אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות דעות· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק ז · הלכה ה

הלכה ד

אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו וכו'. אמרינן בערכין ט"ו אמר רבא כל מילתא דמיתאמר' באפי מרה לית בה משום לישנא בישא אמר ליה אביי כ"ש חוצפא ולישנא בישא אמר ליה אנא כר"י ס"ל דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי וכו' וא"כ פסק רבינו פה כאביי ותמה מרן למה פסק כאביי נגד רבא, ולכאורה חשבתי ליישב בס"ד עפ"י פשוטו והוא דמהרש"א בערכין הקשה להך שינויא לכאורה מאי ראיה מר"י דאימא ה"ק לא אמרתי דבר דהיינו לישנא בישא שהייתי צריך לחזור לאחורי בפני הבעלים וכן נראה מפירש"י בפרק כל כתבי וי"ל הכי קאמר כל מילתא גם שהוא נראה מיניה קצת לישנא בישא אלו האומרה לא היה חש לאומרה גם בפניו אין זה לישנא בישא לאומרה שלא בפניו כגון נורא בי פלניא וכו' וא"כ הרי רבא לא פליג על אביי ומתיר לאמרו בפני מריה אלא דבר שאינו לשון הרע ממש רק נורא בי פלניא וכדומה מה שהוא רק אבק לה"ר אבל לא מה שהוא לה"ר ממש, והרי רבינו מיירי בלשון הרע ממש שכתב המספר בלשון הרע בפני חבירו וכו' ובזה גם רבא מודה דאסור אפילו בפני חבירו, איברא כי יש להשיב ולגמגם על התירוץ הזה והוא חדא דא"כ ראוי היה לרבינו לסדר הדין הזה של אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו וכו' מיד אחר גמר הלכה ג' לא לכתוב תחלה הלכה ד' דמיירי רק באבק לשון הרע ואח"כ לסדר ולכתוב הדין הזה של אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו וכו' דחוזר ומיירי רק בלה"ר גמור וידוע שרבינו הפליג מאד בשמירת סידור הדברים דבר דבור על אופניו נוסף על חכמתו, שנית קשה דלפחות היה לו להביא דין הנאמר בגמרא בפירוש דהיינו לומר נורא בי פלניא וכדומה שהוא מותר לאמרם בפני חבירו כרבא לא למיסתם סתומי כ"כ וביותר דמלת לה"ר כולל ג"כ אבק לה"ר שהרי המספר בטובת חבירו בפני שונאיו הא כתב רבינו שאינו אלא אבק לה"ר ובהך עובדא דר"ש בר רבי דאמר יהודה חייטא כתביה מיקרי לה"ר וכ"מ ביתר מקומות בש"ס, לפיכך הנראה לענ"ד בס"ד בישוב קושית מרן והוא דהא כבר כתבנו קושית מהרש"א ותירוצו ולכאורה קשה לענ"ד על תירוצו של מהרש"א לפי מה דאמרינן בגמרא התם היכי דמי לישנא בישא רבא אמר (כצ"ל רבא חבירו של אביי לא רבה רבו של אביי שכן הוא הגירסא בהרי"ף והרא"ש בפרק במה מדליקין ובילקוט תהלים פרשה נ"ב וכן הוא הגירסא בע"י) (א"ה ברי"ף וברא"ש פ' במה לא נזכר בזה המאמר ה"ד לישנא בישא שם אומרו אלא העתיקו סתמא אבל בנוסחא שלפנינו הגירסא אמר רבה דהוא רבו של אביי והוא הנכון אבל באידך מימרא בשם רבא תני לה) כגון דאמר איכא נורא בי פלניא, אמר ליה אביי מאי קעביד גילוי מילתא בעלמא היא אלא דמפיק ליה בלישנא בישא דאמר היכי השתכח נורא אלא בי פלניא ואחרי כי כן הנה קשיא לענ"ד ממ"נ על הך מימרא דרבא כל מילתא דמיתאמרה באפי מרה וכו' היאך מיירי אם מיירי שהוא אומר רק נורא בי פלניא היאך תליא במה שאומר אותו באפי מרה ואפילו שלא בפניו נמי מותר וכדאמר אביי גילוי מילתא בעלמא ואם מיירי שהוא אומר היכי משתכח נורא אלא בי פלניא וכו' הרי מוכח מדבריו שהיתה כוונתו לגנותו בדברים הללו אף שאינו נקרא אלא אבק לה"ר כיון שאינו אומר אותו בפירוש רק שכוונתו מוכח מדבורו, אבל מה יושיע זה להתיר לאמרו מה שהוא אומרו באפי מרה דהא הדרא קושית אביי לדוכתיה כל שכן חוצפא ולישנא בישא וצ"ל דרבא לשיטתיה אזיל דהא רבא הוא דאמר דאפילו אם הוא אומר נורא בי פלניא ג"כ אסור משום לישנא בישא והנה כשאומר נורא בי פלניא אינו מוכח מדבריו שכוון ללישנא בישא דהא אפשר לפרש דבריו דהוא רק גילוי מילתא בעלמא ונהי דרבא סובר כיון דיש פנים לכאן ויש פנים לכאן אסור לאמרו אבל כשאומר אותו באפי מרה ידעו הכל שלא כוון אלא רק לגלוי מילתא בעלמא ואביי השיב עליו לפי שיטתו, דהיינו דלשיטתך דאסור נורא בי פלניא כיון שיש לו פנים שכוון ללשון הרע א"כ אף אם אמרו באפי מרה יאמרו שכוון לחוצפא וללישנא בישא, ועוד דאביי לשיטתו שפיר פריך ליה כ"ש חוצפה וכו' דאי אמר נורא בי פלניא לאביי לשיטתיה בלא"ה אפילו שלא בפניו מותר, ואם אמר היכי משתכח נורא אלא בי פלניא אפילו באפי מרה יהא אסור דכ"ש חוצפא ולישנא בישא ממילא רבינו דהוא פסק דוקא היכי משתכח נורא אלא בי פלניא הוא דאסור לאמרו אבל נורא בי פלניא מותר לאמרו אפילו שלא בפני חבירו וחילה דיליה למיפסק דלא כרבא בזה הוא דסבירא ליה לרבינו מדקאמר הגמרא אלא דמפיק בלישנא בישא דאמר היכא משתכח נורא וכו' ולא קאמר הגמרא אלא אמר אביי דמפיק בלישנא בישא וכו' ש"מ דלאו אביי הוא דקאמר להך אלא דסתמא דהגמרא הוא דקאמר וידוע דבכל מקום הלכה כסתמא דהגמרא נגד רבא והנה כי כן לא הוצרך רבינו להזכיר הך היתר כשאומר באפי מרה דבר שמשמעותו הוא נוטה לדיבור של היתר כמו לדיבור של איסור כגון לומר נורא בי פלניא שהרי אפילו שלא באפי מרה נמי מותר שאינו אלא גילוי מילתא בעלמא ואינו אסור משום אבק לה"ר אלא הנך גווני שחשב רבינו לעיל הלכה הקודמת וה"ה לכל הדומה להם שמשמעותו נוטה יותר ללשון הרע, ולהזכיר דדבר שנוטה יותר משמעותו ללשון הרע אם אמרו בפני חבירו שהוא מותר דזה באמת אסור לאמרו אפילו בפני חבירו דאדרבה חוצפא ולישנא בישא ובזה אף רבא מודה דאסור דבזה לית ליה ראיה ממה שאמר ר' יוסי מימי לא אמרתי דבר וכו' דהא איכא למימר כקושית מהרש"א לזה העתיק רבינו דאסור שהרי כתב אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו וכו' דהיינו דברי גנאי ודופי כגון שאומר היכא משתכח נורא אלא בי פלניא ואזדא לה קושית מרן.

דברים הגורמים וכו' להזיק לחבירו וכו' ואם נאמרו דברים אלו בפני ג' וכו' אין בו משום לה"ר. מבואר מזה דאפילו בדבר שיגיע מזה היזק לחבירו בגופו אפילו הכי אם כבר נאמר הדבר בפני שלשה מותר לספרו ולגלותו יותר אם אינו מתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר וזה הוא דלא כמ"ש התוס' בערכין דף ט"ו ע"ב בד"ה כל מילתא דמתאמרה וכו' וכן בתוס' דמסכת' בבא בתרא דף ל"ט ע"ב בד"ה לית בה משום לישנא בישא וכן הרשב"ם שם סוף ע"א בד"ה דמתאמרה באפי תלתא וכו' וכן נוטין דברי רש"י בערכין דף ט"ז ריש ע"א בד"ה דמיתאמרה באפי תלתא וכו' ותמיהני מאד על מרן שלא העיר בזה. איברא הא קשיא לענ"ד לפי שיטתו של רבינו מההוא עובדא דשבת דף ל"ג ע"ב דאמרינן דיתיב ר' יהודה ור' יוסי ור"ש ויתיב ר' יהודה בן גרים גבייהו וכו' הרי שר"ש אמר דבריו בפני ג' ר' יהודה ור' יוסי ור' יהודה בן גרים וח"ו שנתכוון ר' יהודה בן גרים להעביר הקול יותר ולגלותו יותר, או שהיה ח"ו כאותו תלמיד שכתב הגהות מיימוני פה אות ז' שהזהירוהו שלא לאמרו והוא אמרו דהא ר"י בן גרים גדול הדור וצדיק גמור הי' וכמ"ש כן התוס' שם בד"ה ה"ג ר"ת וכו' וא"כ היאך יתכוון ח"ו להעביר הקול ולגלותו יותר שיעבור על הלאו לאמור לאחרים וכן כתב רש"י שם בד"ה וסיפר דבריהם שכוונתו הוא לתרץ דח"ו שצדיק גמור כר"י בן גרים יהיה כוונתו לרעה, וא"כ קשה מה ראה על ככה ר"ש בן יוחאי להענישו לר' יהודה בן גרים אח"כ כשיצא מן המערה כדאמרינן בשבת שם כי מה עשה ר' יהוד' בן גרים שלא כדין במה שסיפר הדברים ויש ליישב עפ"י דברי מהרש"א שהיה לו לר' יהוד' בן גרים להרגיש מדברי ר' יוסי שלא יספר הדברים בפני אחרים ודוחק וצ"ע.

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות דעות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה