אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק ז · הלכה יט

הלכה י

סכין של ע"א ששחט בה הרי זה מותר מפני שהוא מקלקל וכו'. כתב מרן סכין של ע"א וכו' פ' קמא דחולין ונראה דעת רבינו לאסור כל הבהמה וכו' דכל שאינו דרך הפסד והשחתה אסור, וכן כתב הרשב"א והר"ן וכו' אבל הרא"ש חולק בכל זה וכתב דבין מחתך בה בשר בין שוחט בהמה מסוכנת לא מיתסר בהנאה והביא ראי' לדבריו וכו' ודע דמ"ש מרן ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי וכו' עיין מ"ש מרן לעיל הלכה י"ד בד"ה נטל ממנו כרכר וכו' ובש"ך י"ד סימן קמ"ב סעיף ב' ס"ק ו'. איברא כי אני בעניי אומר אני דהרא"ש לשיטתי' שייט שהתיר ורבינו ג"כ אהני לי' שיטתיה לאסרו ואציע הסוגי' דחולין ח' ע"א והוא דאמרינן התם אמר ר"נ אמר רבה ב"א סכין של ע"א מותר לשחוט בה וכו' מקלקל הוא, ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת, ומחתך מותר באטמא דקיימא לקורבנא, ותיפק לי' משום שמנונית דאיסורא, בחדשה וכו' וכתב הרא"ש בפסקיו שם דבדיעבד בין בשחט בה ובין בחתך בה בשר מותר דר"נ ורבא לא קאמרו לדינייהו אלא לענין לכתחלה לחוד, והביא לו ראיה לזה דאל"כ תקשה ממ"נ, מאי פריך ותיפוק לי' משום שמנונית דאיסורא דאהיכא פריך לה, דאם על האיסור דקאמרו דהיינו מה דקאמרו ר"נ ורבא שאסור לשחוט בו ולחתוך בו ואסרו אותו משום איסור ע"א דלמה צריך להטעם הזה, דהא בלא"ה נמי אסור מטעם שמנונית דאיסורא, הא ודאי לאו קושי' היא כלל דעדיפא להו לר"נ ולרבא איסורא דע"א דמכח טעם האיסור הזה אסורה כל הבהמה כולה או כל החתיכה שחתך בו, וגם לא בלבד שאסור באכילה אלא אף זו שאסור בהנאה, מלמנקט טעמא דאיסורא משום טעם שמנונית של איסור דלכל היותר א"צ אלא קליפה וגם אינו אסור אלא באכילה לחוד לא בהנאה, ואם נאמר דקושית הגמ' היתה על ההיתר על מה שאמרו שמותר לשחוט בהמה שאינה מסוכנת ומותר לחתוך אטמא דקיימין לקורבנא, הנה עדיין לא פריך הגמרא דכח דהיתירא עדיף ולכן אשמעינן דמצד איסורא דע"א בהנך גווני מותר והיינו שאינו נאסר כולו בדיעבד ומכ"ש דאין בו איסור הנאה, אבל משום שמנונית דאיסורא באמת אסור לכתחלה, א"ו צ"ל דאף משום איסורא דע"א אינו אסור אלא לכתחלה לא בדיעבד ולכתחלה בלא"ה הוא אסור מטעם שמנונית דאיסורא ולזה שפיר פריך הגמרא. ומהרש"א הקשה על הרא"ש וראייתו הנ"ל (וכן בים של שלמה שם עמד בקושי' זו) דמאי ראי' היא זו דדלמא לעולם המקשה אהיתירא דקאמרו ר"נ ורבא הוא דקא פריך, רק דהכי קא פריך דהיאך נקטו ר"נ ורבא מותר לשחוט בה ורבא אמר ומחתך מותר וכו' דמשמע מיניה דאפי' לכתחלה מותר לו לעשות כך דהא לכתחלה מיהא אסור משום שמנונית דאיסורא, וליכא למימר דאינהו מיירי באופן דאפי' לכתחלה נמי הוא מותר, והיינו שהוא שוחט