אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק א · הלכה ב

הלכה א

והמניח חמץ ברשותו בפסח וכו' עובר בב' לאוין שנאמר לא יראה לך שאור וכו' ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם וכו'. עכ"ל. עי' בכ"מ שהקשה על רבינו דהא איכא עוד לאו שלישי לא יראה לך חמץ ועי' מה שתירץ ועי' בלח"מ מה שכ'. ואני בעניי כתבתי בזה באריכות קצת לק' בהל' סנהדרין פי"ח הל' א' בד"ה אבל לאו שאין בו מעשה וכו' אות א' וב' ע"ש.

לשון הגמרא במסכ' ביצה דף ז' והתוספות שם בד"ה א"ר זירא וכו'. עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור וכו' ונאמר שאור לא ימצא וכו'. עכ"ל. (א) אמרינן בביצה ז' וז"ל, מאי טעמייהו דב"ש א"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, ואנא אמינא מה שאור שאין חימוצו קשה בכזית וכו' יע"ש הסוגיא והתוס' שם בד"ה דאמר ר' יודא וכו' וז"ל, וא"ת למה לי צריכותא דלע' הא ידענא שפיר דחמץ בכזית מהכא (ר"ל דילפינן ביעור מאכילה). וי"ל שלא תטעה לומר הואיל וחלקו הכתוב בשני לאוין ל"י לך חמץ ול"י לך שאור ודאי אין שיעורן שוה וכו' קמ"ל הצריכותא וכו' עכ"ל התוספות.
קושית מהרש"א ומהר"ם ז"ל על התוספות הנ"ל. והקשו שני שרי צבאות ה' הלא המה מהרש"א ומהר"ם לובלין בחידושיהם שם וז"ל, וי"ל מאי קא קשיא להו הא שפיר איצטרך בית הלל לצריכותה משום קושיא דבית שמאי דאם כן לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וכו' ע"כ, וי"ל דהק' התוספות וכו' יע"ש בספרתן של צדיקים הנ"ל מה שתירצו בזה, והנה הרואה יראה כמה מהדוחק יש בתירוצם, ומהר"ם לובלין בעצמו ובכבודו העיד בגדלו שהוא דוחק ואני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד ליישב וראשון תחלה אומר אני בהא דהביאו בית שמאי ראיה לדבריהם הוא דלכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, זה הוא מהך קרא של לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וכו' וכמבואר ברש"י שם בד"ה לענין אכילה כו"ע לא פליגי וכו' וכן מבואר בתוספות שם בד"ה דאמר ר' זירא וכו'.
קושיא בגמ' שם לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וכו'. ולכאורה קשה לענ"ד מאי ראיה מייתי בית שמאי מדנקט לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור דלא לכתוב אלא לא יראה לך חמץ לחוד, הא רוב הפוסקים תפסו במושלם דחמץ הוא לאו הניתק לעשה דתשביתו, (וע' לקמן הל' ג' בד"ה אינו לוקה וכו' מה שאכ' בזה בס"ד), והרי כתבו התוס' בעצמם במכות ט"ו בד"ה תניא וכו' ובחולין פ' בד"ה הנח וגו' דהא דאמרינן בתמורה ד' וז"ל, הוו להו תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר וכו' יע"ש בגמ'. היינו דוקא היכא דהנך תרי לאוין סמיכי אהדדי אבל כל היכי דלא סמיכי התרי לאוין אהדדי, שפיר אתיא חד עשה ועקר לאוי טובא יע"ש בתוספות, (ועיין לקמן בהלכות סנהדרין פרק שמונה עשר הלכה ב' בד"ה וכל לאו וכו' אות שני מה שאכתוב בס"ד בדברי התוספות הללו).
ואחרי כי כן שפיר איצטרך הנהו תרי לאוין של לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, דאי לא הוי כתיב אלא חדא מן הנך תרתי לאוין, אם כן הוי אתיא העשה דתשביתו למנתק להו להלאוין כולן הנאמרים בכל התורה גבי חמץ וגבי שאור, והיינו דאע"פ דאיכא כאן נמצא וכאן היה עוד תרי לאוין, הלאו האחד בספר שמות פרשה י"ב פסוק י"ט וזה תוארו שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם וכו', והלאו השני בספר דברים פרשה ט"ז פסוק ד' וז"ל ולא יראה לך שאר בכל גבלך שבעת ימים ולא ילין מן הבשר וכו', אבל הא כולהו הנך לאוין מפוזרין נינהו זה בכה וזה בכה ולא סמיכי אהדדי, לכך כתב רחמנא להנהו תרי לאוין סמיכי אהדדי כי היכי דלא לינתק העשה דתשביתו אלא חדא מן הנך תרתי לאוין אבל הלאו השני עדיין נשאר בתקפו דלוקין עליו מלקות דאורייתא דהא העשה לא יכול לנתקה וכאמור.
וליכא למימר ולהשיב על זה כמו דאמרינן בפסחים דף כ"ד ע"ב וז"ל כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירתא וכו' יע"ש בגמרא, דרב המרחק בין הך דהתם לבין הך דהכא, דהתם שאני, דבלאו הך לאוי יתירתא איכא גם כן שם מלקות רק דבא לאוספי ליה עוד לאו כי היכי דליהוי לוקה עוד דהיינו שיהי' לוקה תרתי מלקיות, לזה שפיר אמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן ליה בלאוי יתירתא, אבל לא כן הכא דאי לא הוי כתיב לאוי יתירתא דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא הוי לוקה כלל וכלל אפי' חדא מלקות דהיה העשה דתשביתו מנתק ליה לאותו חדא לאו של לא יראה לך חמץ ועל לאו הניתק לעשה הא אין לוקין עליו, ושפיר קשיא קושיתינו האמורה לעיל דאיצטרך להנך תרתי לאוין כי היכי דתיהוי הך לאו של לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לפחות חד לאו שלוקה עליו וצ"ע.
ביאור ברש"י במכות דף י"ד ע"ב ד"ה כל ל"ת שקדמו עשה וכו'. והנראה לענ"ד בס"ד ליישב קושיא זו הוא דהא אנן אליבא דבית שמאי קיימינן ובית שמאי לשיטתייהו ליתא לקושיא זו וכמו שאומר, והוא בהקדים דרש"י במכות דף י"ד ע"ב בד"ה כל ל"ת שקדמו עשה וכו' סובר דהא דאמרינן דאין לוקין על לאו הניתק לעשה לאו דכו"ע היא, אלא כי הוא זה פלוגתא דתנאי, שהרי כתב שם וז"ל, דאפי' למאן דאמר כל לאו הניתק לעשה אין לוקין וכו' יע"ש, הרי דדייק וגרס תיבות הללו דאפילו למאן דאמר וכו', ולא כתב סתם אע"פ דעל לאו הניתק לעשה אין לוקין וכו', שמע מיניה דרש"י סובר דאיכא רק איכא מאן דאמר דאין לוקין עליו, אבל איכא מאן דאמר דאין לוקין עליו, אבל איכא מן דאמר דאפילו על לאו הניתק לעשה גם כן לוקין עליו, וכן משמע ברש"י דמסכ' תמורה דף ד' ע"ב בד"ה אם ישראל הוא וכו'.
דהיינו דרש"י גם בזה אזיל לשיטתיה דהוא פירש הך כתנאי דקאמר הגמרא בתמורה התם אחר כך דלא כהפירוש שפירשו התוספות שם בד"ה וכל לאו הניתק לעשה וכו' ושם בד"ה כתנאי וכו' אלא דפירש דהך כתנאי קאי על מה דקאמר לעיל מיניה דאין לוקין על לאו הניתק לעשה על זה קאמר הגמרא דהוא פלוגתא דתנאי, והוא דר' יהודה התם סובר דמהך יתורא דקרא והנותר ממנו עד בקר גמרינן מיניה לכל התורה דאין לוקין על לאו הניתק לעשה והיינו דהקרא ההוא קמשמע לן דהעשה מנתק להלאו ומקיל בו לא שהעשה ההיא מחמיר להלאו (ועיין בחידושי הריטב"א ז"ל למסכ' מכות דף ט"ו ע"א בד"ה אי הכי לאו שניתק לעשה וכו' מה שכתב), ור' יעקב סובר דאיצטרך קרא של והנותר ממנו עד בקר להורות דאין שורפין קדשים ביו"ט, וכיון שכן דלית לן שום קרא המגלה לנו אזן דאין לוקין על לאו הניתק לעשה הדרינן להסברא החיצונה דלוקין באמת אף על לאו הניתק לעשה, דמהיכי תיתי ותסלק אדעתן להמציא כן מדעתינו בלי שום ראיה ולומר שהעשה שאצל הלאו גורם להלאו קולא ומנתק ליה שלא יהי' לוקה עליו, וכמו דפריך כן רב פפא לרבא במסכ' מכות דף ט"ו ע"א וז"ל, אי הכי לאו הניתק לעשה נמי נימא משום דכתיב ביה עשה יתורא מיגרע גרע (פי' בתמיה) וכו' יע"ש.
ביאור בתוס' דמסכ' תמורה דף ד' ע"ב ד"ה ור' יעקב האי והנותר וכו'. ומתוך אלה הדברים האמורים בס"ד הנה יהיה מוכרח לענ"ד דבית שמאי על כרחין סבירא להו כר' יעקב הנ"ל דעל לאו הניתק לעשה דלוקין, וחיליה דיליה בס"ד הוא, דהא התוס' בתמורה דף ד' ע"ב בד"ה ור' יעקב האי והנותר וכו' הקשו דמנא ליה להתנא קמא דר' יעקב התם למידרש מיתורא של והנותר דאין לוקין על לאו הניתק לעשה דהא איצטריך והנותר לגופיה דנותר צריך שרפה דוקא, ותירצו דהא דאין לוקין על לאו הניתק לעשה מכח הסמיכות הוא דקא דריש ליה מדאסמכיה לוהנותר ממנו וכו' לדהכא, יע"ש בתוספ', והנה גם לפי שיטת רש"י הנ"ל קשיא קושיתם של התוס' האמורה, ותירץ רש"י ג"כ כתירוצם של התוספות האמור דמכח הסמיכות קא דריש ליה.
וקשיא ליה לרש"י לשיטתו ע"ז, דהא התנא קמא דר' יעקב התם דקיליף מוהנותר ממנו וכו' דאין לוקין על לאו הניתק לעשה הוא ר' יהודה, והאיך קיליף ר' יהודה שם מכח הסמיכות דאין לוקין על לאו הניתק לעשה, (דהא גוף הקרא איצטרך דנותר טעון שרפה כקושית התוספות הנ"ל), הא לר' יהודה לשיטתו לא דרשינן סמוכים כי אם במשנה תורה דוקא, והרי קרא זה של והנותר ממנו עד בקר וכו' הא נאמר בספר שמות, (ועיין לקמן בהלכות מלוה ולוה פרק שלישי הלכה א' בד"ה ואם חבל מחזירין וכו' אות תשיעי מה שכתבתי בס"ד בזה), וצ"ע.
אמנם מה שנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה, הוא ע"פ מש"כ התוס' ביבמות דף ד' ע"א בד"ה וכי מפני שסמכו ענין וכו' דגם ר' יהודה הוא דורש סמוכים בכל התורה, אבל לא בכל מקום כמו שהחכמים דורשים אלא רק כל היכא דידע שהוא מוכח או מופנה, והא דאמרינן דר' יהודה לא דרש סמוכים כי אם במשנה תורה, היינו דבמשנה תורה קים ליה לר' יהודה דכולהון הן או מוכח או מופנה, אבל בכל התורה כולה איכא מקומות דהם מוכח או מופנה ודריש להו ר' יהודה גם כן ואיכא מקומות שאינן לא מוכח ולא מופנה ולא דריש להו יע"ש בתוספות, ואם כן מתורצת הקושיא הנ"ל לפי האמור, והוא דהך קרא של והנותר ממנו עד בקר וכו' אף שאינו כתוב במשנה תורה וגם אינו מופנה דהא איצטריך הקרא ההוא לגופיה דנותר טעון שריפה וכקושיתם של התוס' דתמורה הנ"ל מכ"מ דריש ליה ר' יהודה לסמוכים, שר' יהודה היה יודע דלפחות הוא מוכח וכל היכא דר' יהודה ידע שהוא מוכח אף בכל שאר הספרים כולם כמות שהם גם הוא דרש סמוכים וכדברי התוספות דיבמות האמורים לעיל מזה, וק"ל.
הוכחה דב"ש ס"ל דלוקין על לאו שניתק לעשה לרש"י לשיטתו. איברא הא תינח לר' יהודה לשיטתיה דהוא סובר דבמשנה תורה דרשינן סמוכים הואיל וכולהון הם או מוכח או מופנה, וכאמור לעיל. אם כן לדידיה שפיר אפשר לומר סברתם של התוספות דיבמות הנ"ל דבכל התורה כולה גם כן היכא שר' יהודה הי' יודע שהוא מוכח או מופנה הוא דורש גם כן סמוכים, אבל לא כן לבית שמאי לשיטתייהו דאינהו סבירא להו גבי כלאים בציצית דאינהו סבירא להו דאפי' במשנה תורה גם כן לא דרשינן סמוכים עיין ברש"י בשבת דף כ"ה ע"ב בד"ה ב"ש פוטרין וכו' ובמה שכתבו התוספות שם בד"ה סדין בציצית וכו' ובמנחות דף מ' ע"א ברש"י בד"ה ב"ש פוטרין מן הציצית וכו' אם כן על כרחין צריכין לומר דבית שמאי סבירא להו אפי' היכא דהוא מוכח או מופנה, דאפי' הכי לא דרשינן סמוכים דהא שעטנז דכלאים בציצית אית ביה תרתי למעליותא, דאיהו מופנה וגם מוכח וכדאמרינן כן בסוגיא דיבמות התם להדיא ממילא לבית שמאי מכל שכן דלא דרשי סמוכים בכל התורה דהיינו בכל שאר הספרים אע"פ דהוא מוכח או מופנה או אפילו הם מופנה וגם מוכח, אם כן לבית שמאי לשיטתייהו מנא להו להמציא מדעתינו מכח הסברא החיצונה דאין לוקין על לאו הניתק לעשה דהא מיתורא של והנותר ממנו עד בקר, הא לא מוכח ולא מידי דאיצטרך לגופא דנותר בעי שריפה וכקושיתם של התוספות דמסכ' תמורה הנ"ל, ותירוצם שתירצו דמכח הסמיכות ידעינן ליה וכאמור לעיל, הא לבית שמאי לפי שיטתייהו דלא דרשי סמוכים כלל וכאמור גם זה ליתא והרי רש"י במסכ' מכות דף י"ד ע"ב ובמסכ' תמורה דף ד' ע"ב שהבאתי לעיל סובר דאם אין לנו קרא המורה לנו על לאו שניתק לעשה דהוא קל משארי הלאוין ואין לוקין עליו, מצד הסברא החיצונה לא אמרינן כן, אלא מצד הסברא אדרבא אמרינן כתשובת רבא ורב פפא שם דף ט"ו ע"א משום דכתב בהעשה יתירה מיגרע גרע בתמיה וכאמור לעיל, אלא ודאי צריכין לומר דלרש"י לשיטתו באמת ב"ש סוברים דלוקין על לאו הניתק לעשה. (ועיין לקמן הלכות גרושין פ"ג הלכה ה' בד"ה מי שכתב גט לגרש וכו' אות ג' מה שכתבתי בזה), ודו"ק.
ישוב הקושיא בגמ' הנ"ל. ומאחר העלות מדברינו הניתנים למעלה בס"ד שהוכחנו דלרש"י לשיטתו בית שמאי סוברים דלוקין על לאו שניתק לעשה, לזה שפיר שטו בית שמאי לשיטתייהו והוכיחו ממה דכתיב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור דשיעורו של זה אינו כשיעורו של זה, דהא שוב אי אפשר לומר כקושיתינו הנ"ל דאתיא להורות דאיכא לפחות מלקות אחת אע"פ דהלאו דבל יראה ובל ימצא הוא לאו הניתק לעשה וכדלעיל, דהא לבית שמאי לשיטתייהו אף על לאו אחד הניתק לעשה הוא דלוקין, ואם כן אף דלא סמיכי הלאוין להדדי והוא לאו הניתק לעשה ואפי' אינו אלא לאו אחד אפי' הכי לוקין עליו, והא ליכא למימר דאתיא לטפויי לאווין ולא טפויי מלקות, דהא כבר כתבתי לעיל משמיה דגמרא דפסחים דף כ"ד ע"ב היא אומרת דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ליה ולא מוקמינן ליה בלאוי יתרתא, ודו"ק.
פלפול בגמ' שם וב"ה וצריכי וכו'. ברם לפי זה קשה למה זה הוצרך הגמרא שם לומר וז"ל ובית הלל צריכי דאי כתב רחמנא שאור הוי אמינא משום דחימוצו קשה וכו' יע"ש היטב הסוגיא, דהא לבית הלל לשיטתייהו בלאו הכי זו אייתר ותרוייהו צריכין הנהו תרי קראי, דהא בית הלל לשיטתייהו דסבירא להו דדרשינן סמוכים בכל התורה כולה, אפי' היכא דלא מוכח ולא מופנה, ואם כן לדידהו בודאי אין לוקין על לאו הניתק לעשה, כדמוכח מקרא של והנותר ממנו עד בקר ומאן דדרש סמוכים וכאמור לעיל, ואיצטרך תרתי קראי דחמץ ושאור כי היכי דליהוי תרתי לאוין דסמיכי אהדדי וממילא אף אם ינתק העשה דתשביתו לחדא לאו עדיין ילקה מיהא חדא על הלאו האחד דלא אינתק וכקושיתינו האמורה לעיל.
אבל זה אינו דהא הך שקלא וטריא דקאמר התם ובית הלל צריכי דאי כתב רחמנא וכו' עדיין הא הוא לא ידע מהך מימרא דר' זירא דאמר פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ וכו' יע"ש בגמרא ופירש"י שם דהיינו קרא דשאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכו' יע"ש ברש"י, (ועיין לקמן סוף אות שלאחר זה מה שאכתוב בס"ד בזה), וכיון שכן דהך שקלא וטריא עדיין לא ידע מהך מימרא דר' זירא, אם כן שאור אינו בכלל חמץ וחמץ אינו בכלל שאור, ומאי אהני לן עדיין במה דכתבה רחמנא גבי אהדדי הנך ב' לאוין לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ גבי אהדדי, דהא עדיין העשה מנתק להנך ב' לאוין שהרי אין כאן ב' לאוין על איסור אחד, דעל איסור חמץ אין כאן אלא לאו אחד, ועל איסור שאור אין כאן אלא לאו אחד, ולא אמרו בסוגיא דתמורה התם הנ"ל דלא אתי חד עשה ועקר לתרי לאוין אלא דוקא היכא ששני הלאוין הם על איסור אחד נאמרו וכמו הך דממיר התם דהשני לאוין לא יחליפנו ולא ימיר נאמרו על איסור אחד של המרת הקרבן, דאז אלים טובא כח האיסור ההוא עד שאין בכח העשה לנתקו לגמרי דלפחות נשאר בו מקצת האיסור דהיינו לפחות נשאר בו לאו אחד מהשני לאוין, אבל לא כן כשהשני לאוין דסמיכי אהדדי הם בב' איסורים נפרדים זה בכה וזה בכה. דהדבר הוא מבואר מעצמו דבשני לאוין בשני איסורים נפרדים לא שייך הך סברא ושפיר דוחה העשה בכל איסור ואיסור לחד לאו דאית ביה, וק"ל.
ישוב קושית מהרש"א ומהרמ"א הנ"ל. ומעתה הנה כי כן אזדא לה בס"ד קושית מהרש"א ומהר"מ לובלין הנ"ל מה שהקשו על התוספות בד"ה דאמר ר' זירא וכו' מה שהקשו דהא איצטריך הצריכותא כדי שלא תקשה עליהם קושית בית שמאי ומאי הקשו התוספות וכאמור לעיל קושיתם קרוב לריש אות הזה, דזה אינו לפי האמור דשפיר הקשו התוספות קושיתם דלפי מאי דמסיק הגמרא להך מימרא דר' זירא דשאור וחמץ הם איסור אחד היינו שאור והיינו חמץ, ממילא שוב אין אנו צריכים להך צריכותא דלעיל דהא מהכא ידענא שפיר דגם חמץ שיעורו בכזית, דהא שוב לא קשיא לבית הלל קושית הגמרא דלעיל למה לי דכתב רחמנא שאור לא לכתוב רחמנא אלא רק חמץ לחודא וכמו שהוכיחו כן בית שמאי וכאמור שם (וכקושיתם של שני גדולי הדור מהר"מ לובלין ומהרש"א הנ"ל), דהא לבית הלל לשיטתייהו דאינהו סבירא להו דאין לוקין על לאו שניתק לעשה וסבירא להו דשאור וחמץ איסור אחד הם אף לענין ביעור, א"כ ממילא בלאו הכי איצטרך תרתי קראי כדי להיות תרי לאוין דסמיכי אהדדי כי היכי דליהוי לוקה לפחות מלקות אחת, דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין דסמיכי אהדדי, לא כן אי לא הוי כתיב אלא חדא לאו דהיינו לא יראה לך שאור לחוד, דלא היה עליו מלקות כלל, דהא העשה היה מנתקה להלאו ההוא וכקושיתינו האמורה לעיל, דדוקא בית שמאי לשיטתייהו אינהו מימר שפיר קאמרי הוכחתם דשיעורו של זה אינו כשיעורו של זה דאם לא כן לא היה צריך תרתי קראי לחמץ ולשאור דלדידהו ליכא למימר כמו שאמרנו לעיל מזה אליבא דבית הלל, דשתי תשובות בדבר לדידהו חדא, דהא בית שמאי סבירא להו דבכל האיסורים שבתורה אמרינן דלוקין על לאו הניתק לעשה וכדבר שנאמר בס"ד לעיל. וזאת שנית, דהא בית שמאי אינהו דסבירא להו דשאור וחמץ אינם איסור אחד, ואם כן עדיין דכתיב תרתי קראי דסמיכי אהדדי דהיינו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וכו' אפילו הכי הא ליכא על כל איסור ואיסור אלא רק לאו אחד ואין עוד אחר דהיינו על שאור איכא רק לאו אחד ועל חמץ איכא רק לאו אחד וממילא שפיר אתי העשה דתשביתו ועקר להלאו בכל חדא וחדא להלאו דחמץ והלאו דשאור אף אם נאמר דב"ש סוברים דאין לוקין על לאו הניתק לעשה, אבל לא כן לב"ה לשיטתייהו ליתא לכל זה וכאמור.
(ודע דאין להשיב על זה דלב"ש דסבירא ליה דהם חלוקים זה מזה שאור וחמץ, אם כן לדידיה ליכא נמי עשה דתשביתו גבי חמץ, דהא בקרא לא כתיב בסדר בא פרשה י"ב פסוק ט"ז אלא רק שאור לחוד דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה וכו' יע"ש דזה אינו דכשם דלענין אכילה אף ב"ש מודים דשאור וחמץ אחד הם הואיל ופתח הכתוב שם פסוק י"ט בשאור וסיים בחמץ וכדאמר ר' זירא ולא פליגי בית שמאי וב"ה אלא רק לענין ביעור וכדאמרינן בגמרא התם. הוא הדין נמי דשייך האי טעמא אף לענין העשה דתשביתו דהא גם בהך קרא דתשביתו פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ, וגם שייך גביה דברי רש"י ז"ל שם בד"ה לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי וכו' שכתב וז"ל דאפילו ב"ש מודו וכו' אבל לביעור וכו' מדאיצטריך קרא למיכתבינהו לתרווייהו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא ילפינן למימר כי היכא דבאכילה השוו וכו' דמדאיצטריך וכו' כצ"ל וכו' יע"ש ברש"י והוא הדין לענין עשה דהשבתה ודוק).
ביאור תירוצם של התוס' הנ"ל. ותירצו התוספות על זה וז"ל, ויש לומר שלא תטעה לומר הואיל וחלקו הכתוב בשני לאוין לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור ודאי אין שיעורן שוה וכו' קמש"ל הצריכותא וכו' וכדלעיל. וכונתם בזה לדעתי בס"ד הוא כך, והוא דהוה ליה להקרא למימר לא יראה לך חמץ ושאור בכל גבלך וכו' והוי גם כן שני לאוין, בהנך תיבות לא יראה קאי על חמץ וקאי גם על שאור. וכמו שכתבו כן התוס' במנחות דף נ"ח ע"ב בד"ה אין לוקין וכו' בזה לא הוי לאו שבכללות פוק עיין בדברי התוס' דהתם מילתא בטעמא.
ועוד דהא אף לפי מה שכתבו התוספות במנחות התם בסוף אותו הדבור בכל היכא דאינן חלוקין לענין התראה דהוי לי' לאו שבכללות יע"ש בתוספות ולפי דברי ר' זירא דקאמר היינו חמץ היינו שאור הרי אינן חלוקין לענין התראה והוה ליה לכאורה שפיר לאו שבכללות מכל מקום זה אינו תשובה. דהא אנן בדידן קיימא לן דאף על לאו שבכללות חדא מיהא לקי וכרבא כפי גירסת רבינו ז"ל וגירסתינו וכמו שפסק כן להדיא רבינו ז"ל לקמן בהלכות סנהדרין פרק שמונה עשר הלכה ג' ועיין בכסף משנה שם. (ועיין שם מה שכתבתי בס"ד אני בעניי בביאור דברי התוס' הללו אינהו וכל אביזרייהו בד"ה איזהו לאו שבכללות וכו' כי שם באתי בארוכה). וכן פסק ביתר מקומות בספרו זה, והרי בלאו הכי אינו לוקה אלא מלקות אחת בחמץ ושאור וכמו שפסק כן להדיא רבינו ז"ל לקמן הלכה ג', ובפרטות לפי מה דקאמרינן ביה השתא אליבא דשיטתייהו של התוספות בפסחים דף כ"ט ע"ב בסוף ד"ה רב אשי אמר וכו' ועוד שם דף צ"ה סוף ע"א בד"ה בפרטיה קממעט וכו' דחמץ הוה ליה לאו הניתק לעשה ואינהו סבירא להו גם כן דנהי דלא עקר חד עשה לתרי לאוין אבל לחד מינייהו הא מיהא עקר. עיין בתוספות דקדושין דף ל"ד ע"א בד"ה מעקה אבדה וכו' ובתוספות דמסכת' חולין דף קמ"א ע"א בד"ה לא צריכא וכו' ועוד בתוספות דפסחים דף כ"ד ע"א בד"ה לא תוכל וכו' מה שכתבו דון מיניה ואוקי באתרי' דאין כאן בלאו הכי אלא רק מלקות אחת ושפיר קשה דהיה לו לכתוב לא יראה לך שאור וחמץ בגבלך אם לא להורות נתן דאין שיעורן שוה. ודוק.
ביאור אחר בתירוץ התוס' הנ"ל. ומקום אתי עמי בס"ד לפרש כוונה אחרת בתירוצם של התו' הנ"ל. והיינו דכוונתם הוא דהוה לי' למיכתב לא יראה לך חמץ ולא ימצא לך בכל גבלך. דודאי לכתוב שני פעמים לא יראה לך חמץ ליכא להקשות דכבר כתבו התוספות בבבא מציעא ס' בד"ה למה וכו' דדרך הכתוב הוא כך לחלקם ללשונותם לכתוב בכל פעם לשון אחר, לא לכפול הדברים והענינים במלות שוות יע"ש בתוספות. אבל הא מיהא קשיא דהוה ליה להקרא לכתוב לא יראה לך חמץ ולא ימצא בכל גבלך שאז הוא משנה ואינו מזכיר כלל חמץ בפעם השנית, ועוד דאף אם הוה כתיב גם בפעם השנית חמץ, דהיינו דהוה כתיב לא יראה לך חמץ ולא ימצא לך חמץ בכל גבולך, מכ"מ לא היה בזה כאן קפידא, שלא היה נקרא בשם שכופל המלות, שהרי גם לפי מה דכתיב השתא בקרא דהיינו דכתיב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וכו' הא אין הקרא משנה בלאו אחד מבחברו אלא רק בתיבה אחת, שבזה כתיב תיבת חמץ, ובזה כתיב תיבת שאור, אבל ביתר המלות הם משתוים, והנה גם בזה אם היה כתיב לא יראה לך חמץ ולא ימצא לך חמץ גם כן היה משנה תיבה אחת שבזה היה כתוב לא יראה ובזה היה כתוב לא ימצא, ותיבת יראה ותיבת ימצא ענין אחד להם, ואינם לאוין חלוקים דהיינו כשהחמץ הוא בעין להתרות בו דוקא בלאו דלא יראה, וכשהחמץ הוא טמון ובסתר, להתרות בו דוקא בלאו של לא ימצא לך, אלא בין כשהחמץ הוא בגלוי ובין כשהחמץ הוא בסתר בכל פעם איכא כאן רק התראה אחת דעל שתיהן נאמר לא יראה ולא ימצא ואין כאן אלא מלקות אחת, וכמו שתפסו כן בהחלט כל הפוסקים הראשונים, ושפיר תירצו התוס' תירוצם הנ"ל שלא תטעה לומר הואיל וחלקו הכתוב בשני לאוין וכו' וכנ"ל, ודו"ק.
הערה להכ"מ לקמן הלכה ג'. ולאפוקי דעת מרן בכ"מ לקמן הלכה ג' בד"ה אינו לוקה וכו' שכתב וז"ל כתב רא"ם ויש לתמוה כי בשרש ט"ו נראה כו' אבל מ"מ אכתי קשיא היאך מנאן בשני לאוין, והנראה בעיני דלא יראה לא משמע אלא כשהוא נראה לעינים וכו' ומ"ש בפ"ד עובר משום וכו' היכא דעבר על לא יראה עבר נמי על לא ימצא אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא וכו' עכ"ל הכ"מ הנה הרואה לשון רבינו פה בהלכה זו ולקמן בהלכה ג' ולקמן פ"ד הלכה א' וב' ובספרו הנכבד מנין המצות חלק הלאוין סוף מנין ר"א האדם יראה לעינים ובלבבו יבין, כי אין לשון רבינו סובלתו כלל ורבינו הוא דובר צחות ושפתותיו ברור מללו לא דרך חוד חידה, בכל חבוריו אף כי בחבור הזה שעשאוהו לפסק הלכה לדעת את המעשה אשר יעשה האדם, והאיך יכתוב לשון שקל לטעות בו וקשה לעמוד על אמיתיות כוונתו וביותר לסמוך בחבורו זה על מה שכתב בספרו הנכבד שרשי המצות (וגם הוא לא כתבו אלא בלשון ערבי ומה יעשה מי שאינו מבין הלשון ההוא), ולעיקר קושית הגאון הרא"ם וקושית מרן הנ"ל עיין לקמן הל' סנהדרין פי"ח הל' א' בד"ה אבל לאו שאב"מ וכו' אות א' וב' כי שם תמצא ישוב בס"ד לב' קושיות הגאונים האמורים, גם שם אות א' תמצא הערה על דברי מרן בכ"מ פה בד"ה והמניח חמץ וכו' ושם אות ב' תמצא ישוב לקושיתו פה, שוב מצאתי להפרי חדש בסימן תמ"ג סעיף א' בד"ה ומ"ש ויכולל וכו' שגם הוא השיג על מרן ז"ל בכ"מ לקמן הלכה ג' במה שלחלק יצא בין לאו דלא יראה לבין לאו דלא ימצא יע"ש ודו"ק היטב.
קושית ס' אס"ז והפנ"י במס' ביצה דף ז' ע"ב על רז"ל לקמן הלכה ג'. (ב) וראיתי בספר אסיפת זקנים בסוגיא דמסכ' ביצה התם שהקשה, וכן הקשה בספר פני יהושע התם (ובפנ"י ביאר הקושיא יותר) והוא, דלפי דעת רבינו לקמן הלכה ג' דסובר דהלאו דבל יראה ובל ימצא אינו לאו הניתק לעשה, רק מה שאין לוקין עליו, הוא הואיל ולא עשה מעשה ולפיכך פסק שם דאם עשה מעשה כגון שקנה חמץ בפסח או שהחמיץ העיסה בידים בפסח דבאמת לוקין על הלאו דבל יראה ובל ימצא. אם כן קשה האיך קאמר דגמרא בסוגיא דהתם וז"ל מאי טעמייהו דבית שמאי, אם כן לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא מה חמץ שאין חימוצו קשה בכזית, שאור שחימוצו קשה לא כל שכן שאור דכתב רחמנא למה לי וכו' ובית הלל צריכי וכו' יע"ש בגמרא, ומה קושיא דהא אין עונשין מן הדין, ואם כן אם לא היינו יודעים לשאור אלא רק מכח קל וחומר מחמץ, אף אם היה עושה בו מעשה להשאירו כגון שהיה קונה שאור בפסח או שהיה משאירו בפסח בידים, אפי' הכי לא היה לוקה עליו משום בל יראה ובל ימצא דהא אין עונשין מן הדין לכך כתב רחמנא לאזהרת שאור בפירוש כדי שיהיה בו מלקות אם עשה בו מעשה וכאמור, יע"ש בפני יהושע שהאריך קצת בזה, ואף ע"פ כן לבסוף הניחו בצ"ע.
עוד קושיא בגמ' הנ"ל. אבל אני בעניי עני מדעת מוסיף אני לתמוה אפילו לפי דעת התוספות וסייעתם ז"ל דסבירא להו הטעם דהא דאין לוקין על הלאו דבל יראה ובל ימצא הוא משום דהוי ליה לאו הניתק לעשה דתשביתו גם כן קשיא כקושיתם הנ"ל, דהא גם לדידהו הוא אפשר המציאות שיהי' עונש מלקות על הלאו דבל יראה ובל ימצא למאן דאמר קיימו ולא קיימו במסכ' מכות ט"ו ע"ב לא מיבעיא לפי פירושם של רש"י והתוספות דפירשו להא דקיימו ולא קיימו היינו כשהבית דין מזהירים אותו לקיום העשה והוא אינו מקיים מלקין אותו מיד ולאלתר יע"ש אם כן בפשיטות יכולינן להמציא מלקות דאורייתא גבי הלאו דבל יראה ובל ימצא, אם הבית דין הזהירו אותו שיקיים העשה דתשביתו, ואם לאו יעבור על הלאו דבל יראה ובל ימצא, והוא לא קיים העשה מיד כשהזהירוהו הבית דין דאז מלקין אותו מיד, ולא מהני ליה ולא מידי לפטרו ממלקות מה שהוא לאו הניתק לעשה.
אלא אפי' לדעת רבינו לקמן בהלכות סנהדרין פרק ט"ז הלכה ד' ועיין בכ"מ שם ועוד שם פ' י"ח הלכה ב' ועיין בלחם משנה שם וסייעת מרחמוהי הרבה גדולי הראשונים, דמפרשים לקיימו ולא קיימו היינו שאינו יכול לקיים העשה עוד (וגירסת רבינו ידוע שהיא כגירסת הרי"ף רבו שמהפך דברי ר' יוחנן לדברי ריש לקיש ודריש לקיש לדר' יוחנן),גם כן ישנו במציאות שילקה על הלאו דבל יראה ובל ימצא כגון שעבר עליו הפסח דאז שוב אי אפשר לו לקיים העשה דתשביתו, דלא מיבעיא לר' שמעון וכדקיימא לן דמדאורייתא אינו אסור אפילו באכילה לאחר הפסח רק מדרבנן הוא דאסור דקנס הוא שקנסוהו, דבודאי ליכא מציאות שוב לקיים בו העשה דתשביתו, אלא אפילו לר' יהודה דהוא אוסר חמץ שעבר עליו הפסח לאחר הפסח מן התורה, היינו דהוא אסור באכילה ובהנאה אחר הפסח, דהא בכל הנך תלתא קראי לא יאכל לא תאכל לא תאכלו וכולהון משמעותן גם כן איסור הנאה, עיין בפסחים כ"ח בתוספות בד"ה וחד לפני זמנו וכו' אבל לא שעובר עליו בבל יראה ובבל ימצא אחר שעבר עליו הפסח דמהיכי תיתי לן להמציא דין מחודש שכזה ופלוגתא חדשה בין ר' יהודה לבין ר' שמעון, ועוד דהא שני פעמים כתיב להדיא שבעת ימים גבי בל יראה ובל ימצא, וממילא אימעט לאחר שבעת ימים וכעין זה כתב רש"י זללה"ה לענינו במסכת פסחים דף ע"א ע"א בד"ה לרבות לילי יום האחרון וכו' ודן מיניה ואוקי באתרן, ואף לפי דעת התוס' שם בד"ה לילי י"ט וכו' החולקים על רש"י שם היינו טעמא דהתם איכא קרא לרבויי גם יום השמיני מכח תיבות והיית שמח יע"ש בגמ' ובתוס' מה שא"כ הכא דליכא קרא לרבויי לאחר הפסח, וממילא נמי דאין בו עשה דתשביתו, ולכשיגיע עת זו חג הפסח של השנה האחרת כבר יופסד המאכל החמץ ההוא אפילו מאכילת כלב ולא יהיה שייך בו שוב מצות השבתת חמץ שכיון שנפסל מאכילת כלב כבר נתבטל ממנו איסור ושם חמץ. והוא לא פסלו בידיו מאכילת הכלב ממילא לא קיים הוא העשה דתשביתו וכמו שאכתוב בס"ד לפנינו מיד.
ועוד דהא מבואר בהך סוגיא דמסכת מכות הנ"ל. דלמאן דאמר קיימו ולא קיימו אפילו נתבטלה העשה ממילא ומאיליה נמי מילקי לקי ארבעין בכתפיה יע"ש בסוגיא וכן פסק רבינו ז"ל בכמה מקומות מספרו זה ועיין לקמן בהלכות סנהדרין פרק והלכה הנ"ל מה שהביא מרן ז"ל לדברי רבינו ז"ל שבהלכות נערה בתולה. ועיין לקמן בהלכות שחיטה פרק שלשה עשרה הלכה ד' (דדוקא למאן דאמר בטלו ולא בטלו הוא דצריך שיבטל הוא עצמו דוקא העשה בידים אבל לא כן למאן דאמר קיימו ולא קיימו אפילו נתבטלה העשה ממילא גם כן לוקה עליו), ואם כן כבר הוא אפשר המציאות שתתבטל העשה דתשביתו מאיליה אפילו בחג הפסח עצמו שלא יהי' יוכל לקיימה כגון שנפל החמץ מאיליו לים או לאור ונשרף או שבא אדם אחר ואכלה שלא מדעתו וידיעתו. או שנפסל מאכילת הכלב שבכל זה וכיוצא בזה הוא לא קיים העשה דתשביתו ואינו יכול לקיימה עוד לעולם ממילא לוקה על בל יראה ובל ימצא אף שהוא לאו הניתק לעשה, והאיך קאמרי בית שמאי הכא דלמה לי קרא דשאור דנילף בקל וחומר מחמץ דהא אין עונשין מן הדין והקשה מכאן למאן דאמר קיימו ולא קיימו וכדבר הזה לא מצינו דפליגו ב"ש על ב"ה ומהיכא תיתי לן להמציא מדעתינו פלוגתא חדשה בין ב"ש לבין ב"ה אם די בקיימו ולא קיימו לענין להלקותו או דבעינן דוקא ביטלו ולא ביטלו וביותר דאפילו שארי התנאים לא מצינו מי ומי שיחלקו בזה. ועוד דהא אפשר המציאות שביטלו בידים להעשה דתשביתו, כגון שמכר החמץ בפסח לעכו"ם או לישראל רשע אחר, ששוב הוא אינו יכול לקיים העשה דתשביתו והרי עשה מעשה רב לבטל העשה דתשביתו בידים במה שמכרו, והרי רבינו ז"ל קורא לזה מעשה לקמן הלכה ג' וגם הוא מבואר מעצמו שהוא מעשה ואם כן אף למאן דאמר ביטלו ולא ביטלו גם כן קשיא קושיתינו הנ"ל דהאיך קאמרי ב"ש דנילף שאור בקל וחומר מחמץ דהא אין עונשין מן הדין וצ"ע לכאורה לענ"ד.
הערה על ספר אספ"ז שם. ובספר אסיפת זקנים שם ראיתי שתירץ וז"ל, וי"ל כיון דלא הוי הקל וחומר אלא על השיעור בלבד לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא וכו' עכ"ל ס' אסיפת זקנים אבל אני בעניי תמה אני על התירוץ הזה, דאי אפשר לענ"ד כלל דיהיה כוונת הגמרא הנ"ל דנילף בקל וחומר שאור מחמץ רק השיעור לחודיה דהא השיעורין הן הלכה למשה מסיני ואין דנין קל וחומר מהלכה, אלא ודאי דכוונת הגמרא התם במה דקאמרי בית שמאי דנילף שאור מחמץ היינו דנילף לענין עיקר האיסור דאיכא איסור לאו דבל יראה ובל ימצא גבי שאור, זה נילף מאיסור לאו דחמץ, וכיון דילפינן מיניה לענין איסור ממילא נמי ידעינן מני' השיעור ג"כ דכשם דזה שיעורו בכזית כך זה שיעורו בכזית וכמו שהוא כן כל האיסורים שבתורה שבכל מקום שלא גילה לן התורה או הלל"מ בפירוש על שיעור אחר אמרינן דסתמא שיעורו בכזית וא"כ תירוצו של אס"ז הנ"ל הוא תמוה, וליכא למימר דכוונת ספר אס"ז הוא שאין בהקל וחומר שהוא מכח קולא וחומרא אלא דלבית שמאי זה הוא כעין מה שאמרו יש בכלל מאתים מנה הכא נמי אטו מפני ששאור חימוצו יותר קשה ויותר מחמיץ אינו בכלל חמץ הנאמר בקרא, הרי מכל שכן הוא בכלל החמץ הנאמר בקרא. ואם כן אין זה כלל מכח קל וחומר וסברא זו כתבה הרמב"ן ז"ל בביאור התורה בסדר שמיני בסוף ד"ה כל מפרסת פרסה וכו' לענין בהמות טמאות שאינן לא מפרסת פרסה ולא מעלה גרה ועיין לקמן בהלכות מאכלות אסורות פרק שני הלכה א' וב' ששאור אינו ראוי לאכילה הא בית שמאי לא סבירא להו לקולא כלל. אבל אם לזה כוון הספר אסיפת זקנים לא היה צריך לומר דאין למדין אלא רק השיעור וכנ"ל דבאופן האמור היה יכול למילף אפילו עיקר האיסור. ודו"ק וצ"ע לפענ"ד.
איברא לפי דרכו של ספר אסיפת זקנים הנ"ל היה אפשר לענ"ד לתרץ בס"ד עיקר קושיתו של הפנ"י וספר אסיפת זקנים הנ"ל, והוא דהא גבי שאור איכא שלשה לאוין מפורשים בתורה, הלאו האחד, בספר שמות פרשה י"ב פסוק י"ט קרא כדכתיב, שבעת ימים שאור לא ימצא וכו'. והלאו השני, שם פרשה י"ג פסוק ז', כי שם נאמר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך וכו'. והלאו השלישי, הנה הוא בספר דברים פרשה ט"ז פסוק ד', כי שם אמרה תורה, לא יראה לך שאור בכל גבלך שבעת ימים וכו'.
והמורם מזה זאת התרומה, דכבר נשמע מהנך שתי מקראי קדש מקרא דספר שמות שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם וכו' ומקרא דספר דברים לא יראה לך שאר בכל גבלך שבעת ימים וכו', דשאור הוא בלאו גמור דבל יראה ובל ימצא, ואע"פ דיציב פתגם ושפיר דצריכנא להו לכולהו הנך תלתא קראי וכמו דדרשינן להו בפסחים ה' והוא בספרי והובא גם כן בילקוט פר' ראה רמז תתק"ד דרפ"ב ע"ב, אבל הא מיהא איכא למימר דהא כולהו ילפותא ידעינן מהך קרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם שבס' שמות ומקרא דלא יראה לך שאור בכל גבולך וכו' שבס' דברים כמבואר בסוגיא דהתם, חוץ מדבר זה דאין חילוק בין שכיבשתו לבין לא כיבשתו דלזה איצטרך הקרא של לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וכו' הנאמר בשמות עיין ברש"י שם בד"ה ופרכינן לרבא תנא מהדר אהיתירא וכו' דבר זה אינו אלא גילוי מילתא בעלמא עיין ברש"י שם ובתוס' שם בסד"ה משום וכו' מה שהקשו בשם רבינו תם, ותירוצו של הרשב"א שם הא לא ס"ל לר"ת וכמו כן לר' יעקב דאורליינש כדמוכח בסוף דבריהם שם, ודו"ק.
ישוב הקושיא בגמ' הנ"ל וקושית ס' אס"ז והפנ"י הנ"ל. ברם לדעת רבינו לשיטתיה לקמן בהל' מא"ס פ"ב הלכה א' וב', דסובר דכל היכא דאיכא בלאו הכי לאו הבא מכלל עשה על הדבר ההוא, אז שפיר עונשין מן הדין דאף דהלאו ההוא בכ"מ לעשה יחשב ואין עונשין על העשה, אבל כי איכא בהדי גם כן ק"ו שפיר עונשי יע"ש ובמג"מ שם שכתב דנפקא ליה לרבינו כן מהספרא יע"ש, ממילא אזדא לה קושית ספר אסיפת זקנים והפנ"י הנ"ל. וגם קושיתי שהקשיתי לעיל, דהרי בשביתת שאור וחמץ הא איכא בלא"ה לאו הבא מכלל עשה דתשביתו שלא יהיה לו חמץ ושאור בביתו כל שבעת ימי הפסח, ולזה שפיר עונשין מן הדין מכח הבמה מצינו או הק"ו שאור מחמץ או איפכא חמץ משאור וא"כ מימר שפיר קאמרי בית שמאי לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא מה חמץ שאין חימוצו קשה וכו' ודו"ק.
ובעיקר קושיתם של ספר אסיפת זקנים והפנ"י שהבאתי לעיל מה שהקשו דאין עונשין מן הדין וגם קושיתי הנ"ל דהא אין דנין ק"ו מהלכה וכנ"ל, תמה אני על שני גדולי הדור הללו ולא ידעתי נפשי מאי קא קשיא להו, (ובזה יהיה מתורץ קושיתם אף לפי דעתו של הרמב"ן ז"ל החולק על רבינו וסובר דאפי' כל היכא דאיכא על איסורו בלאו הכי לאו הבא מכלל עשה, אף דמצטרף אליו גם כן ק"ו מכ"מ אין עונשין מן הדין וכאמור משמו בביאורו על התורה לעיל ועיין במשנה למלך שם אם לא שהוא בכלל ר' מנה וכנ"ל) דהא על ב"ש ודאי לא קשיא ולא מידי קושיתם האמורה, דהא כל הוכחתם של ב"ש לחלק בשיעורין לענין בל יראה ובי"מ בין שאור לבין חמץ הוא דלכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וכמבואר בגמרא, וגבי שאור הא איכא לאוין טובא מפורשים גם במקום אחר באזהרה גמורה והבאתי אלה מקראי קדש לעיל ושפיר לוקין עליו מכח הלאוין הגמורים אף שהשיעורים נלמד בק"ו, ולא נכתבה פה גם כן האזהרה והלאו דשאור אלא בשביל איזה דרש וטעם, וזה הדרש והטעם נדע מחמץ בקל וחומר.
ואף גם אליבא דב"ה דאמר הגמ' התם צריכותא, וז"ל אי כתב רחמנא שאור ולא כתוב חמץ וכו' יע"ש בגמ' ל"ק ג"כ קושית ס' אס"ז ופנ"י הנ"ל דאין עונשין מן הדין, ובחמץ הא לא מצינו לאו מפורש במק"א על הביעור. דזה ג"כ אינו קושיא דאפשר לומר דהך שקלא וטריא דקאמר הך צריכותא אליבא דב"ה כבר אסיק אדעתיה המסקנא דהיינו מאמר ר' זירא דשאור וחמץ אחד הם, וכיון שכן הרי אותן הלאוין המפורשים גבי שאור ממילא הם מפורשים ג"כ גבי חמץ ומימר שפיר קאמר הגמרא איכתב רחמנא שאור ולא כתוב חמץ וכו', (ועיין לעיל אות הקודם שכתבתי בס"ד בהיפוך מזה), וק"ל.
טעם למה מיאן רש"י בפי' התוס' שם ד"ה לומר לך שיעורו וכו'. (ג) וצופה הייתי להתוס' במס' ביצה התם בד"ה לומר לך וכו' שהם מחולקים עם רש"י ז"ל בביאור הגמ' התם. שכתבו וז"ל ופ"ה דהילכתא גמירי לה דהוי ככותבות, ול"נ דא"כ קרא למה לי (ר"ל שלא היו צריכים ב"ש לאתויי מכח יתור קרא) ע"כ נראה פירוש אחר הואיל וידענא דשיעורו של זה אינו כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא גבי יוה"כ דהוי ככותבת עכ"ל התוספות.
ולענ"ד נראה בס"ד לתת טעם על מה עשה ככה מאור עינינו רש"י למאן מלפרש כפירושם של התוספות האמור, והוא דאני אומר דקשיא לרש"י קושית התוס' ביומא ע"ט בד"ה לומר לך וכו' שהקשו וז"ל תימא לימא שאור בכזית וחמץ כגרוגרות דנפישא (ורצונם בזה דגרוגרות שיעורו גדול מכזית) וכו' וכותבת סתמא הוא כביצה או מעט פחות מכביצה וכו' ואילו גרוגרות בציר טובא מכביצה וכו' עכ"ל התוספות. ומה שתירצו התם וז"ל ושמא יש לומר כיון דאפיקתיה מכזית אוקמינן אשיעורא דיוה"כ וכו' יע"ש בתוספות, ופירש מהרש"א שם דיותר דומה חמץ ליוה"כ שזה הוא איסור אכילה וזה הוא איסור אכילה, ממה שהוא דומה לאיסור הוצאה של שבת שאינו איסור אכילה, יע"ש במהרש"א, הנה התירוץ האמור של התוס' לא ס"ל רש"י דהא מסקינן בגמרא התם בביצה וז"ל לענין אכילה כו"ע לא פליגי כי פליגי לענין ביעור וכו' יע"ש הרי דבית שמאי וב"ה לא פליגי כלל לענין אכילה דבודאי שיעורו כזית אף לבית שמאי רק לענין ביעור הוא דפליגי ומאי שייטיה דביעור עם אכילה, ואדרבא נהפוך הוא דלא בלבד שאין שייכות ודמיון לביעור עם האכילה אלא אדרבא הביעור דומה יותר לאיסור הוצאה שהביעור הוא שמוציאו ומבערו מן הבית וכן היא ענין איסור הוצאה בשבת שמוציאו מביתו מרשות היחיד להחוצה לרה"ר, ולפיכך מיאן רש"י בפירוש התוס' של ביצה ודיומא הנ"ל מה שפירשו כיון דאפיקתיה מכזית וכו' וכנ"ל. (ומש"כ רש"י בפירוש קמא דמייתבא דעתיה זה יתבאר בס"ד לקמן).
הערה על תוס' יוה"כ ביומא ע"ט ע"ב. וראיתי להגאון האמיתי מהר"ם ן' חביב ז"ל בחידושיו תויוה"כ שם בד"ה תוספת בד"ה

השגות הראב"ד על רבינו פה. ואיסור החמץ ואיסור השאור וכו' אחד הוא וכו'. עכ"ל, והראב"ד השיגו דדוקא לשיעוריהן ולאכילה הוא דשאור וחמץ שוים הם ואחת דתם אבל לא לענין ביעורן, והביא לו תלמודו בידו ברייתא יתן עדיו ויצדקהו, והוא דתניא בפסחים מ"ה וז"ל הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי לשחקה ולחמע בה עיסות אחרות יע"ש בגמרא, וע"כ צ"ל דהברייתא ההיא מיירי שהפת ההוא נתעפש כ"כ עד שכבר נפסל מאכילת הכלב, דאל"כ למה זה הוצרכה הברייתא לומר הטעם דחייב לבערו מפני שראוי לשחקו ולחמע בה עיסות אחרות, דהא גם בלאו הכי כל מה שלא נפסל החמץ מאכילת כלב, אף שנפסל מאכילת אדם מכ"מ חייב לבערו, וכדתניא התם באידך ברייתא כך להדיא יע"ש בגמרא, אלא ודאי צ"ל דהך ברייתא מיירי דהפת ההוא נתעפש כ"כ עד שכבר נפסל מאכילת כלב, ובפת חמץ א"א לומר דמיירי הך ברייתא הנ"ל, דהא תניא באידך ברייתא שהובאה שם להדיא דפת חמץ שנפסל מאכילת כלב אינו עובר עליו משום בל יראה ובי"מ וכשהוא תרומה טהורה נשרף עם תרומה טמאה יע"ש בהברייתא, אלא ודאי צ"ל דהך ברייתא מיירי בפת של שאור דוקא, ובשאור הוא דהדין דין אמת דאע"פ שהוא נפסל מאכילת כלב אפ"ה חייב לבערו מפני שראוי לחמע בו עיסות אחרות, הרי עינינו הרואות דלענין ביעור יש חילוק בין חמץ לבין שאור, דפת חמץ כשנפסל מאכילת כלב שוב אינו חייב לבערו, אבל בפת שאור אע"פ שהוא נפסל מאכילת כלב אפ"ה חייב לבערו שראוי לחמע בה עיסות אחרות זהו ביאור כוונת השגתו של הראב"ד, והרה"מ הליץ בעד רבינו ההוא אמר דהך ברייתא מיירי בפת חמץ ולא בפת של שאור דסתם פת של חמץ הוא. ומיירי שלא נתעפש מאכילת כלב, רק מאכילת אדם לחוד דהוא שנפסל, ומה דהברייתא בנותן טעם מפני שראוי לחמע בה עיסות אחרות וכקושית הראב"ד הנ"ל סובר רבינו דלולי הך טעם כיון שנפסל מאכילת אדם שוב לא היה צריך ביעור אף שעדיין לא נפסל מאכילת כלב אך היינו טעמא דבנפסל מאכילת אדם ולא נפסל מאכילת כלב דצריך ביעור הוא משום שראוי לשחקו ולחמע בו עיסות אחרות יע"ש במג"מ שהאריך קצת בזה. ועיין בכסף משנה ובלח"מ מש"כ, אלא שדברי הרה"מ הללו צריכין מיתוק ותבלין, והוא דאם נאמר כסברתו האמורה דכיון שנפסל הפת אף שהוא פת חמץ מאכילת אדם אף שלא היה עדיין נפסל מאכילת כלב מכ"מ היה פטור לבערו כי לא היה נקרא עוד בשם חמץ וא"כ מה בכך שראוי לחמע בה עיסות אחרות מה עדיפות יש להחמיעו הזה של עיסות אחרות ממה שהוא ראוי עדיין לאכילת הכלב דדוחק לומר דהואיל ומחמע בה עיסות אחרות והעיסות אדם אוכל נחשב אף הפת שעיפשה אוכל וחייב לבערו כל זה הם דברים דחוקים ועומדים צפופים לכאורה, אבל לדידי חזי לי בס"ד לבאר דברי הרה"מ ז"ל הנ"ל (ואם לא היתה כוונתו כך אפשר היתה כוונת רבינו כך), והוא דאף דנפסל מאכילת אדם מכ"מ שם חמץ ואפ"ה היה פטור מלבערו לולי הטעם שראוי לחמע בו עיסות אחרות וכמו שאבאר בס"ד.
פלפול במס' פסחים דף מ"ה ע"ב. וביאור דבר זה הוא, דודאי בדבר זה יפה דיבר הרה"מ דדוחק לומר דהך פת דקתני הברייתא מיירי בפת שאור וגם בכולהו תלמודא סתם פת דקאמר לא מיירי בפת שאור אלא בפת חמץ, וא"כ יפה עשה רבינו שלא פירש להך פת דקתני הברייתא דמיירי בפת שאור כמו שפירשו כן הראב"ד. וגם גדול אדונינו הראב"ד הרגיש וידע הדוחק שיש בהפירוש הזה, אך שלחצתו לפרש הפירוש הדחוק ההוא מכח קושיתו האמורה לעיל אבל רבינו אהני לי שיטתיה ואזיל לשיטתיה ולא קשיא ליה ולא מידי קושית הראב"ד מה שהקשה דלמה הוצרכה הברייתא להיות בנותן טעם על מה שהוא חייב בביעורו הואיל וראוי לחמע בה עיסות אחרות דבלאו הכי חייב לבערו כיון שלא נפסל מאכילת כלב וכדלעיל, דלרבינו לשיטתיה שפיר הוצרכה הברייתא להיות בנותן טעם מפני שראוי לחמע בה עיסות אחרות וכמו שאומר בס"ד.
קושיא בתוס' שם ריש דף ב' ד"ה אור לי"ד וכו'. ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא בס"ד, והוא ע"פ מה שרש"י והתוספות בריש מסכ' פסחים בד"ה אור לי"ד וכו' פליגי אם הבדיקה היא מדאורייתא או שאינה אלא רק מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, רק דרבנן גזרו שמא יאכל ממנו בפסח לפיכך גם הם אצריכוהו בדיקה, ומה שדוקא באיסור חמץ גזרו מחשש שמא יאכל ממנו, כתבו התוספות שם טעמי האחד, הואיל ולא בדילי מיניה כוליה שתא, והטעם השני הואיל והתורה החמירה בו לעבור עליו בבל יראה ובבי"מ אף החכמים ראו להחמיר בו ולהצריכו בדיקה יע"ש בתוספות באריכות ובמהרש"א שם, וכן תפסו במושלם כל הפוסקים כמעט פה אחד, (ועיין לקמן הל' ח' בד"ה אסור וכו' אות ב' מה שהקשיתי על דברי הרשב"א שהביאו התוספות שם, ולקמן פ"ג הל' ח' בד"ה ואם מצאו וכו' מש"כ בס"ד בישוב קושית מהרש"א על התוספות הנ"ל).
ולכאורה קשה לפענ"ד לפי הטעם הראשון שכתבו התוספות דאצריכוהו בדיקה וחששו שמא יאכל ממנו הואיל ולא בדילי מיניה כולי שתא וכאמור. א"כ למה זה הצריכו החכמים לבער אף פת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם, אף כי עדיין לא נפסלה מאכילת כלב מכ"מ לא היה ראוי לחייבו בביעור מטעם שאומר בס"ד, והוא דבשלמא מה דהוא צריך ביטול. זה ניחא, דאף שנתעפש ונפסל מאכילת אדם, מכ"מ כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב עדיין שם חמץ עליו ככחו אז כחו עתה, ושפיר צריך ביטול שלא יהיה החמץ שלו ונמצא עובר על בל יראה ובי"מ אבל ל"כ הבדיקה והביעור שאינן אלא מדרבנן מטעם גזרה שמא יאכל ממנו בפסח, הא הך גזרה לא שייכא בדבר שנפסל מאכילת אדם דהיאך נחוש שיאכל ממנו בדבר שאינו ראוי לאכילת אדם אע"פ שעדיין הוא ראוי לאכילת כלב, וכיון שכן הוא דלא שייך ביה הך גזירה וחששא שמא יאכל ממנו בפסח ממילא הי' ראוי לנו לאוקמיה להך פת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם אדינא דאורייתא דהיינו דפת זה הוא דצריך ביטול כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, אבל בביטול בעלמא היה סגי, אבל לא היה ראוי להחמיר עליו ולהצריכו ביעור דוקא.
עוד קושיא בתוס' הנ"ל. ויותר מזה קשה לענ"ד על התוס' דריש פסחים הנ"ל על הטעם השני שנתנו מפני מה הצריכו החכמים הבדיקה שהוא הואיל והחמירה התורה גבי חמץ לעבור עליו בב"י ובב"י מה שלא החמירה כך עוד בשום איסור אחר מכל האיסורים שבתורה. לפיכך אף הם ראו כי טוב להצריכו ביעור דוקא וכנ"ל והנה התוס' בעצמם ובכבודם הקשו על הטעם הזה שם. והוא דא"כ בחמץ נוקשה לא הי' ראוי לחייבו בביעור שהרי בחמץ נוקשה אין עוברין עליו בב"י ובב"י. ול"ל דדלמא אין ה"נ דחמץ נוקשה אין צריך ביעור דדבר זה א"א למימר דמוכח מהמכילתין לקמן דקתני שיאור ישרף דאפילו חמץ נוקשה נמי צריך ביעור ותירצו בשם הרשב"א דאף עפ"י כן אפילו חמץ נוקשה ג"כ צריך ביעור מדרבנן, כמו חמץ דגן גמור בעינא יע"ש בתוספות.
וקושיתם וגם תירוצם של התוס' הנ"ל מוקשים לכאורה. דעל קושיתם מה שהוקשו מחמץ נוקשה וכאמור, קשיא לענ"ד למה זה תלו קושיתם ודבריהם בטעם השני שנתנו הואיל ועובר עליו בבל יראה ובבי"מ וכנ"ל, והלא גם לפי הטעם הראשון שכתבו שלכך הצריכוהו ביעור מחשש שמא יאכל ממנו בפסח וגם כן קשיא קושיתם האמורה למה זה צריך ביעור חמץ נוקשה שהרי אינו ראוי לאכילה וכקושיתינו האמורה לעיל מזה באמת כך, ואף גם תירוצם שתירצו התוס' וכאמור הנה גם הוא תמוה בעיני, שכתב דאפילו הכי צריך חמץ נוקשה ביעור אף דלית ביה לאו דבל יראה ובי"מ וכנ"ל, הנה כתבו הלכתא בלא טעמא לכאורה, והלא טעמא בעי למה באמת צריך חמץ נוקשה ביעור דוקא, והנה קושיתם של התוספות הנ"ל היא קושיה חזקה ואלימתא, ותירוצם לכאורה נראה רפה וידים אין לו, וחלילה להם לרבותינו בעלי התוספות ז"ל לומר כדברים אלה, ואם נאמר דכוונתם של התוס' בתירוצם הנ"ל הוא דמשום לא פלוג הוא דאצריכוהו חכמים בחמץ נוקשה גם כן ביעור, זה הוא שקשה מן הראשון דמי לא ידע לחלק בין חמץ דגן גמור לבין חמץ נוקשה מי שיש לו רק עינים לראות בעיניו יראה ובלבבו יבין כמה רב ההבדל שיש בין חמץ דגן גמור לבין חמץ נוקשה.
לכאורה ישוב להקושי' השני' הנ"ל. וכבר עלה במחשבה לפני, לפרש בס"ד כוונת תירוצם של התוספות הנ"ל כך, והוא דאינהו סבירא להו כסברת הרא"ש ז"ל בר"פ כל שעה וגם מרן ז"ל בכסף משנה בהלכה זו הביא גם כן דעתו וסברתו, והוא דאף דבר שאינו ראוי לאכילה, אם עבר ואכלו דיש בו איסור משום אוכל חמץ בפסח דעל ידי אכילתו הוא משוי לי' אוכל, דאף ע"ג דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מכל מקום לגבי זה האוכל חשוב אכילה ואיסורא קעביד, ע"ש בהרא"ש ובכסף משנה, ולאפוקי דעת המתירין ועיין בש"ע א"ח ס' תמ"ב סעיף ט' שפסק גם כן כהרא"ש ועיין בטורי זהב ובמגן אברהם שם מה שכתבו בזה. מעתה לפי האמור לכאורה צדקו דברי התוספות בתירוצם הנ"ל, דשפיר איכא למימר דחיישינן שמא יאכלנו ויעשה איסור דבאכילתו משוי ליה אוכל (ואף שבאכילתו אינו אלא איסור דרבנן וכמו שכתב הט"ז שם ס"ק חי"ת מכל מקום לחומר איסור חמץ אחמירו חכמים לחוש לו), כך חשבתי לכאורה.
סתירה להיישוב הנ"ל. איברא אחרי רואי במיעוט ההתבוננות, אנכי הרואה כי אין ישועתה בתירוץ הזה ועדיין קושיתינו על תירוצם של התוס' הנ"ל במקומה עומדת ומינה לא תזוע, דאף אם נאמר דהתוספות והרא"ש ז"ל כחדא אזלין וכחדא שריין ולא סבירא להו כדעת החולקים על הרא"ש ז"ל ועיין בהרא"ש שם ובכסף משנה פה, אע"פ כן עדיין קשיא למאי ניחוש ונגזור שמא יאכלנו אם נגזור וניחוש שמא יאכלנו במזיד וברצון כי תאוה נפשו לאכול, אטו בשופטני עסקינן שיאכל בפסח חמץ נוקשה דבר שאינו ראוי לאכילת אדם, ואם נאמר שיאכלנו בשוגג דרך מקרה לא טהור. הנה באוכל בשוגג לא משוי לי' אכילתו אכילה אף לפי דעת הרא"ש וסייעתו ז"ל וכמו שכתבו כן להדיא גדולי הפוסקים האחרונים ז"ל לענין דיו הנעשה מחמץ, וגם הוא דבר מבואר כן מעצמו, דלא שייך למימר באכילתו ומשוי לי' אוכל כיון שאכל בשוגג ובלא כוונה והוא לא ידע. ועיין במג"א סי' תמ"ב ס"ק ט"ו.
ובאמת המג"א שם סק"א עמד גם כן בזה וכתב וז"ל דעל כל פנים ראוי לאכילה קצת, דהא כתב הר"ן דנזרינן שמא יאכל וכו' עכ"ל המג"א ובמח"כ הרב, כי במקום הזה דבריו דחוקים ועומדים צפופים מה בכך דהלא ראוי לאכילה סוף סוף ראינו ראוי לאכילת אדם ואין דרכן של בני אדם לאכלו, ושפיר קשיא קושיתינו הנ"ל דלמה נחוש שמא יאכל ממנו. ועוד דאם כן נתת דבריך לשיעורין מהו נקרא בשם חמץ דגן גמור, ומה נקרא ראוי לאכילה קצת ומה נקרא שאינו ראוי לאכילה אפילו קצת.
ישוב לשתי הקושיות על התוס' הנ"ל. ואיפו זאת אני בעניי אומר אני דהיינו טעמא דצריך ביעור אפילו מה שהוא חמץ נוקשה דגזרינן שמא ישחקנו לחמע בו עיסות אחרות שהרי לדבר זה הוא ראוי ועומד לכך ונמצא שיהי' עובר בב"י ובב"י באותן העיסות שיחמץ. שהוא ישכח לבטלן קודם חימוצן. ואחר שיתחמצו שוב לא יהי' יכול לבטלן בפסח. ויותר מזה יש לחוש שיאכל אחר כך מאותן העיסות המחומצות שהוחמצו מאותו הפת שנתעפשה ומהחמץ נוקשה. לכך גזרו חכמים גם בו שיבערנו דוקא.
ישוב להשגות הראב"ד הנ"ל. ומעתה רבינו דהוא פסק לקמן פ"ב הלכה ב' דאפי' חמץ ידוע אינו צריך מן התורה לא ביעור ולא בדיקה אלא בביטול בעלמא סגיא. רק מה דצריך בדיקה וביעור כל זה אינו אלא מדרבנן יע"ש ועי' בכ"מ שם ממילא רבינו קשיא לי' קושיתינו האמורה דא"כ למה יהי' צריך ביעור כלל חמץ נוקשה ופת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם, דהא בכל הנך מיני חמץ לא שייך למיחש שמא יאכלנו וכקושיתינו דלעיל, ולזה הוכרח רבינו לתרץ כתירוצינו הנ"ל. והייינו דגם פת של חמץ לא רק של שאור ראוי ג"כ לחמע בו עיסות אחרות. ודלא כדעת הראב"ד הנ"ל בהשגות אלא כדעת הה"מ ומרן בכ"מ, וא"כ יש חשש וגזירה שמא ישחקנו ויחמע בו עיסות אחרות וכמו שכת' לעיל. וזה הדבר אשר דברה הברייתא דלעיל, והיא אומרת וז"ל, הפת שעיפשה חייב לבער וכו' הנה אמרה הברייתא שאינו די בביטול גרידא אף להפת הזה שאינו ראוי לאכילה אלא צריך דוקא שיבערנו, וקשיא לה להברייתא גופא קושיתי האמורה לעיל דלמה הוא צריך ביעור דוקא ולמה לא יהי' די בביטול לחוד ואין עוד דהא בחמץ כזה שאינו ראוי לאכילה הא ליכא למיחש שאם יהי' בביתו בימי הפסח יבוא לאכול ממנו. לפיכך סיימא הברי' אף היא אמרי' תאמר מפני שראוי לשחקו ולחמע בה עיסות אחרות וכו' והיינו כתירוצינו שכתבנו לעיל. והוא שע"י הפת הזה יוכל לבא לעבור על ב"י וב"י בהעיסות האחרות שיחמע בהפת הזה או לאכול מהעיסות האחרות וכנ"ל.

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה