סדר משנה על משנה תורה, הלכות דעות· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ב · הלכה ו
אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעת ע"א וכו' ואפי' מלה אחת וכו'. ותמה מרן דהא שם בפ' ג"ה צ"ד דמייתי התם מענין גניבת דעת אמרו ג"כ שאם הי' עושה לחבירו כבודות אלו כדי להראות לבריות שחבירו חביב עליו מותר ומדוע לא הזכירו רבינו, ובספרו ב"י בח"מ סי' רכ"ח כתב שהוא מלתא דפשיטות ואין צורך להזכירו, ועיין בסמ"ע שם ס"ק ט', אמנם הלח"מ הוסיף להקשות מהא דמייתי התלמודא בחולין דעולא איקלע לבי רב יהודה פתח לו חביות המכורות לחנוני ומסיק אודועי אודעי' ואבע"א שאני עולא דחביב לי' לרב יהודה דבלא"ה נמי פתוח מפתח לי' ומבואר להך שינוי בתרא אם הוא אדם דבלא"ה הי' פותח עבורו מותר והרי בכולהו הגמרא נקטינן דלישנא בתרא עיקר, דהיינו לפי שיטתם בעלמא של הרי"ף ורבינו וגם לפי שיטתם כל אבע"א בתלמודא הוא כמו איכא דאמרי כמ"ש המ"ע בהל' חובל ומזיק ריש פ"ד וא"כ קשה למה השמיט רבינו דין זה ומ"ש הרב"י דמלתא דפשיטא הוא הנה מדהקשו התו' וצריכין לחלק ע"כ אין זה פשוט כ"כ, ונראה לענ"ד דרבינו ראה דאיכא עוד שינויא בתרא המתנגד להך שינויא ואבע"א ולכן פסק כהך שינויא שהוא לחומרא והוא נמי בתרא כי כגון זה ראוי להחמיר כדי שיהי' זרע ישראל זרע אמת ולא ידברו כזב ותרמית ומרמה כלל וביותר לפמ"ש הריטב"א בחולין צ"ד בשם קצת רבותינו בעלי התו' דאיסור גניבת דעת אפי' של ע"א מדאוריי' הוא מכח קרא דלא תגנובו ולהכי אע"ג דהך שינויא ואבע"א ס"ל להתיר לפעמים מ"מ כיון דאיכא שינויא בתרא אחרינא שאין דעתו כן הוי לי' ספיקא דאוריי' ואזלינן לחומרא, וביאור הדברים כך הוא דהנה שם בגמ' נאמרו ג' שינוים על מאי דשאיל התלמודא חתוכה נמי לישדר לי' וכו' אבע"א במקום שמכריזין חתיכה דע"א וכו' ואבע"א במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו וכו' ואבע"א משום דקא גניב לי' לדעתו וכו' ופירש"י משום דהע"א סובר שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה ליטול גידו עד שנראה לעצמו ואח"כ נתנה לו והוא לא נטלו נמצא מחזיק לו טובה על חנם ולפי שינויא בתרא דהיכי דהי' עושה דבר זה לכבודו מותר לעשותו אעפ"י שהאחר טועה א"כ זה שהי' מטריח באמת לצורך ע"א ההוא אם הי' לו בזה מן הכבוד במה שהי' נוטל ממנו הגיד, דע"כ איירי מתני' בע"א שהוא מכירו ושכנו דבשביל כך גם הוא עושה לו טובה והוי כמכרו לו כמ"ש התו' בפסחים כ"ב ד"ה ור"ש נמי וכו' ובמס' ע"א כ' ד"ה רי"א דברים ככתבן וכו' וממילא אם הי' הירך הזה שלם הי' הישראל טורח עבור שכנו הקרוב לו ליטול ממנו גם הגיד למען יראה הע"א דהישראל מכבדו ובזה יחזיק לו טובה וכיון שכן אין בזה גניבת דעת ואפי' לישראל בכה"ג מותר, איברא לפמ"ש התו' בחולין שם ב' ד"ה והא קמטעינן לי' לחלק בין הא דעולא להא דרבא ורב ספרא, איכא למימר נמי בהך נטילת הגיד נהי שאם הי' בדעתו לשלחו לע"א הי' ג"כ מטריח ליטול ממנו הגיד מיהו בשעת נטילה לא הי' עושה לכבודו של הע"א שלא הי' בדעתו כלל לשלחו לו, אבל רבינו אפשר דלא ס"ל סברת התו' אלא דעתו לחלק באופן אחר דשאני התם בעולא דהא מיהת כיבדו רב יהודה קצת במה שהי' משקהו מהיין ההוא ואעפ"י שלא פתח החביות בעבורו מ"מ הרי היה חביב לו ואם היה צריך לפתחו בשבילו הי' ג"כ עושה משא"כ ברבא ורב ספרא שלא היו עושין שום כבוד כלל למר זוטרא ברי' דר"נ אעפ"י שהיו באים ג"כ לכבודו הא מלתא לחוד לא מהני דעכ"פ עכשיו אין עושין לו שום כבוד וא"כ בהך דירך לפחות עושה לו כבוד במה שנותן לו הירך ואלו הי' יודע מתחלה שישלחו להע"א הי' נוטלו ג"כ להגיד לכבודו של ע"א שכנו לכן מותר לשלוח לו הירך אעפ"י שלא נטלו בשבילו ואין בו משום איסור גניבת דעת להך שינויא בתרא דעולא חביב לי' לרב יהודה וא"כ קמה קושייתינו וע"כ צריכין לומר דהך שינויא לעיל דמשני ואבע"א משום דקא גניב לי' לדעתי' לא שמיע לי' להך שינויא בתרא גבי עולא ולכן פסק רבינו ג"כ דאין הבדל בין מי שהוא חביב לו לבין אינו חביב לו כ"כ דבכ"ע אסור משום גניבת דעת כדמוכח מהך שינויא תליתאי ועיין בסמ"ע סימן רכ"א ס"ק ט', ומתוך האמור אפשר ליישב נמי אידך קו' הלח"מ מדוע לא הביא רבינו מאי דמסיק התלמודא דהיכי דאיהו מטעי' נפשי' ליכא גניבת דעת אפי' בישראל דהא מהך שינויא תליתאי מוכח דגם היכי דמטעי' נפשי' אסור דהא השולח הירך חתוכה לע"א אינו מכוון להטעותו שיהי' סובר שנטל הגיד לכבודו אלא איהו דמטעי נפשי' וגם שייך בזה סברת התו' שכתבו בד"ה אינהו דקא מטעו וכו' הכא איבעי לי' לאסוקי אדעתי' דטרפה הוא ומר זוטרא הי' לו נמי לאסוקי' אדעתי' וכו' וה"ה הכא בירך איבעי לי' לע"א לאסוקי' אדעתי' שלא בשבילו נטל הישראל הגיד מהירך דהא ליכא איסורא לדידי' ואדרבה לפמ"ש הריטב"א דניחא לי' לע"א יותר שישלחנו הישראל ירך שלמה כדי שיהנה מהגיד ושמנו וא"כ שייך יותר בזה דהע"א מטעי אנפשי' דה"ל לאסיק אדעתי' שאם הי' רוצה לשלחו לו מיד לא הי' נוטל ממנו הגיד ושמנו, אלא ע"כ הך שינויא בתרא ואבע"א משום דקא גניב לי' לדעתי' לא שמיע לי' לחלק בין היכי דקא מטעי' אנפשי' או לא דבכ"ע אסור גניבת דעת ועלה דהך שינויא בתרא סמך רבינו וקבעו בהלכותיו.
איברא מה שנראה יותר עיקר בעיני הוא כפי מה שאומר בזה דבאמת רבינו הביא בידו כל הדינים אשר בהשקפה ראשונה נראה שהשמיטם אבל לא כן הוא כי הן מבוארים בצחו' לשונו שכתב כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכו' הרי שתלה רבינו האיסור הזה במה שהוא מפתה וגונב דעת חבירו ושרוח שקר בפיו ואין לו לב טהור, ממילא מובן דכל היכי דאיהו מטעי אנפשי' דאין בו גניבת דעת שהרי אין הנותן מפתה להמקבל ויש לו לב טהור ורוח נכון וכן איכא למשמע מדברי רבינו דאם האורח הוא חביב לבע"ה ואף אם לא היו החביות מכורים לחנוני הי' ג"כ פותח החביות לכבודו כי אהבו אין בזה נמי משום גניבת דעת שהרי אין מפתהו בשקר ותרמית ואינו גונב דעתו של האורח דפיו ולבו שווין דלכבודו הוא עושה כן, אף אם נאמר דרבינו ס"ל כשיטת רש"י דר"י הי' אומר לעולא שפותח החביות לכבודו והאמת דבר דלכבודו פתחו דזולת זה לא הי' פותחו עד שיבוא החנוני ויטול רק שלא הי' לו הפסד בפתיחתו כי הוא ידע שהחנוני יטול החביות ואם לא הי' עולא חביב לו שהי' פותחו לכבודו אף אם הי' לו הפסד לא הי' רשאי לומר לו עכשיו לכבודו פותחו דאיכא גניבת דעת האורח שיחשוב דאין הבעה"ב חושש להפסד המגיע לו בשביל פתיחת מגופת החביות לאהבתו ולכבודו ובאמת אינו כן ונהי דאין כאן שפת שקר אבל יש בו משום גניבת דעת, רק כיון דעולא הי' חביב הרבה לר"י ולא הוי חושש להפסד המגיע לו בעבורו אין כאן לא שקר ולא גניבת דעת (כן נראה לענ"ד דעת רש"י ומסתלקת בזה קו' התו' על פירושו בד"ה אינהו דקא מטעו וכו') וכיון דהוא נראה מבחוץ ושוה מבפנים לאוהבו ודאי שרי לעשות כן ולא הי' צריך לבאר זה היטב כי סמך רבינו עצמו על המשכיל על דבריו, שוב מצאתי בספר יש"ש בחולין שתירץ כן על הקו' שלא העתיק רבינו דין איהו דקא מטעי' אנפשי' והנאני ואודה לה' כי נחני בדרך אמת ומחשבותי כמחשבות הגאון מהרש"ל ז"ל.