וחותך על דעת כן שיקלוף אח"כ בית השחיטה או מקום החתך, דבר זה א"א לאמרו, שהרי הרא"ש גופא כתב שם וכן כתבו כל הפוסקים דאסור לעשות כן לכתחלה לשחוט או לחתוך בסכין של איסור ע"ד שיקלוף אח"כ מקום השחיטה או החתך דדלמא מישתלי ואכל בלא קליפה ולכאורה היא קושי' עצומה על עטרת ראשנו, ועוד תמה מהרש"א שם על מאור עינינו רש"י שכתב דקושית הגמ' ות"ל משום שמנונית דאיסורא וכו' קאי על היתר ואיסור של לחתוך דקאמרו ר"נ ורבא, והקשה הוא דה"ל לרש"י לפרש דקושית הגמ' קאי גם על היתירא ואיסורא דשחיטה ובאמת רש"י לא כתב שם דקושית הגמרא ות"ל משום שמנונית וכו' על איסורא דלחתוך דקאמר ר"נ קאי רק על היתירא דלחתוך דקאמר רבא שהרי כתב רש"י ות"ל אע"ג דהוא מקלקל אסור לחתוך משום שמנונית וכו' הרי מפורש דקושית הגמרא לא היתה אלא על התירא דלחתוך דקאמר רבא ומהרש"א רוצה להפשיר ולהקטין קושיתו על רש"י לכך נכנס בפרצה דחוקה ומפרש דכוונת רש"י היתה על דרך השילוח בין על היתירא דלחתוך ובין על איסורא דלחתוך ומה דנקט רש"י דוקא היתירא של לחתוך לאו דוקא נקט כך, אבל מי גבר אשר עינים לו יוכל לעצום עיניו מלראות בלשון רש"י שהוא מדויק בתכלית הדיוק והדקדוק בשאר מקומות ופה שינה את טעמו לכתוב שלא בדיוק ובודאי שכוונתו לא היתה לפרש קושית הגמרא אלא על היתירא דלחתוך לחוד וממילא קמה קושית מהרש"א, ועוד בה שלישיה שמעתי רבים מקשים דהיאך תליא קושית המקשה ות"ל משום שמנונית דאיסורא וכו' בהך מימרא דרבא דקאמר פעמים שהשוחט אסור וכו' ומחתך מותר וכו' והלא יכול להקשות כן מיד אחר גמר מימרא דר"נ ובאמת אין זה קושיא כ"כ שהגמרא רוצה להקשות על שניהם על ר"נ וגם על רבא וביותר דהגמרא לא אמר לשון אי הכי, והנראה לענ"ד בס"ד ליישב הכל בחדא מחתא, והוא דהרשב"א בחידושיו שם הקשה דלפי מה דקאמר ר' זירא משמיה דשמואל שם דבית השחיטה מרווח רווח וא"כ למה אמרינן דהשוחט בסכין של ע"א דבעי קליפה או הדחה דת"ל דבית השחיטה מירווח רווח, ולא נגע הסכין של איסור כלל בבה"ש, ותירץ דמיירי או דנגע בו, או דהוא לא ידע שהסכין הזה של ע"א וכיון דלאו אדעתיה ליזהר שלא יגע עם הסכין בבה"ש ממילא מכח התעסקותו בהשחיטה הוא נוגע בצדדי השחיטה ולא רמיא עליה והוא לא ידע מזה דבר, ואף שאין כל הדברים הללו מבוארים להדיא שם בחידושי הרשב"א אבל המעיין היטב בדבריו יראה כי כנים אנחנו שזהו כוונתו, ועיין בפסקי הרא"ש על הך מימרא דר' זירא אמר שמואל ובר"ן שם, ואחרי כי כן קשה לענ"ד טובא לכאורה, דא"כ מאי פריך הגמרא הכא ותיפוק לי' משום שמנונית דאיסורא וכו' דלמא מיירי הכא שהוא יודע מזה שהסכין ההוא ששוחט בו הוא סכין דע"א והוא שם אל לב שלא יגיע עם הסכין בצדדי בית השחיטה, וא"כ מכח שמנונית דאיסורא הי' מותר לגמרי ואפילו קליפה והדחה לא בעי דבה"ש מרווח רווח אבל מכח איסורא הנאת ע"א שפיר אסור דמה לי בכך דבית השחיטה מרווח רווח ולא נגע הסכין בהצדדים מ"מ הוא נהנה, וליכא למימר דהא הרשב"א כתב שם בשם הראב"ד דהא דאמר ר' זירא ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה וכו' בית השחיטה מרווח רווח וכו' זהו דוקא בדיעבד אם כבר שחט בה אבל לכתחלה לא עבדינן בה עובדא להתיר לשחוט לכתחלה בסכין מלובנת דלא סמכינן לכתחלה אזריזתו וחיישינן דשמא יטה לצדדי בית השחיטה עם הסכין בשעת השחיטה וכדרך שאמרו שם דך ב' שמא יגע בבשר וכו' ובאמת לישנא דר' זירא דייק הכי דקאמר ליבן סכין ושחט בה וכו' ולא קאמר לשון לכתחלה סיוע מסייע לי' לדברי הראב"ד דדוקא בדיעבד קאמר, ולזה שפיר פריך הגמרא הכא ות"ל משום שמנונית דאיסורא וכו' דהיאך מתיר ר"נ הכא לשחוט בו אפילו לכתחלה, דהא לכתחלה מיהא אסור משום שמנונית דאיסורא דהא לא סמכינן לכתחלה על הך דבית השחיטה מרווח רווח, דזה אינו דאף א"כ היתה כוונת קושית הגמרא עדיין קושיתינו במקומה עומדת דמאי פריך הגמרא דלמא לעולם מיירי הכי שהוא יודע שהסכין הזה הוא סכין של ע"א ומה דקאמר ר"נ דמותר אפילו לכתחלה, היינו משום איסור הנאת ע"א הוא דמותר לכתחלה וכח דהיתירא הוא דעדיף וכדברי הרא"ש ואין להשיב על זה דהא מ"מ לכתחלה מיהא אסור משום שמנונית דאיסורא וכקושיתו של הים של שלמה ומהרש"א דזה אינו דלמא מיירי ר"נ בשדעתו הוא ג"כ לקלוף אח"כ בית השחיטה או להדיח לכל מר ומר כדאית לי', וא"כ מכח שמנונית דאיסורא הוא מותר אפילו לכתחלה, דבדבר זה לא שייך למימר דאסור לכתחלה לעשותו על סמך שיקלפנו או ידיחנו אח"כ פן ישכח להדיחו או לקלפו ויאכלנו באיסור דהא כל הפוסקים מודים דלא אסרינן לכתחלה לעשות הדבר על סמך שיקלף או ידיח אח"כ מטעם שמא ישכח אלא דוקא היכא דבעי קליפה או הדחה אפילו בדיעבד, אבל כל היכא דהקליפה או הדחה גופא אינו אלא לכתחלה אז מותר לו לעשות לכתחלה על סמך שיקלוף אח"כ או ידיח דלא חיישינן שמא ישכח מלקלוף או להדיח כיון דבדיעבד אף אם ישכח יהי' מותר כמבואר כל זה בפוסקים, וממילא הכא שהוא יודע שהוא סכין דאיסורא דהיינו דע"א ומותר בדיעבד אפילו בלא קליפה ובלא הדחה מטעם דבית השחיטה מרווח רווח והוא יהב דעתי' שלא ליגע עם הסכין בצדדי בית השחיטה דהא יודע הוא שהוא סכין של ע"א ואעפ"י כן לכתחלה מחמרינן שלא לסמוך על הך סברא דבית השחיטה מירווח רווח אבל הא מיהא מ"מ מותר לו אפילו לכתחלה לשחוט ולמיהב דעתיה שלא ליגע עם הסכין בצדדים ואעפ"כ להחמיר על עצמו ולקלפו או להדיחו אח"כ ליתר שאת, שהרי אף אם יקרה כי יצא הדבר מלבו וישכח מלקלפו לאו איסורא קאכל מטעם דבית השחיטה מירווח, והוא ידע שהוא סכין דע"א ויהיב דעתיה שלא ליגע עם הסכין וצ"ע לכאורה.
אמנם הנראה לענ"ד בישוב זה הוא דכוונת קושית הגמ' ות"ל משום שמנונית דאיסורא וכו' הוא רק על רבא במה דקאמר דלפעמים מחתך מותר כגון באטמא דקיימא לקורבנא דבזה שפיר קשיא דהיאך קאמר דמותר אפי' לכתחלה דנהי דמשום איסור נהנה מע"א ליכא עד שמותר אפילו לכתחלה, אבל הא מיהא לכתחילה אסור לפחות משום שמנוני' דאיסורא אפילו אם בדעתו לקלפו, דהא באטמא צריך אפילו בדיעבד קליפה או הדחה דלא שייך מרווח רווח כ"א בבית השחיטה, וכיון דבאטמא צריך אפי' בדיעבד קליפה או הדחה לפחות שוב אסור לו לכתחלה לחתוך בהסכין של האיסור על סמך שיקלפנו או ידיחנו אח"כ, דדלמא אישתלי ואכל בלא קליפה והדחה ואיסורא קאכיל, וא"כ לפי האמור בס"ד כל קושית הגמרא לא היתה אלא על רבא לחוד וגם רק על ההיתר שאמר רבא דמותר לחתוך האטמא, ומעתה אזדא לה מה שרבים מדקדקים למה לא פריך הגמרא ות"ל משום שמנונית דאיסורא וכו' בתר מימרא דר"נ דהא הקושיא לא היתה כ"א על רבא דהא ר"נ מה שהוא מתיר לכתחלה אינו מתיר אלא בשחיטה ובבית השחיטה דשייך הסברא בית השחיטה מרווח רווח לכן מותר אפילו לכתחלה אם עושה על דעת לקלוף או להדיח אח"כ, גם מה שהקשה מהרש"א לק"מ דשפיר קאמר רש"י דקושית הגמרא לא היתה אלא על היתר חתיכה באטמא אבל על היתר ואיסור דשחיטה דקאמרו ר"נ ורבא ועל איסור חתיכה דקאמר ר"נ לחוד לא קשיא ולא מידי דעל היתר השחיטה דקאמר ר"נ ל"ק ות"ל משום שמנונית דהא שפיר אפשר לומר דכיון דבית השחיטה מרווח רווח מיירי ביודע שהוא סכין דע"א ונזהר שלא ליגע בצדדי בית השחיטה ובדעתו ג"כ לקלפו או להדיחו דזה מותר אפילו לכתחלה ולאשמעינן כח דהיתירא אתי ועל איסור חתיכה דקאמר ר"נ ואיסור שחיטה דקאמר רבא לק"מ ות"ל משום שמנונית דאפשר לומר דר"נ ורבא רוצים לאשמעינן רבותא טפי, דמשום איסורא דהנאת ע"א כל הבהמה או כל חתיכת הבשר ההוא אסור כולו, משא"כ מטעם שמנונית דאיסורא אינו אסור לכל היותר אלא כדי קליפה.
אולם הרא"ש מיאן בזה לומר דקושית הגמרא ות"ל משום שמנונית לא היתה רק על רבא לחוד דהרא"ש ס"ל דעל רבא ממ"נ לק"מ דעל מה שאוסר השחיטה משום איסור הנאת ע"א ל"ק דלמה לא קאמר דאסור משום שמנונית דאיסורא, דזה אינו קושיא דרבא רוצה לומר דהבהמה אסורה כולה וזה אינו אלא מכח איסור הנאת ע"א אבל משום איסור שמנונית דאיסורא לא הי' נאסר לכל היותר אלא כדי קליפה, ועל מה דקאמר רבא פעמים וכו' ומחתך מותר באטמא דקיימא לקורבנא וכו' ג"כ לא קשיא דהיאך מתיר דהא מיהא איכא איסור משום שמנונית דאיסורא אף דליכא כאן באטמא משום איסור הנאת ע"א, גם זה אינו קושיא דמאן מפיס דכוונתו הוא דמותר אפילו לכתחלה, דלמא כוונתו הוא רק דבדיעבד הוא דמותר אחר שנטל ממנו כדי קליפה או אחר הדחה, והוא מותר לאפוקי האיסור דשחיטה דקאמר דאסור אפילו כולה מטעם איסור הנאת ע"א ואפילו בדיעבד לזה נקט במחתך דמותר, ומה דנקט רבא בלשונו לשון לכתחלה דהא לכתחלה לפחות אסור באטמא משום שמנונית דאיסורא דלמא אישתלי ואכל בלא קליפה או בלא הדחה זה אינו ג"כ קושיא חדא דמאן הגיד לן דכוונתו הוא מותר לכתחלה דלמא בדיעבד קאמר דמותר דהא לא קאמר מותר לחתוך בה וכו' שמשמעותו הוא לכתחלה, ועוד דהא רבא נקט הלשון היפך מדברי ר"נ דקאמר סכין של ע"א מותר לשחוט וכו' ואסור לחתוך בה וכו' ורבא נקט ההיפך מזה דאמר פעמים ששוחט אסור וכו' ומחתך מותר וכו' וא"כ איידי דר"נ נקט בלשונו לשון מותר גבי שחיטה וגבי חיתוך אסור נקט רבא איפכא ג"כ לשון מותר בחיתוך ואסור בשחיטה לפיכך ס"ל להרא"ש דע"כ קושי' הגמרא ות"ל משום שמנונית דאיסורא קאי רק על ר"נ ומסדר הש"ס סידר הקושיא אחר גמר הענין כולו דברי ר"נ ודברי רבא וקשיא לי' להרא"ש דאם נאמר דקושית הגמ' רק על ר"נ לחוד אהיכא קאי ות"ל משום שמנונית דאיסורא, דהא על מה דקאמר ר"נ סכין של ע"א מותר לשחוט בה וכו' א"א לומר דקאי קושית הגמ' דבזה אפשר לומר דדלמא מיירי ר"נ שהוא יודע שהסכין הוא דע"א ומיזהר זהיר שלא ליגע עם הסכין בצדדים וגם בדעתו לקלפו או להדיחו אח"כ ולכך מותר אפי' לכתחלה וע"כ צריכין אנו לומר דקושית הגמ' היתה על מה שאמר ר"נ ואסור לחתוך בה בשר וכו', דמאי אשמעינן ר"נ בזה דאסור משום הנאת ע"א דהא בלא"ה אסור משום שמנונית דאיסורא, וא"כ שפיר הוכיח הרא"ש מזה דהנאת ע"א כזה שאינו אלא הנאה מועטת שאינו אוסר אלא לכתחלה דאם נאמר דאסור אפי' בדיעבד, ממילא נמי אסורה הבהמה כולה, א"כ אכתי ל"ק ולא מידי קושית הגמ' ות"ל משום שמנונית דאיסורא וכו' דר"נ רוצה לאשמעינן דאפי' בדיעבד נמי אסורה החתיכה כולה משום איסור הנאת ע"א משא"כ משום איסור שמנונית דאיסורא שאינו אסור בדיעבד לכל היותר רק כדי קליפה וכקושית הרא"ש א"ו מוכח מזה דגם משום איסור הנאת ע"א אינו אסור אלא רק לכתחלה אבל בדיעבד מותר לגמרי דהנאה מועטת היא שאינה כדאי ליאסר בדיעבד, ולכן שפיר שייל התלמודא דהא לענין שיהא אסור לכתחלה בלא"ה אסור משום שמנונית דאיסורא אף שדעתו לקלפו מ"מ לכתחלה אסור לחתוך בה בשר כיון דאפי' בדיעבד צריך קליפה מצד עיקר הדין דלחתוך בה בשר לא שייך סברא דר' זירא אמר שמואל דמירווח רווח, ובדיעבד לאסור כל החתיכה ואף משום איסור הנאת ע"א אינו אסור כולו בדיעבד וסרה בזה קו' היש"ש ומהרש"א, אמנם הניחא לשיטת הרא"ש דפסק להך מימרא דר"ז ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה וכו' כמבואר ברא"ש סי' ח' שחולק על הרי"ף ורבינו ומביא דעת רבינו יונה והראב"ד, אולם רבינו דפסק בהל' שחיטה פ"א הלכה כ"ב כהרי"ף דלא אמרינן בית השחיטה מירווח רווח כמו שהביא הרא"ש משמו וכ"ה בטי"ד סי' ט' וכן מרן שם בכ"מ הביא הגירסא בדברי רבינו דל"א בית השחיטה מירווח רווח והוא הגי' הנכונה כמ"ש הב"י בסי' הנ"ל וגם בהגהמ"יי שם אות ז' מוכח דגירסתו בדברי רבינו היתה כגי' הרא"ש והטור ואפי' בדיעבד שחיטתו פסולה אם ליבן סכין ושחט בה, ה"ה אם שחט בסכין של ע"א יש בו ב' איסורים כאחת משום אי' הנאה שנהנה מתשמישי ע"א, ומשום שמנונית דאיסורא הדבק בסכין, וא"כ (מלבד דאפשר לומר גם לדעת רבינו דקו' התלמודא ות"ל משום שמנונית דאיסורא היא על היתר החתיכה שאמר רבא וממילא אזדא ראיית הרא"ש אף אם הי' רבינו פוסק כר"ז דבית השחיטה מירווח רווח, אף זו אפי' אם נאמר דרבינו מפרש קו' התלמודא קאי על רב נחמן אפ"ה לשיטת רבינו דלא פסק דבית השחיטה מירווח רווח ג"כ אזדא ראיית הרא"ש) דהא שפיר אפשר לומר דקו' התלמודא היא על ר"נ דמתיר אפי' לכתחלה בסכין של ע"א נהי דמכח אי' הנאת ע"א הי' באמת מותר לכתחלה מיהו אסור לכתחלה לפחות משום שמנונית דאיסורא אפי' אם דעתו לקלפו אח"כ דלמא משתלי ואכיל לי' בלא קליפה וקאכיל איסורא דהא אפי' בדיעבד צריך קליפה, ומ"ש לעיל שהוא יודע דסכין של ע"א הוא ודעתו לקלפו וגם בית השחיטה מרווח רווח ליתא לדעת רבינו דל"ל להא דר"ז וצריך קליפה אפי' בדיעבד.

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה