סדר משנה על משנה תורה, הלכות דעות· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ה · הלכה יא
דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחלה וכו' שנאמר מי האיש אשר נטע כרם וגו' ומי האיש אשר בנה בית וגו' ומי האיש אשר ארש אשה וגו' וכן בקללות אשה תארש, בית תבנה, כרם תטע. ומרן תמה על רבינו דמהפך סדר המקראות דהרי שם בהכרזת המשוח מלחמה נאמר תחלה מי האיש אשר בנה בית וגו' ואח"כ ומי האיש אשר נטע כרם וגו', והיא לכאורה קו' חזקה וראוי לשום לב עליה, ועיין תשובת דברי ריבות סי' ר"ל ואין דבריו נוחים לענ"ד, ומרן ז"ל רוצה לתרץ ב' תירוצים הא' מדכתיב נשואין לבסוף יליף רבינו דלא יקח אשה תחלה כדכתיב בקללות, ומינה ילפי' דאית לן למעבד ג"כ בבית וכרם הפך מ"ש בקללות, ועיין תשובת מהרי"ל סי' קס"א שעמד גם כן בקו' זו מהפוך הכתובים בדברי רבינו וכוון בתירוצו לדברי מרן, ולא אוכל אני בעניי לירד לסוף דעת הקדושים האלה בזה דכיון דמוכח דהכתובים בהכרזת משוח המלחמה אינן על הסדר ויש בהן מוקדם ומאוחר דאיחר המוקד' דהיינו כרם והקדים המאוחר דהיינו בית דהא באמת לדעת רבינו ראוי להפך הסדר להקדים כרם לבנין בית, א"כ גם מהכתוב ומי האיש אשר ארש אשה וגו' ליכא ראיי' שבפועל סדר הראוי הוא שתהי' נשואי אשה לבסוף ממה שאיחר הכתוב ארש אשה באחרונה, ונימא כשם שלא הקפיד הכתוב על מוקדם ומאוחר גבי בית וכרם ה"נ באירש אשה לא הקפידה תורה לאחר מה שראוי להקדים, וליכא למשמע מידי מסדר הכתובים מה הראוי להקדים ומה לאחר, ואולי אין קפידא והברירה ביד האדם להקדים למה שירצה, ותי' הב' של מרן ג"כ דחוק הוא שכתב כיון דגלי קרא לאחר אירש האשה ממילא משמע דראוי לאחר בית לכרם דמלתא דמסתבר הוא כדאי' בסוטה מ"ד א' ת"ר אשר בנה אשר נטע אשר ארש למדך ד"א שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך וכו' ומדלא נקט ואח"כ אלא גבי ישא אשה משמע דכרם אחר בית ל"ד הוא, והנה מלבד שהדבר בעצמותו דחוק להמציא ולבדות סברא מלבינו דנטיעת כרם קודם לבית אף זו מבואר מדברי רבינו דסמך לי' אקרא מה שעושין בעלי דעה ולא מסברא שמעינן, גם הסוגיא דסוטה שהביא מרן יש ממנה לכאורה התנגדות לדברי רבינו כמו שהרגיש בה מרן אמנם מה שרוצה לדקדק מדנקט מלת ואח"כ גבי ישא אשה ולא קאמר כן גבי כרם ש"מ דכרם קודם לבית הנה מלבד דקשה על הבריי' ועל שלמה דלמדו לנו ד"א שישא אשה באחרונה ולמה לא הורו לנו ג"כ מה להקדים ומה לאחר בענין בית וכרם דנהי דאמרי' דאינו מוכרח לאחר הכרם אבל ג"כ אינו מוכח מדלא קאמר ואח"כ דכרם קודם לבית ודלמא שקולים הם איזה שירצה יקדים וכ"ז הוא לפי דקדוק של מרן, אבל אחרי נשיקת עפרות פיסת רגלו אומר אני כי דקדוק קלוש הוא דבגמר הדבור שייך לומר ואח"כ לא בתוך הדבור כדמצינו הרבה פעמים, ואם אמנם לפעמים גם בתוך הדבור נאמר ואח"כ מ"מ אין לנו לבנות ע"ז יסוד בסדר הנהגה, ועוד נלע"ד דמלת ואח"כ לא יצדק אלא בדבר שאין הכרח לעשותו מיד סמוך אל הקודם אלא שאפשר להיות משך זמן בין הקודם למאוחר אבל דבר שהוא מוכרח לעשותו מיד סמוך למעשה הקודם לא יצדק בו מלת ואח"כ, והנה נטיעת הכרם צריך להיות מיד בגמר בנין הבית דקשה הוא על האדם להיות יום או יומים בלא דירה ובלי מזון להחיות נפשו אפי' אם הוא בגופו ואין לו אשה ובנים לכן מיד לאחר גמר בנין הבית צריך להשתדל עצמו ליטע כרם לכלכל עצמו, וכן להפך אם נטע כרם צריך לבית להגן עליו מזרם וממטר אבל לקיחת אשה אינו צריך להיות מיד וסמוך אחרי המעשים הקודמים בבנין הבית ונטיעת כרם, אלא לעת מצא אשה הגונה וראוי לפניו ויהי' ראוי לכך בטבעו, וכבר אמר החכם אשת חיל מי ימצא בכל פנה וברחובות בכל עת שירצה, מה' אשה משכלת ולאו בכל יומא מתרחיש נישא אשה יראת ה' ומדי השתדלותו בבנין הבית ונטיעת כרם א"א לחזור אחר אשה ולבחון דרכיה אם דרך נשים כשרות וטובות לה כי טרוד הוא בפועליו גם כי לא תאבה האשה ללכת אחריו כל עוד שלא בנה לו בית נאמן ומקום לכלכל ביתו מגורן או מיקב ולזה קתני בבריי' גבי נשוא אשה מלת ואח"כ, ובזה יש לבאר מאמרם ז"ל בברכות ט' מה שדרשו בפסוק דבר נא באזני העם א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך לך אמור לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהן ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וכל משכיל ישתומם על המאמר הזה דגם אם לא יאמר הצדיק כן הלא הוא ית' שומר הבטחתו לישראל לא איש אל ויכזב, ולפי האמור מתישב המאמר על נכון כי הוא ית' אמר לאברהם כי גר יהי' זרעך וגו' ועבדום וענו אותם וגו' וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו וגו' ולא הזכיר מלת ואח"כ רק ביצאו ברכוש גדול והי' המובן דכל היעודים הקודמים יהיו תכופים וסמוכים יחדיו רק היציאה ברכוש גדול היא לא תהי' סמוכה אל המעשה הקודם אלא בהמשך הזמן דהיינו בזמן ביזת הים שהי' משך זמן ז' ימים, אולם אברהם הבין שמאמרו ית' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שתהי' היציאה ברכוש סמוכה אל הקודם בסור זה יבוא זה ומלת ואחרי כן שאמר הוא יתברך להיותו סוף המאמר אבל באמת היציאה ברכוש תהי' רצופה וסמוכה אל הקודם, ומעתה גם אם לא היו יוצאים ברכוש גדול לא הי' להם להתלונן עליו ית' דאל אמונה ואין עול הוא ודטבא להו כעביד להו דלבלתי העמיס עליהם לצאת ממצרים במשא כבד מביזת מצרים ולא יהי' להם לרצון כי בחפזון יצאו ומוטב להם שיצאו בלי הענקה ולא יגיעו מזה להם הפסד כי בעת שרדפו מצרים אחריהם על הים לקחו עמם כל הונם וטובם בידם והי' מגיע להם כל עשרם בלי עמל וטורח ולזה אמר הקב"ה למשה אמור להם בבקשה מכם כי אולי לא ירצו בזה שישאלו ממצרים להקל עליהם טורח המשא אשר יעמיסו עליהם בעת צאתם בחפזון ומ"מ ישיגו רכוש גדול בביזת הים לכן תאמר בבקשה מכם, ולמה באמת כל הטורח הזה הנה הוא כדי שלא יאמר אותו הצדיק וכו' שהוא הבין שתהי' היציאה ברכוש סמוכה אל הקודם ולבלתי נתן לו פתחון פה להתרעם לכן חרדתי כל החרדה הזאת.
ודע דאין לומר דעיקר ראיית רבינו הוא מהסדר הכתוב בפרשת התוכחה דמסתמא נאמרו שם כל הדברים הפוכים מהסדר הנכון ומלמטה למעלה כי מייעד להם השם ית' שיתבלבלו בדרכיהם להקדים המאוחר ולאחר המוקדם, דא"כ מדוע הביא רבינו הכתובים הנאמרים בפ' משוח מלחמה שהם מורים להפך מדבריו ולפחות אין משם ראיי' ורב הוא הדוחק אשר נלחץ בו מרן, ותנוח דעתו בהכתובים הנאמרים בפרשת התוכחה לפי הבנתו ודעתו, ואת אשר אני אחזה בס"ד ליישב דברי רבינו הוא דהנה כבר נתקשו רבים וכן שלמים בהבריי' המובאה שם בסוטה דקתני בה ללמדך ד"א שיבנה בית ויטע כרם וכו' מנ"ל למדרש הכי מדהקדים המשוח מי האיש אשר בנה ודלמא נשואי אשה קודמין לשתיהן או לאחת מהן, דהא א"א לדבר ג' ענינים אלה בדבור אחד וצריך לסדר ג' ענינים האלה בג' מאמרים וליכא למשמע מזה דהקודם במאמר הוא ג"כ ראשון בפועל האדם ואולי איזה שירצה יקדים רק כיון שא"א לדבר שלשה דברים כאחת וכי יבטא בשפתיו מוכרח לסדר דבריו זה אחר זה אבל אין הקפידה להקדים המוקדם ולאחר המאוחר אלא שקולים המה כל השלשה דברים אשר העיר עליהם המשוח מלחמה וחלקי אומרה נפשי ליישב קושיא זו על פי מה שכתב הרמב"ן בביאורו להתורה בפסוק ולא תסור מכל הדברים וכו' שבקללו' הקדים הקרא הקל קל תחלה ואח"כ החמור ממנו על דרך שאמרו רז"ל גבי נגעים שבתחילה באים על ביתו ואח"כ על בגדיו ואח"כ על גופו אם אמנם לא כתב כן להדיא אבל לדעתי הדבר ברור דזהו כוונתו וכן נראה מדברי הרלב"ג בפרשה ההיא וא"כ לפי זה מה שנאמר בפ' הקללות אשה תארש ואיש אחר וגו' בית תבנה וגו' כרם תטע וגו' ע"כ צריכין לומר שאשה תארש ואיש אחר וגו' זה הוא הרעה הקטנה ועגמות הנפש המועט נגד שתי הרעות של בית תבנה וגו' וכרם תטע וגו' וכ"כ צריכין לומר כי בית תבנה ואיש אחר וגו' אם כי היא רעה גדולה ועגמת נפש יותר מהקללה של אשה תארש וגו' אבל הא מיהא היא היא רעה קטנה ועגמת נפש מועט נגד רעת ועגמת נפש של הקללה כרם תטע ולא תאכל ממנו והקללה של כרם תטע ולא תאכל ממנו היא הרעה היותר גדולה והעגמת נפש היותר מרובה שבכל תלתא דפורענתא שהפסוק בקללות הולך על דרך הקל קל תחילה, ואחרי כי כן הוא קשה לענ"ד טובא בפרשת חוזרי מעורכי המלחמה, והוא דהא רש"י בפרש' שופטים פירש הטעם של שלש אלה ארש אשה ובנה בית ונטע כרם שחוזרין מעורכי מלחמה, הוא לסבת היות אלה עגמות נפש אם יקח אחר אשתו או אם אחר יחנך ביתו או אם לא יאכל מכרמו לזה ויתרה להן התורה מליכנס בסכנת המלחמה א"כ היאך קאמר קרא תחלה מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו וגו' שהוא העגמת נפש הבינוני, והיינו שאפילו בשביל עגמת נפש בינוני ג"כ הרשהו התורה לילך ולשוב לביתו ואחר כך אמר הקרא ומי האיש אשר נטע כרם וגו' שהוא עגמות נפש היותר גדולה שבכולן שהרי שמי שנטע כרם ולא חללו שילך וישוב לביתו הוא כבר נודע ק"ו ממי שבנה בית חדש ולא חנכו הנאמר קודם לכן שאם בשביל חינוך ביתו הרשוהו התורה שילך וישוב לביתו אף כי בשביל עגמות נפש גדול מאד, שהוא בשביל שנטע כרם ולא חללו עדיין שהותר לו לחזור מעורכי המלחמה, אלא ראוי' להפך הסדר דהיינו לומר תחלה מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו וגו', ואחר כך יאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וגו' ולאחרונה יסע מי האיש אשר אירש אשה וגו' והיינו בדרך לא זו אף זו, לא זו בשביל עגמת נפש גדול של נטע כרם ולא חללו שיחזר מעורכי מלחמה, אף זו בשביל עגמת נפש בינוני דהיינו שבנה בית חדש ולא חנכו ג"כ יחזור מעורכי המלחמה, ולא זו בשביל עגמת נפש בינוני שחוזר מעורכי מלחמה אלא אף זו בשביל עגמת נפש קטן ביותר דהיינו בשביל שאירש אשה ג"כ יחזור מעורכי מלחמה, ול"ל דהתורה נקטה בדרך זו ואין צריך לומר זו דמלבד דזו ואין צ"ל זו הוא דוחק גדול לאמרו אפילו במשנה ובברייתא ובמימרא דאמורא כמ"ש התוס' בכמה מקומות בש"ס אף כי לומר זו ואין צ"ל זו במקראי קדש שהוא דוחק רב ועצום, אלא שבלאו הכי א"א לאמרו שהקרא נקטי בדרך זו ואין צ"ל זו שהרי נקט הקרא מי האיש אשר אירש אשה וגו' באחרונה לכולם, והוא עגמת נפש היותר קטנה שבכולן שהרי הוא עגמת נפש קטנה אפי' מעגמת נפש של בונה בית חדש וא"כ אם התורה היה רוצה למינקט בדרך זו ואין צ"ל זו היא להקרא למינקט תחלה מי האיש אשר אירש אשה וגו' ואחר כך מי האיש אשר בנה בית חדש וגו' ואחר אחרון מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' דאז היה בדרך זו ואין צ"ל זו וצ"ע טובא לענ"ד לכאורה וע"כ צ"ל דהתורה אגב אורחה רוצה ללמדך דרך ארץ והיא שישא אשה באחרונה ולכך נקטה התורה אירש אשה באחרונה להורות שהיא תהיה האחרונה שבכולן, וגם הוצרכה התורה למינקט בונה בית חדש תחלה ואחר כך למינקט נוטע כרם כדי ללמדך הדרך ארץ שתהיה נשיאת האשה האחרונה לכולן, ואלו נקטה התורה כרם תחלה ואחר כך בונה ביתו ואחר כך ארישת אשה, לא היינו יכולים ללמוד מזה שתהיה נשיאת האשה באחרונה לכולן, דהא דכתיב נשואי האשה באחרונה לכולן, הטעם הוא משום דהקרא נקט להו לפי סדר העגמת נפש בדרך לא זו אף זו, בתחלה הזכיר העגמת נפש היותר גדולה שבכולן שבשבילה יחזור מעורכי המלחמה ואח"כ נקט הקרא אף זו בשביל עגמת נפש בינוני שהוא קטן מעגמת נפש הראשונה של נטיעת כרם ג"כ יחזור מעורכי המלחמה ואח"כ נקט הקרא בדרך אף זו יותר והוא שאף העגמות נפש היותר קטנה שבכולן אע"פ כן הוא חוזר מעורכי המלחמה, והנה אזדא לה בזה בס"ד קושית גדולי המפורשים האחרונים וגם רבינו שפיר הוכיח מזה כדבריו והוא דנשואי האשה הוא הדבר היותר האחרון שבשלשתן (ומה שלא השמיענו התורה הדרך ארץ של בית וכרם איזה מהם קודם דהיינו נטיעת הכרם קודם לבנין הבית, דבר זה יתבאר בס"ד לפנינו בסמוך) ודע דקרא שבפרשת הקללות דנקט ראשון תחלה אשה תארש וגו' ואח"כ נקט בית תבנה וגו' ואח"כ נקט כרם תטע וגו' א"א לומר דנקט כן על הסדר לאשמעינן דמן השמים עונשין הקל קל תחלה (ואף דכבר נודע דבר זה מנגעים אפילו הכי דלמא איצטרך לאשמעינן הכא ג"כ דאי מהתם לחוד ה"א דוקא יחיד קמ"ל קרא אפי' בצבור ג"כ הוא כך ואי מהכא לחוד ה"א איפכא דצבור עדיפי מיחיד דקל חטאן יותר משל יחיד וכן עונשן ועיר הנדחת יוכיח ולכך הוא מענשן הקל קל תחלה כדי שישובו ותשובתן חביבה ביותר מה שאין כן ביחיד דאין תשובתו חביבה כל כך ועונשו חמור ה"א דאין עונשין אותו הקל קל תחלה, הנה אף שהאמת כן הוא עונשי שמים אבל לומר שהקרא למדרש דבר זה לחוד אתי אי אפשר לאמרו דא"כ ה"ל למכתב תחלה אשה תארש וגו' ואחר כך בית תבנה וגו' אבל כרם תטע וגו' ל"ל ואם כדי להגזים ולאיים ביותר ולהרבות בקללות ובתוכחות על עון, א"כ ה"ל למכתב ג"כ שדך תזרע ולא תקצרנו זתים תטע ולא וגו' וכדומה הרבה עונשי' בצמחי הארץ, גם שכבר נאמר בקרא שם פסוק ל"ג ושם פסו' ל"ט אלא ודאי דהתורה באה פה ללמדנו דרך ארץ היאך יעשה האדם עניניו על הסדר וחי בהם, אבל כבר אפשר ללמוד מזה באחד משני אופנים, והיינו אופן האחד שיעשה האדם עניניו כמו שהם מסודרים בהקרא והוא שתחלה ישא אשה, ואחר כך יבנה בית, ואחר כך יטע כרם, דהיינו שבפרשה התוכחה לא נאמרה אלא שיהיו ארורים במעשיהם שכל אשר יעשו לא יצליחו שכל תכלית מעשיהם יהיו לריק ולתהו והבל אבל לא שיהיו ארורים כל כך עד שיתבלבלו במחשבתם ושכלם לעשות מעשיהם שלא על הסדר הראוי, וכמו שהוא כן האמת וכמ"ש רבינו פה אלא שבתחלת עשייתן יהיה על הסדר הראוי רק שאחר כך תכלית מעשיהם יהיה ללא יועיל כי קללת אלקים תלוי בהם בכל אשר יפנו ירשיעו ותם לריק כחם, והאופן השני שנוכל ללמוד מזה, הוא שאם נרצה לעשות מעשינו על הסדר הראוי נעשה בהיפוך ממה שהם מסודרים פה בקרא, והיינו שראשון תחלה יטע כרם ואח"כ יבנה ביתו ובאחרונה לכולן ישא אשה וכמו שהוא כן האמת בסידור עניניו והיינו דהנך קראי הם המדברים, דכל כך יהיה מארת ה' בהם עד שאפילו דעתם ושכלם יתבלבל, ויהיה עשיית כל מעשיהם מיד בהיפוך הסדר הראוי וההגון וכמו שכתב רבינו פה בפירושן של הנך קראי והיינו שיהיה בהם רוע הסדר וההנהגה מכח בלבול שכלם ודעתם עד שתחלה ישאו אשה ואחר כך יבנו בית ולבסוף יטעו כרם, אמנם בא האות והמופת, שראוי לנו שנלמוד מאלה הפסוקים באופן השני האמור דהיינו שראוי שתחלה יטע כרם ואחר כך יבנה בית ולבסוף ישא אשה והוא דאם נאמר באופן הא' שהפסוק מלמדנו היאך יעשה בסדור עניניו א"כ תקשה דהיאך אפשר לומר כן, שהרי בפסוק זה נאמר אשה תארש וגו' תחלה וזה ודאי א"א שיהיה סדר ראוי והגון שהרי כבר מוכח מהך קראי דפרשת חוזרי מעורכי המלחמה דלפחות ארישת האשה היא לבסוף ואחרון לכל הדברי' כי הן בנין הבית והן נטיעת הכרם הכל קודמים לנשיאת האשה וא"כ היאך מסדר הכתוב פה לנשואי האשה ראשונה לכל דבר אלא ודאי צריכין לומר כאופן הב' והוא שהתורה מלמד לאדם דעת שבסידור הראוי יעשה בהיפוך ממה שנאמר בפ' התוכחה ששם נאמרו הדברים ממטה למעלה, ולזה שפיר מוכח מהנך מקראי קדש דדרך בעלי דעה הוא שראשון תחלה יטע כרם לפרנסתו, ואחר זה יבנה לו בית לדירתו, עד שיקח אשה באחרונה רק דלולי שהביא רבינו תלמודו בידו הנך קראי דעורכי המלחמה לדעת את המעשה אשר נעשה נשואין עושה דהיינו דלפחות נשיאת האשה היא לבסוף לא היה מוכח ולא מידי מהנך קראי דפרשת הקללות דנטיעת הכרם הוא קודם לבנין ביתו שארישת האשה היא האחרון לכולם, שהרי כבר מקום היה בראש לומר דנלמוד מהני קראי דפ' הקללות איפכא והוא שתחלה ישא אשה ואח"כ יבנה בית ואח"כ יטע כרם אבל מכח הראיה שהביא מפ' חוזרי מעורכי מלחמה שפיר מוכח מזה שהפירוש בפסוקי פרשת הקללות הוא כמו שפירש שם רבינו שאפילו דעתם ושכלם יתבלבלו כל כך עד שיעשו בהיפוך הסדר ושהסדר הראוי והנכון הוא תחלה כרם ואחר כך בית ועד השלישי היא האשה לכן שפיר הוכרח רבינו להביא בידו פה שתי הראיות הראיה של פרש' חוזרי מעורכי המלחמה וגם הראי' מהנך פסוקים הנאמרים בפר' התוכחה כי שניהם צדקו יחדיו להוליד מהם הסדר שסידר הוא ובא זה ולימד על זה וקשיא ליה לרבינו כיון דהדבר מוכח מהך קרא דפרשת התוכחות דהסדר ההגון והראוי הוא שיהיה תחלה ניטע כרם ואח"כ לבנות לו בית א"כ היאך נקטה התורה בפרשת חוזרי מעורכי המלחמה הסדר בהיפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה, דהיינו תחלה בנין ביתו ואח"כ נטיעת כרם ואם כדי לאשמעינן שנשואי האשה היא באחרונה ולבסוף ממש וככל הדברים וככל החזיון האמור לעיל בס"ד היה לו להקרא לתת לנו סימן אחר במקום הזה או במקום אחר למען דעת ולהורות לנו שנשיאת האשה היא באחרונה לכולם ולא לכתוב תחלה בנין ביתו ואחר כך נטיעת כרמו כיון שהתורה הקפידה באותן הפסוקים בסידור נשואי האשה כראוי והגון דהיינו באחרונה לכולם, א"כ למה זה לא הקפידה התורה ג"כ בסידור הראוי והגון בבנין ביתו ונטיעת כרמו וביותר כי הפרשה הזאת כהן משוח מלחמה היה צריך לאמרה כך ככתבה וכלשונה לאנשי המלחמה וכדמשמע לקמן בהלכות מלכים פרק שביעי הלכה א' ב' וג' ועיין במסכת' סוטה דף מ"ב ע"א ודף מ"ג ע"א, ולמה לא הקפידה התורה על זה שלא יאמר הכהן המשוח מלחמה לאנשי מלחמה דברי' בלתי מסודרי' ולפיכך תירץ רבינו דנהי דאמת נכון הדבר שראוי לאדם שיטע כרם תחלה קודם לכל אבל זיל בתר טעמא למה זה באמת נטיעת כרמו קודם לכל דבר הלא הוא משום כדי שיהיה לו פרנסתו מצויה שזה הוא ההכרח היותר עצום לאדם באשר הוא אדם כמ"ש רבינו הטעם הזה. מעתה נחזי אנן דהא ניחא באדם דעלמא שאינו ראוי לצאת ולבא במלחמה כגון שהוא איש הירא ורך הלבב או שהוא זקן חלוש ורפה ידים או שהוא מחוסר אבר, אבל לא כן בזמן שישראל יושבין באדמתן והם יוצאים בצבא ללחום מלחמות ה' כמו שהיינו עושים והוא גם הוא אדם הראוי לכך להיות ידיו לחרב ושלחנו וידו בעורף אויבו, הנה איש כזה אין צורך לו ליטע כרם ראשון תחלה לכל דבר כדי להתפרנס ממנו ללחם חקו ולא יחסר לחמו, שהרי איש כזה האמור הנה חרבו היא כרמו, ממנו יאכל ועל חרבו חי' יחיה וזה הוא פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו במה שהוא פושט ידו בגדוד ואת עצומים יחלק שלל רב כי הוא איש בן חיל וכמאמרם בברכות דף ג' נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה וכו' אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד וכו' וזהו פרנסת בן איש חיל, והיא גם היא טוב לו הרבה יותר מפרנסה מצומצמת של נטיעת כרם ועבודה רבה שיש בה כי כמה מקרים יוכלו להולד ממקרי הזמן שיפסידו כרמו וכל יגיעו לריק ותם לריק כחו ועיין ביבמות דף ס"ג ע"א מאמר ר' אלעזר ומאמר רב שם, סוף דבר איש כזה שיוכל לעמוד בקשרי המלחמה ולצאת לקראת נשק וישחק לרעש כידון הוא בודאי רשאי לבנות בית טרם שיטע כרם לפרנסתו, אך אחרי שיגמור בנין ביתו ויהיה לו בית נכון, ואם ירצה לישא אשה הראוי לו אחר בנותו ביתו, אז ראוי לו ליטע כרם ג"כ ואח"כ יקח אשה, לא בלבד מטעם כדי שיהיה לו פרנסתו מרווח ביותר, דהיינו שיפשט ידו בגדוד ויהיה לו עזר פרנסתו ג"כ מהכרם, אף זו יש בו טעם אחר שיקדים נטיעת הכרם לנשואי אשתו כדי שיהיה לו פרנסתו מצויה בתוך אותו שנה אחת של אחר חתנתו שאז יהיה נקי לביתו לגמרי, שאינו מספיק אפילו מים ומזון לאנשי המלחמה ולא מתקן את הדרכים וכדלקמן בהלכות מלכים פרק ז' וממילא אינו נוטל חלק בהביזה והשלל כלל וכלל, הנה זה צריך להתפרנס שנה ההיא מהכרם אשר נטע, אבל אינו צריך ליטע הכרם טרם בנותו הבית שהרי כל זמן שלא נשא אשה ובונה ביתו יש לו פרנסתו ממה שפושט ידו בגדוד, ואף מיד בגמר בנין ביתו כל זמן שלא חנכו הרי הוא מחויב לפחות להספיק לאנשי המלחמה מים ומזון ולתקן הדרכים וכמבואר לקמן בהלכות מלכים פרק ז' הלכה ט' וא"כ מי יכריחו להתחיל לחנכו לביתו מיד בגמר בנינו הלא יש לאל ידו להמתין בגמר בנין ביתו עד שיגמר נטיעת הכרם, וכל זמן שלא חנכו אף שחוזר מעורכי המלחמה, אבל כיון שצריך להספיק מים ומזון ולתקן את הדרכים לאנשי המלחמה הרי הוא נוטל חלק בהביזה והשלל כמבואר לקמן בהלכות הנ"ל פרק ד' הלכה ט' לענין יושבים על הכלים לשמרן שנוטלים חלק בהביזה והשלל ומה לי יושבים על הכלים לשמרן שהוא צורך המלחמה ומה לי מספיקי' מים ומזון ומתקני' את הדרכים לצורך המלחמה מקרה אחד לשניהם כי אין להם שום תקות שכר כי אם חלק בהביזה והשלל, ואם נאמר דהמתקנים את הדרכים ומספיקים מים ומזון לאנשי המלחמה יש להם שכר פרס קבוע מן המלך או מן הצבור, ממילא יש לו פרנסתו מזה השכר והפרס שמקבל, ובגמר נטיעת כרמו יחנך ביתו ויקח אשה ויהיה לו פרנסתו השנה ראשונה מכרמו שבשנה ראשונה של אחר חנוכת הבית ונשיאת האשה אין לו שום פרנסה כי אם מן הכרם שאז הוא נקי לביתו לגמרי שפטור אפילו מתקנות הדרכים וספוק מים ומזון לאחיו אנשי המלחמ', וא"כ הך קר' דמי האיש אשר בנה בית וגו' ומי האיש אשר נטע כרם וגו' דמיירי באנשים שראוים לצאת במלחמה ולצבא צבא שפיר קאמר הקרא שמתחלה יבנה בית ואחר כך יטע כרם, כיון שיוכל להתפרנס טרם שיגמור נטיעת כרמו מפרנסת הביזה והשלל, ואחרי כי כן תו לא קשיא קושית מרן דהא התם הסוגיא קאי על אנשי הצבא הראוים ללחום דקאי על הנך קראי של חוזרי מעורכי המלחמה ובהנך בני אדם שהם ראוים לאנשי המלחמה מימר שפיר קאמר הגמרא לימדך תורה דרך ארץ, דהיינו שתחלה יבנה בית ואחר בנין ביתו יטע כרם דהראוי למלחמה בנין ביתו קודם ויותר הכרחי לו מנטיעת כרם ואחר נטיעת הכרם ישא אשה ואף שלמה בחכמתו אמר כן הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה וגו' דהיינו אם אמת ויציב פתגם שהמלך שלמה כוון באמירתו ההוא עוד לכמה דברים אחרים המוזכרים עוד שם בגמרא ועיין ברש"י בביאורו לספר משלי ובביאורי החכם אבן עזרא (עד שמצינו בקרא דנחמיה פרשה י"א פסוק ה' ואל החצרים בשדותם וגו' שענינו של שדה זו הוא בית, הרי שלך לפניך דגם מלת שדה מכונה לבית ולחצר ועיין בילקוט משלי שם שהביא באמת שם גירסא אחרת שהקדים שם נטיעת כרם לבנין בית) אבל הוא גם הוא שלמה כוון לאנשי הצבא שהמה יבנו תחלה ביתם ואח"כ כרם ולבסוף אשה ואחרי כי כן לק"מ על רבינו מהך סוגיא דסוטה דהא רבינו פה מיירי ברוב בני אדם שאינם יוצאים לקראת נשק וכן הקרא שבפרשת הקללות דמיירי ברוב בני אדם והם אוהבי מנוחה אך שלום ואמת, וטוב להם פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב ומזון ורעש כידון, וכ"כ כי בא יבא מלך ביופיו משיח צדקינו כי לא יהיה מלחמה בעולם וכמו שכתב רבינו לקמן סוף הלכות מלכים לזה הקדים רבינו נטיעת כרם שהוא לצורך פרנסתו טרם שיבנה ביתו כי דרכו של רבינו לכתוב או מה שצריך עתה או מה שיהיה צריך לעתיד והעבר אין והוא נכון בס"ד.