נשמת חיים· רבי מנשה ב"ר ישראל
המאמר הראשון
פרק א
ישא מדברותיו על עשר מעלות טובות למקום על האדם אשר בבריאתו נשאו על כל שאר הנמצאים כלם.
בעשרה מאמרות נברא האדם אשר בהם הבדילו התורה הקדושה במעלה ובחשיבות מכל שאר הנמצאים כלם לידע להודיע ולהודע עילוי נפשו ומדרגת נשמתו הטהור' ואלהי' הנמצאת בו לבדו ואשר בה משתתף עם עליונים העומדים לעד ולנצח נצחים:
האחד באומרו (בראשית א כו) נעשה אדם. וזה שבשאר הנמצאים נאמר תדשא הארץ ישרצו המים תוצא הארץ נפש וכו' אמנם באדם ייחס יצירתו לעצמו להראות את יקר תפארת גדולתו. ואומרו נעשה בלשון רבים כאילו הוצרך המלכה ועצה מבית דינו הצדק מורה מעלתו ושנעשה בחכמה והתבוננות גדול דמיון המלכים אשר בארץ המה אשר בדברים הגדולים לקיום ממלכתם וגדולתם מקבצים בבית הועד המנהיגים והשרים כדי שמטעם המלך ויועציו יתקיים כל דבר. והמפרשים אמרו שכן דרך המלכים ונכבדי ארץ לדבר היחיד מהם בלשון רבים כמו אולי אוכל נכה בו ופשריה נאמר קדם מלכא ודומיהם. וחכמינו ז"ל אמרו בבראשית רבה פרשה ח' בשעה שהיה משה רבינו כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום כיון שהגיע לפסוק הזה ויאמר אלהים נעשה אדם אמר לפניו רבון העולמים מה אתה נותן פתחון פה למינים אתמהא א"ל כתוב והרוצ' לטעות יטעה. וכבר הקשה הרב בעל העקרים מאמר א' פ' י"א כי מה התועלת הגובר על הנזק המגיע בלשון נעשה עד שהוצרך הקב"ה לכתוב בלשון רבים ולסבול בעדו הנזק המגיע מנתינת פתחון פה למינים דאם נמלך הקב"ה אף שאינו צריך להמלכה כדברי רבי יהושע בן לוי במלאכת שמים וארץ כדי ללמד לגדול שיקח עצה מן הקטן התועלת הזה אינו כל כך מרובה בערך הנזק ומה ההכרח לכתוב נעשה בלשון רבים. ואף שהרמב"ם כתב בהקדמת המורה ובמאמר תחית המתים שרצונו בתועלת משכיל אחד ולא יחוש לאלפים סכלים בודאי זה צריך שיובן כאשר יהיה התועלת מופלג ובלתי אפשר להועיל באופן אחר אשר על כן חתר להשיב הרב הנזכר באומרו (תירוצו דחוק. ועיין בס' תוהע"ו מהרמ"א בחלק שני. תירוץ נכון). שכתב רחמנא נעשה כדי שיובן ממנו ענין אחר עמוק והכרחי שיכתב והוא כי לפי שמציאות העליוני' שהם קיימים באיש יורו היותם נמצאים מנמצא שיש לו כח ויכולת להשאיר האישים כמו שאלו קיימים תמיד באיש. ומציאות התחתונים יורו שהם נמצאים מנמצא שיש לו כח לשמור המינים בלבד ולא האישים וזה ממה שיביא לטעות ולחשוב שהם שתי רשויות כמו שחשב אלישע אחר לכך אמר נעשה אדם בצלמנו כאלו שני הכחות שהמציאו הנמצאים המתחלפים שהם העליונים והתחתונים אומרים נעשה אדם רוצה לומר שהם מסכימים לעשות יצירה אחת שהוא אדם שיתאחדו בו שני הכחות הכח הכללי הנותן קיום במין מצד החומר והכח הפרטי הנותן קיום באיש מצד הנפש. ולזה אמר ויאמר אלהים נעשה אדם רוצה לומר אלהים שהוא בעל הכחות כלם הכללי והפרטי הסכים בשניהם לעשות את האדם שיתחברו בו שני העניינים האלו אולם הרב יצחק אברבנאל פירש באופן אחר שדבר הי"ת עם הארץ שתוציא הגוף מיסודיה ושהוא יפת בו הנשמה העליונה וכך היה כענין שכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וכתיב ויפח באפיו. נשמת חיים. ולכן אמר בלשון רבים נעשה שאילו אמר תוצא הארץ היה נראה היותו כלו חמריי ואילו אמר אעשה אדם או יהי אדם היה אפשר לחשוב שהיה כלו רוחני אבל אמר נעשה אדם מורכב משני חלקים הפכיים חלק הארץ וחלק אלוה ממעל. ורש"י והראב"ע נתנו טעם לשבח שדבר הקב"ה עם השכליים הנבדלים ואמר אני ואתם המלאכים נתעסק בבריאתו של אדם בהיות הנפש המשכלת מטבע הרוחניים ולכן לא נכללה בריאתו באמירת שאר הבעלי חיים וכבר קדמם רבי חנינא בב"ר פרשה ח'. ועל הכל אנו מודים ומשבחים לרשב"י בספר הזוהר שעל כן בבריאת האדם נאמר נעשה בלשון רבים ולא נאמר בל' יחיד כאשר נאמר בכלם יהי אור יהי רקיע יקוו המי' תדשא הארץ יהי מאורות ישרצו המים תוצא הארץ להשתתף בבר אתו עליונים. ולזה כונו רז"ל בב"ר באומרם שהיום ראשון הוא משותף אל העליונים ואל התחתונים כמו שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ויום ב' ויום ד' מיוחדים לעליונים ברקיע ובמאורות ויום ג' ויום ה' מיוחדים לתחתונים בצמחים ובבריאת בעלי חיים מעופף וימיי ונשאר יום ו' ואם לא היה בו מהעליונים היתה קנאה במעשה בראשית ועל כן נברא האדם שיש בו מהתחתונים גוף ומהעליונים נשמה אשר בעבורם נאמר נעשה בלשון רבים. ועתה קורא נבון הנה הבאתי לך מראשית כל פרי חכמינו ז"ל. והצד השוה שבהן שכאשר התחילה התורה הקדושה לדבר מבריאת האדם תכף ומיד הבדילו במאמר הראשון משאר הבעלי חיים להבדיל בין הקדש לחול וכלם נמנו וגמרו שהיתרון הזה הוא מפאת הנפש האלהית וצורתו הנכבדת:
השני באומרו (בראשית שם) בצלמנו כדמותנו ותחלת דברי צריך שתדע שרבים מחכמי הגוים הבינו מלת צלם על הצורה החצונ' המרגשת וטעו בזה עד שנטו לכפירה ולהאמין הגשמות כמו שכתב הרמב"ם בתחלת ספרו מורה הנבוכים. וזה היה דעתם של הנקראים אצלם אנמרופומופיטאש וואדיאנוש שהיו גוזרים שהקב"ה בעל אברים אבל אנחנו קהל עדת ישראל בלתי חולק על זהמאמינים באמונה שלמה שאין ליוצר הכל יתברך שמו לא דמות ולא צורה וכן הזהירנו בתורתו ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ותמונה בגימטריא פרצוף אדם והכתוב צוח כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים אף כי נתעב ונאלח וכתיב ומה דמות תערכו לו. ושלמה המלך אמר בתפלתו הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וישעיה השמים כסאי והארץ הדום רגלי. ואם נקרא בפי חז"ל מקום שהוא מקומו של עולם בודאי שאין לו קץ ותכלית ולא גבול וכן כתב הרמב"ם ביסודות התורה ועקריה. העיקר הג' בטול הגשמות והוא שהאחד הזה ית' אינו גוף ולא כח בגוף ולא תשיגהו מה שישיג לגופים כמו התנועה והמנוחה לא בעצם ולא במקרה ולזה אמר הנביא ואל מי תדמיוני ואשוה ואילו היה גוף היה דומה לגופים, וכל מה שבא בספרים מתוארי הגופים כגון הישיבה והעמדה וכיוצא בזה כלם הם כנגד לשון בני אדם כמו שאחז"ל דברה תורה כלשון בני אדם וגו'. והרמב"ן מעיד באגרת התנצלות ספר המורה שכך היה דעת כל חכמי צרפת וכתב בשם החסיד ר' אליעזר מגרמיזא יוצר הכל ויודע הכל אמת אין לו פנים ואחור וגובה כי אין קץ ותכלית לכל אשר יש בו ואין לו גבול ולא אברים לבורא עולמים. ומה שכתוב בשיר השירים ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים אינו אלא דרך משל תראה במד' חזית וכו' עד שכל הרבנים ור' חננאל ור' נסים ידעו וכתבו שאין דמות וגשם לבורא וקללו המאמין בזה. ואם כך הוא האמת ראוי לנו לחקור מהו זה דכתב רחמנא בצלמנו כדמותנו. והנה הרי"א פירש שצלם ודמות הם שמות נרדפים מורים שניהם על ענין אחד. והעד שבמקום א' נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ובמקום אחר נאמר בדמות אלהים ברא אותו. ולכן חשב שכדמותנו פירוש לצלמנו להודיע שמה שאמר בצלמנו הוא דרך העברה לא שיפול בבורא באמת שם צלם. וענינו שיהיה האדם דומה לו ויהיה מכלל ההדמות שכמו שהסבה הראשונה הוא תכלית המציאות כלו ואליו יעלו כל הנמצאים והוא תכליתם כן האדם הוא תכלית כל ההויות השפלות החמריות. וכמו שהי"ת מושל בכל הנמצאות כלם ומנהיגם כן האדם יהיה מושל ורודה בכל הנמצאות השפלות והוא אומרו ירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו'. ולפי שאין דבר ידמה בשווי לו יתברך אמר כדמותנו בכף הדמיון. אמנם הרמב"ם בהתחלת המורה עשה הבדל בין צלם ודמות. ודעתו שהצלם נופל על הנפש שהיא הצורה המינית כמו שנאמר צלמם תבזה כי הבזיון דבק בנפש ולא בתכונת האברים כי לא יצויר בשכל שהש"י יבזה האדם מצד תמונתו אם הוא שלם בשכלו והדמות אמר שהיא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בה חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל ולכן דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי ואם אינו דמיון באמת אבל לנראה מן הדעת תחלה ונאמר באדם מפני זה הענין ר"ל מפני השכל האלהי המדובק בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו לא שהש"י גוף שיהיה בעל תמונה. ויפה דבר כי בודאי האדם באופן מה דומה להקב"ה ולמלאכים מפאת הנשמה האלהית ורוחנית וההשגה השכלית אשר בהם מתעלה על כל התחתונים. וכבר חשבו אחרים שצלם הוא לשון צל וכמו שהצל הוא נחקק ונרשם מהדבר העומד כנגדו ומתייחס אליו בכל חלקיו כן האדם הוא מחוקק ונרשם מהציור האלהי המשפיע על נבראיו. וכמו שהצל יהלך נוכח המאיר כנגדו כן ראוי לאדם שילך אחרי ה ובדרכיו. ויש מי שפירש בצלמנו בצלם שלנו הנפרד ממנו הוא צלם העולם ותכונתו שהוא עולם המלאכים ועולם הגלגלים והעולם השפל וזה שהאדם נברא בדוגמת העולם בכללו ומפני זה נקרא עולם קטן והעולם אדם גדול כי הראש באדם ששם השכל שופע הוא כנגד העולם השכלי ששם השכלים הנבדלים הלב שהוא באמצע הגוף ומתנועע תמיד ונותן החיות והתנועה לכל אברי הגוף הוא כנגד העולם האמצעי עולם הגלגלים שהם מתנועעים תמיד ומניעים לכל התנועות וכמלך היושב באמצע חיילותיו דומה לשמש היושב באמצע השבעה ככבי לכת. והכבד ושאר אברים שבשפלי הגוף אשר שם יתהוו ארבעה הליחות הם כנגד העולם השפל שהוא בעל ההויה והפסדו על הבחינה הזאת יתאמת שהאדם דיוקנו וצלמו במה שנטבעו בו ציוריו ופעולותיו באופן נפלא:
גם הרב רבי יהודה הלוי הפליא לעשות בספרו הנכבד מ"ד סימן ג' וז"ל ואל יקשה בעיניך דמות אדם לבורא כי בבחינת השכל נדמה לו תחלה באור כי הוא החשוב שבמוחשי' והדק שבהם והסובב והכולל חלקי העולם יותר מכלם. וכאשר נחשוב במדות שאי אפשר לדחותם בין על דרך ההעברה בין על דרך האמת כמו חי ויכול ויודע וחפץ ומסד' ונותן לכל דבר מה שראוי לו ושופט צדק לא נמצא במה שאנו רואים דמיון קרוב מהנפש המדברת והוא האדם השלם וזה מצד שהוא אדם לא מצד שהוא גוף כי הוא משתתף בזה עם הצמח ולא מצד שהוא חי כי הוא משתתף בזה עם הבהמות. וכבר דמו הפילוסופים העולם באדם גדול והאדם בעולם קטן. ואם הדבר כן והאלהים הוא רוח העולם ונפשו ושכלו וחיותו כאשר נקרא חי העולם כבר נתבאר הדמיון על דרך השכל. כל שכן שלנבואה ראות יותר גלוי מההקשה והראות ההוא השיג ההמון העליון עין בעין וראה צבא השמים מהרוחניים הקרובים וזולתם בצורת אדם ולהם רמז באומרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו' ועתה קורא משכיל ראה איך בקיצור דבריו נתן שלש תשובות בדבר כי הנה בתחלה הורה כי טעם הדמוי אשר יעשה האדם להש"י איננו כי אם בבחינת שכלית ר"ל כי מצד השכל אשר בו נבדל מיתר הבעלי חיים עליו נא' כדבר המור' כי בצלם אלהים עשה אותו הורה שנית שהדמוי הוא כי בהיות האדם עולם קטן כמדרגת האל ית' לעולם גדול כן לב האדם אלהאדם. וכן הרב גיקיטילייא בפי' מרכבת יחזקאל על פסוק ודמות אדם להנה כתב שכל סדרי המרכבה כלם סדורות בסדר צורת האדם וכל אלו המחנות בהתחברם כלם כאחד נקרא אדם וכלם הם כסאות לשם הגדול והוא ית' מושל על כלם והוא בתוכם כנשמה בתוך הגוף. והגבאי בספרו עבודת הקדש חלק היחוד פ' י"ח ז"ל יצירת האדם התחתון הנקרא עולם קטן הוא לתבנית האדם הגדול וכו'. סוף דבר תועפות הרים לו בדמיון השלישי באומרו כי דמיון הבורא לאדם הוא בבחינת המלאכים הנראים לנביאים בהיות צורתם בצורת אדם ובזה הסכים עם חכמי האמת שקראו למטטרון עולם המלאכים כמו שכתב החייט פ' ט' האדם העליון ועליהם נאמר בצלמנו כדמותנו. ולפי זה הדמוי אינו נוגע לית' באשר אין לו דמות הגוף ואינו גוף רק למלאכים הקרובים אליו ועמהם היה מדבר נעשה אדם דומה לאדם העליון בצורתו כמו שקדם. ואזל לשיטתיה החבר שהמלאכים נבראו מן הגופים היסודים הדקים. והרמב"ן באגרת ההתנצלות כתב בשם הגאון רבינו סעדיה בצלמנו שאנו חפצים להתראות לנביאים פרצוף החמוד הוא פני אדם. בצלמנו בצלם שמלאכי השרת נראים בו ודבריו צריכין פירוש ארוך אבל בקיצור דברים אומר כי הן הנה היו השתי דמיונות מהחבר. וזה כי באומרו בצלמנו שאנו חפצים להתראות לנביאים הורה שהפסוק כפשוטו והשי"ת בהראותו את יקר תפארת גדולתו לנביאים היה מתראה לשכלם בצורת מלך יושב על כסא כמאמר דניאל איש חמודות חזה הוית עד דכרסון רמיו ועתיק יומין יתיב וגו'. והוא מה שאמרו חז"ל גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה שנא' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם ממש. והוא מה שאמר הפסוק וביד הנביאים אדמה. ובאומרו בצלם שמלאכי השרת נראין בו הוא ההדמוי השני בהיות שהמלאכים כדבר חכמי האמת צורתן כצורת האדם וכן נראין לעיניהם. סוף דבר החייט הציוני והריקנטי נמנו וגמרו שאין הבשר נקרא אדם אלא הנשמה ועלי' אמרה תורה בצלמנו כדמותנו. ועל כל פנים לא נוכל להכחיש שהאדם דומה להקב"ה ולמלאכים בנשמה האלהית בהשגה השכלית ובהיותו פועל בבחירה ורצון. ומזה המקום בודאי הוכיח אפלטון השארות הנפש וכן אמר באלסיביאדי ופידרו אם האדם הוא צלם אלהים והאלהים נצחי האדם מוכרח שיהיה נצחי וזה הוא המקום הב' מורה מעלת האדם ומדרגת נשמתו השלישי הוא (בראשית שם) וירדו בדגת הים ובעוף השמים וגו' וזה שכשיושכל הירידה והממשלה הזאת בודאי נייחס אותה אל הנפש יען שהאדם מצד הגוף אין לו כח לעמוד ולהתיצב נגד התנינים הגדולים והחיות הטורפות מעשים בכל יום יוכיחו. ולכן מוכרחים אנו לומר שהירידה הזאת היא מפאת הנפש שבהיותה בשלמותה ישאר כח לשום בעל חי להרים ידו ורגלו או להזיק שום איש מאישי האדם. וכמו שאמר רבי חנינא בן דוסא לתלמידיו ראו בני אין הערוד ממית אלא החטא ממית כי אז ישתבש הסדר הטבעי שלהם ועל דרך נס או בהשגחה פרטית כי הרבה שלוחים למקום פוגעים בגזרת יוצר' באדם ומזיקין אותו. וכן אחז"ל זכו ירדו ל"ז ירדו רצונם זכו ירדו וימשלו בהם ואם לאו ירדו ממדרגתן והב"ח הראוי כפי הטבע להיות נכנע ומשועבד אליו יעלה למעלה ויגבר עליו והוא ירד מטה מטה ממדרגתו ויוזק ממנו. משל למלך שהיה לו שר חביב ונחמד עליו יותר מכלם כל זמן שזה השר נושא חן בעיני המלך כל העם מקטון ועד גדול נשמעים אליו ונכנעים לפניו ומחנפין אותו. אמנם אם יודע להם שחטא למלך וצלו סר ממנו אז תכף ומיד מלשיני' אותו ומגלים חרפתו לפני המלך ומסבבים מיתתו כמו שקרה להמן עם חרבונא. וכן המלך הוא הקב"ה השר חביבו ונאמן ביתו הוא האדם וכמו שאחז"ל חביב אדם שנברא בצלם. ובודאי כשהוא מוצא חן בעיני ה' כל הנבראים כלם נכנעים לפניו וסרים למשמעתו אבל לאחר שיחטא אפי' הבהמות אשר כפי טבעם משועבדים אליו פורקים עולם מעל צוארם ורומסים גדולתו. וזהו שאמר במסכת שבת רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנא' אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. ובזוהר פ' וישב נאמר שכאשר האדם שלם בדיוקנו ירצה בפרצוף הנשמה הנקרא אדם שלא חטא כל הבריות מתייראים ממנו כדכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' וכיון שיש פגם בגוף הנשמה מסתלקת ממנו והוא דומה לבהמה שנא' ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות. ולכן נמצא שכאשר הכיר קין חטאו התחיל להתיירא מן החיות ואמר והיה כל מוצאי יהרגני והוצרך הקב"ה לשום בו אות א' משמו הגדול לבלתי הכות אותו כל מוצאו שהם החיות כי לא היו אז זולתם בעולם בריות שיוכלו להזיקו והנסיון יוכיח שהרי לדניאל סגר פום אריותא ולא חבלוהו ולנביא שהלך לבית אל יען אשר לא שמע לקול ה' וימצאהו האריה וימיתהו כדבר ה'. וכיוצא בזה נמצא בספר הזוהר פ' ואתחנן בב' לסטים שבאו על ר' אלעזר ור' חייא ובאו שני חיות והרגום. ומעשה לרשב"י וחביריו שהגיעו לאגם מים וראו שנחש נלחם עם אפעה ונצולו וכן מעשים רבים. והיוצא מזה הוא שמדרגת האדם וממשלתו על הב"ח הוא כל זמן ששומר מעלת צלמו וזהו בצלמנו כדמותנו וירדו אבל אם ישחית הצלם והדמות אז ירדו בצרי תחת היו"ד והב"ח יעלו למעל' שמותר האדם מן הבהמה אין כ"א הנשמה הטהור'. ומכאן ראיה שהנפש היא אלהית שאם נפש האדם היא כנפש אחד מהב"ח למה יהיה הירידה והממשלה הזאת עליהם ולמה יתיר לו לשוחטם ולאוכלם. אלא שבודאי היתרון הזה הוא מפאת הנשמה הרוחנית אשר בה מתעלה עליהם. וכן בדוד הוא אומר ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעש' ידיך וגו' והרצון שהקב"ה הגדיל את האדם על כל הנמצאים וחנן לו הנפש המכונה כבוד כמד"א ויגלכבודי ובמקום אחר למען יזמרך כבוד ולא ידום וכן ובקהלם אל תחד כבודי ולמד לו בינה והשכל שהוא הדרו ובבחינת אלו הדברים המשילו על מעשי ידיו ושם כל השפלים תחת רגליו. הרי לך שכל הגדולה הזאת היא מפאת הנפש הרוחנית אשר השפיע בו:
הרביעי הוא (בראשית א' לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וזה שכבר הקשו כל המפרשים כי למה זה לא נאמר בבריאת האדם וירא אלהים כי טוב כמו שכתוב בשאר הדברי' בנבראו דבר יום ביומו בהיות האדם יותר טוב ושלם מכל ברואי מטה. ותרצו שבכל שאר הנמצאי' נשלם טובם בהוית' אבל האדם טובו ושלמותו נקנה ממעשיו ויגיעתו ולא נודע זה עד יום מותו. אשר על כן אחז"ל שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם שנאמר הן בקדושיו לא יאמין. ושלמה המלך ע"ה ויום המות מיום הולדו. אבל האמת כפי רבנן דאמרי לה בב"ר פ"ט בשם רבי חנינא בר אידי ור' פנחס וכ' חלקיהו מאד הוא אדם אותיות דדין הינון אותיות דדין כי האדם הוא תכלית הכל וכל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה. ולפי זה וירא אלהים את כל אשר עשה אינו חוזר לכל אשר ברא כ"א לאדם כי בו ביצירתו ראה אלהים את כל אשר עשה יען הוא דיוקנו של מקום וציור כל פעולותיו כאשר הוכחנו ולהודיע זה כתב והנה טוב מאד אותיותיו הן הן אותיות אדם כדלעיל. ואם כך הוא הא לך הבדל אחר אשר בו הבדיל הקב"ה את האדם משאר בריותיו שבכלם נאמר וירא אלהים כי טוב. אמנם באדם ספר בשבחו באמרו והנה טוב מאד ומידו היתה לו השבח והגדולה הזאת להורות ולהבדיל בין האור ובין החשך ר"ל בין נפשו לנפש כאר הבעלי חיים כיתרון האור מן החשך:
החמישי הוא (בראשית ב ז) וייצר ה' אלהים את האד' עפר מן האדמה וזה שכשדבר הכתוב בבריאת החיות תמצא ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' ביו"ד אחת אבל בבריאת האדם וייצר בב' יודין. וזה לא נפל במקרה כי אי לך אות במקרא שלא יהיו תלוים בה תלי תלים של סודות ורמזים. ולכן מוכרחים אנו לומר כדברי חז"ל בב"ר פ' י"ד שרנמזו כאן ב' יצירות א' מן התחתוני' שהוא הגוף וא' מן העליונים שהוא הנפש מה שאין כן בשאר ב"ח אשר אין בהם בלתי יצירה א' שהוא הגוף. ומה מאד הגדיל הקב"ה את האדם במה שייחד יצירתו לעצמו ולא הטיל על זולתו אפי' החלק הפחות והנבזה ממנו באומרו בענין הגוף וייצר. ועל הנפש ויפח באפיו לא עשה כן לכל בריותיו. ולכן אינו מן התמה אם הפליא הקב"ה לעשות בהרכבתו כל כך מן השלמיות עד שאיוב אמר ומבשרי אחזה אלוה ר"ל שלמות פעולותיו ית' ויתעלה שמו וזאת ג"כ היא ראיה גמורה שהנפש היא אלהית כי למה יטריח ה' לעשות הגוף אשר בעפר יסודו אם לא בשביל שהוא כלי לנשמה החשובה חצובה מתחת כסא כבודו:
הששי הוא (בראשית שם) ויפח באפיו נשמת חיים לשון שממנו יובן היות הנשמה רוחניית ועוצם מעלתה בהיותה אצולה מרוה"ק וכאילו כביכול הגיע הקב"ה אפיו אל הגולם ונפח בו הנשמה ועמה השפיע מחכמתו על האדם ובזה הורה הכתוב שהנשמה היא אלהית יען באה אליו מחוץ אחר שנברא הגוף עפר מן האדמה מה שלא תמנא בשאר ב"ח אשר כלם בפעם א' נבראו עם הנפש הצומחת והמרגשת. ולפי שאין אצלינו יסוד יותר דק מהרוח יחס זה העצם לדבר נפוח אבל היא נפיחה אלהית לא נפיחה יסודית. וכמו שכתב הרמב"ן הודיענו זה המאמר שלא באה בו מהיסודות כמו שרמז בנפש התנועה גם לא בהשתלשלות מהשכלים נבדלים אבל רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה כי הנופח באפי אחר מגשמותו נותן בו וזהו שנאמר ונשמת שדי תבינם כי היא מיסוד הבינה ע"ד האמת ע"כ לשון הרב והחכם בן עזרא כ' כי שם נשמה לא נאמר כ"א על הנשמה השכלית כי היא מן השמים וכן בעלי פרפיראו' אמרו נשמה בגי' השמים. וזהו סוד יקרא אל השמים מעל ובהיותה אחת בנושא רבת הכחות יקראה הכתוב נשמת חיים והרצון נפש הכוללת הכחו' כלם וכל מיני החיים הצמיחה וההרגש וההשכלה שהיא החיים הנצחיים או רומז לחיי המלאכים וכפי מה שפירש הרשב"י הקב"ה נפח בקרבו נשמה מטבע השכלים הנבדלים שהם חיים וקיימים באישיהם והוא והוא ברשעתו עשה עצמו כאחד הב"ח הבהמיי' והוא אומרו ויהי האדם לנפש חיה בהמיי והיותר נכון נשמה חצובה ממקור החיים. ואיך יהיה הפירוש הפסוק הזה מורה באצבע שחבה יתירה נודעת לו לאדם מפאת הנפש המשכלת יען בכל שאר הב"ח נא' ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' יורה שצורתם אינה דבר יוצא מחומר האדמה ולכן תתהוה בהווייתו ותפסד בפרודו אבל באדם נאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה יורה שיש מצירות לאדם זולת העפר אלא שעשה חומרו מעפר האדמה והחומר הזה נמשך אחריו ועשוי לצרכו ואח"כ נפח בו הנשמה הטהורה והזכה וזהו היתרון הששי:
השביעי הוא (בראשית שם) ויהי האדם לנפש חיה וכבר הקשה רש"י כו מה היה היתרון הזה אם כל הבהמות והחיות נקראים ג"כ נפש חיה. ותירץ שנשמתו של אדם חיתה מכלם מפני שנתחדש בו דעת ודבור. והראב"ע פי' שה ך האדם מיד כחיות ולא כתנוקות. וכבר השיג עליו הרי"א באומרו כי מה חשיבותא היא זאת שידמה למהירות תנועתו לב"ח. והרמב"ן פי' נפש חיה שתהיה תמיד חיה נצחית בלתי מיתה ונפסדת והוא הנכון. אבל אנקלוס תרגם לרוח ממללא. ולזה נקרא האדם בפי הכל חי מדבר ואף שהפילוסוף פורפיריא"ו גוזר שיש מן הב"ח שיש להם שכל ולשון שאינו מובן ממנה כמו שאנחנו לא נדע לשון היונים וההנדיי' וההגריי' ויתר הגוים הנכריים אצלנו ושאפולוניא"ו טיאניא"ו וטאלי"סמיליסיא"ו ואחרים היו מבינים אותם. ויש ג"כ מחז"ל שלהגדיל חכמתו של שלמה אמרו שהיה מכיר שיחם. בודאי שהדברים האלו גוזמא הם כי לא נתן הקב"ה המעלה הזאת אלא לאדם המשכיל ויודע בשכל אשר חנן לו בפרטות. וכן כתיב מי שם פה לאדם. וארסטו בספר הפוליטיקה שלו ח"א הכריח שהדבור נתיחד לאדם ולב"ח הקולות בלי ערוב האותיות וחבור המלות כי אינם בעלי דעת ותבונה לצייר בדעת מחשבותם ולהוציא לאור מלתם. ואף שיש עופות שההרגל והלמוד עושים בהם רושם ומדברים בשפה ברורה ברור הוא שלא בשכל ידברו. ולכן האדם בלבד נקרא חי מדבר. והיתרון הזה בודאי השיג האדם בעבור נפשו היקרה וכן כתוב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה כי כפי מה שפירש אנקלוס הוא לרוח ממללא. והיה זה יען שאר הב"ח אינם צריכים לקיומם אלא המזונות אשר בנקל הכין להם הטבע אבל האדם הנברא ללמוד וללמד עבודת בוראו ולהיותו מאושר לא לבד בעוה"ז אלא בעוה"ב מיד שנפח בו הקב"ה הנשמה נתן לו הדבור כמו כלי צרכיי להשיג אושרו. והמעלה הזאת לא נתנה אלא לו להנאתו ולטובתו ראה זה חלק אדם מאל וחלק אלוה מעולמו:
השמיני הוא (בראשית כ"ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. וזה שאם תסתכל בפסוקים תראה שזכר שתי פעמים שהונח אדם בגן עדן. כי הנה ראשונה אמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. ואחר שהשלים זכרון הגן והנהרות אמר ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן שהוא כפל מבואר. וכבר השיב הרי"א בשם י"מ שויניחהו בג"ע הוא סמוך עם ויצו וכאילו אמר וכאשר לקח אלהים את האדם והניחו בג"ע אז צוה עליו מכל עץ הגן. ודבריהם אינם נכונים כי מאחר שאמר למעלה וישם שם את האדם פשיטא ודאי שאחר זה בא לו הצווי ועדין הקושיא במקומה עומדת. אמנם הוא מעצמו כתב שחזר הכתוב לומר ויקח ה' אלהים את האדם וגו' להודיע תכנית הנחתו שם כאילו אמר והנה לקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בג"ע זה כדי לעבדה ולשמרה. והיתה העבודה שיאכל מהעצי' שהותרו לאכילתו והשמירה שלא יאכל ממה שהוזהר עליו כאילו לנסות אותו בא האלהים לדעת הישמור מצותיו אם לא ולכן הניחו שמה. אבל לפי דעתי עדיין נוכל להקשות ולמה לא פירש הכתוב זה התכלי' למעלה ואמר וישם שם את האדם אשר יצר לעבדה ולשמרה וכפל הנחתו בג"ע בלי צורך. והרמב"ן כתב שבאומרו וישם שם את האדם אשר יצר הודיענו הכתוב שני דברים. הא' שלא נברא אדם בג"ע אלא חוץ ממנו ואחר שנברא שמו הקב"ה שם. והב' שעם היות שהאדם והגן נוצרו ביום הששי הנה ראשונ' נוצר האדם ואח"כ נוצר הגן אשר הושם שם. ומפני זה הכתוב ראשונה וייצר ה' אלהים את האדם ואח"כ ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. ובמחילת כבודו לא דבר נכונה כי כבר השרישו לנו חז"ל על פסוק אחור וקדם צרתני שהאדם היה האחרון שנברא במעשה שמים וארץ ואם הג"ע נברא לאחר יצירתו הוא האחרון ולא האדם ועוד שכל המפרשים פה א' מעידין שהג"ע נברא ביום הג' ואם האמת כך הוא בודאי שהפסוק הראשון לא בא אלא להודיענו מעלת האדם ומדרגתו על כל השפלים. ולכן תכף ומיד שהזכיר בריאת הג"ע ספר בשבחו באומרו ויש' שם בעצמו ובכבודו את האדם אשר יצר לא עשה כן לכל שאר בריותיו וב"ח. ואחר שבזה האופן הגיד גדולתו מפאת נפשו אז ספר שלמות הגן ואיך ספק לו כל צרכיו בתוכו בהצמיחו שמה כל מיני העצים המועילים נחמדים למראה וערבים לחיך. ואח"ז איך לוקח האדם והניחו הקב"ה שם לעבדה, ולשמרה. ולא לחנם חזר הכתוב ופירש לנו בריאת האדם והגן עדן בלבד בהיותם כלולים במעשה יום שלישי וששי כי היה זה להורות מעלת אלו הנבראים בעולם התחתון ושהג"ע נברא בשביל האדם והאדם בשביל הגן עדן כי לא לתהו בראו אלא לשבת בו יצרו להשיב נפשו מני שחת ולאור באור החיים:
התשיעי הוא (בראשית כ יו) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן וגו' מכאן אתה למד שהאדם הוא בעל בחירה ורצון כי לא בא הצווי ואזהרה והשכר ועונש למי שהוא אנוס ומוכרח במעשיו כי אנוס רחמנא פטריה והתירה אינה מחייבת בעונש מי שחטא בשגגה. ואם האדם הוא בחיריי בהחלט כמו שראינו בכל ענייניו בודאי נבדל מפאת נפשו מכל הב"ח שלא יש להם בחירה ורצון אלא נטיה טבעית לכל הדברים אשר לא יכזבו. והנסיון יורה שהאדם שוער בנפשו שיוכל לדבר ולשתוק לתפוש ולהניח ואיננו שוער בכח אחר שימנעהו מחפצו. וזו ראיה גמורה שהוא מנהיג טבעו בשכלו ואם יעש' כן הוא משכיל ואם לאו יהיה סכל. וזאת אומרת שהאדם נבדל בהבדל עצום משאר הב"ח בבחיר' ורצון אשר היא כח מכחות הנפש הרוחנית אשר הוכחנו היותה אלהית והעיד עליה הפסוק שזכרנו:
העשירי והאחרון שבכלם הוא (בראשית ה כ) זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. וזה שבכל הב"ח נאמר שאדם הראשון קרא להם שמות כמו שכתוב ויקרא אדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה כי כמו שמשפיע הקב"ה בו הדעות אמתיות כך השפוע בו שרשי הלשון ההוא המסכמת בטבע לאותן ידיעות אמתיות ולנמצאים בעצמם. ולזה לנסותו בא האלהים בהביאו לפניו כל מיני הב"ח לראות מה יקרא להם ואם יסכים דבורו הפעלי לדבור הנברא אצלו יתעלה כפי מה שהטביעו בו באופן מתיחס ונאות בטבע. והעיד הכתוב שכך היה ושבחכמתו הרמה קרא לב"ח השמות כפי הוראת טבעיהם וזהו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו הראוי לו ועם א החכמההזאת לא ראינו שקרא לו שם חדש והמתין שפי ה' יקבנו וזה בודאי מגדיל מעלת האדם יען לא לבד הקב"ה יצרו עפר מן האדמה ואח"כ נפח באפיו נשמת חיים אלא שלא הניח שום דבר ממנו לזולתו ואף שמו קרא לו. ואל יקל בעיניך זה השם הנכבד כי אינו נגזר מאדמה כאשר חשבו רבים אבל הוא שם מורה תחלה על יסוד עליון פנימי בהיותו בצורת מלבוש יו"ד ה"א וא"ו ה"א וזהו סוד דמות כמראה אדם וסוד ודמות פניהם פני אדם והסימן ה' מה אדם וגו'. ולכן כאשר הי"ת היה קורא ליחזקאל אשר מחזה שדי יחזה היה קוראו בן אדם. ובהיות מכל השמות אשר נקראו לו היותר חשוב מכלם לכן לא נאמר בבריאתו נעשה אנוש או גבר אבל נעשה אדם שרומז על מעלת נפשו כמד"א נר ה' נשמת אדם. הרי לך העשרה מאמרות שבהן נברא העולם קטן ועשרה לשונות של חבה שבהן חיבב הקב"ה את האדם ואיך כלם כאחד יעודון שהנשמה אשר בו ממרום קדשו הופיע ונפח באפיו היא אלהית ורוחנית. ואלו הן הראיות אשר חצבנו מהמקום הזה:
פרק ב
כולל שבעה דרכים אשר בהם סר צל השאל' דלמה לא נזכרה בתורה ההצלחה הרוחנית. ומורה שאין לשים לב עליה בהיותה מיוסדת על אדני תהו ובהו.
השאלה היותר שגורה בפי כל המפרשים מבני עמנו היא כי למה זה לא נזכר בתורה היעוד הרוחני ושכר הנשמה אחר המות כמו שנזכרו היעודים הגשמיים. וחכמי הגוים מלעיגים עלינו באומרם שתורתנו הקדושה היא בלתי שלמה יען אינה נותנת החיים הנצחיים לעושיה. אמנם הרי"א בפ' בחקותי הרחיב הלשון בזה והביא על השאלה הזאת שבע' תשובות שכפי העיון הטוב אפשר להשיב ואני לקצר באתי ולכן בריש מלין אזכירם ואומר:
הא' אמר שהטובות והרעות אשר נזכרו בדברי הברית היו בלבד הסרת המונעים והרחקת הדברים המעכבים את האדם מקנין שלמותו כי השכר והעונש האמיתי הוא רוחני מגיע אל הנפש בעולם הנשמות ושכר מצות בהאי עלמא ליכא:
הב' שהגמול הרוחני הוא עמוק וקשה לשכל האנושי לציירו והתורה נתנה להמון העם עם חכמיהם ולכן ראוי שתיעד להם הגמול הגופיי אשר לא היו מכחישים אותו:
הג' שהשארות הנפש ותגמולה כפי שלמותה הוא דבר מתחייב לטבע האנושי לפי שהצלחת הנפש אינה מהדברים שיקובלו מהדת האלהית בלבד כי גם הכרעת השכל ושקול הדעת יחייבה. הלא תראה שלא יש אומה ולשון כפי מה שראינו בספריהם שלא קיימו וקבלו הדעת הזה מהשארות הנפש. ולכן היו יעודי התורה בדרכים נסיים למעלה מהטבע כפי ההשגחה האלהית ולכן לא באו בכללם גמול הנפש בשכר ובעונש הרוחני להיותו מחוייב מטבע הנפש ואינו בדרך פלא כשאר היעודים הגשמיים:
הד' שלהיות כל זרע אדם ובני נח זולתי יחידי סגולה כשם ועבר ואברהם כלם עובדים לכוכבים ומכחישים השגחת השם בפרטי בני אדם ונמשכו אחריהם מאמיני הקדמות לכן לעקור מלבם המחשבה הרעה הזאת באו היעודים גשמיי' והוצרך להבטיחם בדברים שישיגו אותם בחושיהם מורים בהכרח שהוא ית' משגיח ובעל רצון ויכול על הטבעי' כרצונו באשר כלם מעשה ידיו:
הה' שעובדי עכו"ם בימים הקדמונים היו מועדים לעובדיהם בהצלחות הגשמיות. ולכן ראתה החכמ' האלהית להבטיח להן שלא יחשבו שבבטול אות' העבודות יחסרו מהם הטובות האלו אבל בהפך שבהרחיקם מהם יושפעו עליהם בהשגחת השם טובו' והצלחות יותר ויותר:
הו' שהצלחת הנפש ודבקותה בבוראה שהוא השכר האמיתי כבר בא מבואר גם בדברי הברית במ"ש והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם והייתי לכם לאלהים. ואין זה כ"א בהתחברות ודבוק הענין האלהי בנו בדבקותנו הנפשיי בעולם הנשמו' הז' שלא היה אפשר ליכנס שום יעוד רוחני בין היעודים הגשמיים שנזכרו בדברי הברית כי הם היו כוללים לכל האומה כי הנה רבוי הגשמים וברכת התבואות ונצחון האויבים ושאר הדברים שנזכרו שם הם יעודים לכלל ולכן היו כלם גשמיים כפי רובם במצות ובעבירות שבעם והעיר נדון אחר רובו. אמנם יעודי הנפש אינה אלא לכל איש ואיש בפרטיות כי היחיד בזכותו יחיה ובעונו ימות ולכן לא נכתבו בתוכם. עד כאן קיצור דבריו. ואינני רוצה להשיג כנגדם ולברר לעת עתה הבר מתוך הפסולת. אבל באתי להודיעך קשט אמרי אמת כי השאלה הזאת נשענת על קנה הרצוץ והשקר יען בהרבה מקומות מן המקרא תמצא מבואר ומפורש השכר הנפשיי כמו שתראה בפרקים הנמשכים בעזרת שוכן שחקים:
פרק ג
מורה מקום הפסוקים שכתורה, אשר בם מבטיח הקכ"ה שכר הצדיקי' בעולם הנשמו':
הגם שלא תמצא בארץ החיים אומה ולשון אשר לא תודה שהנפש היא רוחנית ונצחיית וכמעט שכלם קבלו העיקר הזה מהיהודים שנתישבו במצרים אשר שם ירדו מכל העולם כל הפילוסופים ולמדו רוב חכמתם מהם כאשר ידעו והודו כל הגוים באומרם שכל החכמות יצאו ממקור היהודים ולא יש בינינו ת"ל מי שכופר בעיקר הזה ראיתי ונתון אל לבי לחקור ולדרוש באמונה הזאת עד מקום שידי מגעת כדי שידעו הכל שתורתנו השלמה לא תחסר כל בה וכמו שאמר דוד ע"ה תורת ה' תמימה. ולסלק מעלי אתתלונות העמים אשר שוח שתו השערה באמרם שאין לישראל שכר נפשיי אחר המות. עתה אקום אשית בישע אמרות ה' אמרות טהורות ואשר אין כח בהם להכחיש' וזה החלי לעשות בעזרת שוכן ערבות:
המקום הא' הוא בפ' אחרי מות אמר הכתוב (ויקרא יח ה) ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האד' וחי בהם אשר בלי ספק על חיי הנפש ידבר וכמו שתרגם אונקלוס ויחי בהון בחיי עלמא. והפי' הוא מוכרח כי מי לא ידע שלא יחיה שומר התורה חיים גשמיים יותר ארוכים מזולתו אם הנסיון יוכיח כי כל העמים ילכו איש אחר תאותם לאכול ולשבעה מכל אשר בחרו ולכח אמיץ הנה הנם ועצמותיהם יחליצו. ושומרי התורה אשר אינם אוכלי' נבלות וטרפות מוכים בחלישות כח ובנגעים גדולים אשר על כן הורה החבר למלך הכוזר שישראל באומות הם כלב באברים רב חליים מכלם ורב בריאות מכלם כאשר האריך בח"ב סי' ל"ו. ואם כך הוא מוכרחים אנו לקיים דברי אונקלוס שבחיי העול' הבא ידבר ולא על חיי הגוף. ולהאמין שהתור' מיעד לנו השכר הרוחני הבא אחר המות וזו ראיה נכונה לכל בעל שכל מודה על האמת. ואם תשכיל ותעיין בפ' ואתחנן תראה הרבה פסוקים אשר בם הבטיח הקב"ה ההשארות הזאת. אמר (דברים ד ד) ואתם הדבקי' בה' אלהיכ' חיי' כלכם היו' ואם על חיי הגוף מדבר מה בא הכתוב להודיעם וכי לא היו יודעים שהיו חיים כלם אלא בודאי שהיה מבשרם כי להיות' נכנעים לעבודתו ושומרי מצותיו כמו שהגיד הכתוב מי יתן והי' לבבם זה להם לירא' אותי כל הימי' היו דבקים בו ומזומנים לחיי העוה"ב. וכבר פירשו חז"ל על פסוק (שם ו ב) למען תירא את ה' אלהיך לשמור את כל חקתיו ומצותיו אשר אנכי מצוך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יאריכון ימיך ימי חייך העולם הזה ולמען יאריכון ימיך בעולם הבא. ועל השכר הנצחיי הזאת הבטיחם בלי ספק בפסוק (שם כד) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיו' הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו'. באר כי יש במצות תועלת לנפש אחר פרידתה מן הגוף בעוה"ב כי הם הם הנקראים ימים וכמו שאמר דוד המלך ע"ה מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב שהוא הטוב הצפון לצדיקים. ויען הואיל משה באר היטב שעל הטוב הזה מדבר אמר עוד לחיותנו כהיום הזה ר"ל להחיו' אותנו בעולם הנשמות כמו שאנו חיים בעוה"ז והוסיף וצדקה תהיה לנו וגו' וכמו שתרגם אונקלוס וזכו יהי נטיר לנא לעלמא דאתי. וסיים הפסוק לפני ה' אלהינו ר"ל בעוה"ב. הנה נתבאר בפירוש השכר הרוחני לנפש אשר שם החיים האמיתיים חיי הצלחה ושקט. וכן יש ראיה אחרת בסוף הפרשה אמר הקב"ה לישראל (דברים ז ט) וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהי' האל הנאמן ר"ל הגם שלא ישלם מיד לצדיקי' הוא נאמן לקיים דברו ולשלם שכר טוב לצדיקים לעוה"ב כי כך היא המדה שהב"ה מעניש לצדיקים על מיעוט עונות שבידם בעולם הזה למען ינקו ויהיו זכאים לחיי העולם הבא. אמנם ברשעים הוא בהפך שהקב"ה משלם להם על מיעוט זכיות שבידם בעולם הזה כדי להאבידם מן העולם הבא. וכן כתוב ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו ותרגם אונקלוס ומשלם לסנאוהי טבין דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון לא מאחר עובד טב לסנאוהי טבאן דאינון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון. ויונתן בן עוזיאל תרגם ומשלים לסנאוי אגר עובדיהון טביא בעלמ' הדין מן בגלל למשציא יתהון לעלמא דאתי וכן תרגם ג"כ הירושלמי ולא תוכל לפרש הפסוק באופן אחר כי פניו רוצה לומר בחייו כמו (בראשית יא כה) וימת הרן על פני תרח אביו ר"ל בחיי אביו. ואם הקדוש ברוך הוא מאחר כפי, הפסוקים האלו לצדיקים שכרם עד לאחר מיתתם ולרשעים לא יאחר גמולם ומשלם להם שכר מיעוט הזכיות שעשו בעה"ז כדי להאבידם מן העולם הבא וכמו שאמר דוד בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמד עדי עד בעולם הנשמות מי גבר יחיה ולא יראה שמכאן הוכחה רבה להשארות הנפש:
עוד תשוב ותראה בפרשת נצבים שאמר הקב"ה לישראל (דברים ל יט) החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים. ואין ספק שבחיי העולם הבא הכתוב מדבר כי כבר הוכחנו ששומרי התורה לא יחיו חיים ארוכים יותר משומרי חקי שאר האומות. ולכן מוכרחים אנו לומר שהם החיים הנצחיים. ושם נאמר (שם כ') לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך ובא הפירוש חייך בעולם הזה ואורך ימיך לעולם שכלו ארוך. וכיוצא בזה אמר בפרשת האזינו (שם לב מו) שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם וגו' כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה וכו' אשר כפי הר בעל עקרים רומז לשכר הרוחני והגשמי וכן על הרוחני אמר כי הוא חייכם ועל הגשמי ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה. ואמר על הרוחני כי לא דבר רק הוא מכם כלומר אל תחשבו שהוא דבר אחר זולתכם אבל הוא בעצמו חייכם רוצה לומר הנפש שהוא מהות החיות הנשאר אחר המות. ויען שהשלמים מקבלים שכר עמלם במצות לאחר המות נאמר בברכות משנה התורה (שם כח ו') ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך שפירושו האמיתי כפי חז"ל הוא בביאתך לעולם וביציאתך ממנו כענין מה שאמר דוד ע"ה ה' ישמור את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. ר"ל ישמר צאתך מן העולם הזה שיהיה בשלום שהוא העיקר וג"כ ישמור בואך והכנסתך בו וסיים מעתה ועד עולם ר"ל עולם הגמול והבא אחר המות:
עוד תמצא בפרשת ראה ראיה אחרת אמר הכתוב(שם יד א') בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וגו' ולכאורה היה לו לומר להפך שהרי זה דומה לאומר לחברו אל תדאג על אבדת טבעת שלך כי מרגלית טובה היתה בה אבל הפירוש כך הוא לא תתגודדו על מת כמנהג האמוריים שעושים מן העולם הזה עיקר וכאשר ימות להם מת ויאבד מביניהם בוכים יותר מדאי ומתגודדים עליו כי אבדתו אבדת עולמית. אבל אתם בנים לה' אלהיכם ודרך האב להוריש לבנו מנה יפה שיש לו. ולפיכך העולם הבא שבראתי הוא מעותד לכם ולכן לא תהגודדו על מת ולא תמרטו שער ראשיכם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובטוחים אתם שתירשו חיי העה"ב שהוא העיקר ושאחר המות עדין עתידים חתם לראות פני בניכם ונפש אהוביכם. ולכן אינו מהראוי לעשות כמעשיהם ואם תחקור ותדרוש בספר התורה הזאת האמת יורה דרכו שהקב"ה בעצמו הבטיח לצדיקים בפרט שכר העולם הבא והנה באברהם כתוב לאמר (בראשית טו טו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשבה טובה. והקשו המפרשים כי הנה אבות אברהם היו עובדים ע"ז ואיך יאמר לו הי"ת שיבא אליהם. ורש"י לתקן זה כתב למדך שעשה תרח חשובה. והרי"א תירץ שהאבות היו אדם וחוה אבות הראשונים לכל נוצר ונקברו במערה בחברון וייעדו הקב"ה שיקבר עמהם ואין צורך לפירושם כי הראשונים בזמן או במעלה וחשיבות נקראו אבות כמו שהעיד הכתוב שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ואלישע קרא לרבו אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. אשר על כן מה שהבטיח הקב"ה לאברהם הוא שיבא לאבותיו החסידים הראשונים שמתו הבל חנוך נח שם ודומיהם בשלום בלי עון ופשע. ואחרים אומרים כי יען שהיה מתיירא ליפול ביד אחת מן הנסיונות אם ה' ינסהו עוד פעם אחרת הוצרך ה' להבטיחו שאם ינסהו עוד שהוא יבא אל אבותיו בשלום בלי עון אשר חטא יגרשהו ממנוחתו כבוד. ומכאן ראיה להשארות הנפש וזה שאם אברהם לאחר מיתתו בא אל אבותיו אם כן עדין היתה לו חיות ותנועה ואבותיו עדין היו במציאות ולא נתבטלו וכך הוא האמת מפאת הנפש כי הגוף כלה והמתים אינם מאומה מפאת גופם שעפר הם ואל עפר ישובו. עוד ראוי שתשכיל שבעבור זה תמצא באברהם יצחק יעקב משה ואהרן אסיפה במיתתם באברהם כתיב (בראשית כה ח) ויאסף אל עמיו וכן בכלם וחז"ל אמרו אין גויעה אלא בצדיקים והקשו והא בדור המבול כתיב ויגוע כל בשר וכתי' כל אשר בארץ יגוע. ותרצו גויעה ואסיפה קאמרינן. ופירושו אצלי שהגויעה היא בערך הגוף ופירוד ההרכבה והאסיפה בערך הנפש אשר בהיותה נצחית קרינן בה האסיפה אל עמיה יען נאספת ומתדבקת בעולם הרוחני לשאר נפשות הצדיקים אשר שם בגן עדן מתעדנים לנצח. ומדקרי בהם אסיפה מכלל שאחר מיתה עדין הם בחיים. ועם היות שהבטיח הקב"ה לאברהם ולצדיקים הנזכרים ההבטחה הגדולה הזאת בלשון אסיפה כאמור הנה נא בפרטות הבטיחה ליעקב אבינו באומרו לו (בראשית מו ד') אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה. ואף שהפרושים כלים מכלים שונים האמת שעם יעקב מדבר ורמז לו שיעלה ויקבר בארץ ישראל הגבוהה מכל הארצות. והוסיף גם עלה כי משם יתעלה בעליה אחרת עליונה לאור באור החיים וזהו טעם הכפל. הראיתיך בעיניך נגד כל הקמים עלינו לרעה איך באו בתורה הרבה פסוקים מעידים ומגידים השכר הרוחני בעה"ב ושהקב"ה הבטיחו לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. והנה בלעם אף כי רשע וחוטא הודה וענה אמן בעל כרחו שהעולם הבא צפון לזרע יעקב באומרו (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו. ומלת נפשי במקום הזה הוא הגוף כי הנפש לא תמות ואם על מיתת הגוף בקש מה מעליותא מצא בין מתי ישראל למתי אומות העולם אלא שהאמת יורה דרכו שבראותו יתרון ישראל על כל גויי הארץ ושהוא עם לבדד ישכון התאוה תאוה שיהיה לו חלק לעולם הבא כמוהו ושיזכה נפשו תכף ומיד אחר הפרדה מן העולם הזה מן הטוב הגנוז לישראל הנרמזים בשם ישרים כי הם לבדם נוחלים כל זה וזהו מה שרציתי לדבר בענין השכר האמיתי מהעולם שכלו טוב וארוך:
פרק ד
הנה זה מורה כאצבע הפסוקים שבתורה מעידים העונש הנפשיי אחר המות.
הוכחנו בפרק הקודם שבתורה הקדושה הבטיח הקב"ה לצדיקים הגמול והשכר הרוחני הבא אחר המות בעולם הנשמות. נחקור עתה אם העונש נתפרש גם כן. ונאמר שברור הוא ויותר לרואי השמש שהכרת היא ראיה גמורה לעונש הנפש בעולם הבא. וזה שתמצא במצות המילה נתנה לאברהם אבינו כתוב (בראשית יז יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא וידוע הוא שמצות האב למול את בנו ביום השמיני וכמו שכתוב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ואם עבר ולא מל את בנו בטל מצות עשה ואינו חייב כרת שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו ולכן כשיגדל הוא חייב למול את עצמו וכל יום ויום שיעבור עליו כשיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד וכן כתב הרמב"ם בהלכות מילה פ"א וכך הוא האמת. ולא יתכן לפרש הפסוק באופן אחר כי כן כתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא אם כן העונש הוא למי שלאמל את עצמו ובאשר לא הגבילה התורה זמן יתחייב שאינו חייב העונש אלא לאחר מיתה כשעבר זמנו ובטל קרבנו. ויצא לנו מזה כונתנו שהעונש הזה מהכרת הוא לאחר המות והנפש היא נצחית ולא תפסד בהפסד הגוף. עוד אמר קרא (שמות יב יט) כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וכן בחלב כי כל אוכל חלב וגו' ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה וידוע הוא שהחמץ בפסח והחלב בכל זמן אינו סם מסמי המות שיכרית וימית האוכלם כי החוש מכחיש כל זה גם לא יתכן לומר שהכרת הוא שימות האוכל הדברים האלו ועבר על אחד מהכרתות בימי עלומיו ובחצי ימיו כי אם הדבר כן לא הנחת עונש לעובר עליהם בימי זקוניו באשר כבר עבר זמן עונשו. ואי אפשר לדון שהכרת יגיע לזרע החוטא ויענשו בניו בחטאו כי כבר אמרה תורה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות זולת שיהיה זה נגד היושר האלהי שהאדם שעבר על א' מהכריתות בהיותו בן שמונים או מאה שנים ימות זקן ושבע ויגיע עונשו אל זרעו ולבנים שלא חטאו. ולא תוכל גם כן לפרש שהנפש הנזכר היא החיונית כי בידוע הוא שהנפש הזאת כפי טבעה תכרת ותפסד עם הגוף כי סוף אדם למות ומה יהיה א"כ עונשו. אשר על כן דבר מחוייב מעצמו הוא שהכרת המיועד בתורה הוא עונש המגיע לנפש אחר הפרדה מן הגוף. ומכאן נוכיח גם כן השכר הרוחני כי ידיעת ההפכים א' ואם העונש המיוחד לנפש הוא בזולת הגוף השכר והגמול גם כן יגיע לה בזולת הגוף:
ואמנם מה ענין הכרת הנזכר בתורה והעונש המגיע לנפש אחר המות כבר הרחיב בו הביאור רבינו בחיי בפרשת אחרי מות הרי"א בפרשת שלח והרמב"ן בשער הגמול והיותר מתיישב לדעתי אזכיר בקצור. דע שהרמב"ם כתב בהלכות תשובה פ"ח שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם הזה ויהיו בטובה זו ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו. הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא מפי השמועה למדו הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעה"ז אינה זוכה לחיי העה"ב אלא גם מן העה"ב נכרתה ובפי' המשנה שלו פ' אלו הנשרפים אמר המיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת לפי שהמחוייב כרת ישאר עליו עונש גם לאחר מיתה. ובפרק חלק כתב ז"ל והנקמה הגדולה היא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חיה וקיימת והוא הכרת שכתוב בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא. וארז"ל הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא עכ"ל. וכבר קצת מחכמי צרפת קראו אחריו מלא באמרם שכפי הדברים האלה היה כופר ח"ו בדינא של גיהנם ושלא היה מאמין כלל בעונש הנפש החוטאת. אולם כבר השיב עליהם הרמב"ן במתק לשונו באגרת ההתנצלות ובס' הגמול שלו והראה נגד השמש שהרב לא כפר בעיקר הזה ח"ו שהרי הוא עצמו כתב באותן ההלכות ז"ל כל הרשעים שעונותם מרובין דנין אותן כפי חטאותיהן וכו' וזה הדין בודאי הוא במקום המשפט שמה הרשע הנקרח גהינם עלוקה או תפתה. ויש עוד להביא ראיה ממה שכתב ואלו הם שאין להם חלק לעה"ב אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם לעולם ולעולמי עולמים המינים והאפיקורוסים והכופרים בתורה וכו' הרי שהפריש בין חייבי כרת ובין הנדון ברשעו ולבסוף יש לו חלק לעה"ב ובפ"ו כתב ז"ל יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על כל חטאו בעה"ז בגופו או בממונו או בבניו הקטנים וכו'. ויש דין שהדין נותן שנפרעין ממנו לעה"ב ואין עובר עליו שום נזק בעה"ז ויש חטא שנפרעין ממנו בעה"ז ולעה"ב הרי כתב שיש שם פרעון לעולם הבא וכבר זכר גיהנם בספר המדע ז"ל אבל אם יוכל למלט נפשו ולברוח וכו' הרי זה עובד עבודה זרה במזיד והוא נטרד מהעולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם, והדבר הזה אמת ויציב ושרי ליה מאריה להרב שם טוב בעל ס' האמונות שהפליג לדבר כנגד הרב כאילו היה ח"ו כופר בעיקר הזה ויסוד מיסודי התורה. אמנם צריך שתדע כי באומרו הנקמה שאין למעלה ממנו וכו' לא היתה כונתו שאין לנפש עונש אלא שתאבד ותכרת כי הוא עצמו כתב שנדונין לפי גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. אבל הרצון שאחר שנדונין בגיהנם וקבלו עונשם אז נפשם כלה ומתבטלת והולכת לה וזהו האבדון הנזכר בתורה ובדבר הזה אין לתפוש הרב כי באותו הלשון אמרו חז"ל בספרא ז"ל לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי הנפש ההיא למד על הכרת שאינו אלא אבדון. ובמקום אחר אמרו משפט הרשעים בגיהנם י"ב חדש ואחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. כלומר שמאותה שעה ואילך אינה במקום דין ולא במקום תענוג אלא בטלה ואובדת וכמו שאחז"ל אין כרת אלא אבדון. ואף שהרמב"ן הליץ בעד הרב וקיי' מאמרו לא נחה דעתו של הרי"א בדעת הזאת באומרו שאין לנפש העדר גמור והפסד מוחלט כי הוא עצם רוחני קיים בעצמו בלתי נפסד בטבעו. וגזר שהכרת בכלל בכל הל"ו כריתות כולל לגוף ולנפש אם לגוף בעה"ז שיקצרו ימי החוטא וימות קודם עתו. ואם לנפש שאחרי הפרדה מן הגוף תתרחק בעולם הנשמות מזיו השכינה ומקבול השפע העליון לנפשות הזוכות שמה מצרור החיים. ולכך נקרא העונש ההוא כרת שהוא לשון הנופל על הענף הנכרת מן האילן שממנו יקבל ההזנה והחיות בהיותו דבק בא בצמיחתו. וכן הנפש תכרת מאותו צרור החיים העליון ולא תקבל זיו השכינה שהוא העונג והשכר הנפשיי. ותענש בעונש גדול תקבל בו רי"ת הפחותוהיתר כפי גודל חטאו. ואחרי קבול העונש תשוב לקבל העדון והפוט וכמו שכתוב אם יכרת ועוד יחליף ע"כ חורף דבריו. והדע' הזה לפי דעתי טוב וישר שכן כחוב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ופירוש מעמי' משאר הנפשות שהן עמיה שתהיה נכרתת מן המקום ההוא ולא תשוב שמה בצאתה מן הגוף עד שתקבל עונשה. או כפי' רבינו בחיי תכרת ממקומה ולא תנוח במחיצת' לעולם וחוץ ממנה אחר העונש תקבל השכר אבל תתבטל לגמרי. ונראה שזה הוא דעת התרגום ולכן תמצא שתרגם וישתצי אנשא ההוא ותלה ההכרתה בגוף לרמוז שאין הנפש נכרתת ומתבטלת לגמרי אלא מן המקום אשר חצבה ממנה ונהנית ממקום אחר לא בשיעור אותו התענוג שהיתה ראויה לה אילו זכתה. והדעת הזה ראיתי צדיק לפני בדבר הזה ולדעתי אינה חולקת על דברי רז"ל במה שאמרו אין כרת אלא אבדן כי אין האיבוד רומז ביטול לגמרי כי פסוק מלא הוא (ישעיה כז יג) ובאו האובדים בארץ אשור וכן נקראת אבדה מה שנאבד ממנו אף שישנה במציאות. וכך היא אבדן הנפש ולא כפי מה שהבין הרמב"ם ומה שאמרו שאחר י"ב חדש נשמתם נשרפת ורוח מפזרתן וכו' אדרבה מורה שעדין הם קיימים כי איך יהיו תחת כפות רגלי הצדיקים אם לא יהיו במציאו' אלא שהאמת יורה דרכו שלא יתבטלו אבל שאחר י"ב חדש נפשם כעפר תהיה ותכנע תחת רגלי הצדיקים אשר בגאותם היו רומסים בחייהם. או כדי שיבקשו מאדון הכל טובה ורחמנות עליהם. אמנם במה שכתבו הרי"א ור' בחיי כי הנפש השכלית אי אפשר לה שתתבטל כלל במחילת כבודם לא דברו נכונה כי אף שהנפש מטבעה היא רוחנית וקיימת יש עלי' היכולת האלהי שיכול להשיבה אל האין ואפס המוחלט כי הכל תחת רצונו ויכלתו. וכבר אחז"ל שקצת מן המלאכים שקטרגו על בריאת האדם נתן אצבעו ביניהם ושרפם ולמה לא יוכלו ג"כ הנפשות הרעות להתבטל לגמרי וכבר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי תורה שאין אמיתתו של הסבה הראשונה כאמיתת שום א' מנבראיו כי כל הנמצאים אפשריים והוא לבדו מחוייב המציאו':
ונשאר עדין לחקור שאם מהל"ו כריתות מהם רבים באיסורי הערוה ובעילות אסורות שהם מהעברות היותר חמורות ויש מהם מעברות יותר קלות כמו האוכל חמץ בפסח וחלב ודם ודומיהם מהו ההבדל שיש בין כרת לכרת כי אינו מן הדין שישוו כלם בעונש אחד. ועוד איך יהיה העוש' מצות רבות ויש לו זכיות הרבה נכרת נפשו בעוברו על כרת אחת השופט כל הארץ לא יעשה משפט הא אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. וראוי שתדע שהרמב"ן בפ' אחרי מות אמר שהכרת על שלשה מינים. ושהכרת אינו בכל החייבי כריתות שוה כי יש ממנו כרת גשמיי לבד כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות וגברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא יכרתו ימיו וימות קודם שיגיע לימי זקנה אבל נפשו תהיה צרורה בצרור החיים בעוה"ב ועל אלה נאמר בתור' ונכרת האיש ההוא. ויש ממנו כרת נפשיי לבד למי שעם החטא והכרת ההוא יהיו עוונתיו מרובה מזכיותיו. ומגיע לנפש החוטאת אחר שתפרד מן הגוף שנכרתת מעולם הנשמות. ואל זה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. ויש עוד כרת חמור שנכרת נפשו וגופו שמיוחד לבד לעובד עבודה זרה ומגדף את הש' והוא הנאמר בו (במדבר טו ל) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו חז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב. והרי"א כ' שיתחלפו הכריתות בהתמדת זמן העונש בין רב למעט כפי חומר החטא או קלותו ויהיה ענין הכרת לפי זה שמי שרובו זכיות ומיעוטו עונות שכפי המד' האלהית נפרעים ממנו ממיעוט עונות שעשה בעה"ז כדי לתת לו משלם שכרו לעה"ב. הנה אם היה בכלל אותו מיעוט עונות שעשה כרת מן הכריתות אעפ"י שיקבל עונשו בעה"ז לא ינקה משתקבל נפשו עונש בעה"ב אם מעט ואם הרבה כפי החטא. וכן אם הי' רובו עונות ומיעוט זכיות שכפי המדה נותנים לו שכר זכיותיו בעה"ז כדי ליפרע ממנו מרוב עונותיו בעה"ב הנה אם היה א' מהכריתות מכלל אותם העונות שעשה התחייב עכ"פ שגם בעה"ז יקבל עונש גשמי בקיצור ימיו כי זו היא חומרת הכרת עם כל שאר הכריתות שלא יהיה נדון כפי כללות' אלא כפי פרטיות' או תוכרת בין בעונש העה"ז בין בעונש העה"ב וסיים מאמרו גדר הכרת ורשומו הוא הפסק וקצור החיים בעה"ז והפסק העונג הנפשיי לעה"ב עכ"ל. ואף שהאנשים האלו שלמים הם אתנו ודבריהם ברוב במאזני החכמה שקולים מי יתן ואדע מי הביאם לגזור כרת גופים וקיצור ימים כי כבר אחז"ל לפי שאומר כרת בכל מקו' ואיני יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי את הנפש למד על הכרת שאינו אלא אבדן. הנך רואה שעל כל הכריתות גזרו שאינן אלא אבדן א"כ כלן שוין לרעה ואין הפרש ביניהם. ולכן אינני רואה שהכרת הוא גופיי אלא נפשיי לאחר המות [כ' הגאון ר"א מווילנא זצלל"ה זי"ע בכתביו ע"ז כי בזמן הזה לא שייך דין כרת בעה"ז לגוף כ"א בעה"ב לנפש. ובזה מבואר הספרי בכמה מקומות]. ודי לנו במה שהתפרדו והתחלפו זה מזה בהתמדת זמן עונשם חוץ ממחיצת' בעונש בגהינם זמן מה כפי חומר החטא וקלותו כאשר כתבנו למעלה. ולהורות הכתוב חומר עון העובד ע"ז ומגדף כפל הכרת תכרת כדי להגדיל ענשם וחז"ל אמרו הכרת בעוה"ז תכרת לעה"ב אבל בשאר הכריתות לא גזרו. ויתחייב כפי דעתן כי מי שעבר על העברות האלו והוא זקן ושבע שיהיה כרתו בעה"ב יותר גדול. וכל זה יובן כשלא עשו תשובה כי התשובה היא ארוכה ומרפא לכל תחלואי הנפש. ולכל הפנים נמצאנו למדין שיש בתור' עונש לנכש אחר המות. ולכן תמצא עוד שכאשר מזהיר על עשיית המצות אמר (דברים ד טו) השמר לך ושמור את נפשך רוצה לומר השמר לך שלא תענשגופך בעה"ז ושמור את יעשך שלא מכרת בעה"ב. וכמו שכתב הרמב"ן הכריתות הנזכרים בנפש היא בטחון גדול על קיום הנפשות שלא חטאו. ויען שהבורא עשה לנו את הנפש הזאת זכה וטהורה לחזו' בנועם ה' ולבקר בהיכלו כחוב בתורתו (ויקרא יא מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו' ולא תטמאו את נפשותיכם וגו' וטעם איסור המאכלות האלה אינו מפאת הגוף שהנסיון יוכיח שא"ה האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר חיים חזקים ואין עיף ואין כושל בהם. וא"כ איסורם הוא מפני שלמות הנפש השכלית יען מטמאים ומשקצים אותה ומולידים במזג האנושי אטומות וקלקול התאוות אשר ממנו תתהוה רוח הטומאה המגרש רוח הטהרה והקדושה ויהיה סבה שתגרש ותעדר הנפש מלעלות אל הר השם ולקום במקום קדשו. גם בענין העגל אמר הקב"ה למשה (שמות לב לג) מי אשר חטא לי אמחנו מספרי וכעין זה תמצא בדניאל (דניאל ז) וספרין פתיחו (שם יב) כל הנמצא כתוב בספר. במלאכי (מלאכי ג יו) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי השם ולחשבי שמו ובדוד הוא אומר (תהלים נו ט) שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך ובמקום אחר (שם קלט יו) ועל ספרך כלם יכתבו והכל משל כי אין שכחה לפני כסא כבודו ודברה תורה כלשון ומנהג ב"א הנוהגים לכתוב את הדברים העתידים לעשות כדי שלא ישתכחו מן הלב. ומכאן ראיה להשארות הנפש באשר היודע ועד ייחס לו הכתיבה כמו מדבר שאינו משלם מיד בעה"ז אלא לאחר המות. ובנין אב לכלם (תהלים סט כט) ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו ורצונו שלא יכתבו ספר החיים שהוא חיי העה"ב. ולפ"ז הנך רואה בעיניך איך הקב"ה הגזים בעונש הנשמות בעוה"ב אחר המות. וזה כלו ממה שיורה שג"כ בתור' האלהי' נזכר העונש הנפשיי והוא מה שרצינו לבאר.
פרק ה
מגיד מראשית אחרית האדם ותקותו אחר המות ואיך זה נתפרש בחיי ראשי המטות לבני ישראל אשר נקבו בשמות.
הלא אב אחד לכלנו האדם הגדול בענקים אדם הראשון ותחלת דבר ה' עמו (בראשית ב' יז) ויאמר אליו מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות והקשו עליו המפרשים שנראה מזה המאמר שאם לא חטא אדם הראשון לא היה בן מות אלא נצחי וטבע חומרו והרכבתו מהיסודות יכחיש זה לפי שכל מורכב סופו שיפרד וימות וישוב כל מורכב לשורשו ועקרו. ועוד שנראה שזה המאמר לא נתקיים כי הנה אדם הראשון לא מת אותו היים שאכל מהעץ אלא אחר תתק"ל שנים. ותרצו שאילו לא חטא היה מת מיתה טבעית ועכשו שחטא השליט עליו חטאו מיתה מקרית שימות קודם זמנו כדין מחויב מיתה בידי שמים ואחרים אמרו שאף שאדה"ר נברא נכון למועדי רגל ולמות בטבעו היה על צד הפלא חי וקיים לנצח כאחד מצבא מרום יען שמטבע עץ החיים היה להחליף הכח כדי שיוכל הכח הטבעי לעשות התמורה שוה אל ההתכה או יותר. אבל אחר שאכל מעץ הדעת היתה ההתכה גוברת על התמורה כמו שהוא היום והוא בהכרח שימות וזהו שאמר הכתוב כי ביום אכלך ממנו מות תמות ר"ל כי מהיום ההוא והלאה תגבר ההתכה על התמורה ובהכרח ימות וזהו מה שאמר איוב תתקפהו לנצח ויהלוך משנה פניו ותשלחהו ר"ל כפי מה שפירשו רז"ל בב"ר פ' י"ו כי היה בדעתו יתעלה לקיימו בתוקפו נצחי באיש והוא הלך אחר הנחש ותאות לבו ובשנותו את טעמו לפני אבימלך מלכו של עולם גורש ושולח ממקום החיים הנצחיים ונתחייב למות. וחז"ל אמרו כי יומו של הקב"ה אלף שנה וכי היה שמת תוך אלף שנה שנברא. ויונתן תרגם תהן חייב קטול. אמנם הפירוש היותר מתיישב על הלב הוא שבמיתה הכפולה הזאת נרמז עונש הגוף והנפש. וזה שמן היום שחטא וגורש מהגן עדן וממנוחתו כבו' התחיל מיד למות ולהרגיש בעצמו המות מיום הולדו כי יפה היתה שעה אחת של נחת רוח במקום ההוא מכל חיי העוה"ז עול' העמל והטורח ומהיו' ההוא שחטא גורש ג"כ מלפני ה' ונענש על מיתת הנפש כי באור פני מלך מלכו של עולם חיים והוא הסתיר פניו ממנו והתחיל לקונן עליו איכה. והפירוש הזה אינו נגד דעתנו כי אנחנו מודים שהנפש החוטאת היא תמות ושהתשובה ומעשים טובים מועילים וכמו שאמר יחזקאל והרשע כי ישוב מכל חטאיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות ולכן אף שאדם הראשון חטא ונטרד מהגן ובחטאו מת עם תשובתו הרמתה חזר בו והגיע עד כסא הכבוד ומקום שצדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד וכבר אמרו חז"ל גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות וכך הוא האמת. הנך רואה שהעניש הקב"ה לאדה"ר בעונש נפשיי ואם גילה לו כי מיתתה יראה ביום שיעבור על מצותו גילה לו ג"כ כי קיומה תהיה ביום שתעשה רצונו. ויען הוא היה בגן עדן עצמו לא הוצרך לייעדו בשכר אם יקיים מציתו כי שכר עשיה בידו ודי שיפחידהו באבדתו ושיטרד ממנוחתו:
ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו האלהים (בראשית ה כד) הוא העד השני. וזה שאתה תראה שבכל הדורות הראשונים כתוב וימת והיה זה לפי שנפרד בהם הנפש מהגוף כמנהג כל מתי עולם. אמנם בחנוך אמר ואיננו כי לקח אותו אלהים כמו שכתוב באניהו אם תראה אותי לוקח מאתך ועל כן תרגם אנקלוס וליתוהי ארי לא אמית יתיה ה'. ויונתן בן עוזיאל וסליק לרקיעא במימר קדם ה' וקרא שמיה מטטרון ספרא רבא וכך היה ודלא כפירוש רש"י. ולכן תמצא כפי מה שפי' הרב רבינו בחיי שהזכיר בו לשון ויהי מה שלא תמצא בדורות הראשונים אלא ויהיו כדי לרמוז שנתעלהבאור העליון שכתוב בו יהי אור ויהי אור וזה למעלת ההתהלכו' אשר לא תזכר רק בצדיקים כגון נח ואברהם ויהיו ימיו שס"ה שנים כמנין ימות החמה כי השיג וידע מהלך השמש וכחותיו העצומים ומתנועתו הכיר הסבה הראשונה ונדבק בה. ולכן זכה לכל הכבוד הזה והעלהו הקב"ה לעין כל כמו לאליהו בשערה השמימה כדי שכל העולם ממנו יראו וכן יעשו. ולקיי' בלבם ההשארות הנפשיי אשר בראותם מיתתו של הבל הצדיק וקין רשע עריץ מתערה כאזרח רענן בונה עיר לשבת כמעט היתה נשתקעת מדעתם האמונה הזאת. וגם זו ראיה שאילולי לא חטא אדם הראשון היה נצחי לעולם בגוף ונפש:
נח מצא חן בעיני ה' וכאשר יצא מן התבה ויבן נח מזבח וירח ה' את ריח הניחוח אף עפ"י שלא הרשה לאדם הראשון הבשר כירק עשב נתן לו את כל ובתנאי שדמו בנפשו דמו לא יאכל והיא המצו' השביעית של שבעה מצות בני נח. וסמך לזה (בראשית ט ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אתיו אדרוש את נפש האדם כלומר אעפ"י שהותר לכם נטילת הנשמה מן הבהמות את דמכם אדרוש כי לא תעבור הריגת האדם מבלי נקמה כהריגת הב"ח. ולהורות חומר עון הרציחה אמר אך את דמכם והריגתכם בנפשותיכם כלומר בשביל נפשותיכם היקרות הן מיד כל חיה הן מיד כל אדם הן מיד איש אחיו שהוא אוהב לו כאח והכהו והוא לא שונא לו מתמול שלשום אדרוש את נפש האדם. וכן גזר חכמתו ית' שהשור יסקל ומעשה היה בתרנגול שהרג את הנפש והביאוהו לבית דין וסקלוהו. ושמי שהרג בזדון יהרג ומי שהרג בשוגג יגלה. וסמוך לזה שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. כלומר שופך דם האדם באדם אחר או שופך דם האדם באדם אף עפ"י שלא יצא דמו לחוץ או השופך והורג אדם בפני אדם וכדמתרג' המתרג' דישוד דמא דאינש' בסהדין דמו ישפך ונתן סיבה לחומר עון השפיכה באמרו כי בצלם אלהים עשה את האדם ואינו ממדרנת הבהמות שאין להם אלא הנפש החיונית ולכן הותר הריגתם אבל האדם נעשה בצלם אלהים מפאת נשמתו ולכן אין ראוי להשחית להשמיד ולאבד צלם נכבד כמוהו. ויש מי שפירש אך את דמכם אדרוש להביא החונק עצמו כי הקב"ה יקח נקמתו ממנו בעוה"ב על העון אשר נשא בנפשו. ולכל הפירושים מכאן ראיה שהנפש השכלית היא רוחנית ולהשארותה אחר המות:
אברהם אבינו נקרא אוהבו של מקום כמו שכתוב זרע אברהם אוהבי. ואם שהנסיון יוכיח ששלשה המה הדברים היותר אהובים מהאדם והם ארץ המולדת הבנים והחיים ראינו שאברהם אבינו נתנס' ועמד בכלן הוא עזב ארץ מולדתו קרוביו ומיודעיו וילך לארץ לא לו. הוא הלך במצות בוראו לשחוט את בנו יחידו (בראשית כב ב) אשר כאהבת נפשו אהבו והוא מסר עצמו למיתה והושלך לכבשן האש וכמ"ש (שם טו ו) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ובסכנ' עצומה היה מכריז בכל מקום אשר יבא בשם כ' אל עולם והיה מכניס למאות ולאלפים תחת כנפי השכינה וכמו שכתוב (שם י"ב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ועם כל זה בבא עליו צרות רבות ורעו' ראינו שלא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה ומעשיו ולא נתן תפל' לאלהי' ויען שכל פועל בשכל פועל בעבור איז' תכלית לא תמצא טעם לשבח אלא זה מהחיי' הנצחיי' אשר בעבורם מחפצו ורצונו בני חיי ומזוני וכל הדברי' הגשמיים היותר נבחרים ונעימים היה עוזב בעבור הקיום הנצחיי של נפשו בהיותו יודע כי בעברו את פי ה' לא תצלח ותהיה נכרתת מן העדן ההוא העול' על כלנה. זאת ועוד אחרת תראה שבמיתת שרה (שם כג ד) אשת חיל עטרת בעלה בהשתדלות נמרצ' בקש לה קבורה וקנה אותה בארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. ואם במיתת הגוף יכלה הכל מה איכפת לו לאד' שיקבר פה או פה וכבר ציה דיאוגיניס חכם א' מפילוסופי הגוים שישליכו גופו אחר מותו על פני חוצה באחת מן השדות. וכאשר אמרו לו כי יאכלוהו העופות השיב אם כן שימו לי מטה בידי ואבריחם מעלי. ואם לא תרגיש השיבו איך תוכל להדיחם מעליך. אז שחק עליהם ואמר ואם לא ארגיש ובשרי לא ישכון לבטח מה לי אם אאכל מהעופות או מהתולעים אשר בגוש עפר יסודם. אולם הוא היה אפיקורוס ודבר ככופר בהשארות הנפש כי הגוף בהיותו מעון לנשמה הקדושה אם לא יקבר תקבל קלון מתמיד וכדי בזיון וקצף לצלם אלהים אשר נופח בו אם יראה אותו בסרחונו ועפושו. ולא לבד הקבורה היא צריכה אבל שיהיה במקום נאות ובחברה ושכונה טובה. ולכן תמצא שהיו הצדיקים משתדלים שיהיו נקברים בארץ ישראל ואצל צדיקים וחסידים כמוהם כי כמו שבעול' הזה אוי לרשע ואוי לשכנו כך בקבורה ראוי שלא יתחבר הצדיק לרשע כי בעולם הנשמות ג"כ עושים לכל א' וא' מדור בפני עצמה כפי שלמותה ולכן אף ממותי בית דין לא היו נקברים זה אצל זה. והנביא של בית אל אחרי קוברו אל איש האלהים צוה לבניו (מלכים א יג) במותי וקברתם אותי בקבר אשר איש האלהים קבור בו אצל עצמותיו הניחו את עצמותי ואחר כמה שנים אמר קרא (מלכים ב כג) וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משומרון. וראינו שהאיש אשר במקרה (מלכים ב יג) הושלך בקבר אלישע ויחי ויקם על רגליו מפני שלא היה ראוי להיו' בחברתו כי הצדיקים אף במיתתן נקראים חיי' ומואסי' להתחבר לרשע. ולכן אברהם בהיותו מקובל אצלו שבמערה הזא' היו קבורים אדם וחוה אבות העולם עשה כל השתדלותו לקבור שם את אשתו והנאהבים בחייהם במותם לא נפרדו שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו והיה זה בעבור נפשותם היקרות אשר עד הנה מצפות עת פקודתם להחיות את גופם אשר שמה נשמרים לעת גאולתם:
ויהי יצחק בן ל"ז שנה בקחתו אותו אביו להוליכואל הר המוריה ולהעלותו שם במקום עולה תמימה ואם כל זה ראינו שכאשר הגיד לו אביו שהוא עצמו היה השה לעולה באומרו (בראשית כב ח) אנהי' ירא' לו השה לעולה בני נתרצה בדבר וילכו שניהם יחדו בכוונה אחת זה לשחוט וזה לישחט. ורבים אומרים כי יפה כח הבן מכח האב לפי שאברהם נצטוה בזה מפי ה' ויצחק מפי אביו. ואם החיים הגשמיים הם יותר ערבים לאדם מכל הטובות והצלחת העה"ז, מי לא ידע כי היה מואס בחייו לתכלית האחרון בהיותו מכיר שהיה מפאת נפשו נצחי וששכרו אחר המות הרבה מאד. ואילו היה אצלו שהגמול איננו כי אם בעה"ז איזה שכר היה מקוה שיהיה גמולו אחרי מותו עוד תשוב ותראה שכאשר ברך ליעקב אמר שם כו כח] ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורבי' שואלים למה היו הברכות האלו טובות גשמיות ולא זכר בהם דבר נפשיי. והר"יא פי' שבאומרו בפסוק הקודם ויברכהו נכללו הברכות הנכבדות הנפשיות והעקריות של השגחתו הפרטית וירושת הארץ ואחר שברכו בטובות האמתיות שהן ברכת אברהם הוסיף לברכו עוד בטובות הזמניות שזכר ולכן אמר בהם בואו העטף ויתן לך אלהים. ויפה פירש כי על כן אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן כי הוא השדה אשר ברך ה' על כל הגנים והשדות אשר בארץ המה. ויען שאין ריח רע יותר משטף העזים אשר עורם הלבישה רבק' על ידיו ועל חלקת צואריו נעשה לו נס והרגיש בו אביו וכן אמר ראו שבני ראוי לברכה הזאת הנפשיי יען נכנסה עמו הריח של הגן עדן עצמו. אמנם לפי דעתי יצחק התחיל מהטובות הרוחניות אשר קרא בשם של השמים על דרך כי על אורות טליך ואח"כ ברכו בטובות הגשמיות ומשמני הארץ. ולכן תמצא שכאשר התחיל לברך את עשו התחיל בהסך מהטובות הגשמיו' הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל והי' זה מפני שכמעט כל ישראל יש להם חלק לעה"ב אבל מאומות העולם מועטים הם כאנטונינוס ודומיהם ששמרו אורחות יושר וקיימו הז' מצות בני נח שהם חסידי אומות העולם. ויצא לנו מזה שיצחק אבינו אשר זכותו עומדת לעד ולנצח נצחים הכיר שחיי העול' הזה הם חיי צער יגון ואנחה ויהיו בעיניו כימי' אחדי' בערך ימי העה"ב עולם שכלו טוב וארוך. ולכן בהיותו יודע שהוא השה לא נסוג אחור לבו ולא נמנע ללכת לדרכו וה' עזרו כי לא ימנע טוב להולכי' בתמי':
יעקב היה איש תם יושב אהלים במדרשו של שם ועבר וה' שלם לו שכרו ופעלתו לפניו כי הראה לו בחלומו המלאכים עולים ויורדים ושם דבר עמו (בראשית כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך וכו' אשר משם ראיה גדולה להשארות וזה שאם המתים אשר בעפר יסודם אינם עוד מאומה ושכר אין עוד להם כי נשכח זכרם איך יקרא שמו ישתבח ויתעלה על דברים שנפסדו ואין להם ממשות כלל אבל מכאן אתה למד שהנפש היא רוחנית ונצחית ושהקב"ה נושא פנים לקדושים אשר בארץ המה ולכן אמר לו אני ה' אלהי אברהם אביך. וכמו שאמר לחזקיהו (מלכים ב כו) וגגותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי. ובקומות רבות כהנה. וכך אמר משה בתפלתו (שמות לב יד) זכור לאברהם וליצחק וליעקב עבדיך וגו' א"כ עדיין היו בחיים. נסמוך לזה מה שראינו שהשתדל כל כך להקבר בא"י ולא נתקרר' דעתו עד שיוסף נשבע לו וזה לפי שהיא ארץ קדוש' מכפרת עונות כענין שכתוב (דברים לב) וכפר אדמתו עמו וכתיב (ישעיה לג) העם היושב בה נשוא עון וכו' ועוד כי כבר אחז"ל שמתי א"י חיים תחלה וא"כ גם הוא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת הנשמה ולכן כנה המיתה בשם שכיבה כמד"א (בראשית מז ל) ושכבתי עם אבותי ואף הוא ידע שיאסף אל עמיו ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים עם ה' אלהיו. יוסף היה יפה תואר ויפה מראה ולא הלך אחר עיניו בהיותו יודע שיש אלהים שופטים בארץ ולכן בחר יותר בחיי צער בעה"ז ולסבול ענוי בכבל רגלו כמה מהשנים מהיות שעה אחת בגהינם עם אשת אדוניו (בראשית לט י) ולא שמע אליה לשכב אצלה בעה"ז להיות עמה בעה"ב וזהו טעם הכפל. וגם הוא הפליא לעשות עם אחיו ולבסוף השביעם לאמר (בראשית נ כד) פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם כמי שמצוה על ענין הכרתיי לנפש בהיותה נצחיית כמו שאמרנו:
אהרן קדוש ה' ביום חתונתו וביום שמחת לבו פתאום בא אידו ונהפך שמחתו לאבל (ויקר' ב) ואש יצאת מאת ה' ותאכל את שני בניו היקרים כזוהר הרקיע מזהירים. ואם הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט והרבה להשיב אפו ולא ישחית לשוגג במזיד. נשאל נא על מה עשה ה' ככה לבחורים הנחמדים להכריתם כמו רגע ולמה יצא הקצף מלפני ה' ובלבל השמחות והפך ששונם לאבל ושיריהם לקינ' ולא האריך אפו כי את הכל עשה יפה בעתו ועת ופגע ידע לב חכם. אמנם משה רבינו ע"ה דבר על לב אחיו ונותן בדבר טענה מספקת באומרו היא אשר דבר ה' בקרובי אקדש כלומר אל תדאג אחי ואל תבכ' למת כי יסורים האלו הם יסורין של אהבה בניך הם הם קרובי ה' וכמו שהדיין עושה דין ומתחיל מקרוביו ומיודעיו כדי שידעו ככל שאיני נושא פנים לשום אדם ושעושה משפט וצדקה לכל עמו. כך הקב"ה בקרוביו מתקדש כדי שיראו הכל וייראו ולא יוסיפו לעשות כדבר ההוא. וכן בענין עוזא הגם כי לפי הנראה לא נמצא בו עון אשר חטא כתיב (שמואל ב ו ז) ויכהו שם על השל ולא לרע להם אלא להטיב להם ולפרוע להם באריכות ימים שם בעה"ב החיים שלא ארכו בעה"ז דאם לא כן הפכת מדת רחמי שמים למדת הדין והכתוב צווח (איכה ג לג) כי לא ענה מלבו ויגה בני איש וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך אמונתך עד שחקים. ולכן בראות אהרן שהטענה הזאת היתה נאותה וישרה וידום שתק ולא בכה עוד לדעתו שבניוהאהובים לא מתו בחרון אף ה' אבל שיצאו מחרנה ללכת אל באר שבע אשר שם מקום הנשמות הזכות ושובע שמחות:
הנך רואה בעיניך איך הקמנו עלינו שמנה נסיכי אדם האמינו באמונה שלמה ההשארות הנפש ונקוט בידך מעתה ארבעים פסוקים מהתורה מעידי' עליה מלבד אחרים אשר כל א' וא' יבא על מקומו בשלום בפרקים שלפנינו בעזרת האל.
פרק ו
מראה באספקלריא מאירה איך כל התענוג הנפשיי המגיע לצדיקים אחר המית ראו בחייהם ישראל במתן תורה. אתה הראת לדעת איך בתורה הקדושה רבות בנות עשו חיל לקיים ולהעמיד את הפנה הזאת מההשארות הנפש. ויען שלבי אומר לי שעדין מי שלבו נוקפו יקשה ולמה לא הרחיבה התורה יותר לא נזכר בה יעודי העה"ב הרבה בביאור. הנני בא בפרק הזה להשיב נפשו מנישאת הפקפוק ולסלק מעליו כל מיני ספק וגמגום. ואומר שכמו שלא תשער הנפש סתירת המושכלות הראשונות כך לא תשער בסתירת מה שהושג מן החוש כי א"א לומר עליו שאינו כן. ואם יתאמת שבני ישראל עם קרובו בחייהם השיגו כל הערבות והתענוג הרוחני שמשיגים הצדיקים במיתתם אז תסתלק מכל וכל התלונה הזאת. ועתה איש נבון וחכם אם כל התענוג הנפלא וההצלחה הנפשיית שתושג אחר המות היא ההתדבקות ברוחניי' כמו שנאמר (זכריה ג ז) ונתתי לך מהלכי' בין העומדי' האלה ולראות באספקלריא מאירה פני השכינה ולהתעדן בהשכלה עליונית בעולמות שברא. הנה נא בראותינו כי התענוג הזה השיגו ישראל בהיותם בחיי' אז יתאמת אצלינו כי כאשר המפורסמות אינם צריכים ראיה כמו כן לא היה מן הצורך להרחיב ביעודי הנפש אשר עיניהם ראו כי הראיה היותר הכרחית על כל דבר אשר יאמר כי הוא זה. הלא כה דברי כל עסקם של ישראל היו עם המלאכים באברהם כתיב (בראשית יח ב) והנה ג' אנשים נצבים עליו ואף שפחתו זכת' למעלה הזאת (שם כא יז). ביעקב (שם לב ב) ויפגעו בו מלאכי אלהים. (הושע יב ב) וישר אל מלאך ויוכל ביהושע (יהושע ה יג) וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו. בגדעון (שופטים ו כב) וירא גדעון כי מלאך ה' הוא. באלישע (מלכים ב ו יז) ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע. בדניאל (דניאל ח טו) והנה עומד לנגדי כמראה גבר. וכאשר יצאו ישראל ממצרים עמם בעזרתם יצאו כל צבאות ה' ומלאך ה' נוסע לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד האש להאיר להם כקטן המוליך נר לפני הגדול ממנו להאיר לו וכאשר עמדו ישראל על הר סיני כלם שוים לטובה השיגו כבוד ה' כדכתיב (שמות כד יז) ומראה כבודה ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל וכך אמר משה בתפלתו (במדבר יד יד) שמעו כי אתה ה בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם. ובאשר נתעלו שם במעלה הזאת כאשר דבר להם ה' (שמות לג טו) הנני שולח מלאך לפניך לא נתרצו בדבר ויען משה ויאמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כי היה זה בעיניו כמי שיורד מהמדרגה העליונה לדיוטא התחתונה ומן השמים לארץ. ולא יכול השכל להצטייר ערבות יותר נפלא ותענוג יותר עצום והשגה יותר נכבדת ממה שזכו ישראל בים סוף יען כלם כאחד ענו ואמרו שירה חדשה וכבר. אחז"ל ראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל בן בוזי אשר לו נפתחו השמים וראה מראות האלהים וכל א' וא' הראה באצבע ואמר זה אלי ואנוהו וגו'. ובשעת מתן תורה העיד הכתוב שכל ישראל חכמיהם עשיר ורש קטון וגדול שם הוא הגיעו למעלת הנבואה ושמעו קול אלהים מדבר מתוך האש כדבר שנאמר (דברים ד לג) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם מתוך האש וגו' וכתיב השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי וכל כך נתעלה נפשם במעמד הנכבד ההוא עד שכמעט נתפרדה נפשם מגופם ועל זה רמז שלמה באומרו (שיר השירים ה ו) נפשי יצאה בדברו. ואם הערבות והדרקות הזאת השיגו ישראל בהיותם בחיים הללו הגשמיים הלא יתאמת להם בודאי שיהיה עדין יותר גדול ועצום בעה"ב בהתפרד נפשם מגופם כי הדבקות בחיים הוראה על הדבקות אחר המות. ויען שמעולם לא זכה כל הקהל כאחד מהמעלה הזאת הגדיל הכתוב הענין הזה באומרו (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום כלו' שכלם זכו להיות דבקים בה' ואף בהיותם בחיים אשר הוא פלא עצום כי מי הוא אשר יחובר אל החיי' החומריים שיזכה לזה. ויותר מזה ראו והנה פני משה כראות פני אלהים וייראו מגשת אליו והיא המעל' המעותדת לצדיקים בעה"ב כמאמר דניאל איש חמודו' (דניאל בג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבי' כככבים לעולם ועד. ולזה נראה שזכה שלא כהתה עינו ולא נס לחה עד יום מותו והוא פלא עצום. וראו עוד איך החייהו השם ק"כ ימים בהר בלי מאכל ומשתה ונשתקע בלבם האמונה שבעה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ונהני' מזיו השכינה דמיון משה אשר ראה בחייו אשר עין לא ראתה. וכן אחז"ל מנין היה משה אוכל מזיו השכינ' שנאמר ואתה מחיה את כלם להורות שהנאת זיו השכינה היא האכילה ודאית בהיותה נותנת החיים הנצחיים לאוכליה:
ויצא לנו מזה שישראל זכו לראות ולהתעדן בהיות' בחיים בדשן נפשם בתענוג הנפשיי המעותד לצדיקים בעה"ב ואיך ראו בעיניה' כל האושר המגיע לטובים ולישרים בלבותם בעולם הנשמות ולכן המלאכה היתה דיה והותר בהראות בכמה מקומות השארות הנפשיי הזאת. ואם עדין תאמר ולמה לאהזכירה התורה ביותר להועיל לדורות הבאים אשר לא ראו ולא זכו למעלה הזאת. אשיבך מילין כי כאשר יושג בחוש בזמן מה איזה דבר מאנשים רבי' וגדולי הפרסום ונמשכה הקבלה מאב לבן אז ודאי ראוי להאמין בו כי הוא אמת גמור ודאי א"א להכחישו. וכבר ידענו שהדת נתנה בפרסום גדול ורבוי עצום מששים רבוא שלפי דעת חז"ל כולל לכל הפרצופיס וא"א שימצא פרסום יותר גדול ממנו וא"כ כל מה שהם ראו והעידו ראוי להאמין באמונה שלמה שאין עליה ספק. אף שכל הנביאים שבכל דור ודור הפליגו לדבר מענין הנפש כאשר עיניך תחזינה משרים בפרקים יבאו: