סדר משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ב · הלכה ב
ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנא' אל תפנו אל האלילים וכו'. עכ"ל. (א) מקורו טהור הוא בשבת דף קמ"ט ע"א והעיר עליו ג"כ מרן דאמרינן התם כתב המהלך תחת הצורה תחת הדיוקנאות אסור לקרות בשבת ודיוקנה עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו וגו' מאי גמרא אמר רב חנין אל תפנו אל מדעתיכם והנה דעת התו' שם בד"ה ודיוקני עצמה וכו' והרא"ש שם סוף סימן ב' דהא דאסור להסתכל בדמות דיוקני היינו דוקא כשהדיוקני ההיא היא עשויה לשם ע"א אבל לא כן בדיוקני שאינה עשויה אלא לשם נוי מותר מצד שורת הדין להסתכל בה אם לא הנפש היפה שמונעת עצמו אפילו מדיוקני שהיא עשויה רק לשם נוי בעלמא וכההיא דבנן של קדושים דלא איסתכל אפילו בדיוקני העשויה לנוי בעלמא וכן נראה שהוא ג"כ דעת רבינו פה שהרי לא אסר ההסתכלות בדמות הצורה אלא דוקא בצורה העשוי' לשם ע"א, אבל לא אסר לנו רבינו להסתכל בדמות צורה העשוי' רק לנוי בעלמא, דהא עליה דאיסור ע"א קאי הך איסור הסתכלות בדמות הצורה ואילו הי' אסור להסתכל אפילו בדמות צורה העשוי' לנוי בעלמא הי' לו לרבינו לאשמעינן האיסור בפירוש, ועוד דגם זה הוא ראיה לדברינו מדכתב רבינו תיבת "הצורה" בה' הידיעה משמע דקאי על ע"א דלעיל מיניה, אבל דעת רש"י שם נראה דסובר דאפי' צורה העשוי' רק לנוי בעלמא ג"כ אסור להסתכל בה מצד שורת הדין קרא כדכתיב אל תפנו אל האלילים וגו' שהרי כתב שם כגון בני אדם המציירין בכותל חיות משונות או דיוקנות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין תחתיהן זו צורת חיה פלונית וזו דיוקני פלוני ופלוני הרי למדנו מדבריו ב' דברים הא' ההבדל שיש בין צורה לדיוקני ממה דקתני תחת הצורה תחת הדיוקנאות וכו' והיינו שהצורה היא דמות חיות ועופות ודומיהם שאינן מן מין המדבר ודיוקני הוא דמות מראה אדם וכן פירש הערוך בערך דיוקן בהפירוש הב' שפירש שם, וזאת שנית שמענו מדבריו הנ"ל והיא דלפי פירוש הערוך ורש"י בתיבת דיוקני ממילא מה דסיימה הברייתא ודיוקני עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים וגו' פירושו הוא דאפילו בדיוקני של מלחמת דוד עם גלית אעפ"י שהיא רק צורה העשוי' לנוי ולא נעשית מעולם לעובדה לשם ע"א אפ"ה אסור להסתכל בה מצד שורת הדין מכח הקרא אל תפנו וגו' וכן הוא ג"כ דעת התו' במסכת ע"א דף נ' ע"א בד"ה ה"ג בנן של קדושים וכו', ודע דצ"ל לענ"ד בס"ד דהתו' והרא"ש תרווייהו סבירא להו דבמטבע אין רגיל להיות צורה אחרת אלא של צורת אדם וכמו שהם רוב המטבעות שבזמנינו, ולא הי' טבועים בהם צורת חיה או עוף או אילן וכדומה תבנית כל, אלא הי' טבוע בו צורת המלך ההוא שהטביע המטבע ההיא ובאמת מוכח כן בש"ס ג"כ זימנין טובא (חוץ מהמטבעות של האומה הישראלית בהיותם בשלוותם ישראל במעמדן הטוב וכן אבות העולם ע"ה שלא הי' בהם צורת אדם מחמת איסור דלא תעשה וגו' אלא הי' חקוק בהם אותיות המיוחדות להמלך ההוא שהטביען עיין בתו' דבב"ק דף צ"ז סוף ע"ב בד"ה מטבע של אברהם אבינו וכו' אבל אומות העולם לא הוזהרו על לא תעשה לך וגו' וכמבואר לקמן בהלכות מלכים פרק ט' הלכה ב') והוכחתינו דהתו' והרא"ש סוברים כמו שכתבנו הוא דאם לא כן מאי מקשי התוס' והרא"ש למאן דאסר להסתכל אפילו בדיוקני שעשוי' רק לנוי בעלמא מהא דאמרינן בפסחים דף ק"ד ע"א ובמסכת ע"א דבנן של קדושים לא הוי מסתכלים בצורתא דזוזי, ומאי רבותא דהך בנן של קדושים מכל חכמי ישראל דהא כ"ע אסור לאסתכולי בה, ולפיכך רצו להוכיח מזה דבצורה שהיא עשויה לנוי בעלמא דמצד הדין מותר לאסתכולי בה וממילא כ"ע שפיר עבדי דמסתכלי בצורתא דזוזי שהצורות הטבועות במטבעות טבועות בהן לנוי ולסימן בעלמא מי ומי טבען, והך בנן של קדושים איהו דאחמיר אנפשיה ומילתא יתירא עביד שלא להסתכל אפילו בצורות המטבע אף שעשויה רק לנוי ולסימן בעלמא וקשה מה זו סמיכה של התו' והרא"ש דהא הך ברייתא דמסכת שבת הנ"ל לא אסרו להסתכל אלא בדיוקני דהיינו בצורות אדם אבל הא לא אסרה הך ברייתא להסתכל בצורות בהמות חיות ועופות ואילנות וכדומה, ובמטבעות היו טבועות רק צורת בהמה או חיה או עוף או אילן וכדומה וכולי עלמא היו מסתכלים בהו דהא בהנך צורות מותר להסתכל רק דבנן של קדושים איהו דאחמיר אנפשיה שלא להסתכל אפילו בצורות בהמה חיה ועוף או אילן וכדומה צורות הטבועים במטבעות, אלא ודאי צ"ל דסתם צורתא דמטבע היא דמות דיוקן אדם, ואע"פ דבלשון הברייתא צורת האדם נקראת בשם דיוקני לא בשם צורה וכדמוכח מהך ברייתא דמסכת שבת הנ"ל, דזה אינו חדא דלשון הברייתא לחוד ולשון האמוראים לחוד, ועוד דבודאי שם צורה כוללת הכל הן צורת בהמה חיה או עוף למינהו ואילנות ודומיהן והן צורת ודמות מראה אדם, אבל תיבת דיוקני אינו כולל במאמרו אלא תואר אדם וצורתו לחוד, והנה הברייתא דמסכת שבת דקתני צורה וגם קתני דיוקנאות, לפיכך הבדיל רש"י ביניהם לפרש דצורה קאי על ציור חיות ועופות ודומיהן ודיוקנאות קאי על דמות מראה אדם, והברייתא היא גם היא לא לחנם מזורה ארשת שפתיה להיות איכפל ואתא ותנא צורה וגם דיוקנאות, אלא היא באה להורות בזה האיסור של קריאה בשבת אפילו בכתב הכתוב תחת צורות בהמות חיות ועופות ודומיהן, ואילו הוי קתני הברייתא רק צורה לחוד דאינו אסור הקריאה בשבת אלא דוקא בכתב שהוא תחת צורת אדם וכטעמא דרב ביבי בשבת שם משום שמא ימחוק, וה"א דוקא בצורת אדם דהוא חשוב טפי ומקפיד ביותר על הכתיבה המהלכת תחתיו שתהיה כהוגן וכראוי הוא דאסור לקרותו בשבת דחיישינן שמא ימחוק אם ימצא כתוב בו דבר שאינו הגון, אבל לא כן בצורות בהמות חיות עופות ואילנות ודומיהן דלא חשיבי צורתן כ"כ ממילא ג"כ אינו מקפיד כ"כ על הכתב המהלך תחתיהם שיהי' הגון כ"כ וה"א דלא חיישינן גביה שמא ימחוק וממילא מותר לקרותו בשבת לזה קמ"ל הברייתא צורה וגם דיוקנאות דאפילו בכתב המהלך תחת צורות בהמות חיות ועופות ואילנות ודומיהן ג"כ איכא למיחש שמא ימחוק ואסור לקרותו בשבת, או דהטעם של הברייתא שאסור לקרות הכתב המהלך תחת הצורה הוא מטעם שאמר אביי שם דגזרינן שמא יקרא בשטרי הדיוטות וזה שייך בכל כתב המהלך תחת הצורה אפילו של בהמה חיה או עוף ודומיהן, וכן פרש"י שם על הברייתא הנ"ל בד"ה אסור לקרות בשבת וכו'.
(ב) אמנם לקושית התו' והרא"ש מה שהקשו על האוסרין להסתכל אפילו בצורה שהיא רק לנוי בעלמא, דא"כ מאי רבותא של בנן של קדושים במה דלא אסתכל בצורתא דזוזא וכי זו היא משנת חסידים הלא כולי עלמא אסור להו לאסתכולי בהו כל יראי ה' וחושבי שמו והנה התו' במסכת ע"א דף נ' ע"א כבר עמדו שם ג"כ בקושיא זו ותירצוהו ולחלק יצאו בין שאר צורות דלא רגילי בהו אינשי שייך בהו משום איסור הפנאה משא"כ בצורתא דזוזא דרגילי בהו אינשי לא שייך גביה איסור משום הפנאה ובנן של קדושים החמיר אפי' בצורתא דזוזא.
ולדידי חזי לי בס"ד ליישב קושיתם והוא דאף אם נאמר דהתו' לא סבירא להו לחלק לענין איסור הסתכלות בדיוקנאות בין צורה שהיא בולטת לבין צורה שהיא שוקעת, אלא דסבירא להו דשקולים הם דתרווייהו אסירן דגם בצורה של אדם שוקעת שייך הטעם דלמא אתי לאמשוכי בתר ע"א על ידי מה שיהרהר בצורה השוקעת ההיא ויעתיק מחשבתו מהצורה השוקעת ההיא למחשבת ע"א ממש וגם בלא"ה הרבה מחמירין לענין לעשותו או להשהותו גבי צורה שוקעת עיין בט"ז בש"ע י"ד סימן קמ"א סעיף ד' ס"ק י"ב, ועוד דסתם צורת מטבע היא צורה בולטת וכדמוכח בגיטין דף כ' ע"א דאמרינן התם כדינרי זהב דבולטת וכו' ועיין עוד שם בגמרא ריש ע"ב הן כל אלה הנה מקום אתי עמי בס"ד ליישב קושית התו' והרא"ש והוא דהא בודאי אין איסור הסתכלות אפילו בדיוקנא של אדם אלא כשהוא צורה שלימה ממש כגון צורת אדם בשני עינים וחוטם שלם וכיוצא בהן שאר האברים של האדם, אבל לא כן כשדיוקן האדם הוא מצויר רק חצי ציור כדרך קצת המציירים רק צד אחד של הצורה דהיינו לחי אחת ועין אחת ואזן אחת וחצי חוטם וכיוצא בהן שבצורה כזאת אין בו משום איסור הסתכלות בדיוקן האדם, שהרי דבר זה מותר אפילו לעשותו ולהשהותו בביתו כמ"ש להדי' בש"ך י"ד סימן קמ"א סעיף ד' סוף ס"ק כ"ה (רק מה שכתב הש"ך שם וכל הגוף וכו' נראה לענ"ד בס"ד דכוונתו הוא שדיבר הש"ך בהווה שכן הוא דרך המציירים חצי צורה, לצייר הכל דהיינו הראש וגם כל הגוף רק חצי ציור, אבל לדינא די אם צייר הפנים רק חציו אף שצייר הגוף כולו כמות שהוא, אמנם אם צייר הגוף חציו אבל הפנים ציירו כולו אם עשייתו ושהייתו הוא מותר או אסור דבר זה תלוי בפלוגתא דהסמ"ג עם שאר הפוסקים עיין בטורי זהב שם סעיף ז' ס"ק ט"ו ובש"ך שם ס"ק ל"ב מה שכתבו בזה), ובחצי צורה הא בודאי אין להחמיר בו באיסור הסתכלות בו יותר מבאיסור עשייתו והשהייתו בביתו, דבחצי צורה לא שייך הך סברא האמור' לעיל דדלמא אתי לאמשוכי אבתריה לעבוד ע"א על ידי מה שיהרהר בהצורה ההיא דאטו אסור להסתכל בצורות עין לחוד כשהוא מצויר או באחד משארי האברים כשהם מצוירים, וליכא למימר דאה"נ דאסור להסתכל בו אפילו כשאינו מצוייר אלא רק אבר אחד, דא"כ תקשה למה לא אשמעינן הברייתא רבותא טפי דאפילו אינו דיוקני שלימה אלא רק מעט צורה מצורות האדם דהיינו אבר אחד שג"כ אסור להסתכל בו א"ו דאין איסור הסתכלות בצורות אדם אלא דוקא כשהיא צורה שלימה אבל בצורה שאינה שלימה מותר להסתכל (אם לא שנעשה הציור ההוא מאותו האבר לשם ע"א כגון תבנית יד או רגל עומד על בסיס ועיין בש"ע י"ד סימן קמ"א סעיף ב' שאז אסור להסתכל בו לכ"ע ומשום איסור הסתכלות בע"א וזה אסור אפילו צורות שאינן צורות אדם עיין שם סעיף ג' בהמחבר ובהגהות מרן הרמ"א וגם אם נעשה לנוי והגוף הוא מצויר חציו והרא"ש הוא מצויר כולו כמות שהוא הנה הוא תלוי בפלוגתא של הסמ"ג עם שאר הפוסקים דהא כבר כתבתי בס"ד לעיל דלא גרע איסור הסתכלות בו מאיסור עשייתו והשהייתו בביתו ממילא להסמ"ג אסור להסתכל בו ולשאר הפוסקים מותר) וא"כ אזדא לה קושית התו' והרא"ש מה שהקשו, דבמטבע לא היה מצויר אלא רק חצי פרצוף של אדם וכמו שהוא כך ג"כ ברוב המטבעות שבזמנינו, וא"כ מצד שורת הדין היה מותר להסתכל בו ובאמת כ"ע היו מסתכלי בהו, אבל בנן של קדושים איהו דאחמיר אנפשיה ולא הסתכל גם בזה.
(ג) ברם מה שהקשה מרן על רבינו, וא"ת והא אמרינן עלה מאי משמע אמר רב חנין אל תפנו וגו' ואי כפירוש רבינו דהנהו דיוקנאות של ע"א הן מאי בעי מאי משמע הא פשטיה דקרא הכי משמע שלא יפנה ויביט אל האלילים וכו', ואחרי העתרת המחילה מכבוד קדושת ותורת מרן תמיהני מאד חדא דלמה זה הקשה על רבינו כאילו הוא יחיד בדבר בפירושו של דיוקנאות שהיא דוקא כשעשויה לע"א והלא רבים שמפרשים דיוקנאות כפירושו של רבינו הלא המה רבותינו בעלי התו' והרא"ש וא"כ היה לו למרן להקשות קושיתו גם על התו' והרא"ש ולהביא דבריהם וכדרכו דרך הקדש של מרן והנה בספרו הארוך בית יוסף בטור י"ד בסוף סי' קמ"ב כתב גרסינן בפרק השואל ת"ר כתב המהלך תחת הצורה וכו' וכתב (הרא"ש כצ"ל) נראה דבעשוי לאליל וכו' וכן כתבו התו' הנה שם עשה בהיפוך ממה שעשה פה בספרו כ"מ ששם הביא תלמודו בידו דברי הרא"ש והתו' ולא הביא שם שכן הוא ג"כ דעת רבינו ואין זה מדרכו בספרו שם אדרבה שם בנה עיקר יסודו כשיסכימו רבינו והרא"ש או הרי"ף עם אחד מהם, וכן הש"ך שם סעיף ט"ו ס"ק ל"ג הביאו בשם התוס' והרא"ש ולא הביא שכן הוא גם דעת רבינו ואדרבה אני תמה על מרן הב"י והש"ך שהביאו בסתם דעת התו' והרא"ש כאילו אין חולק עליהם ולמה לא הביאו כלל דעת רש"י והתו' במסכת ע"א ודעת הערוך שהם אוסרים מצד הדין להסתכל אפילו בצורות אדם שהיא עשויה רק לנוי בעלמא וביותר שדעתם הוא לחומרא ורבים הם אדרבה נראה לענ"ד בס"ד מדברי הר"ן במסכת שבת שם שגם הוא דעתו כדעת רש"י וסייעתו.
ועוד אני צריך לעורר ולבאר בס"ד דברי הש"ך שם בסימן וס"ק הנ"ל שכתב בנוי אלילים פירוש באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו' והרא"ש דמותר והנה תחלת דברי פיו תמוהים שכתב באלילים עצמן שנעבדו אסור וכו' משמע הא אם לא נעבדו עדיין אעפ"י שנעשו לעבדן מ"מ מותר להסתכל בהן לדעת התו' והרא"ש והרי בדברי הרא"ש ובדברי מרן הב"י נראה דאפילו לא נעבדו עדיין רק כיון שנעשו לעבדן ג"כ אסורים להסתכל בהן לכ"ע אפילו לדעת התוס' והרא"ש כדמשמע כן מדבריהם הנ"ל גם סוף דברי הש"ך עצמם מורים כן שהרי הוא סיים אבל לצורות שנעשו לנוי ולא לעבוד וכו' הרי מבואר מזה שהטיל תנאי דדוקא אם לא נעשו כלל לעבוד אבל אם נעשו לעבוד אעפ"י שלא עבדו עדיין אסור להסתכל בו ולפיכך נראה לענ"ד בס"ד ברור שצריכין אנו להגיה בראשית דברי הש"ך בנוי אלילים פירוש באלילים עצמן שנעשו לעבוד אסור להסתכל בהם וכו' וכוונתו אעפ"י שלא נעבדו עדיין, אבל הא מיהא הקושיא הראשונה על מרן הב"י והש"ך במקומה עומדת דלמה לא הביאו כלל דעת רש"י והתו' דמסכת' ע"א והערוך והר"ן שחולקים ומחמירי' להסתכל אף בצורות שלא נעשו רק לנוי בעלמא וכן קשיא איפכא על מרן פה וצ"ע.
וזאת שנית אני תמה על מרן דמאי קא קשיא ליה דאי כפירוש רבינו דהני דיוקנאות של ע"א מאי בעי מאי משמע וכו' דמה זו קושיא דהיאך אפשר לפרש דפשטיותיה דקרא דאל תפנו אל האלילים להזהיר הסתכלות בצורה שנעשה לאליל ולעבדו, דא"כ מה יענה מרן ביום כי יפקד הקרא דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים וכדומה עוד הרבה במקראי קדש, ואטו יש איסור להסתכל באובו' וידעונים והדומה להם, ומעולם באזנינו לא שמענו ובעינינו לא ראינו בשום מקום בש"ס בבלי וירושלמי ולא באחד מספרי הפוסקים שיאמר כן א"ו צריכין לומר דאיסור הסתכלות בדיוקני שנעשה אפילו לעבדו לע"א אינו אסור מכח פשטיות הקרא של אל תפנו אל האלילים אלא כי הוא זה מכח איזה דרשא הנדרשת בהקרא ההיא למדרש מיניה איסור הסתכלות בדיוקן אדם וכמו שהם כל דרשות רבותינו בהברייתא ובתלמוד שדורשים המקראות מכח איזה יתור אות בקרא או באחד מהמדות שהתורה נדרשת בהן ועיין בספר קרבן אהרן ובבאורי הגאון מהר"א מזרחי שאביא בסמוך לפנינו ולזה מימר שפיר קאמר הגמרא מאי משמע והוצרך רב חנין לומר דדרשינן אל תפנו אל מדעתכם וכו' וצ"ע על מרן.
ושלישים על כולן וגדולה היא אלי דקשה לענ"ד על מרן דהיאך אפשר לומר פשטיותיה דקרא דאל תפנו אל האלילים הוא איסור הסתכלות בצורה שנעשה לעבדה ועדיין לא עבדה (דאילו גם היתה נעבדת בלאו הכי אסור להסתכל בצורתה שהרי נהנה בראייתה ואסור ליהנו' בראייתה וכמבואר בש"ע י"ד סימן קמ"ב סעיף ט"ו) והרי דבר זה הוא פלוגתא דתנאי בת"כ סדר קדושים סוף פיסקא י' אם הך קרא דאל תפנו אל האלילים קאי על איסור הסתכלות בצורה שנעשה לעבדה או דלא קאי עליה, דתניא התם אל תפנו אל האלילים אל תפנו לעובדם ר' יהודה אומר אל תפנו לראותם וכו' הרי מבואר באר היטב דתנא קמא דר' יהודה אינו אוסר הסתכלות צורה שנעשה לעבדה ולא עבדה מכח הקרא ההוא ש"מ דהך קרא אל תפנו אל האלילים אינו פשטיותיה דקרא לאסור הסתכלות בצורות הנעשות לעבדה, אלא דר' יהודה הוא דדריש ליה מכח יתורא דקרא לענין איסור הסתכלות בדיוקניה הנעשית לעבדה וכמבואר בספר קרבן אהרן שם ובביאורי הגאון מהר"א מזרחי וא"כ שפיר קאמר הגמ' דשבת הנ"ל מאי גמ' אמר רב חנין אל תפנו וכו' והיינו דהיאך מתבאר מן הך קרא של אל תפנו אל האלילים איסור הסתכלות כיון שאין זה פשטיותיה דקרא והוצרך רב חנין לומר דהדרשא תדרוש דאל תפנו אל מדעתכם וצ"ע על מרן.
(ד) איברא כי לכאורה יש מקום ללון על רבינו דהיאך פסק דאסור להסתכל בצורה שנעשה לעבדה ושאיסורו הוא מדאורייתא מקרא דאל תפנו אל האלילים והרי כתבתי דזה הוא פלוגתא דהתנא קמא ור' יהודה בת"כ ות"ק ור' יהודה הלכה כת"ק דהת"ק נחשב כרבים כמבואר להדיא בהרי"ף במסכת שבועות קרוב לסוף פרק כל הנשבעין בפלוגתא דהת"ק ור"י וכן הוא כלל זה מפורסם בכולהו תלמודא אצל כל הפוסקים וגם אצל רבינו בספרו זה וא"כ היאך פסק רבינו פה נגד זה הכלל כר' יהודה נגד הת"ק לאסור מדאורייתא הסתכלות בצורות הנעשות לשם אלילים וצ"ע לכאורה.
ברם במעט התבוננות בס"ד אנכי הרואה דאין מזה קושיא כלל על רבינו דהוא ראה דהך ברייתא דאייתי הגמרא בשבת דף קמ"ט ע"א באיסור הסתכלות בדיוקנות מקרא דאל תפנו אל האלילים היא סוברת ג"כ כר' יהודה בת"כ ממילא שוב לא הוי ר' יהודה יחיד נגד הת"ק דיליה בת"כ שהרי הך ברייתא סיוע מסייע ליה ואף גם זאת כי לא הביאה הגמרא דילן הך ברייתא של הת"כ להורות לן דהת"ק פליג על ר' יהודה ועל הך ברייתא ש"מ דהגמרא דילן פוסק להלכה כר' יהודה וכהך ברייתא שהביאה ולא כהת"ק והגמרא דילן עיקר כי הם רבים ויש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד מן התנאים נגד הרבים כידוע, ועוד אפשר לומר בס"ד לענ"ד טעם למה פסק רבינו כר' יהודה נגד הת"ק והוא דהא בלאו הכי צריך ביאור במאי פליגי הת"ק ור' יהודה דהת"ק מוקי להקרא דאל תפנו אל האלילים לענין לעבדם ור' יהודה מוקי לה להך קרא לענין איסור הסתכלות והראיה בצורות ההם שנעשו לשם ע"א ולא לחנם מזורה ארשת שפתותיהם שפתי דעת שהת"ק אומר כך ור' יהודה אומר כך והנראה לענ"ד בס"ד דכל מר ומר לשיטתיה שייט ואזיל, והוא דבין הת"ק ובין ר' יהודה גם שניהם קשיא להו דלמה לי כלל הקרא דאל תפנו אל האלילים וכו' דלענין לאסור איסור לעבוד ע"א הא כבר נודע איסורו מקרא דלא תעבדם וגו' וכמ"ש בספר קרבן אהרן וכן כתב הגאון מהר"א מזרחי בביאוריו ריש פרשת קדושים פסוק ד' לפיכך מוקי הת"ק להך קרא דאל תפנו אל האלילים וגו' להורות בזה איסור חדש שלא נשמע עדיין, ופירושו הוא כך כמו שכתב הגאון מהר"א מזרחי בפסוק אל תפנו וגו' ואינו רוצה לומר כמשמעו שלא יעבדם שהרי שני פעמים נכתבה בתור' אזהרו' לא תעבדם וכו' ודרשו רז"ל שאזהרה האחת לעובדי' אותה בדברים שדרכה להעבד בהן, והשנית היא להעובדי' אותה בדברים שאין דרך עבודתה בכך וכו' אלא הכי פירושו שלא תפנה מחשבתך לעבדן, תדע שהרי אחר זה וכו' אלא שדבריו צריכין מיתוק ותבלין, וכוונתו לענ"ד בס"ד הוא עפ"י מה שכתב רבינו והוא שלא יפנה אחר ע"א וכו' וכל הנפנה אחריה וכו' לוקה וכו' ונמשך אחר הרהורי הלב וכו' ויצא לו כן מהך קרא דאל תפנו אל האלילים וגו' מכח קושיא האמורה דלמה לי קרא דאל תפנו וגו' כלל דאיסור עבודה בין כדרכה ובין שלא כדרכה הא כבר נודע וכן כתב רבינו עוד בספרו הנכבד מנין המצות חלק הלאווין מנין י' שהזהירנו מנטות אחר ע"א ומהתעסק בספוריה דהיינו העיון וכו' בכפלוני תרד על תאר כך ויעשה הדבר הפלוני ומה שילך על הדרך הזה כי המחשבה באלו הדברי' והעוון הוא מה שיעורר האדם לבקש אותם ועבודתם והכתוב אשר הזהירנו מזה הענין הוא אמרו אל תפנו אל האלילי' וכו' והיינו ג"כ מכח קושיא האמורה לעיל דקרא הוא מיותר אם לא דאתיא להורות זה וזהו כוונת הגאון מהר"א מזרחי לבאר דברי הת"ק שכוונתו באמרו לעבדם שלא תפנה מחשבתך להרהר אחר עבודתה היאך היא עבודתה אעפ"י שעכשיו אין כוונתו לעבדה רק שרוצה לדעת דרך עבודתה שהתורה ירדה לסוף דעת האדם וכי כל יצר מחשבות לבו רק רע ולבסוף המחשבה ההיא תביא אותו לעבוד את הע"א בעבודה ההיא שחקר עליה שיתפתה לדעת המאמינים בכחניות הכוכבים שיש ח"ו לאל ידם להרע או להטיב ושבעבודת ההם יעשה הכוכב פלוני הדבר הפלוני וכדומה מן ההבלים של ע"א ויקבלו לאלוה, ולכאורה עדיין ק' על הת"ק דלזה האמור ג"כ לא צריך קרא דאל תפנו אל האלילים וגו' כנודע מן הקרא של ופן תדרוש לאלקיהם לאמר איכה יעבדו וגו' כמ"ש רבינו בעצמו פה בהלכה זו ובספרו מנין המצות חלק ומנין הנ"ל וכן אמר ופן תדרוש לאלקיהם יזהיר מלדרוש איכות עבודתם אעפ"י שלא יעבדם שזה כולו מביא לטעות בהם וכו' וא"כ למה לי קרא דאל תפנו אל האלילים אולם אפשר לומר דהך ת"ק דר' יהודה הוא ר"ש ומסתמא כן הוא דהא סתם בר פלוגתיה דר' יהודה הוא ר"ש, ור"ש אהני ליה שיטתיה דידוע דסתם ספרי הוא ר"ש, והנה אמרו בספרי והובא ג"כ בילקוט פ' ראה ופן תדרוש לאלקיהם שלא תאמר הואיל והן יוצאין באבטיגא (עיין בערוך ערך טג מ"ש החכם בנימין מוספיא) אף אני יוצא באבטיגא, הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן, הואיל והן יוצאין בקלוסין אף אני יוצא בקלוסין וכו' ועיין מה שכתב מרן הב"י בספרו הארוך ב"י בטור י"ד ריש סימן קע"ח בשם מהר"י קולון בשם הך ברייתא דהספרי וכיון דאיצטרך ר"ש להקרא דפן תדרוש לאלקיהם להדבר האמור ממילא לא ידעינן מהך קרא איסור התעסקות בספורים והחקירה והדרישה איכה יעבדו לכוכב פלוני או לכוכב פלוני ולזה שפיר הוצרך הת"ק דר' יהודה שהוא ר"ש למילף איסור החקירה והדרישה מקרא של אל תפנו אל האלילים שפירושו הוא שאל תפנו האיך עובדים את האלילים, ועדיין לכאורה הקושיא הנ"ל במק"ע דהא לכאורה ק' גם על הך דרשת הספרי גופא דלאסור איסור שלא ללבוש במלבושיהם וכדומה לזה לעשות ממה שהוא חוקי הע"א הנה לזה לא היה צריך הספרי הך קרא של ופן תדרוש לאלקיהם וגו' דהא כבר ידעינן לאיסור זה מכח הקרא של ובחקותיהם לא תלכו כמ"ש רבינו לקמן ריש פרק י"א וצ"ע לכאורה, אמנם גם קושיא זו אפשר ליישב בס"ד לענ"ד והוא דאפשר לומר דספרי וגם הת"ק דר' יהודה בת"כ אינהו סבירא להו כהת"ק או כר' מאיר בת"כ סדר אחרי מות פרק י"ג דמוקי קרא של ובחקותיהם לא תלכו וגו' לאסור לילך בתטריאות וקרקיסאות והאסטדיות או לאסור דרכי האמורי שמנו חכמים בהן ובשמותיהן דאי' שם ובחקותיהם לא תלכו וגו' מה הניח הכתוב שלא אמרו והלא כבר נאמרו לא ימצא בך מעביר בנו וגו' ומה ת"ל ובחקותיהם לא תלכו שלא תלכו בנימוסיות שלהן וגו' כגון תטריאות וקרקיסאות והאיסטדיות ר' מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, ר' יהודה בן בתירה אומר שלא תנחר ושלא תגדל ציצית (רצונו בזה ציצית ראש והיינו בלורית) ושלא תספר קומי שפה וכו', ולזה שפיר איצטרך הת"ק דר' יהודה והספרי לאוקמי הקרא של פן תדרש לאלקיהם וגו' על איסור לבישת מלבושים המיוחדים למלבושי ע"א דרך שחץ וגאוה ולאיסור לספר קומי ולגדל בלורית דהא אינהו סבירא להו כהך ת"ק או כר' מאיר בת"כ דקרא של בחקותיהם לא תלכו וגו' לא קאי לאסור ולהזהיר על לבישת לבושים כמלבושי ע"א וסיפור קומי וגידול בלורית אלא דהוא קאי או להזהיר ולאסור שלא תלך בתטריאות וקרקיסאות או לאסור דרכי האמורי לכל מר ומר כדאית ליה וכיון שכן דאיצטרך הך קרא של ופן תדרש לאלקיהם וגו' לאסור לבישת מלבושים שהם כמלבושי ע"א שוב אי אפשר למילף מינה לאסור הרהור והעיון והחקירה בעבודת הע"א אף שאין בדעתו לעבדה דמנ"ל למידרש מהך קרא תרתי דרשות חלוקות ושונות ולזה איצטרך הת"ק דר' יהודה קרא דאל תפנו אל האלילים וגו' לאסור ולהזהיר על הרהור והעיון והחקירה בע"א אעפ"י שאין כוונתו לעבדו, ושפיר קאמר הת"ק אל תפנה לעבדם וכפירושו של הגאון מהר"א מזרחי והא תינח הת"ק לשיטתיה, אבל לא כן ר' יהודה לשיטתיה דהוא אומר להדיא בסנהדרין דף נ"ב אף אני יודע שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו וגו' ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לא מנייהו קא גמרינן דאלת"ה הא דתניא שורפין על המלכים וכו' הרי מבואר מזה דבין ר' יהודה ובין רבנן דיליה תרווייהו פליגי עלייהו דהת"ק ור' מאיר בת"כ דס"ל כר' יהודה בן בתירה בת"כ שם דקאמר דקרא של ובחקותיהם לא תלכו וגו' קאי לענין לאסור שלא נלבש מלבוש כמלבושי ע"א שלא יתדמה במעשיו לחקותיהם רק דר' יהודה ורבנן בתלמודא פליגי בהריגת סייף הואיל וכתיב סייף באורייתא אם מיקרי זה ג"כ מינייהו גמרינן וממילא אסור לעשותו משום ובחקותיהם לא תלכו וגו' או אם נימא דמדאורייתא גמרינן ליה וממילא מותר לעשותו, ואחרי כי כן שפיר עביד רבינו לקמן ריש פרק י"א במה שכתב דנפקא איסור התדמות לע"א במלבושיהם מקרא של ובחקותיהם לא תלכו וגו' משום ר' יהודה ורבנן בתלמודא דסנהדרין ור' יהודה בן בתירה בת"כ הם רבים נגד הך ת"ק דהת"כ האמור ומכ"ש נגד ר' מאיר האמור שם ועוד דכיון דר' יהודה לפחות הוא ג"כ רבים כמו הת"ק הדרינן לכללא בש"ס דהלכה כר' יהודה (חוץ מהיכי שנזכר בר פלוגתיה ר' יוסי בפירוש אבל נגד שאר חביריו הלכה כמותו) ועוד בה שלישיה דהא בכל מקום סתמא דהגמרא דילן עיקר לפסק הלכה והרי סתמא דהגמרא דילן בסוגיא דסנהדרין ס"ל לעיקר דברי ר' יהודה ורבנן מדלא הביאה כלל דברי הת"ק ור' מאיר בת"כ רק דבדבר זה לחוד הוא דלא קיימא לן כר' יהודה אלא כרבנן דיליה דפליגי עליה, והיינו מה דהוא כתיב באורייתא דאינו בכלל איסור של ובחקותיהם לא תלכו אלא אמרינן מתורת משה למדנו ולאו מנייהו קא גמרינן ליה, שהרי בדבר זה הנה ר' יהודה הוא יחיד נגד רבים דהיינו נגד הרבנן דיליה וממילא לר' יהודה ולרבנן דיליה בהך סוגיא דסנהדרין ולר' יהודה בן בתירה בת"כ קרא דפן תדרש לאלקיהם, דלא איצטרך לענין דדרש ליה בספרי שלא תאמר הואיל והן יוצאין באבטיגא וכו' בקלוסין וכו' לפיכך אוקמוהו אינהו להך קרא לענין העבודה לע"א ורצונו בזה שלא יחשוב ושלא יהרהר ולא יעיין כלל וכלל בע"א היאך ובמה ומתי נעשית וכדומה (רק דממילא ומכח כ"ש האיסור הזה של העיון והרהור בע"א נכלל ג"כ בכלל האזהרות של לא תפנו אל האלילי' שאם אסרה תורה ההסתכלות בצורה הנעשית לשם ע"א מפני שפונה מחשבתו אז מאלקים חיים לאלהים אחרים בורות נשברים, מכ"ש שיש איסור בעיון והרהור בע"א היאך ובמה ומתי נעשית שהרי אז פונה ביותר מחשבתו מאלקי עולם ולפיכך רבינו בספרו הנכבד מנין המצות חלק הלאווין מנין י' הביא ג"כ להך קרא של אל תפנו אל האלילים על איסור זה של הרהור והעיון והמחשבה בע"א וכן מטין דברי רבינו לקמן בריש הלכה שלאחר זה, אך לזה לחוד לענין לאסור הרהור והמחשבה והעיון בע"א היה הקרא דאל תפנו אל האלילים מיותר שהרי איסור זה כבר ידעינן ליה מקרא של ופן תדרש לאלקיהם וגו' אם לא שיש בקרא דאל תפנו אל האלילים וגו' עוד איסור חדש נוסף שבשביל האיסור החדש ההוא נכתב עיקר הקרא של אל תפנו אל האלילים והיינו האיסור החדש ההוא שנכתוב בס"ד בסמוך לפנינו, אבל כל כמה דלא ידעינן האיסור החדש ההוא) עדיין קשיא להו לר' יהודה ורבנן בתלמודא דסנהדרין וכמו כן לר' יהוד' בן בתירה בת"כ דלמה לי קרא של אל תפנו אל האלילים וגו' דלענין לאסור הרהור והמחשבה והעיון בע"א כבר נודע מקרא של ופן תדרוש לאלקיהם וגו' אלא ודאי צריכין לומר דהך קרא של אל תפנו אל האלילים וגו' קאי למידרש מינה איסור חדש והיינו כדדריש לה ר' יהודה בת"כ והוא לענין איסור הסתכלות צורות הנעשות לשם ע"א וכיון שכן דמוכח דר' יהודה ורבנן דיליה בהך סוגיא דסנהדרין ור' יהודה בן בתירה בת"כ כולהו סבירא להו דלא כת"ק דר' יהודה וגם סתמא דהגמרא דילן בסנהדרין סוברות דלא כהת"ק דר' יהודה שלא הזכירו ממנו ממילא שפיר עבד רבינו לשיטתיה דפסק דקרא דאל תפנו אל האלילים קאי לאסור ההסתכלות בצורות הנעשות לשם ע"א כר' יהודה בת"כ ולא פסק כהת"ק כיון דר' יהודה לפחות הוא ג"כ רבים כמו הת"ק ממילא הלכה כר"י וגדולה מזו סתמא דהגמרא דילן שהיא עיקר פסקה דלא כהת"ק ויהיה איך שיהיה הנה מפורש יוצא מפה קדוש הת"כ דהך פסוק של אל תפנו וגו' דקאי על איסור הסתכלות בצורות הנעשות לשם ע"א שאין זה פשטיותיה דקרא אלא דרש חכמינו ככל הדרשות שבתורה, והת"ק דר"י בת"כ התם באמת מפרש ביה בהך קרא האמור פירוש אחר וא"כ ממילא אזדא לה בס"ד תמיהת מרן פה מה שתמה על רבינו דהוא פשטיותיה דקרא דלפי האמור מימר שפיר קאמר הגמרא בסוגיא דשבת מאי גמרא אמר רב חנין אל תפנו וכו' אל מדעתכם וכו' שהרי אין זה פשטיות המקרא אלא רק דרוש וקבל שכר.