סדר משנה על משנה תורה, הלכות דעות· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ו · הלכה ג
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר וכו'. אם ראה דבר עבירה בחבירו והוא יחידי שאינו יכול לילך לב"ד להעיד עליו אם מותר להראות לו אהבה או לא דבר זה יתבאר בס"ד לקמן הלכה ה' בד"ה כל השונא אחד מישראל וכו' דהוא תלוי באשלי רברבי בפלוגתא של גדולי הראשונים יתבאר שם ג"כ בס"ד דעת רבינו היאך הוא תדרשנו משם, וראיתי להגמ"יי פה אות א' שכתב ודוקא שהוא ריעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאתו וכו' ונראה דהיינו דוקא כשהוא מבעט בהתוכחה אבל אם עובר על התוכחה שתקפתו יצרו וכדומה זה אסור לשנאתו, וכן כתב מהרש"ל בביאורו על הסמ"ג חלק העשין לענין מצות תוכחה וראיה לזה ממה שכתב רבינו לקמן בהלכות רוצח פרק י"ג הלכה י"ד השונא שנאמר בתורה וכו' מישראל והאיך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר לא תשנא את אחיך וגו' כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאו וכו' מדכתב תיבות ולא חזר וכו' מורה לנו בזה שדוקא כשהוא באופן זה שלא חזר בו מכח התוכחה הוא דמותר לשנאו והיינו כדברי הגמ"יי שהוא מבעט בתוכחה, אבל אם אינו מבעט בהתוכחה שאז בשעת אמירת המוכיח התוכחה הוא מקבל התוכחה ועושים הדברים רושם בלבו שחוזר בו, רק אחר גמר התוכחה תקפתו יצרו הרע והוא חוזר לסורו ואז לא התרו בו ולא הוכיחו שלא לעשות העבירה ההיא איש כזה אינו נקרא רע שיהיה מותר לשנאתו ושיאמר עליו הקרא יראת ה' שנאת רע ודוגמא לדבר חייבי מיתה וחייבי מלקות שצריכין לומר אחר ההתראה ע"מ כן שבאמירתו זה הוא מורה שמבעט בהתראה וגם צריך שיעשה העבירה דוקא בתכ"ד של המתרה אבל אם עשאה להעבירה ההיא אחר כדי דבור של ההתראה חיסך עליו הכתוב ופטרו מעונש מיתה ומלקות דאמרי' דלמא אישתלי ושכחה לההתראה ועיין בכתובות בגמרא דף ל"ג ע"א, אף אנן בדידן נמי נימא הכי דהיאך יהיה רשאי לשנאתו והאיך נקרא אותו רע אולי שכח התוכחה ההיא ויצאו הדברים מלבו, והרי רבינו לקמן בהלכות רוצח התנה בפירוש דדוקא שהיה מתרה בו דהיינו שהזכירו שהוא איסור ושאין ראוי לעשות כן ואלה הדברים דברי תוכחה מחלישים כח ותוקף יצרו הרע כל זמן שהוא זוכר את הדברים אבל כששוכחם חוזר ותקפתו יצרו הרע, ודע דאין לדמות דין זה של מצוה לשנאתו לדין של פסולי עדות שעברו עבירה הפוסלן לעדות שחילק רבינו לקמן בהלכות עדות פרק י"ב הלכה א' בין דבר שאיסורו מפורסם לבין דבר שאין איסורו מפורסם דדעת לנבון נקל להבין החילוק שביניהם.
והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב. כתב מרן מקורו בפרק ב' דאבות והנה דבר זה שכתב רבינו שיהיה רוצה בכבוד חבירו כמו בכבוד עצמו אמת הדבר היא שנויה במסכת אבות שם דקתני יהא כבוד חבירך חביב עליך כשלך וכו' ועיין בתי"ט שם שהביא בשם מדרש שמואל דיש גורסין יהי כבוד תלמידך חביב וכו' והתי"ט מיישב הגירסא של חבירך אמת במדרש שמואל הביא דרבינו גורס יהי כבוד חבירך וכו' ואנכי לא ידעתי איה איפוא מצא כן לרבינו אם לא ממה שכתב פה שיהיה רוצה בכבוד חבירו, וממה שאמרו שם שכבוד חבירך יהיה כשל רבך עיין בתי"ט פרק ב' בד"ה הנ"ל מה שתירץ בזה בשם ס' דרך חיים אבל שהמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב זה לא נזכר שם במס' אבות, ומרן גופא לקמן בהלכות תשובה פרק ג' הלכה י"ד כתב דלא ידעתי מנא ליה לרבינו דהמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב, אבל באמת ממקדש מלך הוא יוצא מן הירושלמי דחגיגה פרק ב' הלכה א' דאמרינן התם הדוברות על צדיק עתק וכו' הדוברות על צדיקו של עולם מתגאה לומר אני דורש במעשה בראשית וכו' אמר ר' יוסי ב"ח המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא המתכבד בכבוד חי העולמים לכ"ש מה כתוב בתריה וכו' הרי מבואר כדברי רבינו המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב, ודע דהמתכבד בקלון חבירו דאין לו חלק לעוה"ב וכדומה לו עבירות כגון הלבנת פני חבירו וכינוי שם לחבירו וכדומה הנאמר בהן אין לו חלק לעוה"ב היינו דוקא ברגיל בהן אבל בשביל פעם אחת ושתים אין דינו חמור כ"כ שלא להיות לו חלק לעוה"ב וכמבואר בדברי רבינו לקמן בהלכות תשובה ואפשר לענ"ד בס"ד לתת טוב טעם למה בהנך כשהוא רגיל בהן, הוא דאין לו חלק לעוה"ב לא בפעם אחת ושתים, מה שאין כן בשארי עבירות שאין חילוק בין עשאה פעם אחת או שתי פעמים או הרבה כי אם בהכפלות העונש בידי אדם או בעונשי שמים כ"כ פעמים שהכפיל עשיית העבירה, אבל הוא לדעתי בס"ד כי זה שהמתכבד בקלון חבירו ורוצה לכבד עצמו ולבזות את חבירו וכן המלבין פני חבירו מבזה את חבירו ומכבד עצמו שאין בו הדבר הרע ההוא שאומר לחבירו וכן במכנה שם לחבירו הוא ג"כ כך לזה משלמין לו מדה נגד מדה דהיינו כמאמרם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם והיינו שזה הרשע ביזה את הצדיק ונותן הקב"ה הכבוד האמיתי שהוא עה"ב כי עה"ב הוא מלא כבוד ה' ואין לך בזיון והשפלת כבוד מרדת הגיהנם, לזה שפיר עונשין מדה כנגד מדה למי שמבזה חבירו באחד מהאופנים האמורים שנוטלין ממנו כבודו והיינו עה"ב שלו ומכבדין בו למי שביזה הוא והוא נשאר מבוזה חסר עוה"ב ואדרבה נוסף לו גיהנם של חבירו אבל בשביל פעם אחת נוטלין ממנו חלק אחד מעוה"ב שלו ולא כל החלק לעוה"ב שיש לו ובפעם השנית נוטלין ממנו ג"כ חלק אחד כשיעור הקודם מעוה"ב שלו עד כשהוא רגיל בכך לא נשאר לו שום חלק לעה"ב.