נתיבות עולם· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]
נתיב התשובה
פרק א
בספר משלי (א, כ-כה), "חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה, בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר, עד מתי פתיים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת, תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם, יען קראתי ותמאנו* נטיתי ידי ואין מקשיב, ותפרעהו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם וגו'". שלמה המלך רצה לומר כי התורה שהיא החכמה, ולכך לא כתיב 'חכמה', רק "חכמות", שהיא חכמה העליונה שאין אחריה דבר, והחכמה הזאת היא "בחוץ תרונה". כלומר שמתחייב דבר זה מן החכמה של תורה אל כל בני אדם, וזהו "בחוץ תרונה". ואמר (שם) "ברחובות תתן קולה", רוצה לומר הדבר הזה שהוא מתחייב מן התורה, אל תאמר שהחיוב הזה אינו רק לחכמים גדולים מאוד, אבל חיוב זה ברחובות, ששם רבים בני אדם. ויותר* מזה, עד שתקרא בראש הומיות, ששם קבוץ בני אדם. דהיינו שהדבר הזה מחויב אצל בני אדם בינונים. ויותר מזה, "בפתחי שערים", ששם נכנסים הכל. עד שהגזירה הזאת מחוייבת אצל כל בני אדם, ואי אפשר שנעלם זה מן אדם אחד. ומה הוא הדבר הזה, כי האדם יש לו לחשוב על דרכיו. ואמר (פסוק כב) "עד מתי וגו'". כלומר וכי אין אתם יראים כי תלכו מן העולם בלא תשובה, ולכך יש לכם להתחרט על מעשיכם.
וכנגד ג' כתות מדבר; כי יש חוטא שהוא חומד אל התאוה מן זנות ושאר תאות, וזהו שאמר (שם פסוק כב) "תאהבו פתי", שאין נמשך אחר השכל, רק אחר הגוף. ולכך יקרא "פתי", שאין לו השכל ודעת. וכמו שאמרו (תנחומא נשא, סימן ה) "כי תשטה" (במדבר ה, יב), אין האשה מנאפת עד שתכנס בה רוח שטות. כי הזנות מעשה חמרי, וכאשר מנאפת נכנס בה רוח שטות, והלך השכל אשר מרחיק התאות הגופנים. ואחר כך אמר נגד כת שניה, והם הלצים המכלים ימיהם בהבל, במעשים שאין בהם ממש. על זה אמר (משלי א, כב) "ולצים לצון חמדו להם". ואחר כך אמר (שם) "וכסילים ישנאו דעת". וזה כנגד בני אדם שהם רעים ורשעים, לא מצד שהם מתאוים אל התאות, רק שהם רעים, ונפש רשע מתאוה לרע מפני שהוא רע. וזהו "וכסילים ישנאו דעת", כי הדעת מחייב לעשות הטוב, והם שנאו הדעת, רק אוהבים הרע. וכמו כן זכרם דוד בפסוק (תהלים א, א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב".
ואמר (משלי א, כג) "תשובו לתוכחתי". רוצה לומר כי התורה* אומרת לחוטאים שישובו לקיים ולשמור התורה*, אף שחטאו מתחייב להם שישובו. וכאשר ישובו החוטאים אל השם יתברך, מקבלם בתשובה. ואף אם היו חוטאים במזיד, היה מתחייב מן התורה שיש להם תשובה. כי התורה שהיא שכלית לגמרי, והאדם אינו שכלי, רק הוא בעל גוף. ואילו היה האדם בעל שכל לגמרי - וחטא, אין התשובה מועילה לו, כי התשובה בשביל שיאמר 'חטאתי', והוא מתחרט על מעשיו. והחרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכליים. ולכך לא היה שייך תשובה כלל אם היה האדם שכלי. אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור, תשובה וחרטה שייך בו. ולכך התורה השכלית קורא לחוטאים שישובו.
ואם לא שב בתשובה, אחר שיודע שחטא והיה לו לשוב מן חטאו*, וזה מורה שחטא שלו מצד השכל, לא מצד שאינו שכלי גמור. ואז מתחייב מן התורה השכלית דבר זה (משלי א, כד-כח) "יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם וגו' אז תקראני* ולא אענה ישחרונני ולא ימצאוני*".
ובמדרש (שמו"ר יג, ג), אמר רבי יוחנן, מכאן פתחון פה* לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר (שמות י, א) "כי אני הכבדתי את לבו". אמר ליה רבי שמעון בן לקיש, יסתם פיהם של רשעים, אלא "אם* ללצים הוא יליץ" (משלי ג, לד), הקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שנייה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקב"ה חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך. וכל זה כאשר התרה בו לשוב ולא שב, אז החטא הזה נחשב מצד שכלו, ושוב אין תשובה לדבר זה. ולכך אמר (משלי א, כח) "אז תקראני* ולא אענה", כי כאשר מתרה השם יתברך באדם שישוב, ולא שב, הקב"ה נועל לפניו פתח תשובה אחר כך.
ובמדרש (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו), שאלו לחכמה, חוטא מה עונשו. אמרה, "חטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא). שאלו לנבואה, חוטא מה עונשו. אמרה, "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד). שאלו לתורה, חוטא מה עונשו. אמרה, יביא אשם ויתכפר. שאלו להקב"ה, חוטא מה עונשו. אמר, יעשה תשובה ויתכפר. הדא הוא דכתיב (תהלים כה, ח) "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך". למה הוא טוב, בשביל שהוא ישר. ולמה הוא ישר, בשביל שהוא טוב, עד כאן.
במדרש הזה בא לבאר, כי אם שהאמת הוא שמצד השכל אין ראוי שיהיה לחוטא תשובה, מכל מקום יש לאדם תשובה, ואף כי נפלאת היא בעינינו. וזה שאמר "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך". ורוצה לומר, שהשם יתברך הוא מורה לחוטא הדרך הישר, שהשם יתברך הוא הישר, ומאחר שהוא הישר, הוא גם כן מורה הדרך הישר לאדם. ועוד, כי מפני כי הרעה מוכן לרשעים בסוף, והוא יתברך טוב, והטוב רוצה בטוב, ולא ברע שיהיה לרשע. ולפיכך מצד ב' בחינות; מה שהוא יתברך טוב, וישר, ראוי שהשם יתברך מורה לחטאים, שהם הולכים בדרך מעוקם, מורה להם אל דרך הישר, ולהציל אותם מן הרעה אשר מוכן לרשעים.
ומה שאמר 'למה הוא טוב בשביל שהוא ישר, ולמה הוא ישר בשביל שהוא טוב'. רוצה לומר כי השם יתברך הוא 'טוב' מפני שהוא מטיב אל הכל. ולא שהטוב הזה בלא טעם, שאם יהיה השם יתברך מטיב לבריות ולא היה טעם אל הטוב, אין זה ראוי שיקרא 'טוב'. כמו שאמרו ז"ל (ב"ק נ.) כל האומר הקב"ה וותרן, יותרו לו חייו. ולא נקרא זה 'טוב', שאין מדת היושר נותן זה לוותר בחנם. ולכך אמר 'למה הוא טוב בשביל שהוא ישר', כלומר שהיושר עם הטוב.
וכן מה שאמר 'למה הוא ישר בשביל שהוא* טוב'. רוצה לומר שהשם יתברך ישר, ולא שהיושר שמעמיד השם יתברך מדתו על תכלית הדין, ולכלות את הבריות. שאין ראוי שיקרא זה 'יושר', כי איך אפשר שיהיה העולם קיים כאשר יהיה השם יתברך נוהג במדת הדין לגמרי. אבל 'למה השם יתברך ישר, מפני שהוא טוב', שעם היושר הוא הטוב, וזהו היושר הגמור כאשר עם היושר הטוב.
ואמר 'שאלו לחכמה חוטא מה ענשו', והשיבה "חטאים תרדף רעה". וזה כי החטא הוא חסרון בעולם, ואין ראוי שיהיה נמצא חסרון בעולם, ולכך תרדף אותם הרעה להאבידו מן העולם. ומכל מקום אין החכמה אומרת "הנפש החוטאת תמות", כי נמצא בעולם הרע גם כן. אבל הנבואה שהיא מן השם יתברך, ואין דבר רע יורד מלמעלה, לכך הנבואה אומרת "הנפש החוטאת תמות", שלא יהיה נמצא החוטא, שהוא רע, כמו שלא נמצא רע למעלה. ואמר 'שאלו לתורה, חוטא מה עונשו'. והתורה שהיא תקון האדם, שהרי כל התורה היא תקון האדם, וגם בזה התורה היא תיקון האדם. ולכך התורה אומרת 'יביא אשם ויתכפר', שזה תיקון של החוטא. אבל השם יתברך אומר שיעשה תשובה, כי החוטא אשר יש לו לב נשבר ונדכה על חטאו, הוא יתברך מקבלו בשביל זה, וזהו מדת השם יתברך.
ובמדרש, "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים נא, יט), אמר רבי יהושע בן לוי, כמה גדולים נמוכי רוח; שבזמן בית המקדש, אדם מביא עולה - שכר עולה בידו. מנחה - שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות, שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה". ואין תפלתו נמאסת, שנאמר (שם) "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". זבדי בן לוי ורבי יוסי בן פטרס ורבנן; חד אמר, אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אם תקבלני בתשובה, יודע אני ששלמה בני בונה בית המקדש, ומקריב כל קרבנות שבתורה, מן הדין קריא (שם פסוקים יט, כ) "זבחי אלהים רוח נשברה היטיבה ברצונך וגו' אז תחפוץ זבחי צדק". וחורנא אמר, מנין לעושה תשובה שמעלין עליו כאילו עלה לירושלים ובנה בית המקדש ומזבח והקריב כל קרבנות שבתורה, שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה". אמר רבי אבא בר יודן, כל שפסל בבהמה - הכשיר באדם, עד כאן.
ופירוש זה, כי מי שיש לו לב נשבר ונדכא*, דבר זה נחשב כאילו מקריב עצמו אל השם יתברך, שהרי זובח רוחו ונשמתו. ולכך אמר דוד, אם אתה מקבלני בתשובה, מובטח אני שיעמוד שלמה ויבנה בית המקדש, ועליו* מקריב כל הקרבנות. מפני שיצא שלמה מן דוד (ש"ב יב, כד), שהיה מקריב עצמו בתשובה אל השם יתברך, ולכך 'אם אתה תקבלני בתשובה', אשר התשובה הוא שמקריב עצמו אל השם יתברך, יצא ממני בן שהוא יבנה בית המקדש להקריב כל הקרבנות.
ואחר סבר, כי האדם עצמו נחשב כמו מקדש, שהאדם הוא כמו בית [המקדש] נחשב. ואם האדם הוא קדוש, נחשב האדם בית המקדש קדוש. ואם חטא, טימא בית המקדש הזה. ולפיכך החוטא שטימא בית המקדש, שהוא האדם, וחוזר בתשובה, כאילו בנה בית המקדש מחדש, והקריב קרבן. ובלא זה גם כן אמרו (סוטה ה:) 'גדולים נמוכי רוח לפני השם יתברך', כמו שמבואר בנתיב הענוה, שנחשב כאילו הקריב קרבן, רק שאין נחשב כאילו בנה בית המקדש. רק החוטא שטימא ובטל בית המקדש, נחשב תשובתו כאילו חזר ובנה אותו. 'והקריב קרבן בתוכו' הוא נמיכת הרוח שיש לכל בעל תשובה.
ואמר רבי (אמי) [אבא], כל שפסל* בבהמה כשר באדם. פירוש, כי הבהמה - פסול שלה כאשר יש מום בגופה, מפני שהמום הוא תחלת אבוד הגוף. והגוף כאשר נאבד הוא חוזר לעפר, ואינו קרב אל השם יתברך. אבל באדם, כאשר רוחו נשברה מפני חטאו, הרוח כאשר נסתלק לגמרי - הוא למעלה, כדכתיב (קהלת יב, ז) "והרוח תשוב אל האלקים". ולכך עולה כאשר נשבר גם כן. ודבר זה הוא הקרבה לשמים. ולכך "זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה". ומה שאמר כי כלי תשמישו של השם יתברך כלים שבורים, מפני כי אל השם יתברך הוא* הענוה, שהמדה הזאת היא* מדת הפשיטות. ולכך כליו של השם יתברך שבורים. כי השבור הוא הפשיטות, כאשר אין לו שם 'כלי' כלל. ובשביל כך משתמש השם יתברך בכלים שבורים. ולכך השם יתברך אומר 'יעשה תשובה ויתכפר'.
והנה מה שאומרת* החכמה והנבואה; משל אל מלך בשר ודם, שנתן לאחד כלי לשמור, והכלי נשבר. והוא מצטער על זה מאימת המלך, ולא ידע מה יעשה. לכך הוא שואל חכם אחד מה יעשה. והוא משיב כי דבר זה אינו כבודו של מלך, ואין להשיב לו הכלי כך. ואדם זה לא ידע מה יעשה, ואומר* כי באולי זה לא ידע הנהגת מלך זה, אלך ואשאל אחד מקרובי המלכות, שהם מכירים את המלך. וכאשר הוא שואל אותו, משיב לו כי אני מכיר את המלך גדולתו ורוממותו, אין ראוי להביא כלי זה לפניו, ולכך אמר כי יש לאבדו לגמרי. והנה לא ידע מה יעשה, ולכך אומר אלך אל האומן שתקן את הכלי, אולי ימצא לו תקנה. ובא אל האומן, אמר שיש תקנה לזה הכלי, אבל התקנה קשה, גם לא לכל הקלקולים שבו, רק לאחד או לשנים. והנה זה אומר, על כל פנים לא אוכל להיות נקי מזה. אלך אל המלך עצמו, יעשה רצונו בי* מה שיעשה. והנה המלך אמר, הכלי הזה - שבור אני משתמש בו. והראשונים שלא אמרו לך כך - מפני כבודי עשו, ולא מצד הנהגתי. אבל אני משתמש בו כך.
לכך אמר כי מתחלה שאלו לחכמה - חוטא מה עונשו מצד החכמה. והיא אומרת - החכמה מחייב אל החוטא הרע, כאשר חטא אל המלך. ואחר כך שאלו אל הנבואה, כי הנביא יודע ומכיר גדולת המלך, וכמה גדול מעלתו. לכך אמרה*, כי מצד הזה אין ראוי אל החוטא רק המיתה, לפי גודל חטאו שחטא למלך הזה. ואחר כך שאלו לתורה, כי בתורה ברא השם יתברך את עולמו, וכיון שבה נברא הכל, יש גם כן בתורה - אחר שחטא ונתקלקל בריאתו - יש בתורה גם כן תקון לאדם. ואחר כך שאלו אל* השם יתברך בעצמו, והוא אומר בכלי שבור אני משתמש, כמו שאמרנו שכל כליו הם שבורים.
אבל יש בזה שהחכמה אומרת "חטאים תרדף רעה" חכמה מאוד*, רמזו כאן ענין בעל התשובה. וזה כי מצד החכמה, כאשר יחטא האדם, ואין* ספק כי דבר זה הוא רע מצד החכמה, לכך אומרת "חטאים תרדף רעה". כי החטא בעצמו הוא חסרון, כמו שהוא לשון 'חטא', כמו "אנכי אחטנה" (בראשית לא, לו), "והיה אני ובני שלמה חטאים" (מ"א א, כא). וכל חסרון הוא רע*, ומפני שהרע נמשך אחר דבר שהוא חסר, אומרת החכמה "חטאים תרדף רעה". אבל הנבואה שהיא למעלה מן החכמה, היא גוזרת דין על החוטא, כי הנבואה היא במדת הדין, ודין החוטא הוא המיתה. וזה משפט החוטא בודאי, שהשם יתברך גוזר עליו המיתה. ולפיכך החכמה אמרה "חטאים תרדף רעה", כי אין החכמה משפט החוטא, רק כי הרע שהוא בעולם ירדף את החוטא. אבל הנבואה, שהיא מצד מדת הדין, אמרה "נפש החוטאת היא תמות".
אמנם כאשר שאלו התורה 'חוטא מה יעשה', השיבה התורה כי יש תיקון אל החוטא - להיות מסתלק מן החטא על ידי קרבן. כי הקרבן הוא השבה גם כן אל השם יתברך, כמו התשובה, שהרי נקרא 'קרבן'. כי מי שמביא קרבן אל אחר*, הוא שב אליו להתדבק בו, מצד שהוא מקריב אליו קרבן. וכאשר הוא שב אל השם יתברך, אחר שהיה מתרחק ממנו יתברך על ידי חטא, יש כאן כפרה וסלוק עון. ודבר זה מצד התורה, כי מצד התורה יש לאדם סלוק מן החטא, מפני שהתורה היא שכל נבדל מן הגשמי, וכל חטא בשביל שהיה נמשך אחר הגשמי. ולפיכך מצד התורה השכלית, יש תקנה אל החוטא לצאת האדם* מן החטא הדבק באדם מצד הגשמי. ולפיכך אמרה תורה 'יביא אשם ויתכפר'. כי כאשר מקריב האדם קרבן, מקריב עצמו אל השם יתברך, כפי אשר נתרחק מן השם יתברך. ולפיכך בקצת קרבנות כתיב (ויקרא ב, א) "ונפש כי תקריב מנחה", ודרשו ז"ל (מנחות קד:) כאילו הקריב את נפשו. ולפיכך על ידי קרבן מקריב עצמו אל השם יתברך, כפי הריחוק שנתרחק ממנו על ידי החטא. ולכך התורה, שהיא שכל נבדל לגמרי, יש לאדם תקנה להסתלק מן החטא.
ולא היה תקנה זאת אל החכמה, שהיא חכמה בלבד. שאין החכמה ההשגה* הנבדלת לגמרי מן הגשמי, כמו שהיא התורה, שהיא שכל נבדל לגמרי. וכן אין הנבואה השגה נבדלת מן הגשמי. ולפיכך מצד אלו שתי מדריגות אין כאן סלוק חטא, אשר הוא החטא מה שהיה החוטא נמשך אחר הגשמי. אבל התורה, שהיא שכל נבדל מן הגשמי לגמרי, לכך מצד מדריגות התורה יש כאן סלוק חטא אל האדם שהיה נמשך אחר הגשמי. ולפיכך החכמה היתה אומרת (משלי יג, כא) "חטאים תרדף רעה", כי ראוי אל החוטא - הרע, כי דבק בו הרע, ורודף אחריו הרע. אף על גב שלא היתה גוזרת משפטו* לגמרי, רק שמתחייב אל החוטא - הרע. אבל הנבואה שהיא מצד מדת הדין, היתה מחייבת משפט החוטא לגמרי מכל וכל, לומר (יחזקאל יח, ד) "נפש החוטאת היא תמות". אבל כאשר שאלו לתורה השכלית הנבדלת מן הגשמי, התורה אומרת 'יביא קרבן ויתכפר מחטאו', כי התורה מדריגה פשיטת* האדם מן הגשמי, ובזה הוא סלוק החטא, כמו שהתבאר.
ואמר שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו, והוא יתברך אומר 'יעשה תשובה ויתכפר'. וביאור זה, שמצד כי הנמצאים כלם תלוים* בו - שבים אליו, כי כן הנמצאים שבים אל השם יתברך, כי אין להם קיום בעצמם, כמו שהתבאר. וזה החוטא, כאשר הוא פורש מחטאו ושב אליו יתברך, השם יתברך מקבל אותו, כי זהו מצד מדת השם יתברך שהוא מקבל כל הנמצאים שהם שבים אליו. ולכך הקב"ה אומר 'יעשה תשובה ויתכפר', כי מצד השם יתברך החטא מסתלק. ויש לך להבין עוד בענין זה, כי אי אפשר לפרש יותר.
פרק ב
מדת התשובה כאשר יתחרט האדם מעונותיו שעשה, ושב אל השם יתברך בכל לבו. ואל יתמה האדם מאיזה טעם יועיל התשובה, אחר שכבר חטא. והרי בבית דין של מטה* אחר שעשה חטא שחייב מיתה, אף שאנו יודעים שכבר שב בתשובה, אינו פטור מן המיתה. ודבר זה מפני כי אין בית דין של מעלה ובית דין של מטה שוים; כי בית דין של מעלה, כמו שתחת ידם הרע, שדנין על הרע, כך דנין על הטוב גם כן. ומפני כך אם האדם כבר עשה תשובה, ותקן את מעשיו, נדון לזכות בבית דין של מעלה. שכשם שהדין לרע תחת ידם, כך מעשים הטובים דנין עליו. אבל בית דין שלמטה אין משגיחין על זה, ודנין את האדם על הרע בלבד. ודבר זה בארנו בפרקים אצל מקח שוחד (אבות פ"ד מכ"ב), עיין שם.
אמנם כי לפי הדברים אשר אמרנו, כי התשובה הוא שייך מצד השם יתברך דוקא, כי הוא בלבד מקבל שבים. ולפיכך בית דין של מעלה דוקא מנקה לשבים, ולא בית דין של מטה. כי התשובה שייך אל השם יתברך, כי מצד השם יתברך יש תשובה אל האדם, לא זולת זה כלל. ולכך תמצא התשובה בבית דין של מעלה, ולא בבית דין של מטה. ואדרבה, החכמה אומרת (משלי יג, כא) "חטאים תרדף רעה". וכן הנבואה. ואין התשובה רק מצד השם יתברך, ולפיכך בית דין שלמטה אין דין שלהם מצד התשובה.
ובפרק שואל* (שבת קנג.) תנן התם, רבי אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, וכי אדם יודע איזה יום ימות. אמר להם*, וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". אמר רבי יוחנן בן זכאי, משל לאדם שזימן עבדיו* לסעודה, ולא קבע להם זמן. פקחים שבהם קשטו את עצמן, וישבו על פתח בית המלך. אמרו, כלום חסר לבית המלך. טפשים שבהם הלכו למלאכתן, ואמרו, כלום יש סעודה בלא טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו; פקחים שבהם נכנסו לפני המלך כשהם מקושטין, והטפשים שבהם נכנסו לפניו* כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחין, וכעס לקראת טפשין. אמר, הללו שקשטו את עצמן לסעודה, ישבו ויאכלו וישתו. הללו שלא קשטו את עצמן לסעודה, יעמדו ויראו. חתנו של רבי מאיר היה אומר משום רבי מאיר, והלואי שיהיו הללו עומדים* ונראים כמשמשים. אלא אלו ואלו יושבים; הללו אוכלים, והללו רעבים. הללו שותים, והללו צמאים, שנאמר (ישעיה סה, יג-יד) "כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב*".
ויש לשאול, למה אמר רבי אליעזר בהך לישנא, הוי ליה לומר 'ושוב כל ימיך', כדי שנשמע מזה שיהיה כל ימיו בתשובה. ויש לתרץ, דהוי משמע אם היה כל ימיו חוטא, אין תקנה אליו לשוב יום או יומים לפני מיתתו, כיון שכל כך זמן היה בחטא. ועל זה אמר 'שוב יום אחד לפני מיתתך', שאף אם חטא כל ימיו, יש לו לשוב אף יום אחד לפני מיתתו, ומועיל לו התשובה. ולפיכך אמר בזה הלשון.
ועוד יש לך לדעת, כי רמז בזה דבר מופלג. כי עיקר תשובה קודם וסמוך למיתתו, והוא יותר ממה* שישוב זמן הרבה קודם מיתתו. וזה מפני כי האדם במיתתו ראוי לשוב אל השם יתברך. ולפיכך אם שב קודם מיתתו, אז במיתתו שב אל השם יתברך לגמרי, להיות נשמתו צרורה ודבוקה עם השם יתברך, וזה ידוע.
ומה שאמר 'וכן אמר שלמה "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר"'. נראה שאמר זה שלמה כנגד בני אדם שחטאו בעשה, ולא תעשה. כי האדם החוטא בלא תעשה, הוא מתעב עצמו בעבירות, ונקרא שבגדים שלו מלוכלכים בצואה הרבה. ומי שלא קיים מצות עשה, לא נקרא שבגדים שלו מלוכלכים בחטא וצואה, שהרי לא עשה דבר. רק שנקרא שחיסר עצמו מן הקדושה העליונה, הם המצות. וזה* נקרא "שמן מעל ראשך אל יחסר". וזה כי השמן בו מקדשים את האדם עד שהוא קדוש, ועל ידי שמקיים המצות עשה נקרא שהאדם מקבל תוספות קדושה. ולפיכך אמר הכתוב שהאדם ירחץ את בגדיו שלא יהיה בהם לכלוך חטא. ואל יהא חסר מן הקדושה העליונה, היא קדושת המצות. ואין זה בלא זה, כי צריכים שניהם; ללבן בגדיו* שלא יהיה בהם לכלוך חטא, ויהיה לו קדושת המצות. ודבר זה מבואר. ומפני כך אמר הכתוב בזה הלשון "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר".
ואמר 'משל וכו''. ומדבר* זה יש ללמוד דבר עמוק גדול מאוד; שכר הצדיקים, ועונש הרשעים. וזה שאמר 'המלך זימן את עבדיו* לסעודה'. כלומר כי כל בני אדם מוכנים הם לסעודת המלך מצד עצמם, וכאשר אין לו הדבר שראוי ומוכן לו, הוא בצער. ואל יאמר כי אף אם אין לו המעלה לעתיד, מה יהיה צערו. ולכך אמר שהוא משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ואם חסר דבר שהוא ראוי לו, בודאי צער הוא לו. וזה שאמר 'לא שיהיו אלו אוכלים ושותים ואלו משמשים', עד שיהיה להם צירוף אל הסעודה. אבל אלו יהיו מזומנים לסעודה, ואלו רואים. שרוצה לומר, כי לעתיד האדם מוכן אל עולם הבא, ועל זה נברא האדם, כדכתיב (בראשית ב, ז) "וייצר" בשני יודי"ן, יצירה בעולם הזה ויצירה בעולם הבא (ב"ר יד, ה). ולעולם הבא, כאשר היה* ראוי לו עולם הבא, והוא אינו מקבל עולם הבא, דבר זה אין למעלה הימנו בחסרון, והחסר הוא בצער. ולכך מדמה למלך שהזמין את עבדיו, כלומר שהם מוכנים אל הסעודה, וכאשר הם חסרים ממה שהיו מוכנים לו - זהו חסרון. וכך הרשעים, שבמקום שהיו מוכנים אל קבלת המעלה העליונה, יהיו הם חסרים מה שראוי להם, ודבר זה מבואר. וענין הסעודה הזאת בארנו אצל (אבות פ"ג מט"ז) 'והכל מתוקן לסעודה', עיין שם.
ובפרק יום הכפורים (יומא פו.), אמר רבי חמא בר חנינא, גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר (ירמיה ג, כב) "שובו בנים שובבים ארפא וגו'". רבי חמא בר חנינא רמי, כתיב "שובו בנים שובבים", דמעיקרא שובבים אתם, וכתיב "ארפא משובותיכם". לא קשיא, כאן מאהבה, כאן מיראה. אמר רב יהודה, רבי אמי רמי, כתיב "שובו בנים שובבים* ארפא משובותיכם", וכתיב (ירמיה ג, יד) "כי אנכי בעלתי בכם וגו'". לא קשיא, כאן מאהבה* ומיראה, כאן על ידי יסורין.
דע לך, כי התשובה היא לאדם מצד כי האדם נברא בהתחלתו בלא חטא. וכאשר הוא שב אל השם יתברך, אז האדם חוזר אל התחלתו. ומפני זה ראויה התשובה להביא רפואה לעולם, כי הרפואה גם כן שהוא שב להיות כבתחלה. וכאשר בני אדם עושים תשובה, וחוזרים אל התחלתם, העולם גם כן חוזר אל התחלתו לתקן כל קלקול שהוא בעולם. ולפיכך אמר 'גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם', כאשר העולם מתדבק בהתחלתו, והבן זה.
ואמר כתיב "שובו בנים שובבים", דמשמע מעיקרא, כלומר דמיד שהוא שב יש לו רפואה, דכך כתיב "שובו בנים שובבים". וכתיב "ארפא משובותיכם", שצריכים רפואה. ומתרץ 'הא על ידי אהבה', כי מי ששב אל השם יתברך מאהבה, בודאי תיכף ומיד ששב יש לו רפואה, כי מצד האהבה יש כאן תשובה גמורה. ואם שב מצד היראה, אין כאן תשובה גמורה, וצריך רפואה מן השם יתברך. וזה ההפרש שיש בין העובד מאהבה ובין העובד מיראה; כי העובד מאהבה יש לו אהבה ודביקות אל השם יתברך מצד עצמו, כמו שהתבאר בנתיב האהבה (נתיב אהבת השם פ"א), עיין שם. אבל העובד מיראה, היראה הזאת מצד השם יתברך, לכך רפואתו מן השם יתברך, לא מצד האדם עצמו. ודבר זה יש להבין מאוד.
וכן מה שאמר אחר כך "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם", דמשמע שהתשובה היא מצד עצמו של אדם. וכתיב "כי אנכי בעלתי בכם", דמשמע התשובה אינה מן האדם, והיא מצד הקב"ה שגורם לו בעל כרחו שישוב, כמו שאמר "ואנכי בעלתי בכם". כלומר, שהבעל מושל על האשה ומכריח אותה שתהיה תחתיו, ולא תצא מרשותו. 'לא קשיא, הא מאהבה ומיראה, הא על ידי יסורין'. כי כאשר השם יתברך מביא יסורין על האדם, ומחמת יסורין חוזר בתשובה, ובזה נאמר "כי אנכי בעלתי בכם", כלומר שהוא מכריח אותו לתשובה על ידי יסורין.
ומעתה הם ג' בעלי תשובה; המדריגה העליונה ביותר שהם שבים מאהבה. ואחר כך אותם שהם שבים מחמת יראה מן השם יתברך. המדריגה השלישית שהם שבים מחמת יסורים*, אשר מכח צרה חוזרים לשוב אל השם יתברך, כמו שעשה מנשה, שמחמת יסורין היה שב אל השם יתברך, וכדכתיב (דה"י ב, לג, יב) "בעת הצר לו וגו'". וכל אחד מדריגה בפני עצמו. והדברים האלו מובנים מאוד מאוד, כי אלו ג' הם* דרכי התשובה; האחד מצד מדת אברהם, שהוא מדת האהבה, דכתיב (ישעיה מא, ח) "זרע אברהם אוהבי". הדרך השני מצד מדת יצחק, שהוא מדת היראה, דכתיב (בראשית לא, מב) "ופחד יצחק היה לי". והדרך הג' מדת יעקב, שהיה נודר בעת צרה, דכתיב (בראשית לה, ג) "לאל העונה אותי ביום צרתי". וכתיב (תהלים כ, ב) "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב". ולא 'שם אלקי אברהם'. ואמרו במדרש, כדאמרי אינשי מי שענה בעת צרה לאביך, הוא יענה גם כן אותך בעת צרה. כך מי שענה ליעקב בעת צרתו, דכתיב "לאל העונה אותי ביום צרתי", יענה אותי גם כן. אלו ג' דרכי תשובה, ויש להבין אותם.
ובפרק יום הכפורים (פו.), אמר רבי לוי, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד, ב) "שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו'". רבי יוחנן אמר, "עד" ולא עד בכלל. ומי אמר רבי יוחנן הכי, והאמר גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר (ירמיה ג, א) "הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר וגו'", עד "ושובו אלי נאם ה'". לא קשיא, הא ביחיד, הא בצבור.
יש לך לדעת ענין התשובה שהוא שב אל השם יתברך, ומסלק עצמו מן החטא. התשובה הזאת אי אפשר רק כאשר יש לו הפשיטות מן החטא לגמרי. וזה שאמר 'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד', כי משם התחלת ההויה מן האדם. וכבר אמרנו כי התשובה הוא שחוזר אל התחלתו, והתחלת האדם מן תחת כסא, כי משם הנשמה חצובה, ועד שם מגיע הפשיטות הזה, כי התשובה הזאת היא הפשיטות הגמור. ולכך אמר 'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד'. ומפני שאפשר לומר כי הפשיטות הזה מגיע עד השם יתברך לגמרי, ולכך אמר רבי יוחנן 'עד ולא עד בכלל'. ופריך 'והאמר רבי יוחנן, גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה'. הרי מגיע התשובה לדחות התורה, אם כן בודאי מגיע פשיטות התשובה עד מדריגת התורה. ומתרץ 'לא קשיא, הא ביחיד הא בצבור'. כי ביחיד אין הפשיטות כל כך, ואינו מגיע רק עד כסא* הכבוד. ואילו תשובת הרבים, אשר מצד שהם רבים יש להם פשיטות יותר, ומגיע עד השם יתברך - עד ועד בכלל. ויש לך להבין דברים אלו מאוד, כי השם יתברך הוא "אלקי ישראל" (שמות ה, א), ולכך מגיע התשובה - שהאדם חוזר אל התחלתו - עד השם יתברך, שהוא התחלת האדם, ולכך מגיע עד השם יתברך לגמרי.
אמר רבי יוסי הגלילי (יומא פו:), גדולה תשובה שמביאה גאולה, שנאמר (ישעיה נט, כ) "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב*". מאי טעמא "ובא לציון גואל", משום "ולשבי פשע ביעקב". אמר רבי יונתן, גדולה תשובה שמקרבת גאולה לעולם, שנאמר (ישעיה נו, א) "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות". פירוש, מפני שבעל תשובה חוזר בתשובה, ונבדל מן היצר הרע, ויוצא בזה לחירות. כי בעל החטא הוא משועבד למלך זקן וכסיל, זה יצר הרע, למה נקרא שמו 'מלך' שהכל שומעין לו וכו', כדלעיל. ומפני שהאדם תחת רשות יצרו אשר הוא מושל בו, ובעל תשובה יוצא לחירות מן היצר הרע, ודבר זה גאולה גם כן. ולפיכך מקרב גם כן הגאולה, שיהיו נגאלים מכח האומות המושלים, והם מחטיאים את ישראל. וכבר בארנו שבשביל טעם זה, היובל - שהוא גאולה לעבדים - היה ביום הכפורים, כדכתיב (ויקרא כה, ט) "ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם", "ובכל ארצכם גאולה תתנו לארץ" (שם שם כד), וכמו שהתבאר במקומו. וזה כי יום הכפורים הוא גאולה לנפש האדם, שיוצא לחירות מן יצר הרע אשר משעבד באדם. ולכך היו שניהם ביחד; גאולת הגוף, וגאולת הנפש. ולכך אמרו* כי התשובה מקרבת הגאולה. וידוע עוד, כי התשובה מצד המדריגה העליונה, שהיא מדריגת הגאולה, ששם היציאה לחירות מכח האומות. ודבר זה מבואר מאוד.
ואמר ריש לקיש (יומא פו:) גדולה תשובה שזדונות נעשה להם כשגגות, שנאמר (הושע יד, ב) "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך". "עון" מזיד הוא, וקרי ליה "מכשול". איני, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשה להם כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו וגו'". לא קשיא, כאן מאהבה, כאן מיראה. דבר זה הוא מבואר מעצמו איך זדונות נעשה לו שגגות. כי לפי מדריגת ומעלת התשובה, שהוא שב אל השם יתברך, אשר התשובה מגעת עד כסא הכבוד, ולפיכך נחשב החטא שגגה. דומה למי שהיה בלתי ידיעה, וקנה אחר כך מדריגה עליונה, שנעשה חכם. לפי מדריגה עליונה שקנה, נקרא מה שעשה קודם זה - שעשה בשגגה. כי כאשר החוטא שב בתשובה, מסלק עצמו מן המדריגה החמרית שהיה בו החטא, ומגיע עד המדריגה הנבדלת. ומפני כך נחשב לו חטאו - מצד התשובה שעתה עומד בו - שגגה, כי השגגה הוא מצד החומר אשר מבטל השכלי.
ומקשה, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשה לו כזכיות. ומתרץ, לא קשיא, הא ששב מאהבה, הא ששב מיראה. דבר זה ענין עמוק מאוד, איך השב מאהבה נעשו* לו הזדונות כמו זכיות. כי זה שחטא ושב אל השם יתברך, הוא יותר מקובל ומרוצה אל השם יתברך. כי אין חדוש אם הצדיק, שהוא בעל צדק בעצמו, שהוא עם השם יתברך. אבל החוטא אשר הוא שב אל השם יתברך, כמו זה שחטא אל השם יתברך, וכאשר הוא שב אל השם יתברך, דבר זה הוא יותר. כי האדם שהוא בא מרחוק, כמו שהוא החוטא שנתרחק מן השם יתברך, ובא עתה להתדבק בו יתברך, אין ספק שהדביקות הזה הוא יותר. כי כמו שתראה ביסוד האש, כאשר הוא למטה ומתנועע למעלה, ובודאי דבר זה בשביל גודל הדבוק שיש לאש אל המעלה, אף שהוא רחוק ממקומו, הוא שב אל מקומו אשר יש לאש דביקות לשם לגמרי. ואם לא היה* כל כך הדבוק שלו למעלה, לא היה מתנועע כל כך מרחוק.
וכן אמרו במדרש (שוח"ט תהלים פרק קמו) על הגר "ואהבתם את הגר" (דברים י, יט), זה שהניח מקומו ובית אבותיו ובא אליכם להתגייר להתדבק בכם, "ואהבתם את הגר". ולכן נאמר (ישעיה נז, יט) "שלום שלום* לרחוק ולקרוב", כלומר השלום הוא הדבוק שנותן לאחר, והוא יותר אל אותו שבא מרחוק. 'והדר לקרוב', שאין מורה כל כך הדבוק בו יתברך. ודבר זה מצד שהוא מזכך נפשו לגמרי כאשר שב בתשובה, ולכך נעשה לו זדונות שלו כזכיות. כי הזדון, שהוא הריחוק בעצמו שהתרחק, ובא אל השם יתברך, מורה זה על הדבוק הגמור בו יתברך, ובזה זדונות שלו נעשים זכיות.
ולכך אמר דוקא ששב מאהבה. כי אז* הדבוק בו יתברך, כדכתיב (ר' דברים ל, כ) "לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו". והדביקות בו יתברך הוא מצד הזכות הגמור שבו, ולכך רוצה להסתלק מן החטא שהיה נמשך אחר הפחיתות, ורוצה להתדבק בו יתברך, שהוא קדוש לגמרי. ולכך זדונות שלו נעשים כזכיות, שהתשובה מאהבה מורה על גודל הדבוק בו יתברך. אבל השב מיראה, אין זה שבא אל השם יתברך להתדבק בו, ולכך לא יאמר בזה שנסתלק ונזדכך מן הפחיתות שבו. ולכך אמרו כי השב מיראה זדונות שלו נעשים כשגגות.
אמנם עיקר הפירוש, כי התשובה מה שהוא שב אל השם יתברך בכל לבבו ובכל נפשו. ודבר זה הוא סדר העולם, שהעולם הזה שב אל השם יתברך, ואין לו קיום מצד עצמו, רק שהוא שב אל השם יתברך, אשר ממנו הוא נמצא, ואליו שבים כל הנמצאים. וזהו קיום שלהם, מפני שהם שבים אל השם יתברך. ובדבר זה הארכנו בפרק משה קבל (אבות פ"א מ"ב), מה שהעולם עומד על העבודה, הוא מטעם שהעולם יש לו השבה אל השם יתברך, והוא קיומו, וזולת זה לא היה קיום אל העולם. ודבר שהוא סדר העולם, שכך ברא השם יתברך את העולם, וזה עצמו זכות האדם כאשר האדם נמשך אחר סדר העולם אשר סידר השם יתברך. כי זה* ענין כל התורה, שהיא סדר העולם שסידר השם יתברך את העולם. ומפני כי התשובה היא שהנמצאים שבים אל השם יתברך כמו שנמצאו ממנו, וזה גם כן הוא סדר העולם. ולכך כאשר החוטא שב אל השם יתברך, נעשים הזדונות שלו כזכיות, שהרי יש כאן השבה אל השם יתברך, כמו שהוא סדר העולם. ולכך החוטא הזה, שנתרחק מן השם יתברך על ידי חטאו, והריחוק הוא מחייב ההשבה אל השם יתברך. ולפיכך הריחוק הזה נעשית לו זכיות, כאשר יש כאן השבה אל השם יתברך.
ודוקא כאשר התשובה מתוך אהבה, שכאשר התשובה היא מתוך אהבה, אשר האהבה הוא הדבוק בו יתברך לגמרי, כמו שנאמר (ר' דברים ל, כ) "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו". לכך התשובה שהיא* סדר העולם, שיהיה העולם דבק* בו יתברך, שיהיה לעולם קיום. ומפני כי אין דביקות רק מכח אהבה, לכך כאשר התשובה היא מתוך אהבה דוקא נחשבו לו הזדונות כזכיות, במה שזכיות כל הנמצאים מה שהם שבים אל השם יתברך, וזהו סדר העולם. לכן זה שהוא שב אל השם יתברך כאשר ראוי אל הבריאה להיות דבקים מתוך אהבה, זדונות נעשים כזכיות. ואלו הדברים אין לפרש אותם לעומק שלהם.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם, שנאמר (ר' יחזקאל לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו חיה יחיה". פירוש דבר זה כמו שהתבאר למעלה (ד"ה יש לך) 'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד'. וכיון שהתשובה מגעת עד כסא הכבוד, מזה תדע כי התשובה מארכת ימיו ושניו* של אדם. והתשובה נבראת קודם שנברא העולם (נדרים לט:), שמזה תבין ותדע כי מצד התשובה הוא במדריגה עליונה, אשר שם אריכת הימים והשנים. ויש להבין זה.
פרק ג
אמר רבי יצחק (יומא פו:), אמרו במערבא משמיה דרבא* בר מרי, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם; מדת בשר ודם, אדם מקניט את חבירו, ספק מתפייס ממנו, ספק אין מתפייס ממנו. ואם תמצא לומר מתפייס ממנו, ספק מתפייס ממנו בדברים, ספק מתפייס ממנו בממון. אבל מדת הקב"ה אינו כן; אדם עובר עבירה בסתר*, מתפייס ממנו בדברים, שנאמר (הושע יד, ג) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". ולא עוד, אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר (שם) "וקח טוב". ולא עוד, אלא שדומה כמו* שבנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (שם) "ונשלמה פרים שפתינו". ושמא תאמר פרי חובות, תלמוד לומר (שם פסוק ה) "אוהבם נדבה".
פירוש דבר זה, כי השם יתברך אינו כמו בשר ודם, כי האדם שהוא בעל גוף וגשם, מתפייס בדבר שהוא גשמי, דהיינו ממון. אבל השם יתברך שאינו גוף וגשם, מתפייס בדבר שאינו גוף וגשם, הוא הדבור, שאינו גוף וגשם. ואמר שבשר ודם ספק מתפייס ספק אינו מתפייס. משום שכל דבריו של בשר ודם נמשכים אחר המקרה בלבד; לפעמים מתפייס, ולפעמים אינו מתפייס, הכל לפי המקרה. אבל השם יתברך, אין דבריו במקרה, ולפיכך השם יתברך בודאי מתפייס, כי כך מדתו יתברך, שיהיה מתפייס בדברים. ואמר שיחזיק* טובה על זה. כי הוא יתברך חפץ בעולם, כי אם אין הנבראים - על מי מלכותו יתברך. ומפני כך נחשב דבר זה כמו מי שעושה דבר טוב אל אחד, ומחזיק לו טובה על זה.
ומה שאמר שדומה כאילו בנה מזבח והקריב כל הקרבנות, דבר זה כאשר האדם בעל תשובה, מקריב עצמו אל השם יתברך. ואמר כאילו הקריב נדבה. ודבר זה כי החוטא שיצא מרשותו ועולו של הקב"ה, לא שייך שיש עליו חובה מוטלת, שהרי כבר יצא מן הגזירה אשר עליו. אבל נחשב כאילו הוא עושה נדבה. לפיכך אמר כי הקב"ה מחזיק לו טובה כאילו עשה דבר שהוא לפנים משורת הדין, והבן זה.
ובמדרש, זבדי בן לוי, ורבי יוסי פטרס, ורבנן וכו'. ומדרש זה פרשנו למעלה*, כי (ש)רוצה לומר, שדוד אמר שאם יקבל אותו בתשובתו, נחשב זה כאילו הקריב עצמו. לכך יודע אני כי שלמה בני, מתיחס אלי, כי הבן מתיחס אל האב. ואם האב הוא כאילו הקריב עצמו אל השם יתברך, שכך הוא מי שהוא חוזר בתשובה, ולפיכך יודע אני ששלמה, שהוא בני, יבנה בית המקדש ומזבח*, ויקריב עליו כל הקרבנות שבתורה. ומכל מקום סבר, כי אף על גב דכתיב (תהלים נא, יט) "זבחי אלקים רוח נשברה", אבל לומר שיהיה נחשב כאילו עלה לירושלים ובנה בית המקדש ומזבח - זה לא שמענו. ולפיכך הוסיף לומר, כי החוזר בתשובה נחשב כאילו עלה לירושלים, ובנה מזבח והקריב עליו כל הקרבנות. כי המקדש והמזבח וירושלים הכל הוא לאדם. ומאחר שהכל בכח האדם, וכאשר הקרבן הוא האדם עצמו, כי העושה תשובה מקריב עצמו אל השם יתברך, ולפיכך נחשב העושה תשובה כאילו עלה לירושלים ובנה בית המקדש ומזבח והקריב עליו כל הקרבנות, כי באדם הוא הכל. ודבר זה מבואר מאוד.
אמר מר זוטרא בר טוביא אמר רב (יומא פו:), גדולה תשובה שאפילו יחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם, שנאמר (הושע יד, ה) "ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו", 'מהם' לא נאמר, אלא "ממנו". פירוש, מה שמוחלין לו ולכל* העולם, כי התשובה על העולם, כמו שנתבאר למעלה (ס"פ ב) כי התשובה נבראת קודם שנברא העולם (נדרים לט:). ומפני כך מוחלין אל כל העולם, כי העולם על ידי תשובה דבק* במדריגה שבה מחילת הכל. ויש להבין זה, כי בעל התשובה פותח שער עליון, אשר הוא שער התשובה, ושם מחילת הכל. ולפיכך התשובה שעושה היחיד הוא מחילה אל הכל.
היכי דמי בעל תשובה (יומא פו:), כגון שבא דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושניה, ופורש* הימנה. מחוי רבי יהודה, באותו מקום, ובאותה אשה, ובאותו פרק. אמר רב יהודה, רב רמי, כתיב (משלי כח, יג) "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם*", וכתיב (תהלים לב, א) "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". לא קשיא, כאן בחטא מפורסם, כאן בחטא שאינו מפורסם. רב זוטרא בר טוביא אמר, כאן בעבירות שבין אדם למקום*, כאן בעבירות שבין אדם לחברו. ואין רוצה לומר במה שאמר 'באותו מקום ובאותה אשה', כי לא תמצא תשובה אלא* דוקא בענין זה. שאם כן, אם מתה אותה אשה, לא יהיה לו תשובה. אלא רוצה לומר, שאם מצטער על החטא, שודאי לא היה עובר אותה עבירה אם אותה עבירה היתה באה עתה אליו, זה נקרא 'בעל תשובה', שהרי הוא שב מאותו חטא ממש. אבל אם אינו מצער כל כך, לא נקרא 'בעל תשובה'.
תניא (יומא פו:), אמר רבי יוסי ברבי יהודה*, עבר אדם עבירה פעם* ראשונה - מוחלין לו. שניה - מוחלין לו*. שלישית - מוחלין לו. רביעית - אין מוחלין לו, שנאמר (עמוס ב, ו) "כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו". ואומר (איוב לג, כט) "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". מאי 'ואומר', וכי תימא הני מילי בצבור, אבל ביחיד לא, תא שמע "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". פירוש, כי מעשה האדם הם במקרה, ולפיכך השם יתברך מוחל וסולח עד ג' פעמים, שעדיין לא הוחזק (יבמות סד:), והיה החטא דרך מקרה. והשם יתברך מוחל על כל חטא שהוא במקרה. אבל כאשר כבר עשה ג' פעמים, לא נחשב חטא במקרה, ואז אין השם יתברך מוחל. ודבר זה מבואר, כי המעשה שהוא במקרה השם יתברך מוחל עליו.
שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי (יומא פו.), שמעת ד' חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש. אמר ליה, ג'* הן, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר אדם על מצות לא תעשה, ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם". עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין, ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולה, ויסורין ממרקין, שנאמר (תהלים פט, לג) "ופקדתי בשבט פשעם". אבל מי שיש לו* חלול השם בידו, אין כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעיה כב, יד) "ונגלה באזני ה' צבאות* אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון וגו'".
אלו דברים יש בהם חכמה מאוד, כאשר תבין ענין התשובה, שהוא ההשבה אל השם יתברך. ולפיכך כאשר עבר מצות עשה, ומצות עשה אינו רק שאינו קונה המצוה* מה שראוי לקנות, והוא חסר המצוה* שראוי לאדם, לכך התשובה מכפר על זה, ותיכף מוחלין לו. וזה כי ראוי שיהיה התשובה מכפרת, אם לא שיש טעם בדבר שאין התשובה* מכפרת. ולא תמצא דבר סברא שלא תהיה התשובה מכפרת כאשר עבר מצות עשה. כי אין מה שעבר מצות עשה רק שישב בטל מן המצוה, ולא קרב עצמו אל השם יתברך. ועל כן התשובה מכפרת, ששב* אל השם יתברך.
אבל כאשר עבר לא תעשה הוא דבר אחר. כי ההפרש שיש* בין עשה ולא תעשה; כי העובר העשה לא עשה מעשה, וכיון שלא עשה מעשה, רק שלא עשה הגזירה והמצוה שהיה לו לעשות, (ו)לא יאמר בזה רק שחסר לו המצוה והמעלה שהיה לו לקנות, לכך התשובה מכפרת. אבל מי שעושה מעשה חטא, נתרחק ממדריגתו הראשונה שהיה לו כבר. ויש בו פחיתות וטומאה בעצמו על ידי חטא, מה שאין כך כאשר הוא עובר מצות עשה. ולפיכך יאמר שיש בו טומאת החטא. ולפיכך אין לומר בזה שתשובה בלבד מכפרת, כי התשובה אינה רק השבה אל השם יתברך בלבד, אבל לסלק החסרון והפחיתות וקבלת טומאה, אין כח בתשובה לסלק דבר כמו זה, שעשה מעשה של חטא, וקבל פחיתות. ומפני כך התשובה בלבד אינה מועלת אל לא תעשה, רק תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר. כי יום הכפורים, יום הזה מקרב אותם שנתרחקו והיו נחשבים טמאים, כדכתיב (ר' ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם לפני ה' תטהרו", ומסלק יום הזה הטומאה והפחיתות שקבל האדם.
ואם חטא בכריתות ומיתות בית דין, אין כח גם ביום הכפורים לכפר. וזה כי על ידי כריתות ומיתות בית דין* מתרחק מן השם יתברך, עד שהוא בעל העדר, כי כריתות ומיתות בית דין חייבים עליהם מיתה. ואם כן אין כח ביום הכפורים לכפר, שאין יום הכפורים מכפר* רק אותם שנתרחקו מן השם יתברך על ידי פחיתות החטא, ויום הכפורים מאסף המרוחקים. וזה שעבר כריתות ומיתות בית דין, מתחייב מחמת חטאו ההעדר, ולפיכך תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין. כי מפני שהיסורין הם ממעטין נפש האדם וחיותו, כי כן אמרו (ביצה לב:) מי שיסורים שולטין בגופו, חייו אינם חיים. וזה שהיה חייב מיתה, היסורין ממרקים, שהרי כבר אינו נחשב חי כאשר יסורין שולטין בגופו.