא ליה. דלא הוי מלאכת מחשבת על ידי מה דלא ניחא ליה. (אך מה שיש הבדל בין ר' יהודה לבין ר' שמעון בענין זה היכא דלא ניחא ליה זה יתבאר בס"ד לפנינו בסמוך).
ודבר זה שאמרתי דדבר שאינו מתכוון גרידא אליבא דר' יהודה ופסיק רישיה אליבא דר' שמעון שקולים הם וכאמור לעיל מזה לא מלבי בדיתי הדבר הזה אלא שאבתי אותו ממעיני הישועה מקור מים חיים מדברי התוספות דיומא דף ל"ד ע"ב בד"ה הנ"מ באיסורי דאורייתא וכו' שכתבו שם כן להדיא וז"ל. וי"ל דהתם פסיק רישיה הוא שאי אפשר בשום ענין כשחותה שלא יובערו התחתונות. וכיון דהוי פסיק רישיה כמתכוון דמי וכו' דפטר ליה ר' שמעון לאו משום דלא חשיב ליה מלאכת מחשבת דהא כי היכי דלר' יהודה הוי מלאכת מחשבת. הכי נמי לר' שמעון כיון דהוי פסיק רישיה (ר"ל הוי גם לר' שמעון מלאכת מחשבת). ועוד דר' שמעון וכו' עכ"ל התוספות ועיין עוד שם באותו הדבור בדף ל"ה ע"א מה שכתבו עוד והוא הדבר אשר דברתי בס"ד דשקולים הם דבר שאינו מתכוון לר' יהודה ופסיק רישיה לר' שמעון.
אמנם החילוק שיש לפי דעת בעל הערוך ז"ל בין דבר שאינו מתכוון היכא דלא ניחא ליה אליבא דר"י ובין פסיק רישיה היכא דלא ניחא ליה אליבא דר"ש (דמלשון הערוך שם משמע דיש חילוק ביניהם). הוא דלר"י מיהא אסור מדרבנן אע"ג דלא ניחא ליה דר"י הוא דמחמיר במילי דדבר שאינו מתכוון. (וגדולה מזו כתבו התוס' ביומא דף וד"ה הנ"ל ובשבת דף מ"א ע"ב בד"ה מיחם שפינה וכו' דדבר שאינו מתכוון גופא אינו אסור אפילו לר"י אלא מדרבנן שהם החמירו בדבר שאינו מתכוון יע"ש בתוס'. אך שרוב גדולי הפוסקים ז"ל חלוקים עליהם וסבירא להו דר"י אוסר מדאוריי' דבר שאינו מתכוון). ור"ש מתיר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה אפי' מדרבנן. זה הוא מה שסובר הרא"ש ז"ל בדעת בעל הערוך ז"ל.
אבל הרא"ש ז"ל לעצמו בפרק הבונה בסי' א' הנ"ל וכמו כן התוס' שם בדף ק"ג ע"א בד"ה לא צריכא דעביד בארעא דחבריה וכו' הם חולקים על בעל הערוך ז"ל. וסבירא להו דאפילו לר"ש מיהא מדרבנן אסור פסיק רישיה אף דלא ניחא ליה. אבל הא מיהא במקום צערא דגופא מודים התוס' והרא"ש ז"ל דאפי' מדרבנן נמי שריא היכא דלא ניחא ליה אע"ג דהוא פסיק רישא דבמקום צערא לא גזרו רבנן וכדאמרי' כן בכתובות דף ס' סוף ע"א גבי גונח דמותר לינק מהבהמה דמשום צערא לא גזרו רבנן וכן פסק רבינו ז"ל לקמן פרק כ"א הי"ד. ממילא הכא שהוא שותה לרפואה שהוא במקום צערא דגופא לא גזרו רבנן ולא אסרוהו אף אם הוא פסיק רישיה רק דהוא לא ניחא ליה. (וזה דוקא אם גם בשאר איסורים פסיק רישיה דלא ניחא ליה אינו אסור אלא מדרבנן). ועיין בהרא"ש בפרק הבונה שם.
ומתוך דבר הלכה האמור בס"ד בין תבין על מה זה כתב הרא"ש ז"ל פה בפרק שמונה שרצים לדעת הערוך דהיינו במש"כ וז"ל ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר ר"ש פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה וכו' וכדלעיל דמה לו להרא"ש ז"ל בכך במה שאמר בעל הערוך ז"ל. דהא הרא"ש ז"ל כבר חלק עליו בחזקת היד לעיל בפרק הבונה. ומה תוסיף תת כח לדברי בעל הערוך אם גם השאלתות דרב אחאי גאון ז"ל ס"ל כהערוך או לא תורה היא ואין נושאין בה פנים וראיות ברורות יתנו עדיהן.
ברם הוא הדבר אשר דברתי בס"ד שהרא"ש ז"ל הביא לדברי הערוך שיש בהן נפקותא אפילו לדעת עצמו החולק עליו לעיל בפרק הבונה והיינו אם היה עושה הדבר הזה לרפואה דאיכא צערא דגופא דאז מותר אפילו לדעת הרא"ש ז"ל ג"כ וכאמור לעיל. ולא הביא לדברי בעל הערוך ז"ל אלא שהערוך הוא שהמציא מדעתו היפה ומכח ראיות תלמודיות דאיכא חילוק גבי פסיק רישיה בין ניחא ליה לבין לא ניחא ליה רק שהבעל הערוך ז"ל המציא החילוק הזה להיתר גמור בכל מקום אפילו היכא דליכא צערא דגופא והרא"ש ז"ל חלק עליו בדבר זה במה שהוא מתיר כן בכל מקום. אלא דהוא ז"ל סובר דבכל מקום לפחות אסור מדרבנן היכא דליכא צערא דגופא אף דהוא רק פסיק רישיה דלא ניחא ליה אבל הא מיהא במקום צערא דגופא מודה הרא"ש ז"ל דכל היכא דלא ניחא ליה אף שהוא פסיק רישיה מ"מ מותר לגמרי אפילו מדרבנן. (ואף לפי מה שיחלוק הרא"ש ז"ל גם בזה ויהיה סובר דבשאר כל האיסורים איכא אפילו איסור דאוריי' מ"מ הא מיהא איכא נפקותא לענין שבת היכא דאיכא פסיק רישיה דלא ניחא ליה ואיכא צערא דגופא דהוא מותר לגמרי דגבי שבת מודה הרא"ש ז"ל דליכא אלא איסור דרבנן) ודוק.
ומעתה כי כן קשיא ליה להרא"ש ז"ל נהי דיציבא מילתא דהמקשן בזבחים התם שהק' על מימרא דשמואל וז"ל והא קמכבה וכו' לא אסיק אדעתיה דשמואל סבירא ליה כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוון מותר. אבל אין זה להמקשן לחסרון ידיעתו מפלוג' דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוון. כי דבר זה הוא קשה הציור ולא יקבלהו השכל והדעת כי מי לא ידע אלה הפלוגתא דר"י ור"ש אפילו בר בי רב דחד יומא. שהפלוגתא הזאת דר"י ור"ש היתה מפורסמת בבית המדרש ושגור בפי כל וכנראה מריהטא דכולהו תלמודי בבלי וירושלמי. אלא הסבה היתה מה דלא אסיק אדעתיה המקשן הך שינויא הנ"ל דשמואל סבירא ליה כר"ש. משום דהיה קשיא ליה הקושיא האחריתי שם מה שהקשה התם אח"כ וז"ל למימרא דשמואל כר"ש סבירא לה. והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכות ברה"ר וכו' אבל לא גחלת של עץ ואי ס"ד כר"ש ס"ל וכו' של עץ נמי וכו' יע"ש בגמרא. ולפיכך היה המקשן סובר דשמואל לא סבירא ליה כר"ש אלא כר"י דדבר שאינו מתכוון אסור. אבל הא מיהא לא הוי ניחא ליה. ואינו אסור אף לדעת הרא"ש ז"ל החולק על הערוך כי אם מדרבנן וכדלעיל.
ושפיר קשיא ליה להרא"ש ז"ל על זה דמאי פריך הגמ' עליה דשמואל והא קמכבה וכו' דמלבד דאפשר לשנויי דשמואל מדאוריי' קאמר דהא שמואל אייתי קרא אף זו דאפי' מדרבנן נמי מותר במקדש ה' דהא אין שבות במקדש. אלא ודאי צריכין לומר (לדעת הרא"ש ז"ל החולק על הערוך וסובר דפסיק רישיה דלא ניחא ליה לר"ש. ובדבר שאינו מתכוון דלא ניחא ליה לר"י דלפחות אסור מדרבנן וכנ"ל). דלא שייך לחלק בין ניחא ליה לבין לא ניחא ליה לענין איסור והיתר מדאוריי'. אלא דוקא בשבת שהוא תלוי במלאכת מחשבת אבל בשארי איסורים אפילו לא ניחא ליה נמי הוא אסור מדאוריי'. הואיל ולא בעינן גבייהו מלאכת מחשבת. ושפיר פריך המקשן והא קמכבה וכו'. ומשני הגמ' על זה דשמואל ס"ל כר"ש דאמר דדבר שאינו מתכוון מותר. והיינו כפי פי' של הרא"ש ז"ל לשיטתיה לעיל בפרק הבונה הנ"ל דהתרצן משני ליה דאין כאן פסיק רישיה כלל דהא אפשר לזלפו ע"ג עצי המערכה או ע"ג האברים וכנ"ל. וא"כ לא מצינו שהתרצן חולק על סברת המקשן במה דסובר דאם היה כאן פסיק רישיה אף דלא היה ניחא ליה היה אסור מדאוריי' כיון דאינו איסור שבת וכסברתו של הרא"ש הנ"ל לחלק בין איסור שבת לבין שאר איסורים דבשבת נא' מלאכת מחשבת מה שא"כ בשאר איסורים וכנ"ל ומהיכי תיתי לן להמציא פלוגתא חדשה בין המקשן להתרצן חנם אין דבר וכדבר האמור לעיל ולא הביא הרא"ש ז"ל לדברי בעל הערוך ז"ל אלא שהוא היה הממציא החילוק הזה בין ניחא לי' לבין לא ניחא ליה. ונ"מ אף לדעת הרא"ש ז"ל לענין היכא דאיכא צערא דגופא בשבת מותר פסיק רישיה דלא ניחא ליה כי במקום צערא לא גזרו רבנן וכמש"כ בס"ד לעיל. אבל לענין שאר איסורים שבתורה אף דהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה מ"מ אסור לדעת הרא"ש ז"ל דאיכא איסור דאוריי' (אבל לדעת בעל הערוך ז"ל היה מותר דהא הערוך אינו מחלק בין איסור שבת לבין שארי איסורים כדמוכח מהראיות שהביא הרא"ש ז"ל בפ' הבונה בשם הערוך) ודוק היטב.