סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ג · הלכה ב
קושית הלח"מ פה מלעיל הל' תפלה פ"ד הל' ג'.ומדיח האשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק וכו'. עכ"ל, עי' בלחם משנה שהקשה ממה שפסק רבינו לעיל בהלכות תפלה פרק רביעי הל' ג' וז"ל, אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו וכו' עכ"ל רבינו ולא כתב שירחץ דוקא שלשה פעמים כל יד ויד כדי להעביר הרוח הרעה שעל ידיו וכדאמרינן כן בשבת דף ק"ט וז"ל תניא ר' נתן אומר בת חורין היא ומקפדת עד שירחץ ידיו שלשה פעמים וכו' עכ"ל הגמרא והיינו משום דרבינו ס"ל דהאידנא אין אנו צריכים לחוש לרעה דדוקא בימיהם היו שכיחי רוחות רעות, לא כן בזמננו דאין מצויות ולא שכיחי רוחות רעות, ואם כן קשה על רבינו ז"ל ממה שפסק פה דביוה"כ מותרת האשה להדיח את ידה אחת ונותנת פת לתינוק שאמרו בגמרא דיומא דף ע"ז הטעם שהתירו משום שיבתא שהוא רוח רעה השורה על יד המאכיל פת לתינוק בלא נטילת היד ההיא יע"ש בגמרא וברש"י, וא"כ האיך התיר רבינו כן בזמננו דלא שכיח הך רוח רעה כלל יע"ש בלח"מ שהאריך ועיין בהגהות מיימוני אות ב'.
והנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה הוא דרבינו ז"ל מפרש גם כן כפירש"י ז"ל שם בד"ה מדיחה את ידה וכו' דהפירוש הוא שהוא סכנה להאכיל לתינוק בלא נטילה אם לא נטל ידיו שחרית יע"ש ברש"י. רק דרבינו קשיא ליה דאילו בשבת דף הנ"ל קרא ליה לההוא רוח הרעה בשם בת חורין וכנ"ל, ואילו הכא ביומא קרא ליה לההוא רוח רעה שיבתא למה זה שינה שמו פה.
ביאור בשבת דף ט' ע"א וביומא דף ע"ז ע"ב. ולפיכך ס"ל לרבינו דהפי' הוא כך, דמי שלא נט"י שחרית יש עליו שתי מיני רוחות רעות, הא' ששורה עליו ונקרא בת חורין ואותו הרוח הרעה אינו מזיק לאדם אחר לא גדול ולא קטן אלא כי היא זה מזיק רק לאותו אדם אם נוגע בעיניו או באזניו או בפיו וכמו שאמרו שם יד מסמת יד מחרשת יד מעלה פליפוס וכו' וכן שם דף ק"ח דאמרינן התם וז"ל יד לעין תקצץ יד לחוטם תיקצץ וכו' והכל הוא בשל עצמו, אבל יש עליו עוד רוח רעה הנקרא שיבתא והוא אינו מזיק לו, אלא זה דרכו מיד שהוא נוגע בלחם שורה על הלחם הרוח הרעה ההיא הנקרא שיבתא ומזיק להתינוק ההוא דאוכל הלחם ההוא, וכן כתב רש"י שם בד"ה מדיחה את ידה וכו' הנ"ל וז"ל לפי שרוח הרעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית ושם השד שיבתא עכ"ל רש"י. ואותו הרוח הרעה הנקרא בת חורין הוא מקפיד שלא לילך אחר רחיצת ידיו ג' פעמים, ואותו הרוח הרעה הוא דסובר רבינו שאינו מצוי בזמנינו כלל שאין לו סבה טבעית מן עצמות האדם כי אם סיבת טבעו הוא מן הזמן וכדומה והזמן וטבע האקלים וכדומה משתנה יום יום להשתנות והתחדשות ילדי יום ומקריו והתנהגות אנשי המדינות והצמחים הגדילים בהם.
ישוב קושית הלח"מ הנ"ל. ומהאי טעמא לא הביא רבינו כלל לעיל בהל' תפלה הנ"ל דצריך ליטול ידיו שחרית ג' פעמים וכמש"כ הלחם משנה בעצמו וכאמור לעיל מה שא"כ הך רוח הרעה של שיבתא לזה אינו צריך להעבירו אלא רחיצה פע"א שהוא אינו שורה על היד אלא מכח הזוהמא ומלמולי זיעה שנדבקו בידיו בלילה בשינה וברחיצת ידיו פעם אחת שעוברת הזוהמא מידיו גם הרוח הרעה דשיבתא היא עוברת. אבל אותו הרוח הרעה של שיבתא עדיין הוא מצוי גם בינינו ובזמנינו, כיון שאותו רוח הרעה היא נתלה בסבה טבעית שאנו יודעין הסיבה והסיבה ההיא עדיין מרקדת בינינו מה לו להרוח הרעה, בין בימים ההם שחלפו עברו למו ובין לימים האלה בזמה"ז מקרה אחד לכל בדבר שלא נשתנה סיבתו, וסיבתו ככחה אז כחה עתה, ולזה שפיר העתיק רבינו פה להך דינא דהאשה מדיחת ידה במים ונותנת פת לתינוק וכו' הנ"ל, וק"ל.
ישוב אחר לקושית הלח"מ הנ"ל. אמנם מה שנראה בעיני יותר עיקר בכוונת רבינו הוא דאני אומר בס"ד דבלאו הכי לא קשיא ולא מידי קושית הלחם משנה הנ"ל והוא דרבינו ס"ל מה שהי' חשש רוח הרעה בזמנם גם בזמנינו צריכין לחוש לו כי אין חלוף וחילוק בענינים כאלה בין הזמנים ואל תאמר שהימים הראשונים היו רעים מאלה אלא כל אפיין שוויין. ולפחות אם הי' כן שנשתנו הדברים בסיבת הזמן הי' ראוי לרבינו לכתבו, כי אולי ישתנה הזמן ויחזור לאיתנו ויהיו שכיחים אותן הרוחות הרעות כמו שהיו שכיחות מקדם, כי איננו יודע מה שיהיה אשר מי יגיד לאדם מה יהי' אחריו או אפשר כולי האי ואולי שנמצאים מדינות בעולם שעדיין הם שכיחים שם הרוחות הרעות ומי אסף רוח בחפניו, ומי הלך בדרך מרחוק ממזרח השמש עד מבואו משוט בארץ ומתהלך בה, למען מה יעשה בה בארץ רחבת ידים. מקצה השמים ועד קצה השמים.
אבל את אשר אני אחזה לי וחלקי אמרה נפשי בס"ד, הטעם מה שרבינו לעיל בהלכות תפלה פרק והלכה הנ"ל לא הביא שם הך דינא של נט"י שחרית שצריך ליטול בבקר כל יד ויד ג' פעמים דוקא, וכמו שאמרו כן בגמרא דשבת וכדלעיל, לא דרבינו סובר דנשתנה ענין הסכנה של הרוחות בזמננו ממה שהי' בימי קדם שאינו מצוי עתה אותו הרוח הרעה, של בת חורין הנז' בשבת שם אלא דרבינו סובר דמעולם ועד עולם לא הי' אותו הרוח הרעה בת חורין, ולא היו צריכין מעולם נטילה ג' פעמים על כל יד ויד וגם לא יראה ולא ימצא שום זמן לעולם כל ימי הארץ שיהיו צריכים בשחרית נטילה שלשה פעמים. ומה שאמרו כן בהך סוגיא דשבת הנ"ל דצריך רחיצה שלשה פעמים סובר רבינו דהך יחידאה היא ופליגי רבנן עליה והם אמרו שאינו צריך נטילה שלשה פעמים דס"ל להנהו רבנן דאינו משונה הרוח הרעה של בת חורין מהרוח הרעה ההוא של שיבתא הנז' ביומא ומשאר כל הרוחות הרעות דכשם דבכולן די להעברתן ברחיצת היד פעם אחת כך נמי להעברת הרוח הרעה של בת חורין די ברחיצת היד פעם אחת וכמו שאביא בס"ד וכו' כצ"ל וכמו שאביא בס"ד ראי' לזה לקמן בסמוך, ופסק רבינו כרבנן דרבים נינהו נגד ר' נתן האומר כך.
פלפול בס' תוס' יוה"כ שם ביומא. (ושוב ראיתי להגאון מהרמב"ח בשיטתו תוס' יוה"כ ביומא שם בד"ה מדיחה אשה ידה א' כו' שגם הוא תירץ כן דרבינו סובר דהך ברייתא שהובא בשבת דמצריך נטילה ג' פעמים יחיד קאמר לה ולית הלכתא כוותיה יע"ש בתוס' יוה"כ. אלא שהגאון הנ"ל לא הביא הראיות שנכתוב בס"ד אלא מש"ה מפי עצמו אמרן ומדעתו היפה, והראי' שהביא הגאון שם מהך סוגיא דיומא הכא ממה שלא הקפידו אלא כשיתן פת לתינוק דוקא, אבל בלא נתינת פת לתינוק לית ביה משום סכנה ואילו בשבת שם אמרו דאיכא סכנה אף בלא נתינת פת לתינוק יע"ש בספר תוספ' יוה"כ ובמחילה מכבוד תורתו ראי' זו אינה ראיה ומה זו סמיכה דכבר כתבתי בס"ד לעיל, דהך רוח רעה הנזכר בסוגיא דשבת אינו אותו הרוח הרעה הנזכר בהך סוגיא דיומא כי שנים המה זה לעצמו וזה לעצמו והבאתי בס"ד ראיות לזה וכנ"ל, וא"כ הך רוח הרעה שלבת חורין הנז' בסוגיא דשבת התם זה דרכו למו להזיק רק לאותו אדם עצמו שלא נטל ידיו והוא שורה עליו אם נוגע בידיו בעיניו או באזניו בחוטמו או בפיו בלי שום הפסק מטפחת וכדומה בינתיים. ומדבר זה כבר אפשר לו לאדם להיות נזהר בקלות יום אחד של יוה"כ שלא ליגע היום ההוא כולו באותן המקומות בלי הפסק מטפחת ביניהם, ובאמת אילו לא הי' אפשר לו להיות נזהר, הי' רבינו מתיר הרחיצה בבקר אף ביוה"כ וכדעת התוספות וסייעתם, אך שכבר אמרנו דהוא דבר נקל להזהר בו. מה שא"כ בהך רוח של שיבתא הנז' ביומא שהוא אינו מזיק לאותו אדם עצמו שלא נטל ידיו, אלא שזה דרכו להזיק לאחרים ודוקא לתינוק ודוקא אם יגע ההוא בלחם ההוא שיאכל אח"כ התינוק ואפילו על ידי הפסק מפה וכדומה בין ידו לבין הלחם איכא סכנה והיזק להתינוק ההוא אשר יאכל בלחמו שנגע בו זה שלא נטל ידיו וכדמוכח כן מהך עובדא דשמאי הזקן ועי' בערוך ערך שיבתא מה שכ' בזה, וק"ל).
ראיה להישוב הנ"ל. וראייתו של רבינו דהך ברייתא דשבת יחידאי היא דהיינו דר' נתן אמרה לה וכנז' שם בברייתא והוא לבדו סובר כן ואין איש אתו עמו כי רבנן כולהו פליגי עליה וכנ"ל, נראה לענ"ד בס"ד דהיא ממה דקתני בהברייתא דהתם וז"ל, ר' נתן אומר בת חורין היא ומקפדת וכו' יע"ש משמע מזה דרק ר' נתן לחוד הוא שאמר כן ואין עוד אחר שום תנא שיהי' סובר כן, ומלבד שהפוסקים ונושאי כלי רבינו רגילים לדייק כהאי גוונא ממש כשתנא בברייתא הלשון פלוני אמר, דמשמעותו הוא דרק אותו פלוני לחוד הוא שאמרה להאי מילתא, ורבים פליגי עליה. אף זו בהך לשון של תנא ר' נתן גופא הנאמר פה דייק מרן ז"ל בכסף משנה לקמן הל' קרבן פסח פרק ראשון הל' ט"ז בלשון תנא ר' נתן הנאמר במקום.
והוא דבפסחים דף ס"ה ע"א אמרינן וז"ל ר' נתן אומר שבות צריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו וכו' יע"ש בגמרא, והנה רבינו בהל' קרבן פסח פרק והל' הנ"ל פסק דלא כר' נתן הנ"ל דהוא פסק שם דאין איסור שבות במקדש אע"פ שאינו צורך עבודה, וכ' מרן בכ"מ שם הטעם משום דאע"פ שבלשון המשנה נאמרו דברי ר' נתן הנ"ל בשם חכמים אבל הואיל ובברייתא קתני לה בלשון זה של ר' נתן אומר וכו' משמע דרבים פליגי עליה והוא יחיד בדבר ואין הלכה כיחיד נגד הרבים יע"ש בכסף משנה, ואם כן אף אנן בדידן נמי נימא הכי ומכח כ"ש דלא נזכרו דברי ר' נתן בשם חכמים במשנה ונזכר בברייתא דשבת הנ"ל, בלשון ר' נתן אומר בת חורין היא ומקפדת וכו', דאין הלכה כר' נתן בהך דינא הואיל ורבים פליגי עליה וסוברים דאינו צריך נטילה שלשה פעמים על כל יד ויד אלא די ברחיצה אחת על כל יד ויד ויחיד ורבים הלכה כרבים, ועיין לעיל פרק הקודם הל' א' בד"ה והאכילה והשתיה אין מצטרפין וכו' ועוד שם הל' ו' בד"ה הכוסס פלפלין וזנגביל וכו' ריש אות א' ובכל המקומות שרמזתי עליהן בס"ד כי גם שם כתבתי בס"ד להאי כללא ושמה הרביתי חזון כיד ה' הטובה עלי להביא עוד ראיות לזה ממקומות הרבה בתלמודא דידן זיל גמור מהתם, וק"ל.
וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביוה"כ וכו'. עכ"ל. עיין במג"מ ובלח"מ מש"כ, ועי' לעיל הלכות יסודי התורה פרק ששי הל' ו' בד"ה ואפי' הי' וכו' מן אות א' עד סוף ה' מש"כ בס"ד בזה.